בלוג

פרידריך, פה זה ארץ ישראל – כשהייקים הגיעו ארצה

בעקבות עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, כחצי מיליון מיהודי גרמניה החלו לעזוב בהדרגה את המדינה. רוב רובם של צאצאי קהילות אשכנז שישבו על שפך נהר הריין מאז המאה התשיעית לספירה, פנו מערבה, לאמריקה ובריטניה. כעשרה אחוזים מהם בחרו להגר מזרחה, לארץ ישראל. יחד עם היתושים והביצות, קבלת הפנים שזכו לה מצד תושבי הארץ כללה יחס משפיל ומתנשא. בדומה ליהודי ארצות האיסלאם שזכו לשלל כינויים פוגעניים, גם לעולים מגרמניה הדביקו שמות גנאי. המפורסם מכולם היה "יקה". אחת הפרשנויות גרסה כי מדובר בראשי תיבות של "יהודי קשה הבנה". קצת אבסורדי לאור העובדה שמדובר בקבוצה שהוציאה מתוכה שבעה חתני פרס נובל, רק בשנות ה-30 של המאה הקודמת.

בין עולי גרמניה לאנשי היישוב היהודי נוצרה חומה תרבותית ומנטלית. "היקים" ספגו עלבונות על ההשכלה והמיומנויות המקצועיות שהביאו עמם, על פדנטיות והרגישות האסתטית המושרשת עמוק בגנטיקה היודו-גרמנית שלהם, ועל כך שהעזו להיות בעלי מקצועות חופשיים, רופאים ומהנדסים, בניגוד לדמותו של עובד האדמה הסוציאליסט – האבטיפוס האידאי של התנועה הציונית.

חברי "עליית הנוער" בתחנת הרכבת בדרך לארץ ישראל, ברלין, גרמניה, 1933 (צילום: הרברט זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

חברי "עליית הנוער" בתחנת הרכבת בדרך לארץ ישראל, ברלין, גרמניה, 1933 (צילום: הרברט זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

העולים מגרמניה הגיעו מערש התרבות המערבית, ארצם של גיתה ושילר, מרקס וניטשה, ונחתו בלב הלבנט; ארץ חרבה, שוממה ולא מפותחת. לרבים מהם זו לא הייתה עלייה, אלא ירידה. עד מהרה הם הפכו לנטע זר, צלם בהיכל הציוני החפיפניקי והכאוטי. יותר מכל הרגיזה שפתם של העולים, הגרמנית, שזוהתה עם היטלר והנאצים. העולים מגרמניה שביקשו לשמר את שפתם – השפה בה נכתבו יצירות המופת "פאוסט", "דברי ימי ישראל" ו"תורת היחסות" – נדרשו לעקור את הצליל הגרמני ממיתרי הקול. עיתונים בשפה הגרמנית נסגרו, חלונות ראווה של חנויות עם שלטים בשפה הגרמנית נופצו, ומושבי עולים גרמנים הפכו יעד קבוע לביקורם של בריוני "המועצה המרכזית להשלטת העברית" – גוף רשמי של התנועה הציונית בראשות מנחם אוסישקין, שהטיל טרור תרבותי על כל מי שהעז לדבר בשפה שאינה עברית.

כפי שהיטיב לתאר ההיסטוריון תום שגב בספרו "המיליון השביעי" סיפורם של היהודים המהגרים מגרמניה היה סיפור טראגי ועצוב. "מהגרים", כך קרא להם בזלזול המנהיג העליון בן גוריון, זאת בניגוד לאנשי העלייה השנייה והשלישית, "החלוצים", שעלו לארץ ממניעים אידיאולוגיים ולא כמקום מפלט, כמו יהודי גרמניה. בן גוריון, שדרש מעולי גרמניה לעשות "מהפכה נפשית", לא היה לבד. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של מפלגת הפועלים, טען כי יהודי גרמניה "אינם יהודים מלאים", הסופר משה יעקב בן גבריאל יעץ להם "להתבולל בענווה" ובעיתוני היישוב הרבו להלעיג את אופיים המרובע, הצייתני ונעדר חוש ההומור. מעשיה שעברה מפה לאוזן סיפרה על יהודי גרמני שנסע ברכבת לנהריה בכיוון הפוך מכיוון הנסיעה וסבל מסחרחורת וכאבי ראש. כששאלו אותו מדוע לא ביקש להחליף את מקומו עם מי שישב מולו, השיב: "זו בדיוק הבעיה, לא היה ממי לבקש – אף אחד לא ישב שם".

עובדים במשרד הארצישראלי בברלין, גרמניה, 1933 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

עובדים במשרד הארצישראלי בברלין, גרמניה, 1933 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

מרתק מבחינה סוציולגית היה היפוך היוצרות האירוני שרק ההיסטוריה יכולה הייתה לנפק. אם בארץ מולדתם, גרמניה, היהודים המקומיים היו אלו שזלזלו באוסט-יודן, כינויים של יהודי מזרח אירופה שהציפו את גרמניה בשנות העשרים של המאה הקודמת, בארץ ישראל הפכו הם פתאום לאזרחים סוג ב', החיים בצילם של חלוצי מזרח אירופה, שהיו לאדוני הארץ. ההיפוך בהיררכיה החברתית גרר איתו תסכול גדול. "יש אצלם תסביך של עליונות ותסביך של נחיתות", ניתח בן גוריון את עולמם הפנימי של העולים הגרמנים והסביר, "תסביך העליונות הוא – אנחנו חניכי התרבות הגרמנית. לנו היה קאנט ובטהובן, אנחנו קראנו את הרומנים הטובים ביותר, לנו הפילוסופיה והתרבות הגרמנית…ופה זה הכול מזרח אירופה. יחד עם זאת יש תסביך של נחיתות. הם רואים שאנשים אלה (יוצאי מזרח אירופה) עשו משהו…הנה יהודים אלה (יוצאי מזרח אירופה) תפסו את הכל".

אבל מה שמקומם ביותר היה שהזלזול והניכור כלפי עולי גרמניה, עמד ביחס הפוך לתרומתם לפיתוחה ושינוי פניה של הארץ – בעיקר בערים חיפה ותל אביב. כפי שכתב תום שגב, "יחד עם אחרים שינו עולי גרמניה את פני הערים באמצעות בתי מגורים חדשים שתכננו ובנו בסגנון באוהאוס תכליתי, המלה האחרונה בארכיטקטורה. הם פתחו חנויות ובתי מסחר שכמותם לא נראו עד אז בארץ, חלקם עם חלונות ראווה גדולים משני צדי הכניסה. מכשירי כתיבה וכלי בית, מוצרי עור ומוצרי קוסמטיקה, נעלי ילדים, ממתקים מוצרי טבק; פה ושם הופיעו חנויות כל-בו ראשונות. תל אביב, שנראתה עד אז כעיירה קרתנית, החלה לקבל מראה של עיר עולם ובכל מקום צצו בתי קפה אירופיים". בין בתי הקפה האירופאיים היה "קפה ריבולי" המיתולוגי, ששמשותיו נופצו על ידי תלמידי גימנסיה משולהבים, אחרי ששמעו את בעל הבית מדבר גרמנית עם לקוחות.

צעירי עליית הנוער מגרמניה מגיעים לנמל חיפה, ארץ ישראל 1936 (צילום: הרברט זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

צעירי עליית הנוער מגרמניה מגיעים לנמל חיפה, ארץ ישראל 1936 (צילום: הרברט זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

עם הזמן למדו עולי גרמניה לזקוף את גבם ואנשי היישוב למדו להעריך את השגיהם. השנים חלפו, גלי עליות המוניות הציפו את המדינה החדשה, וכור ההיתוך הישראלי עשה את שלו. כמו במערכון המבריק ההוא של "לול", כל עלייה וכל עדה, מצאה לה קורבן חדש וטרי, רגע אחרי שנקלטה והשתרשה במדינת היהודים.

המעגל נסגר בשנת 1979 כשאזרח יליד גרמניה עתר לבג"צ נגד הקרנתו של סרט דוקומנטרי בשם "היקים" שהטלוויזיה הישראלית עמדה לשדר. לטענתו השימוש במילה "יקים" היה משפיל. בית המשפט דחה את העתירה וציין שההפך הוא הנכון – מדובר בתואר כבוד עם קריצה חיננית. אחד משלושת השופטים היה חיים כהן ז"ל – יקה גאה בעצמו. באותו זמן עולי גרמניה וצאצאיהם כבר התמקמו בצמרת החברה הישראלית, והמילה "יקים" עוררה בכהן בעיקר סנטימנט נוסטלגי. גם אם היה יסוד של אמת בדבריו של העותר, חשב כבוד השופט, "אכלו לי שתו לי" פשוט לא נשמע טוב במבטא ייקי כבד.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן