בלוג

70 שנה לכ"ט בנובמבר: הדמות הנשכחת שסללה את הדרך לשתי מדינות לשני עמים

גלות וגאולה, שואה ותקומה, עבדות וחירות, חורבן וגבורה, הבלגה ומרי, יום הזיכרון ויום העצמאות. תסמונת הפאסיב – אגרסיב מקודדת היטב במבנה האישיות הלאומי של העם היהודי. אכן כן, אנחנו אוהבים את המציאות שלנו בקצוות, טסים ברכבת הרים רגשית, עולים ויורדים בטרמפולינה של ההיסטוריה. אולי, וזו רק השערה, מה שבאמת מסתתר מאחורי המילים "נפש יהודי הומיה", זו הפרעה לאומית דו – קוטבית? נכון שעל פי מקורות יודעי דבר נפתלי הרץ אימבר, מחבר "התקווה", היה שתוי רוב היום, אבל לפחות בעניין הזה, ניתוח הנפש היהודית הלאומית שלו היה מדויק וצלול.

אותה דינמיקה לאומית בי-פולארית הייתה גם הרקע ההיסטורי שהוביל להצבעת האומות המאוחדות בפארק פלאשינג מדוז אשר בקווינס, ניו יורק, כ"ט בנובמבר, 1947. מפתיע ככל שהדבר יישמע, כשנה לפני ההצבעה ששחררה קתרזיס בן אלפיים שנה, היישוב היהודי היה שקוע במרה שחורה. באותה עת אף אחד מראשי התנועה הציונית לא העז לפנטז – אפילו בחלום הכי כחול לבן שלו – שתחלוף קצת יותר משנה וארגון האומות המאוחדות יכריז על הקמת מדינה יהודית חדשה במולדת הישנה.

מי חלם שכך יהיה? ישיבת עצרת האומות המאוחדות בניו יורק (צילום: לני זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

מי חלם שכך יהיה? ישיבת עצרת האומות המאוחדות בניו יורק (צילום: לני זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

מיד עם תום מלחמת העולם השנייה עלתה לשלטון בבריטניה מפלגת הלייבור. ראש הממשלה, קלמנט אטלי, ושר החוץ, ארנסט בווין, נקטו מדיניות פרו ערבית שהנציחה את עקרונות הספר הלבן. במילים אחרות – דיכוי השאיפות הציוניות להקמת בית לאומי בארץ ישראל, הגבלת רכישת קרקעות והחזרת אניות המעפילים למחנות העקורים בקפריסין ואיטליה.

התגובה הציונית הייתה התנגדות מזוינת, במסגרתה שיתפו פעולה כל ארגוני המחתרות העבריות בארץ ישראל. הפעולה המרכזית של תנועת המרי העברית, "ליל הגשרים", הייתה מוצלחת מאוד מחד, אולם מאידך שימשה חרב פיפיות מאחר והצלחתה גררה תגובה בריטית קשה. במהלך יום שבת, ה-29 ביוני 1946, נעצרו 2,700 איש, בניהם רבים ממנהיגי היישוב. כותרות העיתונים העניקו לאותו סוף שבוע לא רגוע את השם שייצרב בזיכרון הקולקטיבי: "השבת השחורה". וכך, בדיוק ברגע השפל הגדול שלה, כשהתנועה הציונית מאובנת, נבוכה וחסרת אונים, עלתה לבימת ההיסטוריה דמות מן הצללים ובמהלך אחד מבריק שינתה את פני המציאות.

בניין הסוכנות היהודית מוקף בחיילים וכלי רכב בריטיים במהלך "השבת השחורה", ירושלים, 29 ביוני 1946 (צילום: הרברט זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

בניין הסוכנות היהודית מוקף בחיילים וכלי רכב בריטיים במהלך "השבת השחורה", ירושלים, 29 ביוני 1946 (צילום: הרברט זוננפלד, בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

נחום גולדמן נולד בוישינבה ליטא בשנת 1895 וגדל בפרנקפורט שעל נהר המיין. דמותו עוצבה משילוב בין שורשיות יהודית מזרח אירופית ונאורות גרמנית אליטיסטית. ד"ר למשפטים, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, מייסד מפעל אנציקלופדיית יודאיקה ומוזיאון בית התפוצות, ונון קונפורמיסט שחשב מחוץ לקופסא, הרבה לפני שהמונח הומצא.

עלייתו לגדולה של ד"ר גולדמן הגיעה ביולי 1946, מיד לאחר שתכנית מוריסון-גריידי הציגה את המלצותיה לפני ועידת הקבינט של ארצות הברית, בהוראת הנשיא האמריקאי, הארי טרומן. למרות עלה התאנה בדמות הענקת סרטיפיקט ל-100,000 עקורים יהודים, תכנית מוריסון-גריידי התנערה לחלוטין מרעיון המדינה היהודית. ההצעה המרכזית של הוגי התכנית הייתה לחלק את הארץ לארבעה קאנטונים, תחת אוטונומיות יהודיות וערביות ובפיקוח בריטי.

התאריך הוא 3 באוגוסט, 1946, פריז. באווירה קודרת על סף ייאוש וכשברקע מוטל הצל הכבד של תכנית מוריסון-גריידי ו"השבת השחורה", מתכנסים ראשי התנועה הציונית, ביניהם גם נחום גולדמן מיודענו. יומיים של דיונים קדחתניים ומורטי עצבים באווירה קשה, עכורה ומבולבלת. יו"ר התנועה, המנהיג הכל יכול, דויד בן גוריון, מתקשה לנהל את הישיבות הארוכות. כמה מהנוכחים מדווחים כי מסריו מקוטעים ומגומגמים. הזקן נראה משותק.

חיים ויצמן מוסר עדות בפני הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל - אונסקו"פ, 1947 (צילום: WIKIMEDIA)

חיים ויצמן מוסר עדות בפני הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל – אונסקו"פ, 1947 (צילום: WIKIMEDIA)

ואז מוטלת הפצצה. "חברים מהממשל האמריקאי", מעיר ד"ר גולדמן, "רמזו לנו שהנשיא טרומן מתלבט בנוגע להמלצות תכנית מוריסון גריידי. הזמן דוחק ואם לא נגיע בקרוב להחלטה בנוגע לדרישות ריאליות של התנועה הציונית, יש סיכוי סביר שנפספס הזדמנות היסטורית שלא תחזור". הפיל בחדר מתעורר מרבצו. כל הנוכחים מבינים שכשד"ר גולדמן אומר "החלטה" הוא מתכוון לאותה ה-ח-ל-ט-ה לבתר את הארץ לשני חלקים, הכרעה שראשי הציונות נמנעו לקבל בקנאות מאז הוצגה "תכנית בילטמור" (1942) בה הוצהר כי הבית הלאומי חייב להכיל את כל חלקי ארץ ישראל – מהירדן ועד הים.

כאן חשוב לציין כי הטקטיקה של ראשי התנועה הציונית עד אז הייתה תביעה של כל שטחי ארץ ישראל. הרעיון היה שאם אומות העולם יציעו חלוקה, הסוגיה תישקל. ראשי התנועה לא העלו על דעתם להציג את החלוקה כאופציה ראשונה במו"מ. מבחינתם זו הייתה כפירה.

"תמיד הזהרתי שיגיע הזמן בו נהיה חייבים לומר שאנחנו מעוניינים בחלוקת הארץ והנה הוא הגיע", המשיך גולדמן, "אם לא נצהיר עכשיו שאנחנו מוכנים להתחלק בארץ עם הפלסטינים, אין לנו מה להגיע לוושינגטון". השעה הייתה 13:30, צהרי ה-5 באוגוסט 1946. ההצעה נוסחה וגולדמן מיהר לשדה תעופה כדי לא לפספס את הטיסה לאמריקה. בתיקו הייתה מונחת החלטת ראשי התנועה המסכימים לתכנית החלוקה. כשנחת בארה"ב הגיש את ההצעה לאמריקאים. כעבור זמן קצר ביטל טרומן את מסקנות מוריסון-גריידי וסלל את הדרך למשלחת אונסקו"פ שהמלצותיה הובילו להחלטת כ"ט בנובמבר.

הכרעה פנימית חשובה – אולי החשובה ביותר בתולדות הציונות. נחום גולדמן (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

הכרעה פנימית חשובה – אולי החשובה ביותר בתולדות הציונות. נחום גולדמן (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

על חלקו של נחום גולדמן ברעיון תכנית החלוקה כתב ההיסטוריון יגאל עילם באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש": "שעתו הגדולה של נחום גולדמן באה כאשר במבוי הסתום אליו נקלעה ההנהגה הציונית לאחר "השבת השחורה" הוא גרר את ההנהגה הנבוכה והמשותקת, ובן גוריון בראשה, למהלך מבריק שהביא לפריצת הדרך המדינית. המהלך הזה היה כרוך בהכרעה פנימית חשובה – אולי החשובה ביותר בתולדות הציונות – ויתור על אותו חלק בתוכנית בילטמור שהכיל דרישה למדינה יהודית בכל שטחה של ארץ ישראל".

לד"ר נחום גולדמן לא היו יחצ"ני זיכרון מוצלחים, אין שטר בדמותו, או כיכר על שמו, ספק גדול אם סיפורו בכלל מוזכר בספרי הלימוד, או נישא בטקסי יום העצמאות. בעיני עמיתיו לתנועה הציונית הוא נחשב תמיד לנטע זר, ובעיני מנהיגי אומות העולם נתפס כיהודי השתדלן, חסר הזהות והקוסמופוליטן. בשבוע בו מציינים 70 לתכנית החלוקה והחלטת עצרת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, ראוי שנחלוק כבוד לאיש שהיה מספיק אמיץ להבין שלפעמים הישרדות עדיפה על פני טריטוריה, שפשרנות עדיפה על עקשנות מיליטנטית, שריאל-פוליטיק עדיף על קשות עורף מחשבתית ובעיקר – שלעתים כדאי לוותר על חלק כדי לא להפסיד הכל.

אושי דרמן
על ידי אושי דרמן