בלוג

סיפורה של "צבי מגדל" – רשת הזנות היהודית הגדולה בעולם

בסוף המאה ה-19 למילה "אמריקה" היה אפקט כמעט מאגי על תועפות היהודים שהצטופפו בין הים הבלטי לים השחור. אותם יהודים לא התפלפלו בשאלה באיזו אמריקה מדובר, הצפונית או הדרומית. אמריקה לא הייתה עבורם נקודה גיאוגרפית על המפה, אלא משאלת לב, מקום בו צדיקים יושבים ועטרות דולרים לראשיהם. חתן פרס נובל לספרות, יצחק בשביס זינגר, כתב בביוגרפיה שלו שיהודי מזרח-אירופה היו משוכנעים שבאמריקה אפשר לאכול כל יום תפוז. עד כדי כך.

אבל הייתה קבוצה של נשים יהודיות שאמריקה לא הייתה בשבילן שער הכניסה לגן עדן, אלא אחד ממדורי הגיהנום. עבור נשים אלו אמריקה של מעלה, עליה הן פנטזו בלילות הקפואים ברוסיה הייתה הנגטיב של אמריקה האמיתית, אמריקה של מטה, זו שאליה הן הגיעו בפועל בתקופת גל ההגירות הגדול ממזרח אירופה בראשית המאה ה–20.

לא שבצפון אמריקה מצבן של נשים יהודיות היה טיול בפארק, אבל סיפורנו מתמקד הפעם בדרום אמריקה. או ליתר דיוק בארגנטינה ובעיר הבירה שלה, בואנוס איירס, המקום בו התרחשה אחת הפרשיות המזעזעות בהיסטוריה היהודית המודרנית.

הנשים נלקחו לבית השייך לארגון, שם אולצו להתפשט, בעוד עיני הסרסורים חוקרות את גופן ופוצעות את נשמתן. וכך, כשהן עירומות, נמכרו הנערות במכירה פומבית בתור שפחות מין (צילום מסך מתוך "הטמאים", קסיס סרטים)

הנשים נלקחו לבית השייך לארגון, שם אולצו להתפשט, בעוד עיני הסרסורים חוקרות את גופן ופוצעות את נשמתן. וכך, כשהן עירומות, נמכרו הנערות במכירה פומבית בתור שפחות מין (צילום מתוך "הטמאים", קסיס סרטים)

כמו שקורה כמעט תמיד, היו אלה שיקולים כלכליים קרים של ביקוש והיצע שהובילו לחרפה. בסוף המאה ה-19 הפכה ארגנטינה לאחת הכלכלות המובילות בעולם, ואף זכתה לכינוי "אסם העולם", בזכות התעשיות החקלאיות המשגשגות שבה. עד מהרה הוצפה ארץ הטנגו במהגרים, ביניהם יהודים רבים. המספרים מדברים בעד עצמם. ב-1895 עמד מספר היהודים בארגנטינה על כ-6,000 ואילו פחות מעשרים שנה אחר כך, ב-1914, הוא קפץ באלפי אחוזים והגיע ל-117,000. מי שחוותה קצב צמיחה דמיוני הייתה העיר בואנוס איירס, אליה זרמו לא רק יהודים, אלא גם המוני מהגרים מרחבי העולם. הנתון הרלוונטי לסיפורנו היה היחס המגדרי שנוצר בעיר –  כמעט עשרה גברים על כל אישה.

זה היה האות להוכיח פטריוטיות מהי ולמהר לספק את הסחורה, תרתי משמע. הביקוש ההולך וגובר לנשים הוליד את ארגון "צבי מגדל" – קונגלומרט זנות עוצמתי שנוסד בידי מהגרים יהודים פולנים. "צבי מגדל", הקרוי על שמו של אחד ממייסדי הארגון, נחשב בראשית המאה ה-20 לאחת מרשתות הזנות המשגשגות ביותר בדרום אמריקה, עם סניפים בכל רחבי העולם – משנגחאי, דרך יוהנסבורג ועד ריו דה ז'נרו. בשיאו "העסיק" הארגון עשרות אלפי נשים, החזיק כאלפיים בתי בושת וניהל מנגנון משומן ומאורגן שציית לחוקים נוקשים של עולם תחתון. והכל יהודי. משלנו.

מהגרים יהודים מפולין על סיפון האניה "אלקנטרה" בדרך לארגנטינה, 1929 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות יצחק באום, תל אביב)

מהגרים יהודים מפולין על סיפון האוניה "אלקנטרה" בדרך לארגנטינה, 1929 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות יצחק באום, תל אביב)

הסניף הראשי של הרשת נוסד בבואנוס איירס. תחת מסווה של ארגוני צדקה וחסד, התאגדה חבורה של סרסורים יהודים ("רופיאנים" בספרדית) שמכרו, ניצלו, סרסרו ושעבדו נשים יהודיות – הכל תמורת בצע כסף. הארגון נקט באסטרטגיה שיווקית מקורית. אחת לכמה שבועות נשלח ג'נטלמן יהודי מנומס והגון למראה לקהילות יהודיות במזרח אירופה. האיש היה מפיץ בקהילה מודעות ביקוש ל-"נערות יהודיות מבית טוב" למטרות עבודה בבתי יהודים עשירים מארגנטינה, או ככלות לשידוך. באותם ימים הבשורה הפמניסטית עדיין הייתה תקועה בפקקים הפטריאכלים, ואפשרויות התעסוקה העתידיות של נערה יהודיה ממוצעת במזרח-אירופה התמצו בשתי אפשרויות: או כמחוללת תינוקות או כעקרת בית מחוללת תינוקות. לא מפתיע שנערות רבות התפתו להיענות למודעות.

כבר באוניית המסע, בהפלגה הארוכה לדרום אמריקה, הנערות נכלאו, נאנסו, הוכו והורעבו. הסרסורים היהודים קראו לזה "חינוך מחדש" והמסעות כונו בשם "רמונטה" – מונח שלקוח מתחום הבקר. לאחר שירדו לחוף בבואנוס איירס נפתחו עוד יותר שערי הגיהנום, והנערות זרמו פנימה כמו עדר שמובל לשחיטה. הן נלקחו לבית השייך לארגון, שם אולצו להתפשט, בעוד עיני הסרסורים חוקרות את גופן ופוצעות את נשמתן. וכך, כשהן עירומות, נמכרו הנערות במכירה פומבית בתור שפחות מין. "הזוכה" המרבה במחיר לקח איתו את הנערה האומללה שהפכה מאותו רגע לרכושו הבלעדי. בין האורחים הקבועים במכירות אלו היו גם אנשי ממשל – פקידי רשות, שופטים ועיתונאים – שחלקם הגדול היו גם לקוחות.

היחסים בין הקהילה היהודית הארגנטינאית לסרסורים היהודים היו מורכבים. מחד דבק בהם הכינוי "הטמאים" ורבים מבני הקהילה התנערו מהם וקראו לסרב להשכיר או למכור להם דירות. מנגד ביקשו הסרסורים היהודים להשתייך לקהילה, להשתתף בתפילות, בטקסים ובחגים. מאחר ועולמם הערכי התחיל ונגמר בכסף הניחו הסרסורים כי אם יתרמו כספים למוסדותיה העניים של הקהילה, יתקבלו כחברים מן המניין.

הסרסורים היהודים, שכסף נזיל לא היווה בעיה עבורם, הקימו בית כנסת מפואר בלב השכונה היהודית בבואנוס איירס. הקומה התחתונה הוקדשה להיכל תפילה מהודר. הקומה העליונה לבית בושת

הסרסורים היהודים, שכסף נזיל לא היווה בעיה עבורם, הקימו בית כנסת מפואר בלב השכונה היהודית בבואנוס איירס. הקומה התחתונה הוקדשה להיכל תפילה מהודר. הקומה העליונה לבית בושת

בהתחלה זה עבד להם, עד שערב אחד פעיל ציוני מוכר בקהילה בשם נחום סורקין נעמד מחוץ לתיאטרון היהודי ומנע מהם להיכנס. מאז החלה הקהילה להוקיעם ותוך זמן קצר הוחלט לאסור עליהם להיכנס לבתי כנסת של הקהילה ואף להיקבר בבית הקברות שלה. אבל הסרסורים היהודים, שכסף נזיל לא היווה בעיה עבורם, לא נכנעו והקימו בתגובה בית כנסת מפואר בלב השכונה היהודית בבואנוס איירס. הקומה התחתונה הוקדשה להיכל תפילה מהודר. הקומה העליונה לטובת בית בושת. למעלה חוטאים, למטה מכים על חטא – הכל בחבילה אחת. בחגיגת חנוכת בית הכנסת יצאו הסרסורים היהודים עם ספרי תורה לרחוב וערכו "הקפות" סביב הבניין. כל זאת אל מול השכנים המזועזעים, שלא העזו לעצור בעדם.

ארגון "צבי מגדל" פעל במשך מעל 40 שנה ללא הפרעה. הסיבה המרכזית להצלחתו נעוצה בכך שראשיו לא היססו לשחד את כל מי שעלול היה לאיים על פעילותו: פקידי הגירה בנמלים, שוטרים ושופטים שדאגו לבלום נסיונות סגירה של הארגון, ופקידי עירייה ופוליטיקאים שהעניקו אישורים להקמת והרחבת בתי הבושת.

נפילתו של "צבי מגדל" רשומה על שמם של שלושה אנשים: יצאנית יהודיה, קצין משטרה ושופט. באוקטובר 1922 עלתה לאה רחל ליברמן, יחד עם שני בניה הקטנים, על האוניה "פולניה" שעגנה בנמל המבורג. היעד היה בואנוס איירס, שם המתין לה בעלה, יעקב פרבר, חייט יהודי שהפליג שנה קודם לארץ הגאוצ'וס כדי לחפש פרנסה. רפרוף קצר בתוכן חליפת המכתבים בינה לבין בעלה מלמד כי לאה ציפתה לעתיד מזהיר שממתין לה מעבר לים. שום דבר לא הכין אותה למה שעתיד להתרחש. כשנה לאחר שירדה מהאניה בבואנוס איירס נפטר בעלה משחפת. האלמנה הטרייה מצאה את עצמה בארץ חדשה, עם שני ילדים קטנים ובלי לדעת את השפה. עד מהרה הגיעה לפת לחם ונאלצה למכור את גופה.

מיד אחרי החתונה הבינה רחל ליברמן שטמנו לה מלכודת. בעלה החדש התגלה כסדיסט מרושע, שאילץ אותה, תוך הפעלת אלימות, לשוב לעבוד בזנות

מיד אחרי החתונה הבינה רחל ליברמן שטמנו לה מלכודת. בעלה החדש התגלה כסדיסט מרושע, שאילץ אותה, תוך הפעלת אלימות, לשוב לעבוד בזנות

לאורך השנים כיצאנית ברשת "צבי מגדל" הצליחה לאה לצרף פרוטה לפרוטה. היא קנתה דירה ואפילו הקימה עסק קטן. כשביקשה לפדות את חירותה בכסף הערימו עליה אנשי "צבי מגדל" ושלחו אליה גבר אנונימי וכריזמטי שהקסים אותה בהופעתו. האלמנה הבודדה התאהבה בזר המסתורי שכעבור זמן קצר הציע לה נישואין. מיד אחרי החתונה הבינה שטמנו לה מלכודת. בעלה החדש התגלה כסדיסט מרושע, שאילץ אותה, תוך הפעלת אלימות, לשוב לעבוד בזנות.

בצעד אמיץ שנבע גם מייאוש עמוק פנתה לאה לקצין משטרה בשם חוליו אלסוגאראי שנודע בטוהר מידותיו. לאה הציגה בפניו עדויות מרשיעות נגד ראשי הארגון. הממצאים הובאו בפני השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שעמד בפרץ נסיונות השוחד שהציעו לו ראשי "צבי מגדל".

בספטמבר 1930 הסתיים המשפט, שכלל 108 כתבי אישום נגד ראשי הארגון. "קיומו של ארגון צבי מגדל הוא סכנה ממשית לחברה שלנו", כתב השופט אוקמפו בפסק הדין, וקבע עונשי מאסר ארוכים לנאשמים. בעקבות לחץ ציבורי נכלאו מאות סרסורים יהודים ורבים גורשו לאורוגוואי ולמדינות אחרות בדרום אמריקה. לקראת סוף שנות ה-30 נסתם הגולל סופית על "צבי מגדל" והוא חדל להתקיים. את הצלקות שהותיר בנפשן וגופן של עשרות אלפי נערות יהודיות לא ניתן היה לרפא.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן