זכרונות מבית הכנסת הגדול בפירנצה, מאת ד"ר אנצו ניצני


ד"ר אנצו ניצני, היסטוריון יליד פירנצה, איטליה, ביצע רבים מן השירים בדיסק "טללי זמרה – המסורת המוסיקלית של יהודי פירנצה וליבורנו", שהפיק בית התפוצות. ד"ר ניצני הואיל לכתוב מאמר זה עבור אתר האינטרנט של בית התפוצות.

פברואר 2001. מקהלת בית הכנסת בפירנצה שרה תהילים קכ"ב "שמחתי באומרים לי בית ה' נלך". המאורע המרגש קיבץ יחדיו מקהלה של כשני תריסרים, כולל סבים בני דורי, מבוגרים ונוער שמבקשים להנציח את התפילות העתיקות שהדהדו כאן במשך מאות בשנים.

יום ראשון בבוקר. יהודים רבים מקהילת פירנצה הקטנה הגיעו לכאן להקשיב ולהיזכר. וגם אני ביניהם, ששים ושתיים שנים אחרי שחגגתי בר מצווה כאן בבית הכנסת ושרתי כחזן בתפילת "לכה דודי", אחת המנגינות היפות ביותר מן המסורת הליטורגית של פירנצה וליבורנו.

שבוע בלבד אחרי חגיגת הבר-מצווה, באפריל 1939, הפלגתי עם הורי מנמל ברינדיסי לארץ ישראל. עזבנו את איטליה, אשר בגדה בנו בחוקיה הגזעניים המבישים. אבי פוטר מעבודתו כרופא ואחי ואני גורשנו מבית הספר. גם המשרתים צוו לעזוב את ביתנו, "בית היהודים".

עד אז, היינו גאים במולדת האיטלקית. משפחתו של אבי, משפחת גנצני, הגיעה מהעיירה גנצנו על יד רומא, שם התמחו אבותינו בבנייה בשיש עבור כנסיות. הם גורשו על ידי האפיפיורים בתחילת המאה ה-17 ועברו לליבורנו, עיר נמל בה העניקו דוכסי משפחת מדיצ'י ליהודים זכויות מלאות ושוות בהתאם לחוק ליבורנינה, היחיד מסוגו באירופה באותה תקופה.

משפחת אמי, משפחת קאלונימוס (לימים קאלו), הגיעה בתחילת המאה ה-10 מן העיירה אוריה במחוז פוליה, אל העיר לוקה, שהייתה שייכת אף היא למשפחת מדיצ'י. שתי המשפחות עברו לפירנצה במאה ה-19. אנו, שהיינו איטלקים במשך דורות רבים, נחשבנו פתאום לאזרחים סוג ב', ולבני גזע נחות.

יותר משישים שנים חלפו מאז, וכעת שרה המקהלה "הודו לה' כי טוב", מזמור לחג הפסח, ועיני מתמלאות בדמעות. מה לא הייתי נותן כדי שאבי יוכל לשמוע אותה. כל חייו בישראל עמל להנציח את זכר המנגינות האלה, הקליט ולימד אותן לצעירים בקהילת עולי איטליה ברמת גן.

בית הכנסת הזה – מן היפים בעולם – נבנה ב-1882. סבי נהג לתאר את הפאר שבחגים היהודים: העשירים חבשו כובעי צילינדר; הרב לבש אפוד כסף גדול והשמשים סבבו כה וכה במעילי פראק.

היהודים הספרדים בפירנצה לא הקפידו על ההבדל בין ספרדים לאשכנזים. הם הזמינו את גדולי הרבנים ממזרח אירופה והיו גאים בחכמת רבניהם שלהם. הרב הראשי, הרב מרגוליס הכריזמטי, היה מוערך מאד על ידי יהודים ולא יהודים. סבי אהב להיזכר ולספר כיצד אירח הרב מרגוליס את מלך איטליה בבית הכנסת, ובירך אותו בעברית.

הרב פרץ חיות (שעל שמו קרוי רחוב בתל אביב) והרב משה דוד קסוטו, שעמד בראש בית המדרש לרבנים בפירנצה, עבדו עם הרב מרגוליס. שמו האיטלקי של קסוטו היה אומברטו, על שם מלך איטליה. היה זה גם שמו של אבי, אשר ביטא את נאמנותן של משפחות יהודיות למלכות.

כל אלה הם זיכרונות מפירנצה מלפני זמני. בילדותי עלו כבר הנאצים לשלטון ובית הכנסת היה מלא בפליטים מגרמניה, ואחר כך גם מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה. אבי היה מן המעטים בקהילה שדיברו עברית והוא סייע לפליטים להשתלב. לראשונה שמעתי שירה ביידיש מפי פאולו גורין, לימים בריטון מפורסם בישראל ובאמסטרדם, אשר באותה תקופה נאבק ללא הצלחה על משרה חלקית כחזן שלישי בבית הכנסת.

האווירה המיוחדת בחגים היהודים נשתמרה בקהילה גם בתקופתי. סבי נהג להזמין סוס וכרכרה לנסוע לבית הכנסת. מכוניתו של אבי נחשבה בעיניו מודרנית מדי להגיע בה לחגים היהודים.

קולו הערב של הרב בלגרדו, החזן הראשי, היה מהדהד בבית הכנסת, מלווה במקהלת נערים. גוי של שבת ניגן באורגן. בימי ראשון ניגן בכנסייה הקתולית סנטיסימה אנוציאטה, ובשבתות, למגנת לבם של החרדים הספורים בקהילה, ניגן באזני יהודים.

בחגים, המחזה המרגש ביותר היה ברכת הכוהנים. הכוהנים עמדו לפני ארון הקודש, ראשיהם מכוסים בטלית. הנשים ירדו מעזרת הנשים בקומה העליונה, הילדים באו מגינת בית הכנסת, וכל ראש משפחה פרש את הטלית וכיסה את ראשי בניו, כלותיו, נכדיו וניניו. עשרות טליתות נפרשו בבית הכנסת. רבים בכו כשזכרו את מי שבחג הקודם עמדו תחת לטלית, ואינם עוד.

בתשעה באב בשנת 1938 ישבתי עם אבי ועם אחי על ספסלים נמוכים בחדר על יד בית הכנסת. שמען של הגזרות הגזעניות העתידות להתפרסם כבר הגיע אלינו. שרנו בחשיכה "על היכלי חבלי כנחש נושך". צעיר הייתי מכדי לחוש בנימת החרדה בשיחתו של אבי עם הפרופ' דוד קסוטו, שגם הוא תכנן לעלות לישראל. אך אני זוכר את עצבותה של הפגישה עד היום.

הגורל התאכזר אל משפחת קסוטו מאד. אחרי שעלה לישראל והצטרף לסגל האוניברסיטה העברית, נספה בנו נתן, שהיה רופא ורב בפירנצה, באושוויץ. כלתו חנה, שניצלה מכבשני אושוויץ, נהרגה מפגיעת צלף, כשערבים התקיפו שיירה שהייתה בדרכה לקמפוס הר הצופים ב-1948.

כששבתי לפירנצה אחרי המלחמה, עמד בית הכנסת בהריסותיו, מבודד. לפני שנסוגו, פוצצו הנאצים את המבנה והקירות הצדדיים התמוטטו. רבים מבני הקהילה נספו במחנות ריכוז, אחרים עלו לישראל או היגרו לארצות הברית. הנותרים פעלו במסירות לשיקומם של חיי הקהילה, של בית הכנסת, ולחידוש לימוד התורה. שוב התעטפו משפחות בטליתות בברכת הכוהנים. כיום מגיע הרב מישראל ולא מקהילות חרבות במזרח אירופה.

אך כשחזרתי לחצר בית הכנסת והתבוננתי באנדרטה לזכר השואה (שעליה הוסיפו את שמות חברי הקהילה שנהרגו במלחמת העצמאות של ישראל), וכשהרמתי את מבטי לקומה העליונה בבית בו נולדה אמי לפני יותר ממאה שנים, חשתי צער שקשה לתאר. אולי זהו הגעגוע למה שהיה ולא ישוב. העולם השתנה, הזמנים השתנו וגם אנו לא נשארנו כשהיינו.

המקהלה שרה "ויזרעו שדות ויטעו כרמים…". אני מתנחם אולי בכך שזהו בדיוק מה שעשו אבי וחבריו מפירנצה. הם עלו לישראל לפני יותר משישים שנים וכל אחד מהם תרם את חלקו לבניין הארץ ולהעצמתה.