בלוג

פרנקפורט א-לה גילמן: האינטלקטואלים היהודים שעשו את הסיקסטיז

מבוכה. זו כנראה המילה שמיטיבה להגדיר את התחושה שחוו מרקסיסטים אדוקים אחרי מלחמת העולם הראשונה. כיצד – שאלו את עצמם לובשי חליפות טוויד גבוהי מצח שהתכנסו בסלונים של ברלין, וינה ולונדון – התפקששה לנו המהפכה הפרולטרית? איך דווקא רוסיה, אומה שמורכבת ברובה מאיכרים נבערים, אימצה את האוטופיה הקולקטיביסטית ועל הדרך עיקמה אותה, ולא הגרמנים, האוסטרים, האנגלים או הצרפתים הנאורים? הרי על פי נבואתו של קרל מרקס, האב המייסד, אחרי הקפיטליזם הבוטה שאפיין את אירופה של ראשית המאה ה-20, פועלי כל העולם היו אמורים להתאחד ולשיר בגרון ניחר את האינטרנציונל?

ובעודם מתפלמסים כיצד לשפר את מצבם של הפועלים האומללים, נכנסה המשרתת והגישה להם קרמשניט עם קצפת חמה. באותו רגע ירד להם האסימון. אין ברירה. חייבים לעדכן את הגרסא. מוכרחים לשבת על המדוכה ולחשוב על דרך מתוחכמת יותר לשכנע את האספסוף המכור לאופיום הבורגני, שהוא חי בתודעה כוזבת. כך נולדה אסכולת פרנקפורט.

קצת רקע היסטורי. ב-1930 התמנה הפילוסוף היהודי-גרמני מקס הורקהיימר לעמוד בראש המכון למחקר חברתי באוניברסיטת פרנקפורט, שהקים פליקס וייל, מיליונר גרמני יהודי צעיר בעל השקפת עולם מרקסיסטית. הורקהיימר כינס סביבו חוג אינטלקטואלים מבריקים, בניהם תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, אריך פרום ו-וולטר בנימין. כולם מרקסיסטים, אנשי רוח, ויהודים שראו את עצמם כמתקני עולם במלכות קרל הלוי (שם המשפחה היהודי המקורי של קרל מרקס). כעבור שלושה עשורים, בשנות ה-60, תקבל החבורה את השם "אסכולת פרנקפורט", שם נרדף למסורת אינטלקטואלית של תיאוריה ביקורתית חברתית, שתהפוך לאחד מזרמי המחשבה המשפיעים במאה ה-20.

בחזית, משמאל: הורקהיימר, אדורנו. מאחור, בצד ימין: האברמס. היידלברג, 1964 (צילום: Jeremy J. Shapiro, Creative Commons)

בחזית, משמאל: הורקהיימר, אדורנו. מאחור, בצד ימין: האברמס. היידלברג, 1964 (צילום: Jeremy J. Shapiro, Creative Commons)

לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 עמדו חברי המכון בסכנה כפולה – הן בשל היותם מרקסיסטים והן בגלל היותם נימולים. חלק מהם הצליח להגר מגרמניה לארצות הברית, שם הקימו את המכון מחדש בניו-יורק, סמוך לאוניברסיטת קולומביה. המכון שב לגרמניה בשנת 1949 אולם חלק מחבריו, כמו מרקוזה ופרום, השתקעו באמריקה.

המסקנה המרכזית של אנשי אסכולת פרנקפורט הייתה שכדי להסביר את מלחמת המעמדות הנצחית בעידן פוסט מלחמות העולם, אי אפשר להישען רק על ניתוחו הכלכלי של מרקס, אלא יש לסנתז בין מספר דיסציפלינות – סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות, מדע המדינה וגם (ולא רק) כלכלה. לטענתם, הופעתה של התרבות הפופולארית בעקבות התעצמות אמצעי תקשורת ההמונים (טלוויזיה, רדיו, מוסיקה וקולנוע) הולידה זן חדש של מלחמת מעמדות, מורכבת, מתוחכמת וקשה לזיהוי ממבט ראשון.

כשמרקס ואנגלס חיברו את "המניפסט הקומוניסטי" באמצע המאה ה-19 הפער בין המעמדות היה מובהק. למשל, התעשיינים העשירים של ברלין נהגו לצפות בקונצרטים, בעוד הפועל הפשוט לא חלם על כך. היום, טענו אנשי האסכולה, כולם – העשירים והעניים – צופים בטלוויזיה. את ניצול הפועל בידי בעל המפעל במאה ה-19, החליף מבוך עכברים אנושי שמורכב מפיקסלים מרצדים, אמצעי תקשורת פוליפוניים וטכנולוגיה מתקדמת שהכניסה לבתי הפועלים את המקרר, מכונת הכביסה והברביקיו המתקפל. כל אלו יצרו מפלצת, כור מצרף בורגני שבו התגמולים – גגות הרעפים האדומים, פיסת דשא בחזית הבית ומכונית לכל פועל – הם האמצעים בהם משתמשים בעלי ההון כדי לגרום להמון להישאר כנוע ומרוצה.

וולטר בנימין, 1928

וולטר בנימין, 1928

לטענת הוגי האסכולה, האדם המודרני אמנם הכריע את הטבע באמצעות התקדמות המדע והטכנולוגיה והצליח לשפר את מצבו החומרי, אולם במקביל הפך לפאסיבי ורדום, נתון בלימבו בולמוסי של צריכה ומכור לגירויים מסיחי דעת שהמציאה "השיטה" כדי לסמם אותו ולמנוע מבעדו לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, ולחוות אהבה אמיתית ואושר. את המונחים הקלאסיים של האידיאולוגיה המרקסיסטית – "אמצעי ייצור", "יחסי ייצור" וכו' – החליפו הוגי האסכולה במושג "חרושת תרבות": מעין מפעל לייצור תכנים בכל המדיות, שאומר לאנשים מה לרצות, מה לחשוב ואיך להתנהג, ובדומה ללאומיות ולמוסד המשפחה מבית מדרשו של מרקס הישן, משמש מעין מסך עשן, מניפולציה צינית שכל ייעודה להרדים אתכם.

במילים אחרות, "חרושת התרבות" מילאה את זמנם הפנוי של אנשים בבידור כדי להסיט אותם מהשעמום שנוצר כתוצאה מעבודתם האוטומטית. מבול המוצרים, תכניות הטלוויזיה, תסכיתי הרדיו, הפרסומות, שלטי החוצות, הרחש-בחש האורבני, הינו כל כך אינטנסיבי שהוא אינו מאפשר לאזרחים לזהות שהם מנוצלים, ובכך נמנעת התנגדותם למערכת החברתית-כלכלית.

קרל מרקס בדמות "משה המודרני", מביא לעמי העולם את ספרו "הקפיטל", כתורת הצדק החברתי. גלויה. צרפת, 1906 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אוסף ז'ראר בנואה, ניס, צרפת)

קרל מרקס בדמות "משה המודרני", מביא לעמי העולם את ספרו "הקפיטל", כתורת הצדק החברתי. גלויה. צרפת, 1906 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אוסף ז'ראר בנואה, ניס, צרפת)

שעתם הגדולה של חברי "אסכולת פרנקפוקט" הגיעה בשנות ה-60 של המאה הקודמת באמריקה. ההיפים מסן פרנסיסקו, אנשי "תרבות הנגד" והתנועה לזכויות האזרח חיפשו את האשמים במצב ואנשי אסכולות פרנקפורט סיפקו להם את הנמסיס המושלם: השיטה, המנגנון, אותו מונוליט ענק וממורכז, המתנהל מעצמו על פי היגיון מכני, אדיש ומנוכר לסבל אנושי ולחלומותיהם של בני אדם. וכך לצלילי הטקסטים המושרים של ג'ניס ג'ופלין, בוב דילן וג'ואן באאז, עם עשן המריחואנה המסתלסל, הם קראו בהתלהבות את כתבי אדורנו ומרקוזה. והתמכרו.

יש לומר בכנות: מהפכת האהבה של שנות ה-60 לא הייתה סוציאליסטית במהותה, אלא קוקטייל לא מגובש של רעיונות חצי אפויים: אינדבידואליזם קיצוני, אהבה חופשית, שאיפה לאותנטיות, ותשוקה להשתחרר מ-"השיטה" ולהיות "נאמן לעצמך". כעבור עשרים שנה, כשההיפים משנות ה-60 התעוררו, הם הביטו במראה וראו שם יאפים קונפורמיסטים ומרוצים מעצמם. בקיצור, כל מה שהם תיעבו לפני שני עשורים. אמריקה הייתה אז בשיאו של גל קפיטליסטי, ולפחות בספרה הציבורית-אזרחית השפעתם של אנשי האסכולה כמעט נעלמה.

באקדמיה, לעומת זאת, התיאוריה הביקורתית של אנשי אסכולת פרנקפורט הפכה לאחד מאבות המזון בקתדרות למדעי הרוח. בעיקר באירופה ובהמשך בארצות הברית. מרקוזה, אדורנו, ולטר בנימין וממשיך דרכם יורגן אברהס, נחשבים בצדק למייסדי השיטה הניאו-מרקסיסטית וחלוצי הפוסט מודרנה. מבקריהם מהימין טוענים כי הגותם החריבה את האקדמיה והניחה את התשתית לשיח אובסיסיבי בפוליטיקה של זהויות, דיכוי "האחר", הסללה, הדרה ושלל ירקות. אבל גם יריביהם האידיאולוגיים הגדולים ביותר חולקים להם כבוד ואינם מערערים על תרומתם העצומה למחשבה ולרוח האנושית.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן