הקהילה היהודית במרסיי, צרפת


מאת חיים גיוזלי
עברית: דנה פז פרינס

 

Driving school

בית הספר לנהיגה של סלסט וראול בקה. מארסיי, 1938 בקירוב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות אליס כהן-יונתן

ימי הביניים

ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה השישית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישוף של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישוף של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה-10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה-11).

הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ-300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישוף, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישוף של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה-13 וה-14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 – 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.

בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על מנת שלא יוכלו ליהנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה-13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.

במאה ה-14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה אפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 – 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך המלכה מארי ב-1387, ובנה לואי השני ב-1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה-15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.

במאה ה-15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות ארגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב-1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב-1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב-1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.

רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.

חיי התרבות בימי הביניים

בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 – 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה-80 של המאה ה-13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה-14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב-1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה-14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה-15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה-80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה-15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה-15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר השישי.

ראשית העת החדשה

אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה-14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב-1711.

הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב-1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב-1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגלית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה-16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב-1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה – בשנת 1788 . אז גם הוכר דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ-200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ-300 חברים, ארגון מחדש. ב-1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.

ייסודה של הקהילה המודרנית

צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה-19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב-1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה-19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.

הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה-19 הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב-1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.

במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרויקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרויקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.

לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.

באמצע המאה ה-19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה-70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.

בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב-1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה אפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב-22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.

השואה

במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ-39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה-30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ-6,000 יהודים נעצרו בליל ה-23 בינואר 1943. כ-4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.

חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ-2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.

קהילת מארסיי בתחילת המאה ה-21

במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה-60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.

בשנת 1969, הקהילה מנתה כ-65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה-70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.

בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ-80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ-5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ-35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ-500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה-2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב-1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו. הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.

כתובות

Grande Synagogue

117, 119 rue de Breteuil

Marseille

Tel: 04 91 37 49 64

Consistoire Israélite de Marseille

117 rue Breteuil – 13006 – MARSEILLE

Tél.: 04.91.37.49.64 / 04.91.81.13.57 – Fax: 04.91.53.98.72

Mediterranean Institute Memory and Archives of Judaism

L'Institut Méditerranéen Mémoire et Archives du Judaïsme (IMMAJ)

BP 217

13178 Marseille Cedex 20

France

Phone: 04 91 90 07 41

Conseil représentatif des Institutions juives de France (CRIF) Marseille-Provence

4, impasse Dragon

13006 Marseille

France

Tel : 04 91 57 03 35

ביבליוגרפיה

Dray-Bensousan, Renée. Les juifs à Marseille (1940-1944). Pp. 480. Les Belles Lettres, "Histoire", 2004

Iancu-Agou, D., Les Juifs en Provence, 1475-1501. De l’insertion à l’expulsion, préface de Georges Duby. Pp. 342. Marseille, 1981

Ryan, Donna F. The Holocaust & the Jews of Marseille: The Enforcement of Anti-Semitic Policies in Vichy France.

Immigrants from Tunisia

עולים מטוניסיה במחנה מעבר ליד מארסיי, 1950. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות רון דבש, ישראל

Immigrants from Morocco

עולים ממרוקו במחנה מעבר ליד מארסיי, 1949. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות שפרה דהאן, ישראל

Joseph Botton

יוסף בוטון (1860- 1911), מארסיי, 1878. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות ויולט אלפנדרי, צרפת

לרכישה:

 

dreyfus heb