יהודים אשכנזים באמסטרדם, הולנד


אדוארד ון וולן

המחבר הוא אוצר המוזיאון ההיסטורי היהודי באמסטרדם

נוסח עברי: דנה פז פרינס

רבה של אמסטרדם, הרב מנשה בן-ישראל (1604-1657), בחר במובאה "וַיִֹּשְכֹּן יִשְֹרָאֵל בֶּטַח" (דברים ל"ג,28) ככותרת לספר התפילה הראשון שראה אור בהוצאתו ב-1627. הפסוק אפיין את תולדות היהודים בהולנד בשלוש המאות שאחר כך. מנשה בן-ישראל עצמו היה ממוצא ספרדי, ונמנה עם הגל הראשון של פליטים יהודיים פורטוגליים ששבו למסורת היהודית ברפובליקה ההולנדית. זמן קצר אחר כך התחילו יהודים אשכנזים רבים עוד יותר למצוא את דרכם ממזרח אירופה לאמסטרדם, העיר ששמעה יצא למרחוק.

על אף שהחופש שיהודי אמסטרדם נהנו ממנו לא היה בלתי מוגבל, מצבם במאה ה-17, תקופה הידועה כ"תור הזהב של הולנד", היה מצוין – בוודאי בהשוואה למצבם של היהודים כמעט בכל מקום אחר באירופה, שם רדיפה, אפליה וגטאות היו עניינים שבשגרה.

כבר מראשיתו היה ברובע היהודי של אמסטרדם, שבמרכזו ניצבו בתי הכנסת מן המאה ה-17 וה-18 העומדים עדיין על תלם בכיכר יונאס דניאל מאייר (Jonas Daniël Meijerplein), משהו מיוחד. במהלך מלחמת שמונים השנים (1568-1648) שהולנד השיגה בה את עצמאותה מספרד, נתקלו המהגרים היהודיים מחצי האי האיברי בחשדנות מסוימת, שנבעה מהדעה הקדומה הנוצרית המסורתית ביחס ליהודים. אלא שחשיבותם המסחרית של היהודים הספרדים לא נעלמה מעיניהם של ראשי העיר הפרוטסטנטיים – קשריהם הבינלאומיים ושליטתם בשפות העניקו תנופה נוספת לצמיחה הכלכלית של העיר. במקביל העלימו ראשי העיר עין מן הזרימה של מהגרים יהודיים מרוששים מארצות מזרח אירופה. לא היה זה עניין כלכלי בלבד. הסובלנות הטיפוסית להולנד, ולאמסטרדם בפרט, היתה גורם מפתח. ואכן, אזרחי הרפובליקה נהנו ממידה גדולה של חופש דתי. כבר ב-1579 נקבע בחוק, כי אין לרדוף אדם בשל אמונתו. במשך מאות השנים, אמסטרדם, כמרכז סחר, נעשתה נמל מקלט למהגרים מכל הסוגים. לא רק יהודים, אלא גם קתולים וקבוצות שפרשו מן הכנסייה הפרוטסטנטית נהנו מאווירת הסובלנות ששררה בעיר. יהודים חיו במחיצת הרוב הלא-יהודי, בלי האילוצים של גיטו או לבוש מיוחד שהיו נהוגים במקומות אחרים.

תהום היתה פעורה בין היהודים הפורטוגלים העשירים לבין היהודים העניים שהגיעו ממזרח אירופה (בוהמיה, פולין, ליטא) ומגרמניה, וקיבלו את שמם ממה שנודע בעברית מאז ימי הביניים כ'אשכנז'. טקסי התפילה האשכנזיים הראשונים נערכו ב-1635, אולם רק ב-1639 הוקמה קהילה אשכנזית עצמאית, וזמן קצר אחר כך נוסדו שני בתי כנסת בבתים בוולוינבורג (Vlooyenburg, כיום האולם העירוני ובית האופרה) וממולו. ככלל, נאסר על יהודים להיות חברים באגודות מקצועיות, ולפיכך הם נאלצו למצוא את פרנסתם כמוכרים בשוק, סוחרים ברחובות העיר, רוכלים, סוחרים בבגדים משומשים, מלטשי יהלומים, עובדי דפוס או משרתים בבתי היהודים הפורטוגלים.

יהודים הסדירו את ענייניהם הפנימיים בעצמם, כך שפרנסי הקהילה היו אחראים על הדאגה לעניים. כספים נאספו באמצעות תרומות שנגבו עבור כיבודים של בית הכנסת: מכירת בשר שנשחט כהלכה או, בקרב הפורטוגלים, מכס (Imposta) על יבוא. אפילו ניתנו מענקים לאלה שנענו להצעה להמשיך במסעותיהם ולהתיישב מחוץ לאירופה. ממדי העוני התבררו במאה ה-18, עם ההתדרדרות שחלה במעמדה הכלכלי של אמסטרדם. ב-, 36.7 אחוזים מאוכלוסיית העיר היו על סף פת לחם; 54 אחוזים מקרב 3,000 הספרדים ו- 87 אחוזים מקרב 22,000 האשכנזים קיבלו תמיכה (באותה עת היו היהודים מעט יותר מ- 11 אחוזים מאוכלוסיית אמסטרדם).

כבר ב-1674 היה מספרם של האשכנזים כפול מזה של הספרדים. אין פלא אפוא שהיה צורך בבית כנסת חדש כדי לשרת 5,000 בני קהילה. אליאס באומן (Elias Bouman, 1636-1686) תכנן את בית הכנסת הגדול, והבניין נחנך ב-25 במאי 1671, זמן קצר בלבד לפני שהתחילה בניית בית הכנסת הפורטוגלי, הגדול הרבה יותר, ממש ממול. אלה היו שני בתי הכנסת המונומנטליים הראשונים שנבנו באירופה. הם נעשו לחלק מן הנוף של העיר. ב-1672 פתחה הקהילה האשכנזית שוק בשר משלה, וההכנסות ממנו יועדו לטיפול בעניים, למוסדות ציבור – בתי חולים, בתי יתומים ובתי ספר – ולמשכורותיהם של רופאים שטיפלו בעניים ושל בעלי תפקידים בבית הכנסת. כיום, בית הכנסת הגדול, ששוקם, הוא חלק ממכלול של ארבעה בתי כנסת: בית הכנסת העליון (שמעל לגובה פני הרחוב, Obbene Shul, נבנה 1685-1686(, בית הכנסת השלישי (Dritt Shul, בערך 1700) ובית הכנסת החדש (Neie Shul, 1750-1752) בעל הכיפה המפוארת שתוכננה על ידי פרדריק מאיבאום (Frederik Maybaum, נפטר ב-1768). בעקבות השואה, נותרו המבנים בלי קהילות. משנת 1987 הם משמשים אכסניה למוזיאון ההיסטורי היהודי של אמסטרדם.

במאות ה-17 וה-18, המוקד הכלכלי והחברתי של יהודי אשכנז היה במרכז אירופה ובמזרחה. רבנים, חזנים ומורים המשיכו להגיע מגרמניה ומפולין עד לאמצע המאה ה-19. שפתם היתה יידיש, ועד מהרה נספגו בה מילים הולנדיות. תרגומים ליידיש של התנ"ך ומהדורות מצוינות ובלתי מצונזרות של ספרים בעברית מצאו שוק ערוך ומוכן במזרח אירופה. התווית "הודפס באמסטרדם" נחשבה כהמלצה חמה. רק במחצית השנייה של המאה ה-18 השיגו יהודים אשכנזים בעלי אמצעים – וביניהם סוחר הטבק והבנקאי בנימין כהן (1726-1800), שהיה איש אמונו של הנסיך וויליאם החמישי – שליטה תרבותית וכלכלית שווה לזאת שהיתה בידי הספרדים המובילים. באותה עת מנתה הקהילה האשכנזית של אמסטרדם כ-20,000 נפש והיתה הגדולה שבקהילות מרכז אירופה ומערבה. בערך באותו הזמן התחילה קבוצה קטנה ובעלת השפעה של הוגי דעות משכילים לקרוא תגר על סמכותם של רבנים ופרנסים ולערער על החיים היהודיים המסורתיים.

Deventer Houtmarkt

שוק העץ בדוונטר. משמאל – בית הכנסת הגדול ובית הכנסת החדש; מימין – בית הכנסת הפורטוגלי. הדפס מאת וילם הקינג (הצעיר), 1861. באדיבות המוזיאון ההיסטורי היהודי, אמסטרדם.

synagogues 1987

בית הכנסת הגדול ובית הכנסת החדש (כיום: המוזיאון ההיסטורי היהודי), 1987. צלם: ירון נוטר. באדיבות המוזיאון ההיסטורי היהודי, אמסטרדם.

the Linnaeusstraat Synagogue

בית הכנסת ברחוב לינאוס, אמסטרדם, 1929. צלם לא ידוע. באדיבות המוזיאון ההיסטורי היהודי, אמסטרדם.

People leaving the New Synagogue

מתפללים יוצאים מבית הכנסת החדש באמסטרדם אחרי התפילה, ?193, צלם לא ידוע, באדיבות המוזיאון ההיסטורי היהודי, אמסטרדם.

בינואר 1795 כבשו כוחות צרפת את הרפובליקה ההולנדית. "חופש, שוויון ואחווה" מצאו את דרכם גם לתוך הולנד. ב-2 בספטמבר 1796, החליטה המועצה הלאומית פה אחד, בעקבות פולמוס סוער, להעניק ליהודים זכויות אזרח מלאות. להלכה, יהודים יכלו מאז לעסוק בכל מקצוע כבחירתם, אך למעשה, גם אחרי פירוק האגודות המקצועיות ב-1809, היה התהליך איטי והדרגתי. מרבית היהודים בהולנד חיו בעוני מרוד. הממשלה הגבילה את סמכותם של רבנים ופרנסים, הקהילה היהודית אולצה להיכנע ולוותר על עצמאותה. בתי הכנסת הוכפפו לסמכות השיפוטית של משרד הפנים. הקהילה היהודית נעשתה לעדה דתית רשמית. בשינויים אלה תמכו בני המעמדות העליונים בקהילה, וביניהם עורך הדין יונאס דניאל מאייר (Jonas Daniël Meijer, 1780-1834). בשביל לשלב את היהודים בחברה ההולנדית תורגם התנ"ך להולנדית, נעשו ניסיונות להעשיר את תפילות בתי הכנסת והונהגו דרשות בהולנדית. אחרי שחודשה הריבונות ההולנדית, ב-1813, זכו תהליכים אלה בתמיכה מלאה של הממשלה החדשה. בזמן שבגרמניה הוביל דיון על יסודות היהדות לעלייתן של התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית, בהולנד לא חלו כל שינויים ממין זה. רק הרב הראשי הידוע יוסף הירש דינר (Joseph Hirsch Dünner, 1833-1911), יליד קרקוב (Cracow) שהתגורר באמסטרדם משנת 1863, ניסה לקשור יהדות עם תובנות מדעיות מודרניות וללמד אותן בסמינר הרבני. אברהם קרל ורטהיים (Abraham Carel Wertheim, 1832-1897) – בנקאי, איש עסקים ונדבן איש אמסטרדם – היה אמנם חבר במועצת המנהלים של הסמינר וכיהן כיושב הראש של הקהילה היהודית, אך מעייניו לא היו נתונים למצוות היהדות ולתקנותיה. העלית הליברלית היהודית תמכה בהפרדת דת ומדינה. כתוצאה מכך, בעוד שהקתולים והפרוטסטנטים ההולנדים הקימו אגודות ובתי ספר משל עצמם, היהודים לא התקדמו מבחינה זאת.

לפני מלחמת העולם השנייה, מספרם של היהודים שמילאו תפקידים ציבוריים נותר מינימלי. רק שני יהודים כיהנו עד אז בממשלה, ומעטים בלבד היו חברים בפרלמנט ההולנדי. ב-1930 היוו היהודים 9% מן האוכלוסייה באמסטרדם. מחוץ לעיר כיהנו יהודים כחברי מועצה במקרים נדירים בלבד. אמנם בחוגים מסוימים התייחסו ליהודים בהסתייגות, אך האנטישמיות שפשתה בגרמניה ובאוסטריה לא היכתה שורשים בהולנד.

הימצאותו של פרולטריון יהודי גדול באמסטרדם היוותה קרקע פורייה לחזון הסוציאליסטי. יהודים רבים הצטרפו לתנועה הסוציאליסטית. הנרי פולק (Henri Polak, 1868-1943), שכונה ה"רבי" של הפועלים היהודיים בענף היהלומים, נמנה עם אלה ששכנעו את התנועה לנקוט דרכים פרלמנטאריות וסייע בהקמת מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית ההולנדית (SADP) ב-1894. ב-1906 הועסקו יותר מ-29% מיהודי אמסטרדם בסחר יהלומים והיוו את העלית של מעמד הפועלים היהודי. העיר היתה אז מרכז עולמי של תעשיית היהלומים. מעמד נמוך יותר היה לפועלי הטקסטיל, לסוחרים עצמאיים ולרוכלים. סביב 1900 התגוררו באמסטרדם כמעט 60,000 יהודים, יותר ממחצית האוכלוסייה היהודית של הולנד. ב-1916 וב-1926, בהנהגתו של חבר המועצה הסוציאליסט שלמה דה מירנדה (Salomon de Miranda, 1875-1942), נוקו לבסוף משכנות העוני ברובע היהודי העתיק. יהודים עקרו לעבר לאזורים חדשים של מעמד הפועלים, במזרחה של העיר ובדרומה. בינתיים גברה מאוד הפופולריות של הציונות בהולנד. מנהיגים אורתודוקסיים התנגדו הן לציונות והן לסוציאליזם, והתנכרו הן לעליית האינטלקטואלית והן להמוני העם היהודי.

כשעלה היטלר לשלטון, ב-1933, חשו היהודים מיד בתוצאות. תשומת הלב העיקרית ניתנה בהולנד לשיכונם של פליטים מגרמניה ומאוסטריה ולטיפול בהם. מעריכים כי בשנים 1933-1940 הגיעו להולנד 34,000 נפש. הממשלה הותירה את מלאכת הארגון הקשורה בפליטים ואת הדאגה הכספית להם בידי הקהילה היהודית, ודרשה ממנה ערבון בסך מליון גילדר. הונהגה מדיניות קשוחה כדי להדוף את הנחשול הגואה של פליטים בעקבות האלימות נגד יהודים בליל הבדולח (8-9 בנובמבר 1938). קבוצות שלמות שולחו מעבר לגבול, בחזרה על עקבותיהן. הממשלה כפתה על הקהילה היהודית להחזיק פליטים בהסגר במחנה הפליטים וסטרבורק (Westerbork). לימים שימש המחנה כמחנה מעבר לנשלחים אל מחנות ההשמדה. מחוץ לתנועה הסוציאליסטית התייחסו ליהודים בכלל, וליהודי גרמניה בפרט, במידה הולכת וגוברת, כאל בעיה.

הנאצים פלשו להולנד (ב-10 במאי 1940) וכבשו אותה בהפתעה. מבחינת היהודים ההולנדיים – מיעוט מקובל שלא נרדף מעולם – היה בכך הלם מוחץ. הולנד נמסרה למנהל אזרחי בהנהגת אנטישמים ארסיים, וביניהם ארתור זייס-אינקווארט (Arthur Seyss-Inquart, 1892-1946) והנס ראוטר (Hans Rauter, 1895-1949), והם הנהיגו במהירות תקנות אנטי-יהודיות. ב-18 באוקטובר 1940 נדרשו עובדי ציבור וסטודנטים להוכיח כי מוצאם אינו יהודי. ב-22 באוקטובר 1940 נתבעו יהודים בעלי עסקים לרשום את בתי עסקיהם. ב-4 בנובמבר 1940 פוטרו כל היהודים ממשרותיהם בשירות הציבור. אפילו בית המשפט הגבוה, הערכאה השיפוטית העליונה בהולנד, אישר את סילוקו של נשיאו, לודוויק ארנסט ויסר (Lodewijk Ernst Visser, 1871-1942). רק קומץ מנהיגים וסטודנטים נוצריים מחה על כך. ב-10 בינואר 1941 הוחלו על הולנד חוקי הגזע של נירנברג משנת 1935, ועל פיהם הוגדר כיהודי כל מי שבין אבותיו היו יהודים עד שלושה דורות לפניו, וכן כל חבר בקהילה היהודית. התקנות האנטי-יהודיות פורסמו באופן בלעדי בשבועון שנוצר במיוחד לשם כך – Joods Weekblad. בעקבות תגרה שהתרחשה בתחילת פברואר 1941, הגרמנים אטמו את הרובע היהודי העתיק. המדיניות הנאצית במזרח אירופה יושמה בהולנד, וב-13 בפברואר 1941 נוסדה מועצה יהודית שחבריה היו מנהיגי הקהילה בתקופה שלפני המלחמה. ב-22 וב-23 בפברואר 1941 נערך מצוד. במסגרתו נאספו 425 יהודים צעירים בכיכר יונאס דניאל מאייר ונשלחו לבוכנוואלד (Buchenwald) ולמאוטהאוזן (Mauthausen). בתוך ימים הם הוצאו שם להורג. בתגובה על מעצרם וגירושם של יהודים אלה נערכה שביתה, ביוזמת המפלגה הקומוניסטית המחתרתית. אף על פי שהשביתה נשברה כעבור שלושה ימים, היא נחשבת כמחאה עממית אמיתית כנגד אי-הצדק שנעשה ליהודים. אולם מאז ואילך, הרשת נכרכה סביב יהודי הולנד והתהדקה בלי רחם. ב-3 ביוני 1941 הונפקו מסמכי זהות מחייבים. המסמכים סומנו בחתימה גדולה של האות J. ב-1 במאי 1942 נצטוו היהודים לענוד אות גלוי – טלאי צהוב ועליו המילה 'יהודי'. חודשים ספורים אחר כך קבעו הנאצים את התיאטרון ההולנדי (Hollandsche Schouwburg) בפלנטאג' מידנלאן (Plantage Middenlaan) – מקום שאמנים יהודיים הופיעו בו לפני קהלים יהודיים בלבד – למקום הריכוז ליהודים, בדרכם למחנה המעבר וסטרבורק. מ-1 ביולי 1942 עד 13 בספטמבר 1944, בכל יום שלישי בבוקר, יצאה מנקודה זאת רכבת של קרונות משא אטומים, ובה כאלף איש בממוצע, אל מחנות המוות אושוויץ (Auschwitz) וסוביבור (Sobibor), ואל ברגן-בלזן (Bergen Belsen) וטרזיינשטט (Theresienstadt).

מתוך כמעט 80,000 יהודים שהתגוררו באמסטרדם ב-1941, נותרו בקושי 15,000 – במסתור או ששרדו את מחנות הריכוז. מתוך כ-140,000 יהודים שהיו בהולנד ערב המלחמה, פחות מ-30,000 נותרו בחיים כאשר הגיעה המלחמה לקצה – 21%. רק בארצות מזרח אירופה היה שיעור השורדים נמוך מזה. בשנים שאחרי המלחמה, 5,500 השבים מן המחנות ו-16,500 האנשים ששרדו במסתור (עם שרידי השואה נמנים גם אלה שנמלטו לספרד, לאנגליה ולשוויץ וזוגות מעורבים) זכו, ככלל, ליחס לא אוהד. במשך זמן רב נתקלו באדישות ובחוסר הבנה. למרבה המזל, שרידי האנטישמיות נעלמו עד מהרה. יהודים שבו והתערבו בחיי הציבור. מספרם של היהודים שהתמנו למשרות ממשלתיות בכירות היה רב ממניינם של היהודים שמילאו תפקידים דומים מ-1815 עד 1940. לאמסטרדם היו כבר אפילו ארבעה ראשי-עיר ממוצא יהודי.

חיי הדת חודשו מיד עם תום המלחמה. לקהילה האשכנזית של אמסטרדם, המונה כיום כ-3,000 איש, יש שמונה בתי כנסת. למרות מיעוט חבריה (כ-500 איש) הקהילה הפורטוגלית עורכת עדיין את תפילותיה בבית הכנסת הפורטוגלי (Esnoga). שתי הקהילות הן אורתודוקסיות מסורתיות. מאז ייסודה מחדש של הקהילה הליברלית ב-1966 יש לה בית כנסת משלה, והיא מונה כ-1,200 איש. הקהילה היהודית באמסטרדם, במובן הרחב, מונה כ-15,000 איש. זוהי קהילה קטנה אך מגוונת, והיא מאפשרת ליהודים המתגוררים בעיר לחיות חיים יהודיים, להתגאות במורשתם היהודית הייחודית, ולחוש בטוחים בהמשך קיומם בעיר, אשר, למרבה השמחה, לא איבדה מכוח המשיכה שלה. מבחינתם של תושבי אמסטרדם הוותיקים והחדשים, העיר היתה ונותרה "מקום" (mokum), כפי שמכנים ביידיש מחוז חפץ.

מאמרים קשורים:

מקהלת בית הכנסת הגדול באמסטרדם