בלוג

על נפיחות ומידות אחרות: תנועת המוסר ויום הדין היהודי

"הפליצו בגאווה", הידוע גם בשם "מכתב לאקדמיית ההפלצה המלכותית", הוא שמו של מאמר אקדמי שחיבר בנג'מין פרנקלין אודות חקר נפיחות, בסביבות שנת 1781. המאמר של פרנקלין, באותו זמן שגריר ארה"ב בצרפת, נכתב כתגובה להזמנה שקיבל מהאקדמיה המלכותית של בריסל. פרנקלין סלד מהסביבה האקדמית הנפוחה של אירופה, הנגועה ביומרנות ובנרקיסיזם, ובתגובה חיבר מאמר סרקסטי, בו הוא מציע להפנות משאבי מחקר למציאת דרכים לשיפור ריחן של נפיחות אנושיות, במטרה להפיק מהן בושם למטרות מסחריות.

מי שלא בקיא בביוגרפיה של  פרנקלין עלול לחשוב שמדובר בטיפוס גס רוח עם חוש הומור מפותח. אבל האמת היא אחרת. בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של אמריקה – מחותמי הכרזת העצמאות, ממנסחי החוקה האמריקאית והאיש שדמותו מתנוססת על שטר 100 דולר – ידוע כמי שהקדיש את חייו להתנקות שיטתית ממידות רעות במטרה להשיג שלמות מוסרית. אחת השיטות שלו להשגת אותה מטרה נשענה על פיתוח מתודה אותה כינה "שיטת 13 המידות". בין המידות מנה את מידת הענווה והכנות. פרנקלין לא אהב אקדמאים נפוחים, וכשנתקל בכאלו ענה להם במלוא הכנות הסרקסטית שלו. למשל, מאמר הנפיחות.

בנג'מין פרנקלין (1706-1790)

אבל לא התכנסנו הפעם כדי לדון בנפיחות, אלא כדי לספר כיצד "שיטת 13 המידות" של פרנקלין התגלגלה לתנועת מוסר יהודית מרתקת, שייסד יהודי בשם ר' ישראל מסלנט, במזרח אירופה של  במחצית המאה ה-19. קחו אוויר.

ר' ישראל מסלנט, שנולד בעיירה ז'אגר בצפון ליטא בשנת 1810, נחשב כבר מגיל צעיר לעילוי. כבר בגיל 12 נסע לסלנט ללמוד בישיבה של רבי צבי ברוידא, ועד מהרה שמו הלך לפניו כגדול ועצום בתורה. בעת שהותו בישיבה פגש את ר' יוסף זונדל מסלנט, שחשף אותו לתורת המוסר היהודית, ושינה את חייו.

כאן נפתח סוגריים: התיאולוגיה היהודית הפורמאלית – שנציגיה היו חז"ל – תפסה את המוסר כזירה שמנותקת ממה שמתחולל בנפש האדם פנימה. את חז"ל לא הטרידה השאלה אם בזמן הנחת תפילין תחשבו על פיצה פטריות – העיקר שתניחו תפילין. "גדול המצווה ועושה, מלא מצווה ועושה", נחשב לאחד הכללים הידועים בתלמוד, וידועה גם הפסיקה של האמורא הגדול רבא במסכת ראש השנה, שמצוות אינן צריכות כוונה. האתיקה של חז"ל היא אתיקה של חובות, לא של מידות וכוונות. חז"ל האמינו שהדברים שאנחנו עושים מתוך אוטומציה מלמדים עלינו הרבה יותר מדברים שאנחנו עושים מתוך כוונת הלב, ולכן התמקדו במעשים. ההרגלים הם אלו שקובעים. לא מה הרגשתי כשעשיתי אותם. את עולם הרוח, זירתה של הנפש, השאירו חז"ל לדת המתחרה והגדולה  – הנצרות. וכפי שניסח זאת פאולוס: היהדות מייצגת את "ישראל שבבשר". הנצרות את "ישראל שברוח".

היצירה הראשונה שבעטה בתפיסת המוסר היהודית הפורמאלית של חז"ל והרימה את המסך על הנפש היהודית פנימה הייתה היצירה הקלאסית "חובת הלבבות" שחיבר רבנו בחיי אבן פקודה במאה ה-11 בספרד המוסלמית. אחריו הגיע הרמב"ם הגדול, ששרטט את תורת מידות הנפש שלו בהקדמה למסכת אבות, בהמשך הופיע "ספר חסידים" במרחב האשכנזי, ואחר כך פרצו לתודעה תנועות הקבלה והחסידות, שהדגישו את מושג הפנימיות והחוויה הדתית. נסגור סוגריים.

העיירה סלנט, ליטא, תחילת המאה ה-20 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

ר' ישראל מסלנט, שפעל במאה ה-19, היה חוליה בשרשרת מפוארת זו. אולם החידוש הגדול שלו היה שבניגוד לאישים ולתנועות המוזכרים לעיל, שהתפזרו לתחומים נוספים, ר' ישראל מסלנט היה ממוקד מטרה והקדיש את כל חייו לפיתוח תורת מוסר שיטתית ומובנית, שפנתה אל האינטלקט והמחשבה הצלולה. הגרעין הראשוני שלו היו קומץ תלמידיו בקובנה. תוך שנים אחדות הפך הגרעין לתנועה ובקהילות שונות קמו "בתי מוסר" שהיו מעין בתי מדרש שלומדים בהם במיוחד ספרי מוסר. במחצית השנייה של המאה ה-19 התפשטה התנועה במזרח אירופה, ולימודי המוסר השיטתיים של ר' ישראל מסלנט הפכו לחלק משמעותי מסדר הלימוד של ישיבות מפוארות כמו סלובודקה, מיר, ראדין ונובהרדוק.

בהתחלה נתקלה התנועה בהתנגדות חריפה מצד הממסד הרבני. אחת הסיבות לכך הייתה הביקורת של ר' ישראל מסלנט על המיקוד הבלעדי בלימודי ש"ס ופוסקים, שהשתלטו על עולם הישיבות והפכו את בית המדרש לזירת התפלפלות במשקל כבד. התפלפלות לשמה בלבד מעקרת את הרוח מהחיים הדתיים, טען, והופכת את היהדות לדת פרוצדורלית חסרת נשמה של מצוות עשה ולא תעשה. כתוצאה מכך חלקים גדולים מן התורה, העוסקים בתיקון המידות וביחסים שבין אדם לחברו, מוזנחים.

כריכת הספר "חובת הלבבות" של רבי בחיי אִבְּן פַּקוּדָה, המאה ה-13

ר' ישראל מסלנט לא היסס לייבא לתורת המוסר שלו גם חוכמות חיצוניות, כמו למשל הרעיון כי האדם חייב לחדור אל "הכוחות הכהים" בנפשו  – מושג שמזוהה עם תת ההכרה, ונלקח ממייסד אסכולת המוסר הקטגורי, הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. נוכרי נוסף ממנו ספג תורה הוא ידידינו בנג'מין פרנקלין האמריקאי, אשר על "שיטת 13 המידות" שלו קרא ר' ישראל מסלנט בספרו של המשכיל היהודי מנדל לפין בחיבור "חשבון נפש". ר' ישראל מסלנט הושפע מאוד מהמתודה המוסרית של פרנקלין, והפך אותה למרכזית בהדרכה שהונהגה בשיטת המוסר שלו.

על פי ר' ישראל מסלנט האויב הגדול ביותר של האדם הוא מידת הגאווה. "כשאני רואה בעל גאווה, אני מרגיש בחילה", אמר. מייסד תנועת המוסר חזר שוב ושוב בפני תלמידיו, שהגאווה היא גם המידה הקשה ביותר לתיקון. בשונה מהשיטות שנקט פרנקלין במלחמתו בבעלי גאווה, נהג ר' ישראל מסלנט לערוך במהלך חודש אלול פרקטיקות מיוחדות לביטול האגו, שלדידו מונע מהאדם לעשות חשבון נפש אמיתי לפני יום הדין.

מוגש כחומר למחשבה. חג שמח!

גלויה לראש השנה שהודפסה בגרמניה עבור חברת 'ויליאמסבורג ארט', ניו יורק, ארה"ב, שנות ה- 1920 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות חיים שטייר, חיפה)

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן