בלוג

על בדיחות מיזוגיניות וההומור היהודי של אלתר דרויאנוב

"נמשלה מיתת אשה לאכילת חזרת: העיניים מדמיעות והלב נהנה…"

"מתה אשתו של יהודי אמריקני ובאו קרוביה וקרוביו ללוות אותה. דחה אותם האלמן ואמר: מחר תהיה הלוויה; היום תכפו עליו עסקיו ואין שעתו פנויה. תמהו הקרובים והתחילו מלינים עליו, שאדם גס הוא. החזיר להם האלמן: אנו האמריקנים יש לנו כלל גדול: Business before pleasure"

 "כשמתה אשתו הראשונה של ישעיה׳קה פיפר נשא אחותה; מתה גם זו ונשא אחות שלישית. אמרו לו: מה ראית, רבי ישעיה, לישא אחיות? החזיר ישעיה׳קה: מאוסה עלי משפחה זו, ואני מבקש להביא עליה כלייה…"

אמר בעל לאשתו: בואי וראי, מה ביני לבינך. את כל היום פיך מלא אלה וקללה, ואני – שום טינה אין לי בלבי עליך. אדרבה, כשמקללים אותך, מיד אני מתפלל שאהיה כפרתך. שמעתי שכנתנו מקללת אותך שתתאלמני. לא זזתי משם עד שרחצתי ידי ואמרתי: ריבונו של עולם, מוטב שתתקיים הקללה בי אני אתאלמן תחתיה…"

 

אלה רק ארבע – ואפילו לא הבוטות ביותר – מתוך מאות בדיחות בקטגוריה "בין איש לאשתו", שנכללו ב"ספר הבדיחה והחידוד". הלקט הקאנוני של אלתר דרויאנוב כולל אלפי בדיחות המשקפות ומנציחות את אורח חייהם של יהודי מזרח אירופה בסוף המאה ה-19. האם כל הגברים היהודים במזרח אירופה סבלו ושטמו כל כך את נשותיהם, עלצו ו"לבם נהנה" כשסוף סוף הלכו לעולמן? התשובה תלויה באיזו הגדרה של הומור אנחנו נתלים. בהקדמה לספר, דרויאנוב עצמו מצטט את ז'אן פאול וטוען כי "בדיחה מביאה לידי חירות". כלומר, החירות להשתמש בהומור כשסתום לאוורור רגשות קשים והשימוש באמירות בוטות חושפות אמת מרה שלא נעים לומר בדרך כלל. הבדיחה משחררת קיטור, וגם שנאה מודחקת, ובמסגרת ההומור היא מותרת וגם מצחיקה. לפי הגישה הזאת, כנראה שבעיירה היהודית אכן הייתה נפוצה שנאת נשים במידה די רבה. 

שלושת כרכי ספר הבדיחה והחידוד, מהדורה חמישית משנת תשט"ז, 1955. באדיבות דנה פז פרינס

שלושת כרכי ספר הבדיחה והחידוד, מהדורה חמישית משנת תשט"ז, 1955. באדיבות דנה פז פרינס

מנגד, מציג החוקר עלי יסיף, במאמרו על ההומור היהודי, הגדרה שונה במקצת ל"מה מצחיק אותנו" – תיאורית האי-הלימה. כלומר, מה שמצחיק בבדיחה הוא כשהגיבור סודק את הנורמה המקובלת בחברה ובתקופה שלו.  חוסר ההלימה בין ההתנהגות המצופה – למשל, בעל יכאב את מות אשתו האהובה – לבין ההתנהגות בפועל בעולם הבדיחה והחידוד, היא שגורמת לנו לצחוק. לפי הפירוש הזה, בעיירה היהודית לא הייתה שנאת נשים ברמת גבוהה יותר מ"המקובל", גם בחברה שלנו כיום.

מצד שלישי, ייתכן שמנהגי השידוך והנישואין בחיי הקהילה היהודית בכל זאת גרמו ליותר נשים לשנוא את בעליהן ולהיפך, שכן רוב הנישואין לא נולדו מתוך אהבה ולאחר מסכת חיזורים נמרצת אלא כשידוך כפוי. כך או כך, הבדיחות הללו מלאות שנאה, טינה ולא פעם תיעוב של ממש, עם ארומה מיזוגינית חריפה שעולה מהן, אך כמעט באותה מידה הן שנונות, חריפות ולא פחות חשוב – מצחיקות. בדרך כלל.

מרכז העיר ובית המדרש. דרויא, לטביה, 1920 בקירוב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אריאלה שפיגל, ישראל)

מרכז העיר ובית המדרש. דרויא, לטביה, 1920 בקירוב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אריאלה שפיגל, ישראל)

אלתר דרויאנוב נולד בדרויא, ליטא, בשנת 1870. הוא השתייך לחבורת אודסה, עם חיים נחמן ביאליק, יהושע רבניצקי וכל הכוכבים הגדולים. יחד עם ידידיו יסד עוד באודסה את "רשומות", מאסף מעמיק ושאפתני לאתנוגרפיה ופולקלור יהודי. הוא היה סופר, עורך, מתרגם ועיתונאי עברי מן השורה הראשונה. אבל עבור קוראים רבים חובבי הומור שלא התעמקו במיוחד בספרות, דרויאנוב היה "ההוא מהבדיחות". המפעל היסודי והמעמיק של ליקוט ההומור היהודי לכדי אנתולוגיה גדולה של שלושה כרכים – כ-3,500 בדיחות מחולקות לקטגוריות כגון "סוחרים וסרסורים" (לא כאלה סרסורים), "בין איש לאשתו", "חנוונים ותגרנים", "קמצנים וקבצנים", "צדיקים ורביים, חסידים ומתנגדים", "בחורים ובתולות", "תמימים וערמומים" וגם "ציונים", כולל פרק שלם של בדיחות וחוכמות מפי ילדים בישראל ובעיקר בתל אביב הצעירה.

בהקדמה למהדורה החמישית טוען דרויאנוב: "יפה כוחה של הבדיחה העממית לשמש מפתח לכמה מסתרי הנפש של העם, שמפתחות אחרים אין להם שליטה עליהם". כלומר, תפקידו של ההומור העממי לא רק להעז לומר אמיתות שאין מקובל לומר אותן ככה בפנים, הוא גם משמש כלי מחקר היסטורי ואנתרופולוגי להבין הלכות רוח של קהילה בזמן מסוים.

ואיך בכלל הגיע איש ספרות ומלומד רציני שכזה ללקט בדיחות, שלא נחשבו לסוגה ספרותית חשובה? דרויאנוב סיפר שהכל התחיל כשהיה מאושפז כמה חודשים בבית הבראה על יד דרזדן בשל מחלה. הרופאים אסרו עליו כל קריאה רצינית, והתירו לו רק קריאה קלה, כדי שינוח ויחלים. חבר הביא לו קובץ בדיחות ביידיש, שסייע לו להעביר שעות ארוכות של שעמום והוא החליט שמעתה והלאה ירשום כל בדיחה יהודית שייצא לו לשמוע או לקרוא. וכך, במשך 13 שנים של ליקוט ורישום, כמו גם עיבוד לשוני מעמיק ותרגום מיידיש לעברית, התגבשה האנתולוגיה המופלאה הזאת. דרויאנוב מספר שחשש מאד שמא הבדיחות היהודיות עובדות רק ביידיש, ולא יצליחו להצחיק את הקוראים בתרגום לעברית, חשש שלמרבה השמחה – ובמידה לא מעטה גם ההפתעה – לא היה מוצדק.

אגב, את הספר, שכולל מאות בדיחות נוטפות שנאת נשים מרושעת, בוחר דרויאנוב להקדיש כך: "מתנת-אהבה לאשתי, ברכה בת יעקב-דוב לבית הלפרין". וזה, תודו, מצחיק. כמעט כמו מה שיקרה בתערוכה "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם" שתיפתח במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות ב29.3. גם דרויאנוב יהיה שם.

דנה פז פרינס