הקהילה היהודית בוונקובר, קנדה


מאת חיים גיוזלי

עברית: דנה פז פרינס

ונקובר, עיר בקולומביה הבריטית, העיר השלישית בגודל אוכלוסייתה בקנדה, ומקום משכנה של הקהילה היהודית השלישית בגודלה. כשבעה אחוזים מיהודי קנדה חיים בוונקובר ובסביבתה.

משנות החמישים של המאה ה- 19 החלו מהגרים רבים להגיע אל האזור הדרומי-מערבי של קולומביה הבריטית דהיום. רבים נמשכו לאזור בשל הבהלה לזהב, אחרים בשל הזדמנויות עסקיות מגוונות, וביניהם גם יהודים ממחוזות קנדה האמריקניים במערב, במזרח ובמרכז, ומאירופה. ייסודה של הקהילה היהודית בוונקובר היה פרי מאמציהם של מספר אישים, אשר זיקתם ומסירותם ליהדות ולמתיישבים בני דתם אפשרה את גיבושם של החיים היהודים בחוף המערבי של קנדה. אחד המתיישבים היהודים הראשונים באזור היה לואיס גולד, יליד פולין (1835-1907), שנודע בכינוי "לואיס המדלג". הוא הגיע לאזור ונקובר עם משפחתו בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19, והקים חנות כלבו וסופרמרקט ברחוב ווטר. בהמשך הרחיבה משפחת גולד את עסקיה, ורכשה אדמות. בנו של לואיס, אדוארד גולד (1868-1946) עשה חיל. כבר ב- 1892 היה בעליו של בנק הלוואות וביטחונות, ובשנת 1914 נבחר לחבר מועצת דרום ונקובר.

לרוב מזוהה ראשית תולדות היהודים בוונקובר עם פעילותם של האחים מאיר, גודפרי, יצחק, צ'לרס ודייויד אופנהיימר, שנולדו בבוואריה, גרמניה. הם באו למחוז הפסיפי בשנת 1858, בעקבות הבהלה לזהב. האחים אופנהיימר התיישבו במחוז ונקובר ב- 1885, שנה לפני ייסודה של העיר. ב- 1887 היו דייויד ויצחק חברי מועצת העיר וב- 1888 נבחר דייויד (1834-1897) לראשות העיר, וכיהן כראש העיר השני, במשך ארבע שנים. "האחים אופנהיימר בע"מ", העסק הוותיק ביותר בוונקובר, הקימו את חנות הכלבו הראשונה, במבנה הלבנים הראשון בעיר, שעדיין עומד ברובע גסטאון. בסוף המאה ה- 19 הם גם רכשו שטחי אדמה גדולים, והיו בעלי הקרקעות השלישיים בגודלם בוונקובר.

בשנת 1891 חיו בוונקובר 85 יהודים. בסוף המאה ה- 19 החלו לזרום לאזור מהגרים יהודים ממזרח אירופה. רוב המהגרים דוברי היידיש התיישב באזור הפועלים סטראטקונה, והמשיכו באורח חייהם המסורתי. רובם היו בעלי חנויות או בעלי מלאכה, ועסקו במקצועות שהביאו עמם ממזרח אירופה, חייטים, סנדלרים ורוכלים.

מנהיגם הדתי הראשון של יהודי ונקובר היה זבולון פרנקס, יליד אוקראינה (1864-1926), אשר התיישב בוונקובר בשנת 1887. בחנותו התקיימו התפילות הראשונות של הקהילה האורתודוכסית בראשיתה. חברת הציוד "י. פרנקס בע"מ" היא יורשתו של העסק המקורי שייסד פרנקס. אברהם דייויד גולדשטיין, יליד פולין, עסק בפיתוח ובבנייה. הפרוייקט הנודע ביותר שלו הוא "סילביה קורט", בית הדירות הגבוה הראשון בעיר. הבניין, שנקרא על שם בתו בת השתים עשרה, הוא עדיין אחד מתווי ההיכר של מערב העיר. בימי השפל הכלכלי הגדול, בשנות השלושים של המאה העשרים, הוסב לבית-מלון, ומאז 1976 הוכרז בניין לשימור.

ב- 1887 הוקצתה בבית העלמין "מאונטיין וויו", שנוסד זמן קצר קודם לכן, חלקה נפרדת לקבורה יהודית. "אגודת אחים" הייתה הקהילה הראשונה שנוסדה בוונקובר. התפילות הציבוריות הראשונות שקיימה היו בחגים הגדולים, באוקטובר 1891 , באולם אבירי פיתיאס שברחוב קורדובה (כיום חלק מחנות הצבא והצי). בשנת 1894 הגיע מוויקטוריה בקולומביה הבריטית הרב שלמה פילו, יליד גרמניה, ועם בואו נוסדה הקהילה הליברלית. בית הכנסת של הקהילה, "עמנואל", נוסד שנה אחר כך. המזכיר הראשון של קהילת עמנואל היה אדוארד גולד. שנים רבות עמד בראשה שמואל גינצבורגר, יליד שוויץ, אשר הגיע לוונקובר ב- 1887. הוא עסק בנדל"ן, עסקים וביטוח, ועוד בנעוריו סחר עם ? של קנדה בחוף השקט. גינצבורגר היה חבר מועצת העיר מערב ונקובר, וגם קונסול בשוויץ. אולם רק בשנת 1965 נוסדה בוונקובר קהילה רפורמית של ממש. עוד אישיות ראויה לציון היה השופט העליון שמואל דייויס שולץ (1865-1925), בן למשפחת חלוצים מוויקטוריה, קולומביה הבריטית. ב- 1914 נתמנה לשופט היהודי הראשון בקנדה, בבית המשפט המחוזי ונקובר.

צמיחת האוכלוסייה היהודית בוונקובר ובסביבתה:

1891      85

1901      205

1911      987

1921      1,301

1931      2,481

1941      2,969

1951      5,467

1961      7,301

1991      19,375

2001      25,000

בתחילת המאה העשרים האוכלוסייה היהודית בוונקובר הלכה וגדלה, בעיקר בשל הגירה מאירופה. כבר ב- 1914 היו בוונקובר כמה משפחות יהודיות אמידות, אך רוב היהודים התפרנסו ממלאכות. כרבע מהם היו בתחום הביגוד: חייטים, מגהצים, מפעילי מכונות תפירה, ועוד. היו גם שענים, צורפים, בעלי חנויות, רוכלים. צמח גם מעמד צווארון לבן, בעיקר מנהלי חשבונות, ופקידים. הנשים היוו חלק חשוב מכוח העבודה. הן תרמו להכנסת המשפחה, הן בעבודה בעסקי בעליהן, הן כעובדות שכירות מחוץ לבית.

Louis Brier Home

נרות שבת בבית האבות ובית החולים ע"ש לואיס ברייר. ונקובר, 1984. צילום: אנדרו הוארד. בית התפוצות – המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

Schara Tzedeck synagogue

בית הכנסת "שוחרי צדק", המבנה הקודם והמבנה החדש (למטה). ונקובר, 1984. צילום: אנדרו הוארד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

Schara Tzedeck synagogue. Vancouver

Interior of the Schara Tzedeck

פנים בית הכנסת "שוחרי צדק", ונקובר, 1984. צילום: אנדרו הוארד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

בשנת 1907 נוסדה הקהילה האורתודוכסית הראשונה בוונקובר, "בני יהודה". בית הכנסת "בני יהודה" (הראשון בעיר), נוסד בשנת 1911 בשכונת סטראטקונה. נשיא הקהילה הראשון היה זבולון פרנקס. הקהילה מנתה בעיקר מהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת הראשון היה מבנה עץ צנוע, ובשנת ב- 1921 הוחלף בבית כנסת "שוחרי צדק", שהיה מבנה גדול יותר, לקהילה הצומחת. בהמשך נהפך לתאגיד בשם "שוחרי צדק / חברה קדישא / בני ברית, אגודה לעזרה והגירה". ראש בית הכנסת "שוחרי צדק" במשך שלושים שנים היה רבי נתן מאיר פסטינסקי (1918-1948).

הקהילה הרפורמית, שחבריה גרו בעיקר באזור המערבי האמיד יותר של ונקובר, זנחו את הרעיון להקים בית כנסת נפרד, על מנת לשמור על אחדות הקהילה. "בית ישראל", הקהילה הקונסרבטיבית, נוסדה ב- 1932, ו"בית מדרש", קהילה חרדית ספרדית, נוסדה ב- 1943.

תחילתו של החינוך היהודי הייתה צנועה, בית-ספר-ערב על יד בית הכנסת "בני יהודה". ב- 1918 התפתח לבית הספר היהודי של ונקובר, על יד בית הכנסת "שוחרי צדק". באותה תקופה נוסד במערב ונקובר בית הספר של קהילת "עמנואל". בית-הספר-ערב "שלום עליכם", מוסד חילוני לקידום לשון היידיש ותרבותה, נפתח ב- 1928, אך בסוף שנות השלושים נסגר, למרות מאמציה של האגודה היידית הסוציאליסטית מוטער פריין. את מקומו תפס בשנת 1945 בית הספר "פרץ", שהוקדש לקידום אידיאלים הומניסטים וסוציאליסטים. בית הספר "תלמוד תורה" נפתח ב- 1948.

בשנות העשרים החלו לפעול בוונקובר ארגונים יהודיים חדשים, ביניהם מועצת נשים (1926) ומרכז קהילתי במחוז פיירוויו (1928). השבועון "ג'ואיש ווסטרן בולטין" התפרסם משנת 1930. למין ייסודה, דאגה הקהילה החדשה לייסד ארגוני סעד, צדקה ועזרה הדדית. האגודה להלוואה חפשית (1915) ומשרד הקהילה היהודית ונקובר (1924) היו ארגוני הצדקה הראשונים, לרווחתם הכלכלית והחברתית של המהגרים החדשים. אחרי 1932, הועד המנהל הוא שתיאם את פעולות כל הגופים האלה, והיה אחראי גם על המרכז הקהילתי.

סניף "הדסה ונקובר" התחיל לפעול ב- 1920. מרפאת טיפת חלב ללא תשלום נוסדה על ידי מועצת הנשים היהודיות ב- 1927 . ב- 1946 נפתח בית האבות הראשון היהודי, בסיוע תרומתו של הקומיקאי אדי קנטור (1892-1964). ב- 1968 הורחב בית האבות ושינה שמו ל"בית אבות ובית חולים ע"ש לואיס ברייר" (1861-1936), יליד רומניה, מן המתיישבים הראשונים והמצליחים. ארגונים אלה סייעו רבות למהגרים יהודים חדשים בכסף, בגדים, במזון ובמגורים, ועזרו להם להשתלב בחיי הקהילה ובחברה הקנדית. בית עלמין יהודי חדש נפתח ב- 1929. סניף קולומביה הבריטית של הקונגרס היהודי הקנדי התחיל לפעול בוונקובר בשנת 1941.

בין שתי מלחמות העולם האוכלוסייה היהודית בוונקובר גדלה פי שלושה, בעיקר בשל הגירה. היהודים שיפרו את מצבם החברתי והכלכלי, רבים נהיו עצמאיים, סוחרים מצליחים. רבים יכלו לעזוב את אזור סטראטקונה ולעבור לשכונות חדשות יותר, של מעמד בינוני.

היהודים בוונקובר הצטרפו לתנועה הציונית בין הראשונים, וכבר בתחילת המאה העשרים נוסד שם ארגון ציוני. בשנות השלושים עמד בראש התנועה הציונית רבי י.ל.זלוטניק (1888-1962), יליד פולין. עוד בפולין היה פעיל בולט בתנועת המזרחי, היגר לקנדה ונהיה לראש ה"מזרחי" בקנדה. זלוטניק כיהן כרב של הקהילה האורתודוכסית בוונקובר בשנים 1934-1938, ואחר עלה לישראל.

בשנות מלחמת העולם השנייה (1939-1945) השתתפה הקהילה היהודית במאמץ המלחמתי של קנדה. יהודים רבים התגייסו לצבא הקנדי, וכמו כן הקהילה פעלה למען יהודי אירופה. ייסודה של מדינת ישראל התקבל בברכה ובשמחה. לא זו בלבד שתמכו במדינה הצעירה תמיכה כלכלית ומורלית, 27 בחורים אף התנדבו לשרת בצבא במלחמת השחרור. אחד מהם, ראלף מוסטר (1924-1948), טייס ששירת בחיל האוויר המלכותי הקנדי, נהרג במלחמה.

אחרי מלחמת העולם השנייה גדלה האוכלוסייה היהודית בוונקובר. פליטים ומהגרים יהודים הגיעו מכל העולם. השתלבותם המוצלחת תרמה להתגבשותה של קהילה מגוונת ורב-תרבותית. מועצת הנשים מילאה תפקיד חשוב בקליטת גלי הפליטים. ב- 1948 הגיעו קבוצות ראשונות של ניצולי שואה, כולל 47 יתומים. היו גם פליטים מעירק שהגיעו בתחילת שנות החמישים, יהודים מהונגריה, שנמלטו מהפרעות שאחרי המהפכה ההונגרית של 1956, אחר כך יהודים מצ'כוסלובקיה בשנת 1968, ולאחרונה, בשנות התשעים – יהודים מהבלקן שנמלטו מאימי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. ונקובר משכה אליה הרבה יהודים מאזורי מזרח קנדה, מגמה זו התחזקה בעשורים האחרונים של המאה העשרים, וגם מהגרים מארצות הברית, ברית המועצות לשעבר, דרום אפריקה, ישראל ודרום אמריקה.

המעבר לשכונות מגורים חדשות ולפרברים הביא עמו שינוי במרכזי הפעילות היהודית בעיר. מרכז יהודי התפתח משנות הששים ברחוב אוק. באזור שלושה בתי כנסת, מרכז קהילתי, בית ספר, בית אבות ובית חולים, והרבה חנויות מזון וספרים יהודיות. אולם, רוב היהודים מפוזרים בכל רחבי העיר. אירועים אנטישמיים נדירים מאד בוונקובר. במלחמת העולם הראשונה, וגם בשנייה, יהודים בעלי שמות עם צליל גרמני עוררו לעתים התנגדות. בשנות השמונים של המאה העשרים, ובתחילת שנות התשעים, היו מעשים ספורדיים של ונדליזם כלפי מוסדות קהילתיים, הגרוע ביניהם היה שריפת בית הכנסת "שלום". בתחילת שנות האלפיים דווחו מעשים נוספים נגד יהודים, מצד האוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה בעיר.

בתחילת שנות האלפיים היו בוונקובר רבתי חמש-עשרה קהילות יהודיות, מקשת מאד רחבה של תנועות וזרמים. הקהילות הקונסרבטיביות הן הגדולות ביותר, אחריהן באות קהילות רפורמיות, ואילו החרדים וחב"ד הם מיעוט מסור. אולם כמחצית מהיהודים שחיים בוונקובר ובאזור אינם שייכים לשום קהילה דתית. הקהילה של ונקובר גדלה במהירות רבה, החיים היהודיים התוססים מנוהלים על ידי הפדרציה היהודית של ונקובר רבתי. יש מערכת חינוך יהודית ענפה הכוללת עשרה גנים, שלושה בתי ספר – "ונקובר היברו אקדמי", "תלמוד תורה יסודי"ו"תלמוד תורה" תיכון, וכמה בתי ספר ערב ובתי ספר של יום א': "בית ישראל", "אור שלום", בית הספר של בית הכנסת "שלום", בית מדרש "תורת חיים" במערב ונקובר, "בית תקווה", ביתה ספר היהודי ריצ'מונד ו"עץ חיים", שלושת האחרונים בריצ'מונד, קולומביה הבריטית. הכולל הקהילתי של ונקובר רבתי, שנמצא בבית הכנסת "עץ חיים", מקיים הרצאות וסמינרים ביהדות בכל אזורי ונקובר. קורסים בעברית לומדים במיני אולפן קיץ. ארגוני נוער וסטודנטים כוללים "בני ברית הילל", קרן עבור סטודנטים יהודיים באוניברסיטת קולומביה הבריטית ואונ' סיימון פרייזר, שתיהן בוונקובר, וכן מכללות אחרות באזור. יש עוד ארגוני נוער: הבונים דרור, תנועה ציונית, קדימה, מועצת הנוער היהודי, הועידה הלאומית לנוער (NCSY), תנועת הנוער של בית הכנסת "שלום" (NFTY), ותנועת הנוער של בני ברית.

בתי הכנסת בוונקובר משקפים מגוון רחב של תנועות וזרמים יהודיים: "בית המדרש בני יעקב" (אורתודוכסי), בית הכנסת הספרדי היחידי במערב קנדה, חנך מבנה חדש בחודש יוני 2004; "בית ישראל" (קונסרבטיבי); "הראל" (שוויוני-קונסרבטיבי) במערב ונקובר, ברוח התנועה הקונסרבטיבית. "לובביץ' קולומביה הבריטית" (חסידי). "אור שלום" (רקונסטרוציוניסטי), שייך לתנועה לתחייה יהודית; "שוחרי צדק" (אורתודוכסי), שייך לקהילה האורתודוכסית הגדולה בוונקובר, מקיים תפילות יומיות, ונוכחות רבה מאד בתפילות יום השבת; "בית לואיס ברייר" (אורתודוכסי); "שלום" (רפורמי), נחנך בשנת 1976, בית הכנסת הרפורמי הראשון במערב קנדה. "שערי תפילה" (מסורתי).

בוונקובר פועלים ארגונים יהודיים רבים. נזכיר אחדים: הקונגרס היהודי הקנדי – אזור האוקיינוס השקט, ועדה לענייני ישראל קולומביה הבריטית, המועצה הקנדית לישראל ולתמיכה יהודית (CIJA). הקשרים בין הקהילה היהודית בוונקובר לבין ישראל נשמרים בין היתר הודות לסניפים מקומיים של אגודות הידידים הקנדים של אונ' ישראליות ומוסדות מחקר והשכלה גבוהה וגם מוסדות רפואה, תרבות והומניטריים.

שירותי הקהילה כוללים סוכנות לשירותי משפחה, אגודת עזרה, ומרכז "שלום" קולומביה הבריטית למידע, הפנייה ומתנדבים. הקהילה פיתחה תכנית סיוע לנזקקים, "יד ביד" מועצה לטיפול בעוני, אגודת דיור ללא מטרת רווח, ומפעילה תכניות לאזרחים קשישים: מועצה לקשישים ואנשים עם מוגבלויות (APSN), וגם ארגונים, מועדונים, ואגודות לחברי הקהילה הקשישים: מרכז יום לקשיש "לחיים", קשישי בית הכנסת "שלום", קשישי "הר-אל" מערב ונקובר, קשישי "שלום עליכם" של מוסד פרץ ונקובר ועוד. מועדון טיולי טבע, מועדון פנויים ופנויות ו"קהילה" עבור הפנויים והפנויות. שירותי סיוע למהגרים יהודים (JIAS) ולימודי אנגלית למהגרים למען שילובם של מהגרים יהודים בקנדה. יש גם כמה ארגוני נשים: נעמ"ת קנדה, מועצת הדסה-ויצ"ו ונקובר, נשות "אמונה" קנדה, מועצה לאומית לנשים יהודיות, ארגון נשים לסיוע של בית לואיס ברייר, ו"ג'ואיש וומן אינטרנשיונל".

על הפעילות התרבותית מופקדים כמה ארגונים, ביניהם מרכז פרץ לתרבות יהודית חילונית, החברה ההיסטורית היהודית של קולומביה הבריטית וארכיבי הקהילה, שמוציאים את The Scribe, כתב העת של החברה ההיסטורית היהודית של קולומביה הבריטית, המוסד הגניאלוגי היהודית ופסטיבל הסרטים היהודי ונקובר, שנוסד בשנת 1989. יש שני ארגונים המוקדשים לזכר קורבנות השואה: מרכז השואה לחינוך וזיכרון ובו ארכיון אור קולי של עדויות , מקיים פעילות חינוכית , והארגון המערבי של ניצולי השואה – משפחות וידידים. קמפוס הקהילה היהודי ע"ש הארי וג'נט וייברג בו שוכן המרכז הקהילתי של ונקובר רבתי וגם הספרייה הציבורית ע"ש יצחק וולדמן. תקשורת יהודית: "יחד", פדרציה יהודית למגזין של ונקובר רבתי, ג'ואיש ווסטרן בולטין, ומדריך לחיים היהודיים בקולומביה הבריטית.

מקורות

GERBER, Jean. Opening the door; immigration and integration of Holocaust survivors in Vancouver, 1947-1970, Canadian Jewish Studies, 4-5 (1996-1997):63-86

LEONOFF, Cyril Edel. Vancouver and its outlying Jewish communities, 1886-2000, Western States Jewish History, 33, 4 (2001):344-378; 34, 3 (2002):247-281

LEONOFF, Cyril Edel. Vancouver Jewish life, 1886-1986, Western States Jewish History, 19, 4 (1987):315-334; 20, 1:62-72

The Scribe: The Journal of the Jewish Historical Society of B.C. – Volume XXI:1-2 (2001), XXIV:1-2(2004) – various articles

כתובת

Jewish Federation of Greater Vancouver

200 – 950 Avenue West

Vancouver, BC V5Z 2N7

Phone: 604-257-5100

Fax: 604-257-5110

E-mail: [email protected]

קישורים

הפדרציה היהודית של ונקובר רבתי

המרכז היהודי הקהילתי של ונקובר רבתי
הקונגרס היהודי הקנדי

האגודה ההיסטורית-יהודית קולומביה הבריטית

  • דייויד (דייב) בארט

    נולד ב- 1930. עובד סוציאלי ופוליטיקאי. הצטרף לפדרצייה השיתופית של קהיליית קולומביה הבריטית, לימים המפלגה הדמוקרטית החדשה, ונבחר לבית המחוקקים של קולומביה הבריטית ב- 1960. לשיא הקריירה הפוליטית הגיע בשנים 1972-1975, כאשר כיהן כראש ממשלת קולומביה הבריטית. הובס בניסיון להנהיג את המפלגה הדמוקרטית החדשה הפדרלית של קנדה ב- 1989, והפסיד בבחירות לפרלמנט ב- 1993.

     

  • סאם בס (1915-1990)

    בוגר אוניברסיטת מניטובה (1939), רוקח בחיל האוויר הקנדי המלכותי (RCAF) במלחמת העולם השנייה. התיישב בוונקובר ב- 1945, קנה את הדראגסטור "שופ'ס", וקרא לו "לונדון דראגס". מילא תפקיד מכריע בפיתוח הדראגסטורים המודרניים בקולומביה הבריטית, וגם תרם רבות למטרות צדקה יהודיות.

     

  • שמואל יוסף כהן (1897-1966)

    איש עסקים מצליח, מייסד חנות "צבא וצי", חנות עודפים בהייסטינגס מערב מס' 300 (1919) שהתרחבה במהירה לרשת של חמש חנויות. תורם נדיב, בעיקר לצדקה עבור ילדים.

     

  • זבולון פרנקס (1864-1926)

    נולד באוקראינה, בנו של רב, ניצול פוגרום שבו איבד את משפחתו. הגיע לוונקובר ב- 1887, שם התפרנס תחילה כסוחר גרוטאות ואחר כך כבעל חנות. זכור כמנהיג הדתי הראשון של יהודי ונקובר, וביתו וחנותו היו מקום התפילה הראשון. ב- 1907 היה הנשיא הראשון של בני יהודה, ואחר של בית הכנסת שוחרי צדק.

     

  • סימה הולט (לבית מילנר)

    נולדה ב- 1922. עיתונאית מצטיינת, תחילה ב"סאן" של ונקובר ב- 1944 ואחר בעיתונים מקומיים וארציים רבים. הצטרפה למפלגה הליברלית, והייתה חברת פרלמנט הקנדי מטעם ונקובר-קינגסווי בשנים 1974-1979.

     

  • נתנאל ט. נמץ

    נולד ב- 1913. שופט בית המשפט העליון של קולומביה הבריטית בשנת 1963 ושופט בית הדין לערעורים בשנת 1968. נתמנה לשופט ראשי של בית המשפט העליון של קולומביה הבריטית ב- 1973, ובאותה שנה נבחר גם כראש המועצה המשפטית של ונקובר. בשנים 1985-1988 כיהן כסגן יושב ראש המועצה. בשנת 1979 מונה לשופט ראשי בקולומביה הבריטית, וכיהן במשרה זו עד שנת 1988.

     

  • דייויד אופנהיימר (1834-1897)

    מכונה "אבי" ונקובר, נולד בגרמניה, הגיע לאזור בשנת 1860. כהונתו בראשות העיר ונקובר (1888-1892) תרמה רבות לפיתוח הראשוני של העיר, במהלכה נוסדו השירותים האזרחיים: אספקת המים, מכבי האש, מערכת ביוב, כבישים, מדרכות ופארקים, כולל פארק סטנלי, שהוא עדיין אחד מתווי ההיכר של העיר ונקובר. אופנהיימר היה הנשיא הראשון והמייסד של מועצת המסחר בוונקובר. ב- 1911 הוסר הלוט מפסל ברונזה של ראשו, בפארק סטנלי, על ידי ריצ'רד מקברייד, ראש ממשלת מחוז קולומביה הבריטית דאז.

     

  • אן שוגרמן (לבית וודלינגר) (1895-1973)

    בתם של חלוצים יהודיים מוויניפג. חייתה בוונקובר 1919-1942. יסדה את בית הספר יום א' הרפורמי ב- 1922. הנשיאה הראשונה של מועצת הנשים היהודיות (1924), ויחד עם בעלה אפריים יסדה את קהילת בית ישראל (1932). במלחמת העולם השנייה יסדה ועמדה בראש תכנית ההצלה של הצלב האדום, שהועתקה בכל קנדה ואחר הייתה אחראית על פרוייקט כלבי הנחייה לעיוורים הראשון בצפון אמריקה.

  • גרטרוד ויינרוב (1893-1975)

    התינוקת היהודייה הראשונה שנולדה בוונקובר. הוריה, ברני ויינרוב, מהגר יהודי מרוסיה, ושרה סרבסקי, מגרמניה, באו לוונקובר בינואר 1893. בנם הבכור, נתן, בן שמונה, נפטר זמן קצר אחר כך, והיה הילד היחיד שנקבר בבית העלמין היהודי מאונטיין וויו. גרטרוד נולדה שלושה חודשים אחר כך. היא חיה באזור כל חייה, ונקברה באותו בית עלמין, על יד אחיה נתן. [חזרה לתחילת המאמר]