בלוג

רות המואביה: הנכריה שלימדה אותנו פרק באנושיות

מסתננת? פליטה? מהגרת בלתי חוקית? מבקשת עבודה? מעניין לאיזו קבוצה היינו משייכים את רות המואבייה אילו סיפורה היה מתרחש היום. רות כנראה לא הייתה מספיק "יהודיה" כדי לעבור גיור ברבנות ולא מספיק "ישראלית" כדי לייצג אותנו באירווויזיון. היא הייתה "האחר", אבל לא "אחר" פלקטי שעטוף באריזות שיווקיות כוזבות. היא לא נולדה כאן ולא חונכה כאן. גרוע מכך, רות הייתה מבנות האויב המואבי, וע"פ חז"ל נכדתו של עגלון מלך מואב – ההוא שאהוד בן גרא דקר בחרב פיפיות באחת ההתנקשויות המקוריות ביותר המתוארות במקרא. אבל הפלא ופלא. דווקא רות, שהיו לה את כל הסיבות בעולם לטפח שנאה יוקדת כלפינו, בחרה לנהוג בדיוק להיפך. רות העדיפה את חום המסירות על פני צינת הזרות.

טקס שבועות בסנטרל פארק, ניו יורק, ארה"ב 1950 (צילום: הרברט זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

טקס שבועות בסנטרל פארק, ניו יורק, ארה"ב 1950 (צילום: הרברט זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

עלילת מגילת רות, שמתרחשת בתקופת ספר שופטים, מתחילה בפסוק: "ויהי בימי שפוט השופטים". באותם ימים בני ישראל נמצאים אחרי כיבוש הארץ. מדובר בתקופה בעייתית, ללא הנהגה וללא כיוון. שני משפטים חוזרים שוב ושוב בספר שופטים, ולא במקרה. האחד, "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" והשני, "ויעשו הרע בעיני ה". ישנו קשר ישיר בין קריסת שלטון החוק לבין הופעת אלימות והתבהמות. החוק מרסן את בני האדם: "אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו" אמרו חז"ל. לא מפתיע שבתקופת שפל מוסרית זו מתרחש סיפור "פילגש בגבעה" – אחת מפרשיות האונס והטבח האכזריות בתנ"ך.

על פי ספר הפירוש למגילת רות של הרב יוסף זאב ליפוביץ', "נחלת יוסף", זרע הפורענות נזרע במותו של יהושע, המנהיג האחרון של בני ישראל לפני תקופת השופטים, הכובש הגדול שהפיל את חיתתו על כל עמי כנען והיה המשענת הרוחנית, המדינית והמוסרית עבור העם הצעיר שאך זה הגיע ממדבר סיני. ובכן, אחרי שנים בהן הקדיש את חייו לעם ישראל, יהושע מת.

רות המואביה. ציור של פרנצ'סקו אייץ 1853. מוצג במוזיאון יוחנן פאולוס השני בוורשה

רות המואביה. ציור של פרנצ'סקו אייץ 1853. מוצג במוזיאון יוחנן פאולוס השני בוורשה

ואז מגיע שפל כלכלי. "ויהי רעב בארץ", מדווחים סופרי המקרא. סיפור מגילת רות מתחיל במשפחת אלימלך, מנכבדי הארץ, שבעקבות המצב הכלכלי הגרוע עוזב את ארץ יהודה למואב המשגשגת של אותם ימים. יחד איתו עוזבים אשתו נעמי, ושני הבנים מחלון וכיליון, ששמם מעיד על אחריתם. השנים חולפות, אלימלך מת, מחלון וכיליון מתבוללים ונושאים לנשים את רות וערפה הנכריות, וכעבור זמן גם הם הולכים לעולמם. נעמי נותרת לבדה עם כלותיה.

בתפאורה המאוד מובהקת של שדות, כרמים ומטעים, שזורים פרטים ואזכורים רבים הלקוחים מעולם החקלאות. אם נחזור רגע למקורות, נראה כי בזמן שבית המקדש היה קיים, טקסי חג השבועות נחגגו סביב הטבע ותנובת האדמה – הביכורים, הטנא, העלייה לרגל לבית המקדש עם התוצרת החקלאית המשובחת – כל אלו יצרו זיקה ישירה בין הפולחן הדתי לבין האדמה. אבל לא רק התפאורה של מגילת רות קשורה לטבע ולאדמה. גם העלילה עצמה נובעת ישירות מהאדמה, או ליתר דיוק – מהנחלה.

חגיגת שבועות בבית הספר היהודי, פלבן, בולגריה 1929 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות דורה ויצחק מיטרני)

חגיגת שבועות בבית הספר היהודי, פלבן, בולגריה 1929 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות דורה ויצחק מיטרני)

לאחר שאיבדה את כל משפחתה, מתכוננת נעמי לחזור הביתה, לארץ יהודה, אחרי שנים רבות בהן ישבה בגלות המואבית. נעמי יודעת כי בימים ההם אדם ללא נחלה אינו שווה כלום, בן בלי כת; אין לו זכויות בסיסיות ומאחר והיא כבר קשישה, נעמי גם אינה יכולה להביא לעולם בנים זכרים, שמהווים באותם ימים כרטיס כניסה לשוק החקלאי – פטריאכלי.

כאן נכנסות לתמונה רות וערפה, כלותיה האלמנות של האם השכולה. הכלות של נעמי הן תקוותה האחרונה. הן צעירות, יפות והכי חשוב – יש להן רחם, כך שעל פי חוקי הייבום היהודיים, הן יכולות להתחתן עם קרוב משפחה של נעמי, וכך להמשיך את השושלת וכפועל יוצא מכך לזכות בנחלה. אך נעמי האצילה אינה דוחקת ברות ובערפה לחזור איתה לארץ יהודה. להפך, היא מעודדת את שתי כלותיה לשוב למולדתן ולעמן: "וַתֹּאמֶר נָעֳמִי שֹׁבְנָה בְנֹתַי, לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי: הַעוֹד-לִי בָנִים בְּמֵעַי, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲנָשִׁים?" (רות, א: יא). אף שהיא יודעת שעתידה ביהודה עומד להיות בכי רע, נעמי, בגדלות נפשה, אינה מתחשבת בטובתה, אלא בטובת כלותיה. טענתה של נעמי נופלת על אוזנייה הקשובות של ערפה, שמנשקת את חמותה ושבה לבית אביה, למואב.

חגיגות שבועות בגן הילדים בפינת רחוב מזא"ה ושד' רוטשילד, תל אביב, 1936 (צילום: פוטו ארדה. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות דבי גירון)

חגיגות שבועות בגן הילדים בפינת רחוב מזא"ה ושד' רוטשילד, תל אביב, 1936 (צילום: פוטו ארדה. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות דבי גירון)

רות, לעומתה, מתעקשת לדבוק בנעמי. "וַתֹּאמֶר רוּת אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ. (רות, א: טז). כמעט מיותר לבאר ולהסביר משפט עוצמתי כל כך, שנכנס לקאנון היהודי ונחקק באותיות זהב בלבו של כל מי שעדיין לא התייאש מערכים כמו נאמנות ואהבה ללא תנאי. ההמשך ידוע. רות כובשת בעורמה נשית את לבו של בועז, קרוב משפחה רחוק של נעמי, וכך זוכה נעמי בנחלה המיוחלת.

בסיפור מגילת רות יש את כל המרכיבים הנכונים: עוצמה נשית, סולידריות, עשיית חסד וקבלת האחר. רות היא לא קלישאה של האחר, היא האחר האולטימטיבי, שמלמדת את כולנו פרק בעשיית חסד. אולי בגלל זה זכתה שמרחמה יצא כעבור שלושה דורות דויד המלך. חג שבועות שמח.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן