מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים


חיים גיוזלי

עברית: דנה פז פרינס

ימי קדם

אחרי מותו של המלך שלמה (928 לפנה"ס בקירוב) נחלקה ממלכתו לממלכת ישראל ולממלכת יהודה. תחומה של ממלכת ישראל השתרע ברוב מרכז וצפון ארץ ישראל וישבו בו צאצאי עשרה מתוך שנים-עשר השבטים המקוריים שכבשו את ארץ כנען – הארץ המובטחת – בהנהגת יהושע בן נון: אשר, דן, אפרים, גד, יששכר, מנשה, ראובן, שמעון, נפתלי וזבולון. ממלכת יהודה שכנה בירושלים ובגבעות יהודה וישבו בה שארית השבטים יהודה ובנימין. ממלכת ישראל נכבשה על ידי האימפריה האשורית בשנת 721 לפנה"ס, וכחלק מהמדיניות, גורשו התושבים לאזורים אחרים באימפריה. עשרת השבטים נטמעו בעמים ושבטים אחרים או התמזגו עם שבט יהודה ובנימין. אלה האחרונים גורשו גם הם, למסופוטמיה, אחרי נפילת ירושלים בידי הבבלים תחת שלטון נבוכדנצר בשנת 586 לפנה"ס (יחזקאל ל"ז 21-23).

היעלמותם המסתורית של עשרת שבטי ישראל הולידה את האמונה שבעתיד יתגלה מקומם והם ישובו לארץ ישראל כאבות היהודים צאצאי שבט יהודה ובנימין, כפי שעשו כשנחרבה בבל על ידי פרס. שורשיה של אמונה זו בפרשנויות לטקסט המקראי, בייחוד בדברי הימים א' (ה', 26) ונביאים (ישעיהו י"א, 11-12 וגם אחרים) וגם בכמה קטעים בספרים החיצוניים (עזרא ב', י"ג, 39-50).

חכמי המשנה והתלמוד עסקו בגורלם של עשרת השבטים. דעתם נחלקה, היו שסברו, כמו רבי עקיבא, כי לא ישובו, ואחרים צידדו ברבי אליעזר שטען כי עשרת השבטים עתידים לחזור (משנה, סנהדרין 10:3; למראי מקום נוספים ראו תלמוד בבלי, שבת 147ב, ובמדבר רבא 9:7). הרבה השערות וניחושים נוצרו גם לגבי מקומם של השבטים, עד אשר נתגבשה אגדה כי עשרת השבטים חיים באזור שמעבר לנהר הפלאי סמבטיון, שזורם במשך ששת ימות השבוע, וחדל מזרימתו ביום השבת, כשעשרת השבטים מנועים מנסיעה. מראי מקום למוטיב זה אפשר למצוא במקורות יהודיים קלאסיים (בראשית רבא 73:6; סנהדרין 10:6/29ב). האגדה מוזכרת גם אצל יוספוס פלביוס (מלחמות: 7:96-97) ובכתבי היווני פליניוס הזקן (היסטוריה נטורליס 31:24).

ימי הביניים

מיתוס עשרת השבטים גרם לרבים, הן יהודים והן לא-יהודים, לצאת ולחפש את מקומם של השבטים, שכן חזרתם אל ארץ ישראל נתפסה כמשימה שתבשר את בוא המשיח, וכסימן לימות המשיח ולגאולה. אלדד הדני הוא הנוסע הימיביניימי הנודע ביותר שהכריז כי איתר את מקום עשרת השבטים. אלדד, שחי במאה התשיעית, טען שהוא עצמו צאצא של שבט דן. הוא דיווח כי עשרת השבטים נמצאים "מעבר לנהרות חבש" על גדות הנהר סמבטיון. בנימין מטודלה, שיצא למסעותיו מספרד במאה ה-13, דיווח כי יהודי פרס האמינו שהשבטים אשר, דן, נפתלי וזבולון חיים בכמה עיירות מעבר לנהר גוזן, באזור הררי בשם ניסאבור, במרחק עשרים ימי מסע. השערות אלה התחזקו מכוחן של מסורות נוצריות על פרסטר ג'ון, שליט אדיר שחלש על אזורים נרחבים שלפי המאמינים היו במזרח הרחוק או באפריקה. רוב הפרשנויות הנוצריות מימי הביניים על פרסטר ג'ון מכילות גם התייחסות לעשרת השבטים, לרוב דומות מאד לתיאוריו של אלדד הדני. גם הרב עובדיה בן אברהם מברטינורו טען ששמע מיהודי עדן בתימן, וגם מסוחרים מוסלמים, כי השבטים האבודים חיים מעבר לסמבטיון, שאליו אפשר להגיע במסע של חמישים יום אל פנים מדבר עדן.

העת החדשה

כמה התפתחויות הולידו עניין מחודש בגורל עשרת השבטים. עליית הקבלה והמיסטיקה היהודית החל במאה ה-16; פעילותן של תנועות משיחיות, למשל זו של שבתאי צבי (1626 – 1676) שהייתה בעלת ההשפעה החזקה והנרחבת ביותר; התגליות הגיאוגרפיות הגדולות; והקשר שנוצר בין אירופה לבין ארצות ואוכלוסיות שלא היו ידועות קודם, כל אלה הגבירו סקרנותם ותעוזתם של עורכי המסעות לגילוי עשרת השבטים. חכם הקבלה הירושלמי הרב אברהם בן אליעזר הלוי מתאר, במכתב משנת 1528, את יהודי אתיופיה כצאצאי השבטים דן וגד. במכתב שקיבל הרב ישראל אשכנזי מירושלים מוזכר אדם שטוען כי הוא מעשרת השבטים, ומעיד כי אנשי השבטים כלל לא שמעו על התורה שבעל פה. במאה ה-16 הצליח ההרפתקן דוד ראובני להתקבל לפגישה אצל הקיסר קארל החמישי ברגנסבורג, יחד עם משיח השקר שלמה מולכו (1500 – 1532), וטען שהוא מייצג קרוב משפחה של המלך יוסף, שליטם של שבט ראובן, גד וחצי מנשה. אחריתו של ראובני הייתה מוות בכלא ספרדי בשנת 1538, אך סיפורו יוצא הדופן דחף את אברהם בן מרדכי פריסול (1451 בקירוב – 1525), היהודי הראשון שהזכיר בכתביו את יבשת אמריקה שאך זה נתגלתה, להקדיש פרק שלם בספרו לנושא עשרת השבטים ("איגרת אורחות עולם", ונציה 1586). במאה ה-17 מיתוס עשרת השבטים האבודים הלך ונהיה לנושא מרכזי בתעמולה השבתאית של תומכי שבתאי צבי. משיח השקר שבתאי צבי מתואר כמפקדם של עשרת השבטים. הרב מנשה בן ישראל מאמסטרדם (1604 – 1657) בספרו "מקווה ישראל" (לונדון 1652) מביא עדות של בן האנוסים הפורטוגזי אהרון לוי שנקרא אנטוניו דה מונטזינוס. הוא סיפר שבמסעותיו לדרום אמריקה (אקוודור, פרו, קולומביה, ונצואלה) נפגש עם שבטי אינדיאנים שקיימו כמה מנהגים יהודיים, ואשר היו לכאורה צאצאי שבט ראובן ולוי. כשעתר מנשה בן ישראל (בהצלחה) להרשות ליהודים להיכנס אל אנגליה תחת שלטונו של אוליבר קרומוול, עשה שימוש באגדת השבטים האבודים.

במאה ה-19 התחדשה בקרב יהודים ההתעניינות בגורלם של עשרת השבטים, וכמה קהילות יהודיות שלחו שליחים לתור אחריהם. נוסעים אחרים נטלו על עצמם את משימת הגילוי באופן עצמאי. יוסף ישראל (1818 – 1864) היה הרפתקן יהודי יליד רומניה, ומעריץ כה מושבע של בנימין מטודלה, עד ששינה את שמו ל"בנימין השני". בשנים 1845 – 1859 ערך מסעות לאיסטנבול, לטורקיה, למצרים, לסוריה, לארץ ישראל, לכורדיסטן, למסופוטמיה, לפרס, לאפגניסטן, להודו, ולצפון אמריקה (אחרי 1859), חיפש וחקר אודות עשרת השבטים האבודים. הוא פגש הרבה קהילות יהודיות שונות ואסף מידע חשוב על אורחות חייהן ומסורותיהן. בקרב קהילות אסיה פגש אנשים מ"בני ישראל" בהודו, אשר לדעתו התייחסו על עשרת השבטים.

גם מארץ ישראל יצאו חוקרים ומגלים בעקבות השבטים האבודים, ביניהם הרב ברוך מפינסק, אשר יצא למסעותיו מצפת בשנת 1830, ונרצח בתימן; יצחק בן חיים ברוך הלוי (נפטר ב-1886) נסע מטבריה להודו בתקווה למצוא את נהר הסמבטיון; יחזקאל אש, רופא יליד גרמניה, עזב את ירושלים בשנת 1848 ונעלם באתיופיה אחרי מסעות במצרים ובתימן; והרב משה יפה מחברון נעלם במהלך מסעו השני להודו, בשנת 1848.

הרב משה בן יצחק אדרי (1774 בקירוב -1842) יליד מרוקו, רב ומקובל שחי באמסטרדם ובלונדון ולבסוף בא לארץ ישראל, חיבר שתי יצירות על החיפוש אחר השבטים, "מעשה נסים" (יצא לאור בעברית ובגרמנית באמסטרדם 1809, ואחר בלונדון ב-1834), תיאור מיתי של נהר הסמבטיון, ומאמר בשם "דין וחשבון היסטורי על עשרת השבטים שהתיישבו מעבר לסמבטיון במזרח ועוד נושאים מעניינים על מצבם של בני ישראל במקומות שונים בעולם" (לונדון 1836).

לא רק יהודים, גם נוצרים ומוסלמים חיפשו אחר עשרת השבטים, כמעט בכל מקום בעולם. למעשה, במאות האחרונות נהיה החיפוש למוטיב חוזר אצל הרבה עורכי מסעות נוצרים, מיסיונרים, סופרים ומגלי ארצות מהכנסייה הקתולית וגם בקרב פרוטסטנטים. בקרב החוקרים התרחשו חליפין של מוטיבים, מנהגים, רעיונות ותפיסות ששאלו היהודים מהלא-יהודים, וגם להפך.

בתקופות שונות, לא מעט שבטים ילידיים, קבוצות אתניות ועממים בכל היבשות זוהו כצאצאים אפשריים של עשרת השבטים, בין היתר באסיה – אפגניסטן, אזרביג'אן, בורמה (מאינמאר), כורדיסטן, קשמיר, סין ויפן. במערב אפריקה – מאלי, גאנה וניגריה. באפריקה הדרומית – זימבבווה, לסוטו, דרום אפריקה ומוזמביק. במזרח אפריקה – אוגדה, אתיופיה ואריתריאה. באירופה – הקלטים באיים הבריטיים. באוקיאניה – הילידים בניו זילנד. בדרום אמריקה – אקוודור, קולומביה, ונצואלה. בצפון אמריקה – האמריקנים הילידיים והמורמונים. כל אלה נקשרו בזמן זה או אחר אל עשרת השבטים. לעתים קרה שאמונות שהפיצו נוסעים מאירופה, יהודים ונוצרים כאחד, נקלטו ונטמעו אצל אותן קבוצות אתניות, ולא אחת, אחרי שעברו גלגולים ועיבודים, נהיו לחלק בלתי נפרד מזהותן ומהאתוס שלהן.

החיפוש אחר עשרת השבטים האבודים

אמריקה

גילויה של יבשת אמריקה ושל האוכלוסייה המגוונת שבה, הוליד אצל יהודים ונוצרים גל חדש של השערות על אבות-אבותיהם העברים לכאורה של הילידים האמריקניים. הבישוף הספרדי ברתולומיאו דה לס קאסאס (1484 – 1566), שהגן בלהט על זכויותיהן של האומות הילידיות באמריקות, היה סבור שהאינדיאנים באמריקה הם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים. אותו רעיון הגו גם מיסיונרים אנגלים. תומס ת'ורוגוד, מחבר הספר "יהודים באמריקה" (לונדון 1650), תמך בתפיסה זו, גם הוא חשב שהאינדיאנים מתייחסים על העברים הקדומים. אף כי התיאוריה של ת'ורוגוד עוררה כעס ומחלוקת מיד עם פרסומה, בין היתר מצד הכנסייה, בכל זאת משכה אחריה חוקרים ומגלים שחיפשו אחר עשרת השבטים, והמשיכו לפרסם עוד ועוד רעיונות חדשים על המוצא העברי של כל הילידים האמריקניים או של חלקם, בצפון אמריקה ובדרומה.

בדרום אמריקה, המיסיון הספרדי הוא שדחף וקידם את ההנחה על מוצא האינדיאנים מעשרת השבטים. כמו כן, נוסעים ומגלים שנתקלו בשרידים ארכיאולוגים מרשימים מהציביליזציות הפרה-קולומביאניות, ואנשים שחקרו את אורחות חיים של שבטים, האמינו שקיים דמיון בין השבטים שפגשו לבין מנהגים שייחסו לתנ"ך או ליהדות. רוב העדויות בכתב מתייחסות לשבטים ילידיים באזור של בוליביה כיום, אקוודור, ונצואלה ופרו, וגם ארצות מרכז אמריקה, ובייחוד מקסיקו. בין הכותבים העיקריים בנושא זה היו האב דייגו דוראן (נפטר 1588 בקירוב), מחבר "האצטקים: תולדות האינדים בספרד החדשה", והאב גרגוריו גארסיה, מחבר "מוצא האינדיאנים בעולם החדש" (מדריד 1729).

הנחת הקשר שבין עשרת השבטים האבודים לבין הילידים של צפון אמריקה זכתה לתמיכה הולכת וגוברת במאה ה-18, ככל שהעמיקו האירופאים לחקור את היבשת. ג'יימס אדאיר (1709 – 1783) שניהל קשרי מסחר עם האינדיאנים וחי בקרבם ארבעים שנים, היה מהראשונים שהאמינו בקשר בין עשרת השבטים לבין השבטי האינדיאנים של צפון אמריקה. הוא גיבש וניסח את התיאוריה בעניין בספרו "תולדות האינדיאנים האמריקניים" (לונדון 1775). באותה תקופה תמך בתיאוריה זו גם צ'רלס ביטי, מיסיונר בשטחים שממערב להרי אלגני, ששטח את דעותיו ב"יומן מסע בן חודשיים שמטרתו לקדם את הדת בקרב תושבי הספר בפנסילבניה ולהביא את הנצרות לאינדיאנים ממערב להרי אלגני" (לונדון 1768).

במאה ה-19, המורמונים (אשר מאמינים בהתגלות ישו לפני "הקדושים המאוחרים") תמכו גם הם בתפיסה זו, והאמינו שהם צאצאים של כל שבטי ישראל, אם כי רובם מגדירים עצמם כבני אפרים (בן יוסף).

גם א. בודינוט (1740 – 1821) , מחבר "כוכב במערב, או: ניסיון צנוע לגלות את עשרת שבטי ישראל האבודים מכבר, לקראת שיבתם לעירם האהובה ירושלים" (טרנטון, ניו ג'רזי, 1816), חשב שיש קשר בין ילידים אמריקנים לבין עשרת השבטים, וגם איתן סמית' (1762 – 1849), מחבר "על העברים" (פולטני, ורמונט, 1825), ישראל וורסלי (1768 – 1836), מחבר "על האינדיאנים האמריקנים, אופיים, מנהגים, לשונם, חגיהם, דתם, ומסורות שמוכיחות שהם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים" (לונדון 1828). מרדכי מנואל נוח (1785 – 1851), עיתונאי יהודי אמריקני, ששמו ידוע בעיקר בשל הניסיון לייסד מדינה יהודית בצפון אמריקה בשם "אררט", היה גם הוא חסיד התיאוריה הזאת, ופרסם את רעיונותיו ב"הוכחה לכך שהאינדיאנים האמריקניים הם צאצאי עשרת שבטי ישראל האבודים, דברים שנישאו באזני איגוד הספריות המרכנתילי בקלינטון הול" (ניו יורק 1837).

מרכז אסיה

המסע המסורתי בעקבות עשרת השבטים התרכז במשך מאות שנים במרכז אסיה, על גבול האימפריה האשורית העתיקה, ולכן במשך תקופה ארוכה, הרבה קבוצות אתניות באזור קווקז, מרכז אסיה ואפגניסטן תוארו כצאצאים של עשרת השבטים. ג'יילס פלצ'ר (1548 – 1611), משורר אנגלי ושגריר בחצר המלכות הרוסית במוסקבה במחצית השנייה של המאה ה-16, הפיץ תיאוריה שהראתה כיצד מוצאם של הטטארים של מרכז אסיה מעשרת השבטים. היה זה בהמשך לאמונה הימיביניימית על מוצא הטטארים, שמופיעה לראשונה בעדותו של הנזיר האנגלי מתיו מפריז (נפטר ב-1259), ונזכרת שוב בחיבור מאת תומס בראדווארדין (1290 – 1349). ההסכמה על הקשר לכאורה בין עשרת השבטים לבין הטטארים נמשכה גם במאה ה-18, עם טיעוניו של אהרון היל האנגלי.

בימי הביניים המוקדמים, דרום רוסיה ואזורים סביב הים הכספי היו במרכז הממלכה הכוזרית. התגיירותם של כמה שליטים כוזרים הייתה כר נרחב לניחושים על קשר אפשרי בין עם זה ממוצא טורקי-מונגולי לבין עשרת השבטים. גם קהילות יהודיות בקווקז, למשל יהודי גרוזיה ודגסטן, ("היהודים ההרריים"), נקשרו לעשרת השבטים. תיאוריות אלה פותחו במאה ה-19 על ידי הכומר יעקב שמואל, יהודי שהתנצר ונהיה מיסיונר בקרב יהודי הודו, פרס וערב. בעקבות מגעיו עם יהודי דגסטן, טען שמואל כי הם צאצאי עשרת השבטים, אף שהם עצמם (לטענתו של שמואל) לא האמינו כך. דעותיו נתפרסמו ב"בשם היהודים הפזורים בהודו, בפרס ובערב" (לונדון 1840) אולם רק כעבור כמה עשורים, לקראת שלהי המאה ה-19, אימצו יהודי דגסטן את גישתו, בעקבות התיישבותם של יהודים רוסים שסיירו והחלו להתיישב בקווקז, והאמינו מאד בטיעוניו של יעקב שמואל.

אפגניסטן

שבטים אחדים באפגניסטן, ובייחוד הפתנים, זכו לתשומת לב מוגברת מצדם של מחפשי עשרת השבטים. התיאוריה על מוצאם מהשבטים פותחה תחילה על ידי נוסעים אירופאים ואחר כך התקבלה גם אצל יהודים. גם מוסלמים האמינו, כי אפגניסטן היא המקום המתאים ביותר לחיפוש אחר השבטים. כבר בשלהי המאה ה-18 הגה את הרעיון, שמוצא שבטים אפגניים הוא מעשרת השבטים, סיר ויליאם ג'ונס (1746 – 1794), חלוץ בחקר לימודי הודו, בהקדמה שחיבר לתרגום האנגלי ל"סודות האפגנים" מאת הנרי ואסיטארט (1732 – 1770) הבריטי, מושל בנגל, שהיה מהאירופאים הראשונים שהתעניינו בתולדות אפגניסטן ובמסורותיה. גם הנרי ולטר בלו (1834 – 1892), מנתח אנגלי יליד הודו, שהיה אדם מצליח במינהל הבריטי בהודו, האמין ברעיון זה, והרבה לעסוק באפשרות הקשר בין קבוצות באפגניסטן לבין עשרת השבטים. אחת הדרכים בהן ניסה להוכיח זאת, היא הדמיון שבין שמות-מקומות, שמות-אנשים ומלים עבריות לבין מלים ושמות מקומות בלשונות וניבים אפגניים. כמו כן טען שיש דמיון במנהגים ובאורחות, וגם דמיון בפיזיונומיה בין שבטים באפגניסטן לבין הגזע היהודי (הטענה האחרונה אופיינית מאד לחוקר במאה ה-19). בעקבות בלו באו נוסעים וחוקרים רבים והרבו להביע ולהציע רעיונות חדשים בדבר הקשר שבין שבטי אפגניסטן לבין עשרת השבטים האבודים.

יפן

נוסעים ומגלים היו סבורים כי היפנים הם צאצאי עשרת השבטים האבודים. נ. מקלאוד, מיסיונר סקוטי שהגיע ליפן בשנת 1867, גיבש לראשונה סברה זו, ופירט את תצפיותיו, פרשנותו והשערותיו בספר "עיקרי ההיסטוריה העתיקה של יפן", שיצא לאור בנגסאקי בשנת 1875. הוא הוכיח (לשיטתו) כי מוצא היפנים מעשרת השבטים. באופן מתוחכם ניסה להסביר ולבנות מחדש את ההיסטוריה העתיקה של יפן, כך שתתאים לפרשנות שלו למקרא. רעיונותיו של מקלאוד אומצו על ידי כמה מיסיונים באירופה, וצברו פופולאריות גם בקרב יפנים מסוימים, בייחוד כאלה שהתנצרו. הבישוף ג'וג'י נאקאדה (1869 – 1939), מתנועת "כנסיית הקדושה", ד"ר זניאיצ'ירו אויאבה וד"ר צ'יקאו פוג'יסאווה, מרצה באוניברסיטת ניהון, ואחרים, תמכו בגלוי בתיאוריה על הקשר בין מוצא העם היפני לבין עשרת השבטים, ופרסמו את ממצאיהם ואמונתם בספרים שיצאו לאור ביפן במחצית הראשונה של המאה העשרים.

האיים הבריטים

הקשר לכאורה בין עמי האיים הבריטים לבין עשרת השבטים האבודים ראשיתו ברעיונותיו של ריצ'רד ברת'רס (1757 – 1824), אשר טען שהוא נביא. את שנותיו האחרונות בילה ברת'רס עצור בבית מחסה לחולי נפש. בשלהי המאה ה-18 יסד תנועת מילניום שמשכה הרבה חסידים. ברת'רס טען שהגאולה תתרחש כשישובו היהודים לארץ ישראל, ובכלל זה שיבתם של עשרת השבטים. לדעתו, צאצאי עשרת השבטים מצויים בקרב תושבי האיים הבריטים. בהמשך הרחיב את הרעיון ג'ון פינליסון, עורך-דין סקוטי, בספר שפרסם בשנת 1849 , וגם וויליאם הנרי פול (נולד 1820) ב "אנגלו-ישראל: הוכחה כי הגזע הסקסוני הוא עשרת שבטי ישראל האבודים" (טורונטו 1889), וראלף ודג'ווד בספר מ-1814. אולם, היה זה ג'ון וילסון (נפטר ב-1871) האירי, שהפך את הרעיונות לתנועה של ממש, ששמה "בריטיש איזראליזם". הוא ותומכיו שאפו לחקור ולהוכיח את הקשר ההיסטורי בין עשרת השבטים לבין העם הבריטי באמצעות גלי הגירה ממרכז אסיה לחופים הצפוניים של הים השחור, ולבסוף לבריטניה. לתנועה היו חסידים רבים בבריטניה, ובהמשך התפשטה לארצות אחרות דוברות אנגלית, ובייחוד לארצות הברית. היא המשיכה לפרוח בראשית המאה העשרים, ואפילו היום יש לה חסידים בארצות רבות.

קהילות יהודיות ועשרת השבטים האבודים

מסורות ואגדות אודות מוצא מעשרת השבטים יש בקרב כל מני קהילות יהודיות בתפוצות, ובקרב עולים בישראל. בעת החדשה, הקשרים שנוצרו בין קהילות יהודיות אירופאיות לבין קהילות באסיה ובאפריקה, הולידו סקרנות גוברת על מוצאן של קהילות שבימי הביניים ובראשית העת החדשה נמצאו בשולי העולם היהודי. למשל, יהודי בוכרה שבמרכז אסיה (אזור שעבר בתחילת המאה ה-19 תחת שלטון רוסי), קיבלו ב-1802 מכתב מיהודי העיר שקלוב בליטא (אז חלק מהאימפריה הרוסית) ובו נשאלו האם הם צאצאי עשרת השבטים.

דוגמא נוספת היא קהילת "בני ישראל" בהודו. על פי מסורת אחת שלהם הם צאצאי שבט יהודה, ועל פי מסורת אחרת – צאצאי שבט זבולון. ובמקרה של יהודי קוצ'ין, הודו, מבקרים מבחוץ (במאה ה-19) הם שתיארו אותם כצאצאי השבטים, בעוד שהם עצמם אינם מאמינים בכך.

אצל יהודי גרוזיה, אחת הקהילות היהודיות הקדומות בתפוצות, מתועדות מסורות ואמונות בדבר הקשר עם עשרת השבטים.

בשלהי המאה ה-18 ניסו אחדים מבני הקהילה הקראית של קרים להוכיח כי הם צאצאי עשרת השבטים וכי התיישבו באזור קרים כבר במאה השביעית לפנה"ס. מטרתם הייתה להשיג פטור ממס ומשירות צבאי מהרשויות הצאריות על ידי שיטענו שאין להאשימם במותו של ישו משום שאינם שייכים ליהודים הרבניים. הנציג המובהק של תפיסה זו היה אברהם בן שמואל פירקוביץ' (1786 – 1874), מלומד קראי שבמאמציו להוכיח את עתיקות הקראים בקרים, אפילו זייף מסמכים וממצאים ארכיאולוגים.

את הדוגמא המובהקת ביותר למסורת פנימית בדבר מוצא מעשרת השבטים, מוצאים אנו בקרב יהודי אתיופיה. קהילת "ביתא ישראל" מייחסת עצמה על שבט דן. יש לציין כי בשנת 1973, כאשר הכיר הרב הראשי הספרדי דאז, עובדיה יוסף, ביהדותם של יהודי אתיופיה, טען גם הוא בתוקף שהם צאצאי שבט דן האבוד.

מיתוס עשרת שבטי ישראל האבודים הוא נושא חוזר בפולקלור של קהילות ישראל בתפוצות. אגדות על גורל השבטים, על צאצאיהם, על מפגשים עמם, או על מקומו ותיאורו של נהר הסמבטיון, ועל האמונה שישובו לבסוף אל ארץ ישראל, חוזרות ומופיעות במסורות יהודיות במרוקו, בתימן, במזרח אירופה, ועוד.

החיפוש נמשך

המאורעות העיקריים בחיי העם היהודי במאה העשרים הניעו מחדש את תנופת החיפושים אחר עשרת השבטים האבודים. ההגירה המוגברת ופיזור היהודים בכל פינות תבל, השואה, הקמתה של מדינת ישראל וקיבוץ הגלויות הגדול – רבים (יהודים ולא-יהודים) רואים בכל אלה שלבים בתכנית אלוהית לגאולת העם. לפי תפיסתם, גאולת אמת תהיה שלמה רק עם שיבתם של עשרת השבטים לארץ ישראל. ולכן גם בימינו ממשיכים חוקרים לחפש אחריהם במסירות, במקומות שונים ובקרב קבוצות אתניות שונות. מבין העוסקים בנושא, ארגון "עמישב" בירושלים, בהנהגת הרב אליהו אביחיל, פעיל מאד ושולח שליחים מטעמו לאזורים מרוחקים באסיה, באפריקה, ובאמריקה הלטינית, בעקבות צאצאים של עשרת שבטי ישראל האבודים.

קישורים:

אוגנדה

אבאיודאייה – יהודי אוגנדה, הספרייה היהודית הווירטואלית

אבאיודאייה – ויקיפדיה

יהודי אוגנדה – ריצ'רד סובול, תצלומים

עיקרי האמונה של המורמונים

חברי כנסיית המורמונים מאמינים כי האמריקנים הילידיים הם שבט עברי אבוד שאבותיו הפליגו אל אמריקה לפני חורבן ירושלים בשנת 586 לפנה"ס

אפגניסטן

שבטי ישראל האבודים – יהודים אמריקנים ומערביים טוענים כי מוצא האפגנים מהיהודים

המסתורין של עשרת השבטים: אפגניסטן, מאת הרב מרווין טוקאייר

אפגניסטן: ביתם של עשרת שבטי ישראל? – "אור שמח"

על הפתאנים, מאת אלבר סועד (צרפתית)

מוצאם העברי של שבטי הפתאנים, מאת יששכר קציר

ארצות-הברית וישראל

הכושים העבריים – הספרייה היהודית הווירטואלית

היהודים האפריקניים של ירושלים

בשנת 1966 נגלה חזיון למנהיגנו בן עמי, ובו הגיע זמנם של בני ישראל באמריקה ארץ שביים לשוב לארץ הקודש, ארץ מוצאם.

"השבט האבוד" משיקגו? – מאת ריק רוס

"הכושים העבריים" באו לישראל בשנת 1969. הם טוענים כי הם צאצאי שבט יהודה, אשר גורשו מירושלים במאה הראשונה.

בורמה (מיאנמר)

בני מנשה

בצפון-מזרח הודו, בין מיאנמר (לשעבר בורמה) לבין בנגלה-דש, חיה קבוצת אנשים קטנה שמקיימת אורח חיים יהודי כבר 25 שנים ויותר. הם מכנים עצמם בני מנשה, צאצאי שבט מנשה, אחד מעשרת השבטים, ונקראים גם בשם שינלונג. הם מספרים כי אבותיהם גלו מצפון ממלכת ישראל בשנת 721 לפנה"ס, בדרך המשי, עד שלבסוף הגיעו להודו ולמיאנמאר.

המסתורין של עשרת השבטים, בורמה – בני מנשה, מאת הרב מרווין טוקאייר

השורשים העבריים של קוקי, צ'ין, מיצו-חמאר: מיתוס או אמת? מאת לאל דנה

בריטניה

שמות קלטיים בעקבות שמות עבריים, מאת יאיר דווידי

גאנה

קהילת "בית ישראל", גאנה, יהודי אפריקה

"בית ישראל" בספווי ויאווסו ובספווי סואי במערב גאנה, היא קהילה חדשה יחסית, אלא שעל פי מסורת מאמיניה היא דווקא עתיקה מאד. הם מאמינים כי אבותיהם היו צאצאי יהודים שבאו לדרום דרך חוף השנהב. הקהילה הנוכחית נוצרה לאחרונה בעקבות חזיון של אחד המנהיגים הרוחניים.

דרום-אפריקה

הלמבה של אפריקה הדרומית – היהודים של אפריקה

LEMBA

הלמבה, שבט דובר באנטו, טוענים שהם ממוצא יהודי. יש להם מנהגים שמיים רבים, כגון שמירת כשרות ושחיטה, מילת גברים, ועוד.

בני הלמבה

על הלמבה, מאת אלבר סועד (צרפתית)

זימבאבווה

רוסאפה, זימבאבווה

ברוסאפה, כשעתיים נסיעה מהרארה חיה קהילה שמגדירה עצמה יהודית, ולה סיפור היסטורי מיוחד במינו. מצד אחד הם מספרים כי הם צאצאים (רוחניים, אם לא ביולוגים) של השבט העברי האבוד שהגיע מהצפון, ומצד שני, הקהילה נולדה ממפגשם בשנת 1903 של עבד אמריקני לשעבר ששמו ויליאם סאונדרס קרודי, עם אלברט כריסטיאן, תלמידו צמא הרוחניות.

יפן

העברים הגיעו ליפן העתיקה

לא מעט טקסים מסורתיים ביפן מלמדים כי עשרת השבטים הגיעו לארץ זו – ארימאסה קוּבו (יפני נוצרי)

מאלי

טימבוקטו, מאלי – יהודי אפריקה

סין

המסתורין של עשרת השבטים, מאת הרב מרווין טוקאייר

באזור ההררי של צפון-מערב סין, ממערב לנהר מין, על יד הגבול עם טיבט, חי בסצ'ואן עם עתיק שהסינים מכנים צ'יאנג או צ'יאנג-מין, שמונה כ-250,000 אנשים.

שבט צ'יאנג-מין, מאת אלבר סועד (צרפתית)

קשמיר

המסתורין של עשרת השבטים, קשמיר. מאת הרב מרווין טוקאייר

שבטי ישראל האבודים, מאת מ.מ. אחמד – הקהילה המוסלמית אחמדייה

תימן

יהודי ח'ימאר, מאת אלבר סועד (צרפתית)

כללי

Lost Tribes of Israel – Nova

Lost Ten Tribes – JewishEncyclopedia.com

Ten Lost Tribes of Israel – Encyclopaedia Britannica Online

Kulanu

Les Dix Tribus Perdues – harissa.com

Les Juifs Noirs – L'Amitié Judéo-Noire

Traces juives en Afrique – L'Amitié Judéo-Noire

Sambatyon – Albert Soued

Estudio sobre las tribus perdidas de Israel – M.I. Brito Steling – Kalathos, Revista cultural, Venezuela

Tribes of Israel Lost & Found / Ancient & Modern – By Rabbi Yaakov Kleiman

BRIT-AM

ASK – Associates for Scriptural Knowledge / Portland, OR

Who Are the Northern Ten Tribes of Israel Today? – Ernest L. Martin

Mystery of the Myth: The Ten Lost Tribes by Chuck Missler at Koinonia House Online

Saga of The Lost Tribes Of Israel – Shri Adi Shakti: The Kingdom Of God

United Israel World Union

The Ten Tribes – by Jeffrey J. Harrison – To the Ends of the Earth (Christian)

בעקבות עשרת השבטים ד"ר יו"ט לוינסקי – דעת – מרכז לימודי יהדות ורוח

The Ten Lost Tribes of Israel by Tony Warren – The Mountain Retreat Center for Biblical Theology and Eschatology (Christian)

Who are the Lost Tribes? – Studies in the Word of God (Church of God – Christian)

The Secret of Israel's 12 Tribes – Occult-Advances.com (Mystical)

Migrations of the Lost Tribes of Israel – by F.M. Nithsdale – Orange Street Congregational Church (Christian, British Israelite Cult)

Nathan of Gaza

תיאור דמיוני של נתן העזתי מוליך את שבטי ישראל מן הגלות אל ארץ ישראל. יריעה מגרמניה, 1666. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

Ornaments on the entrance to Bialystoker

קישוטים בכניסה למרכז ביאליסטוקר לקשיש בניו יורק, 1963. צילום: סטיב גצוף, ישראל. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות סטיב גצוף

Stained glass window in Swansea

ויטראז' בבית הכנסת בסוואנסי, שמתאר את שנים עשר שבטי ישראל. צילום: טוני ברנרד, בריטניה. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות טוני ברנרד

Bene Israel

משפחה מ"בני ישראל" בבומביי, הודו, 1890 בקירוב. צילום: כרמל ברקסון, הודו. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. אוסף כרמל ברקסון

Synagogue in Aizawl

תפילה בבית הכנסת ציון שלום באייזאול, מיזוראם, הודו, 1989. צילום: שמואל יורם. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות מאייר סמרה, אוסטרליה

rabbi

רב צבאי אמריקני מרצה בנושא יהדות ועשרת השבטים באזני חברי קבוצת "קדושת הסייקון". טוקיו, יפן, 1950 בקירוב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות סאדו אוהארה

The Onyeulo family

משפחת אונייאולו משבט איבו. אחדים מחברי השבט מייחסים עצמם על העברים הקדומים. ביאפרה, ניגריה, 1978. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות צ'ימה דאיג'ודה אונייאולו, ישראל

Lemba tribe

נשים משבט לֶמְבה בעת חגיגות הירח, זימבבווה, שנות ה- 1980. צילום: טודור פארפיט, בריטניה. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות טודור פארפיט

Moses ben Isaac Edrehi

הרב משה בן יצחק אדרי (1774 בקירוב -1842), יליד מרוקו, מחברו של ספר על עשרת השבטים. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר