בלוג

סיפורו של "הבדרן הגדול בעולם" שאולי לא הכרתם

פרנק סינטרה סגד לו, ג'ודי גרלנד העריצה אותו ובינג קרוסבי הגדיר אותו כאביו הרוחני. אם עולם הספרות הרוסי יצא "מקפלי האדרת של גוגול", כפי שניסח זאת דוסטוייבסקי, אפשר לקבוע בלי הגזמה שעולם הבידור האמריקאי יצא מקפלי חליפתו השחורה והמיתולוגית של אחד הבדרנים והזמרים הגדולים ביותר בכל הזמנים, אל ג'ולסון, שנפטר השבוע לפני 70 שנה.

"אני ממש יכול להרגיש את חייו"’ אמר בוב דילן על ג'ולסון, שנולד חצי מאה לפניו. האם דילן "הרגיש את חייו" של ג'ולסון כי שניהם היו יוצרים, צאצאי מהגרים, שחיפשו בקדחתנות את "התדר האמריקאי" ועל הדרך המציאו תדר חדש? או שמא הייתה זו שותפות גורל של שני יהודים-אמריקאים – שבתאי זושא צימרמן ואסא יואלסון – ששאפו להתנתק מכבלי העבר, ושינו את שמותיהם לבוב דילן ואל ג'ולסון בהתאמה? בכל מקרה, איך שלא תסתכלו על זה, גם דילן וגם ג'ולסון, כל אחד בזמנו, היו גיבורים בעל כורחם בסיפור ההצלחה הבלתי נתפש של הגירת היהודים לעולם החדש באמריקה.

אל ג'ולסון, נובמבר 1923, ניו יורק (ספריית הקונגרס האמריקאי, ויקיפדיה)

אל ג'ולסון, נובמבר 1923, ניו יורק (ספריית הקונגרס האמריקאי, ויקיפדיה)

אסא יואלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קטנה בתחום המושב (אזור קובנה, ליטא שבאימפריה הרוסית דאז), לאביו החזן, משה יואלסון, ולאמו, נעמי. אלו היו ימים רעים מאוד ליהודי רוסיה. פרעות "סופות בנגב" שפרצו מספר שנים לפני כן גררו בליץ של חקיקה אנטישמית ואת "הפוגרום הקר" שנמשך 14 שנה בהובלת הצאר אלכסנדר השלישי.

כמו מיליוני יהודי תחום המושב, גם משה יואלסון חיפש את מזלו בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, "הגולדנע מדינה", כפי שכינו אותה היהודים בעיניים נוצצות. בשנת 1891 הוא חצה את האוקיינוס והצליח למצוא עבודה כרב וחזן בבית הכנסת "תלמוד תורה" בשכונת סאות'ווסט ווטר פרונט (Southwest Waterfront) בוושינגטון הבירה. כעבור שלוש שנים הצטרפה אליו משפחתו.

אסא ואחיו הירש, לימים הארי, גדלו בבית אורתודוקסי קשוח. האב, משה, שאף כי בניו ימשיכו את המסורת המשפחתית ויתמקצעו כחזנים. בילדותם אילץ אותם לשיר בקול רם ודחף קיסמים לשיניהם כדי שהפה שלהם יישאר פתוח כמו שצריך.

משה ונעמי יואלסון, הוריו של אסא אל ג'ולסון , ככל הנראה 1905 (אוסף האריס ויואינג, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה)

משה ונעמי יואלסון, הוריו של אסא אל ג'ולסון , ככל הנראה 1905 (אוסף האריס ויואינג, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה)

בשנת 1894 התחולל האירוע המכונן הראשון בחייו של אסא הצעיר. אמו, נעמי, אליה היה קשור בכל נימי נפשו, נפטרה בדמי ימיה ממחלה קשה ומייסרת. אסא, בן שמונה בלבד, היה בחדר הסמוך ושמע את צעקותיה. לימים סיפר כי הרגעים הללו ביגרו אותו בבת אחת. "מאז פחדתי להישאר לבד", העיד שנים אחר כך. הפחד להישאר לבד שימש כמנוע יצירתי, שדחף אותו בבגרותו לחזור ולהופיע מידי ערב מול קהל.

כשהיה בן 14 ברח אסא מהבית יחד עם אחיו הארי. אז גם שינה את שמו לאל ג'ולסון. האחים הופיעו בקרנות רחוב כצוות בידור מוסיקלי, ששילב בהופעותיו סגנונות וודוויל ורגטיים. הם התגוררו באכסניות מזדמנות, לעיתים גם ברחוב, וחיו מהיד לפה. בשלב מסוים ג'ולסון נפרד מאחיו ונסע לניו יורק בגפו. זה היה האירוע המכונן השני בחייו.

אל ג'ולסון ב"בלאקפייס", שנות ה-1910 (אוסף ביין, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה)

אל ג'ולסון ב"בלאקפייס", שנות ה-1910 (אוסף ביין, ספריית הקונגרס, ויקיפדיה)

בלאקפייס, השחרת הפנים, נתפסת כיום, ובצדק, כתופעה בזויה, שמייצגת סטריאוטיפים ודעות קדומות שנועדו להגחיך ולהשפיל אפרו-אמריקאים, אבל בימים ההם, ראשית המאה ה-20, בלאקספייס הייתה פרקטיקה בידורית מקובלת ופופולארית. רגע הפריצה הגדול של ג'ולסון התרחש ב-1904 בתיאטרון "קיני" בברוקלין. בעצת חברו, הקומיקאי ג'יימס פרנסיס דולי, עלה ג'ולסון לבימה כשפניו מאופרות בשחור, לרגליו נעליים שחורות וגרביים לבנות, לגופו חליפה שחורה ועל שפתיו מרוח אודם לבן. בביוגרפיה שלו סיפר כי הדמות החדשה שחררה אותו מהעצירות היצירתית ממנה סבל.

מאותו רגע אי אפשר היה לעצור את ג'ולסון. הקריירה שלו עלתה על המסלול והמריאה לגבהים, ועד מותו הוא נחשב "הבדרן הגדול ביותר בעולם".

 

במאמר מוסגר יש לומר כי את ג'ולסון עצמו אי אפשר היה להאשים בגזענות כלפי שחורים. להיפך. כבר בשנת 1911 הוא נלחם נגד אפליית שחורים בברודווי, ועזר לסלול את הדרך לאמנים, מחזאים וכותבי שירים שחורים, כולל לואי ארמסטרונג, דיוק אלינגטון, פאטס וולר ו-אתל ווטרס. כששמע שמסעדה בקונטיקט מסרבת לארח את זמרי הג'אז השחורים, נובל סיסל ויובי בלייק, ג'ולסון, שהיה אז בשיא הקריירה שלו ואפילו לא הכיר את השניים, התקשר אליהם והזמין אותם למחרת לארוחה משותפת באותה מסעדה. בנוסף, מעז יצא מתוק, ובזכות סגנונו הייחודי של ג'ולסון בביצועי ג'אז ובלוז, רבים מאוהדיו התוודעו למוזיקה שחורה.

פוסטר הסרט "זמר הג'אז", 1927 (האחים וורנר, ויקיפדיה)

פוסטר הסרט "זמר הג'אז", 1927 (האחים וורנר, ויקיפדיה)

ג'ולסון היה לג'אז, בלוז ורגטיים מה שאלביס פרסלי היה לרוקנרול. מי שכונה "מלך ברודווי" וזכה שהמפיקים המיתולוגיים, האחים שוברט, הקימו בברודווי עוד בחייו אולם על שמו, המציא מחדש את חוקי הז'אנר. לתשומת לבו של הקורא שלמה ארצי, המומחיות של ג'ולסון הייתה בניית "מסלולים" מהבמה אל תוך הקהל.

בשנת 1927 התרחש האירוע המכונן השלישי בחייו של ג'ולסון. הוא נכנס לפנתיאון תולדות הקולנוע בתור הכוכב הראשי של הסרט המדבר הראשון: "זמר הג'אז". המחזאי סמואל ראפלסון ביסס את התסריט על חייו של ג'ולסון. מעשה בג'ק רובין, בן של חזן יהודי, שמפנה עורף למסורת והופך לבדרן פופולארי.

אל ג'ולסון מופיע בפני חיילים במלחמת קוריאה, פוסאן, קוריאה, 1950 (צילום מהספר "עולמו של אל ג'ולסון" של ברני אנדרטון שיצא ב-1975)

אל ג'ולסון מופיע בפני חיילים במלחמת קוריאה, פוסאן, קוריאה, 1950 (צילום מהספר "עולמו של אל ג'ולסון" של ברני אנדרטון שיצא ב-1975)

ג'ולסון, כיאה למעמדו הציבורי, נהג ואהב להופיע בפני חיילים בשדה הקרב ומלחמת קוריאה שהתרחשה באותן שנים הייתה הזדמנות מצוינת לעשות זאת, למרות שרופאיו הפצירו בו לוותר על הנסיעות המתישות, או לפחות להפחית אותן משמעותית.זמן קצר אחרי שחזר מעוד טיסה חובקת עולם להרמת המורל של חיילי הצבא האמריקאי בחזית, ב-23 באוקטובר 1950, כשהוא בעיצומו של משחק קלפים בסוויטה שלו במלון בסן פרנסיסקו לפני שהיה אמור לצאת לקחת חלק בתכנית הרדיו של בינג קרוסבי, ג'ולסון חש ברע. הוא עוד הספיק להתלוצץ עם הרופא שהוזעק למיטתו, כשבדק את הדופק לעצמו וחייך: "אני הולך למות, נכון?". כעבור מספר דקות חטף התקף לב מאז'ורי ונפטר. למעלה מ-20,000 אלף איש השתתפו במסע הלוויה שלו, במה שהפך לאחד מאירועי האשכבה ההמוניים שהיו אי פעם לאמן.

*גם סיפורו של אל ג'ולסון יהיה חלק מתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון העם היהודי, שצפויה להיפתח בדצמבר הקרוב, במוקד שיביא את השפעתה חסרת התקדים של יהדות אמריקה על חיי התרבות

אל ג'ולסון, 1925. הבדרן הגדול בעולם

אל ג'ולסון, 1925. הבדרן הגדול בעולם

 

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן