בלוג

40 שנה לבית התפוצות: אפילו הבניין הוא אייקון ארכיטקטוני

"אופנה היא דבר כל כך מטופש, שאין ברירה אלא להחליף אותה לעיתים קרובות" (אוסקר ווילד)

בעידן הפוסט-מודרני שבו מושג "האמת" מותקף מכל הכיוונים ומתפורר לרבבות נרטיבים, בניין מוזיאון בית התפוצות הוא אצבע בעין לכל הרלטיביסטים למיניהם. כ-50 שנה הוא כבר עומד בלב קמפוס האוניברסיטה, 40 מתוכן כבית התפוצות, אבל תמיד קשוח, גאה וזקוף, מביט סביב ורואה איך בזמן קיומו התחלפו סגנונות, השתנו טעמים, אופנות צצו ואופנות נעלמו. אבל הוא בשלו, נאמן לאמת אחת – האמת האדריכלית של יוצריו.

אמת אחת הייתה גם העיקרון המרכזי עליו נשענה האדריכלות המודרניסטית, שאחד מאבותיה המהוללים ביותר היה הגאון הגרמני אמריקאי, מיס ואן דה רוהה – מי שעמד בראש ועדת השיפוט לבחירת תכנית הבניין של מוזיאון בית התפוצות.

מיס ואן דר רוהה היה אדם פשוט. הוא אמנם החזיק בשם בעל ניחוח אצילי, אבל בזה הסתיימה כל הפוזה שלו. הסיסמא שטבע Less is more"" (פחות זה יותר) הייתה המוטו של חייו, בעיקר בכל הנוגע לעסקי המלט והלבנים. ואן דר רוהה היה אדריכל שלא אהב קישוטים מיותרים, דקורציה וולגרית או רומנטיקה מוגזמת. כשהוא ניגש לתכנן בניין הוא חיפש את היסודות שלו, את התאים והרקמות, את העצמות והגידים. הוא חיפש את "האמת הבניינית", כפי שמכנה זאת דניאל מינץ, האדריכל המלווה את הקמת תצוגת הקבע החדשה של בית התפוצות.

מבט חיצוני על הצד המזרחי הישן של בית התפוצות

"אמת בניינית" היא מונח מרכזי בזרם הברוטליזם, הנחשב לאחד הזרמים הנפוצים באסכולה המודרנית, בעיקר משנות ה-50 עד שנות ה-70 של המאה הקודמת. הברוטליזם התבסס על אתיקה המבליטה את ה"אמת" של המבנה – האמת החומרית, הצורנית והפונקציונאלית. ובתרגום למי שלא סיים פקולטה לאדריכלות: שימוש נרחב בחומר בנייה חשוף ויצירת עושר צורני באמצעות אור טבעי וחומרים פשוטים ויעילים. מיס ואן דר רוהה היה אחד ממעריציו של הזרם.

בשנת 1960 חתמה חברת בית התפוצות הסכם עם אגודות האינג'נירים והארכיטקטים הישראלית על מכרז בו הוזמנו להשתתף חברי האגודה. מטרת המכרז הייתה להציג תכנית אדריכלית שתשמש לבניית המוזיאון. מספר לא מבוטל של אדריכלים ישראלים ניסו את מזלם והגישו את הצעותיהם לחברת בית התפוצות, שהוקמה כדי להגשים את חזונו של ד"ר נחום גולדמן להציג את ההיסטוריה היהודית של התפוצות, ובמילים אחרות – את סיפורו של העם היהודי עד הזמן המודרני. כעבור מספר חודשים נתלו העבודות הנבחרות באולם גדול בשיקגו הרחוקה. ועדת השיפוט בראשות מיס ואן דר רוהה התייצבה לבחור את התכנית המנצחת.

ואן דר רוהה וחבר השופטים הסתובבו באולם, בודקים בקפדנות ובדייקנות כל תכנית ותכנית. כעבור מספר דקות זה קרה. האדריכל המהולל נעמד, כיווץ את עיניו, החליק יד על לסתו וחייך. מולו, על הקיר, הייתה תלויה עבודתו של אדריכל ישראלי אנונימי ומוכשר בשם אלי גבירצמן. ואן דר רוהה זיהה בתכנית של גבירצמן את אותה אמת בניינית – נאמנה לעקרונות האדריכלות המודרנית מחד, ומתאימה לייצג את סיפורו של העם היהודי מאידך. עבודתו של גבירצמן נבחרה פה אחד – זה של ואן דר רוהה.  מאחר וגבירצמן היה אדריכל צעיר וחסר ניסיון הוחלט לצרף אליו אדריכל נוסף, יצחק ישר, איש מקצוע בעל מוניטין וניסיון בתכנון מוזיאונים ובין השאר מי שתכנן את מוזיאון תל אביב.

בית התפוצות – מבט לצד המערבי של הבניין, לפני פתיחת האגף החדש

אחד העקרונות המרכזיים שהנחו את גבירצמן וישר היה המאמץ להתאים בין האמת החומרית של הבניין לבין האמת המהותית ההיסטורית שהמוזיאון אמור היה לייצג. מבחינה מהותית היסטורית הבניין תוכנן להיות חלל גדול שמחולק למחיצות כשכל מחיצה אמורה לייצג קהילה יהודית אחרת. בהמשך התכניות השתנו – כי אלו טבען של תכניות – אך עדיין נשמרו תכונת החלל היפה והאמונה בהגיון הפנימי האמיתי של הבניין.

הבנייה עצמה החלה רק ב-1967. החלק הראשון שהוקם היה האגף האקדמי. היו בו ספריה, ארכיון וחדרים לחוקרים. הוא הושלם ב-1969 והאוניברסיטה החלה לעבוד בו. בתחילת שנות השבעים עמד שלד הבניין פרוץ לכל רוח, ובקמפוס התל-אביבי התבדחו על ה"פיל לבן" שאיש אינו יודע מה יהיה בתוכו. במשך שמונה שנים של עבודה מאומצת נאלץ צוות התכנון של בית התפוצות להתמודד פעם אחר פעם עם בעיות שלא נמצאו להן תשובות מוכנות מראש, גם לא בניסיונם של מוזיאונים היסטוריים אחרים.

מבט חיצוני על הכניסה הראשית של בית התפוצות, 2016

ואף על פי כן, והרבה בזכות הדמויות יוצאות-הדופן שחברו יחדיו למימושו של החזון, הצליחו המייסדים להשלים את המשימה. ב-15 במאי 1978 התקיים טקס הפתיחה החגיגי של המוזיאון בנוכחות נשיא המדינה אפרים קציר ונשיא בית התפוצות ד"ר נחום גולדמן. חגיגות הפתיחה נמשכו יומיים וכללו קבלת פנים אצל הנשיא ועצרת בהיכל התרבות בתל-אביב.

הבניין עומד בלב קמפוס האוניברסיטה. החלל הגדול שבלובי מאפשר לעוברים והשבים לחלוף במוזיאון  ולהמשיך במסלולו בתוך האוניברסיטה גם מבלי להיכנס לחללי התערוכות פנימה, כך שהמוזיאון הוא חלק אורגני מהקמפוס. דניאל מינץ, האדריכל המלווה, אומר שלבניין הישן יש הגיון אמת. רואים את שלד הבניין, את העצמות שלו, החומרים שממנו הוא עשוי וכאמור את ההתאמה בין האמת החומרית לאמת המהותית. מיס ואן דהה רוהה הגדול אהב את זה מאוד. גם אנחנו.

בית התפוצות 2019 (הדמיה)

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן