הקהילה היהודית בחרבין, סין


ד"ר אירנה ולדימירסקי

היסטוריונית וחוקרת במחלקה להיסטוריה של מכללת אחווה לחינוך. מתמחה בהיסטוריה של מרכז אסיה.

ראשית הקהילה

העיר חרבין היא בירת מחוז היילונג קיאנג במנצ'וריה הצפונית, צפון מזרח סין. במאה ה-19, עדיין היה חרבין שם כללי לקבוצת כפרים קטנים על גדות הנהר סונגהואה. התפתחותה כעיר החלה עם תחילת הפלישה הרוסית למנצ'וריה לקראת סוף המאה ה-19. הברית הרוסית-מנצ'ורית (1897) הבטיחה לרוסיה זיכיון לבניית מסילת הברזל מזרח-סין, וחרבין נהייתה למרכז מינהלי בטווח של 50 ק"מ לאורך המסילה. המהנדס הראשי של מיזם המסילה היה אלכסנדר יוגוביץ', בן למשפחה יהודית שהתנצרה, מהנדס אזרחי ומומחה בבניית מסילות ברזל במדבריות ובשטחים הררים. תוואי המסילה חצה את מנצ'וריה, עבר בחרבין, בפוגרניצ'ני ובצ'אנגצ'ון והסתיים בפורט ארתור שבקוריאה. המסילה החלה לפעול בנובמבר 1903. באותה שנה עברו כמה משפחות יהודיות רוסיות לחרבין. הם קיבלו לכך אישור מהממשלה הצארית, שהייתה מעוניינת בפיתוח מהיר של האזור. מעמדם של היהודים שהתיישבו בחרבין היה טוב מזה של יהודים ברוסיה.

כמו מיעוטים אחרים, וביניהם קראים, קיבלו גם היהודים חלקות אדמה בשולי העיירה. נאסר עליהם לעבוד ישירות על המסילה. בהמשך, עם פיתוח האזור, הורשו להקים עסקים של ניהול חשבונות וקבלנות.

harbin feingersh

בני משפחת פיינגרש וידידים, ערב עזיבתם לפריז. חרבין, 1930. יושבים משמאל: איזאק סוסקין, בתיה פיינגרש, נעמי פיינגרש, סיליה סוסקין, ארנולד פיינגרש. עומדים: ליזה ברוכמן, מניה סוסקין, נוליה רוכמן, גב' כספי, בעלת מלון "מודרן", ד"ר אברהם קאופמן, נשיא הקהילה היהודית, גניה סוסקין והאומנת הגרמנייה של נעמי. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות נעמי סינקלר-חרבין.

harbin delegates

נציגים לועידה הציונית הראשונה במזרח הרחוק. חרבין, 1919. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות אגודת יוצאי סין בישראל.

harbin hostpital

בניין בית החולים היהודי לשעבר. חרבין, 1997. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות יעקב אראל, ישראל.

harbin Neurei Zion

חברי אגודת "נעורי ציון", חרבין, 1919. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות משפחת דוידוביץ', ישראל.

harbin betar

קבוצה של חברי בית"ר. חרבין, 1936. בית התפוצות – המרכז לתיעוד חזותי. באדיבות רבקה בלינסקי, ישראל.

harbin olmert

חברי תנועת בית"ר, חרבין, 1930. ראשון מימין: מרדכי אולמרט. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות רבקה נדל, ישראל

תחילת המאה ה-20

ב-1903 כבר הייתה בחרבין קהילה יהודית עצמאית שמנתה כחמש מאות יהודים. אחרי מלחמת רוסיה יפן, ב-1905, התיישבו בעיר חיילים יהודים משוחררים רבים. אליהם הצטרפו גם פליטים מפרעות 1905 – 1907 במחוזות דרום מערב רוסיה. ב-1908 חיו בחרבין כ-8,000 יהודים. ב-3 במאי 1907 החלה הקהילה היהודית הגדלה בבניית בית כנסת חדש, שנקרא "הראשי", ברחוב ארטילריסקיה ברובע פריסטן (כיום רחוב אונג'יאנג, רובע דאולי). הבנייה נשלמה בינואר 1909. ב-1903 נחנך בחרבין בית העלמין היהודי הראשון בסין ובמרוצת השנים נקברו בו 2,000 יהודים. בקהילה פעלו כמה מוסדות כגון מועדונים, בית אבות, ובית חולים, שטיפלו גם בלא-יהודים. בשנת 1907 נוסד "חדר", וב-1909 הוקם בית ספר יסודי יהודי ("אברייסקיה גימנזיה"), בו למדו כבר בשנת 1910 יותר ממאה תלמידים. אולם בבית הספר לא היו די כתות, ושבעים אחוזים מהתלמידים היהודים למדו בבתי ספר לא יהודים.

ב-1913 כיהן אלכסנדר קיסילב (1866 – 1949) כרב הראשי של קהילת חרבין. קיסילב הוא מחברם של כמה חיבורים הלכתיים, וגם של הספר "נציונליזם ויהדות", שיצא לאור ברוסית, בשנת 1941. המשפחות בונר, קבלקין, קרול, מנדלביץ', סמסונוביץ', סקידלסקי, ואחרות מילאו תפקיד חשוב בהתפתחות התעשיות המקומיות, בעיקר של צמר ופחם, וגם בהרחבת קשרי המסחר עם האימפריה הרוסית ועם אירופה, יפן, וארצות הברית.

בנובמבר 1914, בימי מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה הקהילה היהודית בחרבין ל EKOPO (ועדה יהודית לסיוע לקורבנות מלחמה). ארגון התנדבותי זה היה פעיל עד שפורק בשנת 1920 לדרישת הבולשביקים. ראש הארגון בחרבין היה ד"ר אברהם קאופמן. בפברואר 1914 קיבל מברק מארגון דומה בסמרה ובו בקשה לעזרה. בשנות פעילותו סייע הארגון ליותר מ-200,000 פליטי מלחמה, בחלוקת מזון, במקומות לינה, בהקמת בתי חולים, בקורסים מקצועיים, ועוד.

אחרי מלחמת העולם הראשונה

אחרי המלחמה, גדלה הקהילה היהודית במהירות, בשל זרם הפליטים היהודים שהגיעו בימי המלחמה, בימי המהפכה הרוסית (1917), ובימי מלחמת האזרחים ברוסיה. היא הגיעה לשיא גודלה, 15,000 נפשות, בשנות השלושים המוקדמות, וירדה ל-5,000 בשנת 1939. בקהילה פעלו בית ספר יסודי (1919 – 1924), תלמוד תורה שנהפך בהמשך לבית ספר יהודי ממלכתי (1920 – 1950), בית החולים "משמרת חולים" (1920-1934), בית אבות "מושב זקנים" (1920 – 1943), בית ספר מקצועי לנשים (1922 – 1940), ספרייה, ובית הכנסת החדש.

ב-1923 נפתח הבנק הלאומי היהודי, יוזמה שהחלו כבר ב-1919 א. מ. פטקה, ד. נ. גננסקי, ד"ר א. קאופמן, מ. י אלקין, מ. א. טרוצקי, ד"ר ס.מ וכטר, ג.ב. דריסין, מ. א. שיסטר וי. ביינר. הלקוחות העיקריים היו עסקים יהודים שנזקקו לאשראי מוזל, אולם בהמשך העניק הבנק שירותים לעסקים רבים אחרים. הבנק חדל לפעול ב-1950. זכות ראשונים הייתה ליהודים רבים על מלונות, בנקים, חנויות, בתי קפה, עיתונים ובתי הוצאה לאור בחרבין. בכך נתנו דחיפה חשובה לכלכלת העיר. למעשה כל היוזמות העסקיות בעיר באותה תקופה, כולל מאפיות, טחנות ומכרות פחם, היו קשורות בפעילות כלכלית יהודית ובנוסף בשנת 1926 היו בחרבין 28 חברות בבעלות יהודית.

חרבין הייתה גם מרכז תרבות. בשנות העשרים והשלושים, באו שחקנים יהודים נודעים להופיע שם, וסייעו לקדם ולהפיץ את המוזיקה המערבית בסין. השפעתם של יהודים בחינוך המוזיקלי בחרבין ניכרת עד היום. בין 1918 ל-1930, יצאו בחרבין כעשרים עיתונים וכתבי עת יהודיים, כולם בשפה הרוסית, להוציא את העיתון היידי "דער ווייטער מזרח" (המזרח הרחוק), שהופיע שלוש פעמים בשבוע. תפוצתו הייתה בערך 300 עותקים בשנים 1921 – 1922. השבועון ברוסית "חיים יהודיים", שעד 1926 נקרא "סיביר-פלשתינה", הופיע מ-1929 ועד 1940 בכל מנצ'וריה וצפון סין. כשנוסדה המועצה הלאומית היהודית במזרח הרחוק, נוסף לו גם חלק באנגלית.

התנועה הציונית

התנועה הציונית בהנהגת אברהם קאופמן, וכמה מועדוני נוער, תרמו רבות לחיי הקהילה. עד 1921, השתייכו הציונים בחרבין לארגון הציוני הסיבירי והרוסי, והשתתפו בועידותיו. ב-1921 נפתח בעיר סניף של תנועת "מכבי", ופעל עד 1925. ב-1922 נוסד ארגון נשים שהיה קשור לויצ"ו, ובאותה שנה נערכה הפגישה הראשונה של ויצ"ו. מ-1921 עד 1925 עלו קבוצות נוער אחדות של "השומר הצעיר" לארץ ישראל. סניף השומר הצעיר בחרבין הוקם ב-1927 וב-1929 נוסד סניף של בית"ר, בעיקר על ידי קבוצה גדולה של חברי השומר הצעיר לשעבר.

המדיניות הכלכלית החדשה שיושמה בגוש הסובייטי ב-1925 עוררה גל הגירה חדש מחרבין. חלק מהיהודים היגרו באופן לא חוקי ולאחרים סייעה הקהילה היהודית לעמוד בתשלום הגבוה במטבע זר שדרשה הממשלה הסובייטית בתמורה לוויזות. כשהוצאה הציונות אל מחוץ לחוק בגוש הסובייטי, חרבין נהייתה למובלעת של ציונות דוברת רוסית. בשנים 1924 – 1931 לא הייתה לשלטון הסובייטי, שהיה עסוק בעיקר בבעיות פנים, השפעה רבה בשטחי מנצ'וריה. ב-1931, כבש הצבא היפני את חרבין ואת השטח המנצ'ורי.

הכנס הראשון (מתוך שלושה) של ציוני המזרח הרחוק נערך בחרבין בדצמבר 1927. בשל מחלוקות אידיאולוגיות, פרש הפלג הרוויזיוניסטי לפעילות פוליטית נפרדת. הרוויזיוניסטים קיימו עוד שלושה כנסים, בהם נכחו נציגי רשויות מנצ'ורים ויפנים. היפנים שמרו על קשרים עם הקהילות היהודיות בחרבין ובשנגחאי, משום שהיו מעוניינים להשתמש בהן כדי למשוך משקיעים מערביים לשטח, ולהשיג השקעות והשפעה מיהודי המערב (תכנית "פוגו"). בכנס הציוני השני (1938) הציעו הצעות לדגל יהודי: ירוק ולבן עם מגן דוד, או כחול לבן כדגלה של המפלגה הרוויזיוניסטית. הכנס השלישי נערך שנה אחר כך, והיו בו דיונים על קליטת היהודים האוסטרים והגרמנים שחיפשו מקלט בסין. הכנסים היו חשובים לגיבוש הקהילות היהודיות בסין. כנס רביעי תוכנן לשנת 1940, אולם הרשויות היפניות לא הרשו לקיימו.

תחת שלטון רוסי נהנו היהודים בחרבין מזכויות כשל כל הזרים, ולא התערבו בענייניהם הפנימיים. אולם ב-1928, בעקבות העברתה של מסילת הברזל מזרח סין לידי הסינים, פרץ משבר כלכלי קשה, ויהודים רבים עזבו את חרבין. אחדים עברו לברית המועצות, אחרים לשנגחאי, לטיין צין ולערים אחרות בסין. המצב החמיר עם הכיבוש היפני של מנצ'וריה (1931 – 1945) וייסודה של ממשלת בובות, תחתיה יהודים היו נתונים לטרור ולסחיטה.

לרכישה:


CHINA HEB

  • אברהם קאופמן (1885 - 1971)

    יליד מגלין, כפר יהודי קטן ליד צ'רניגוב, רוסיה. מצד אמו היה נינו של זלמן שניאורסון, מייסד תנועת חב"ד. ב-1903 סיים תיכון בפרם, רוסיה, שם הצטרף לפעילות ציונית. הוא החל לימודי רפואה ב-1904 באוניברסיטת ברן, שוויץ. ב-1908 החליט לשוב לרוסיה, וב-1912 התיישב בחרבין ונהיה פעיל בחיי הקהילה ובפעילות ציונית בינלאומית. קאופמן נבחר לסגן יו"ר המועצה היהודית הלאומית של סיביר ואוראל. בשנים 1919 – 1931 ובשנים 1933 – 1945 היה יו"ר הקהילה היהודית בחרבין, יו"ר קרן היסוד, חבר מועצת הארגון הציוני העולמי והסוכנות, ויו"ר הארגון הציוני בסין. כמעט כל ארגון יהודי בסין הושפע מפעילותו של קאופמן. בשנים 1921 – 1943 היה העורך הראשי של השבועון ברוסית אברייסקיה זיזן – "חיים יהודיים". היה גם מנהל בית החולים היהודי בחרבין. ב-1937 שימש יו"ר המועצה הלאומית של יהודי מזרח אסיה. בתפקידו זה הצליח לשכנע את כוחות הכיבוש היפנים לבטל את החלטת בני בריתם הגרמנים לרכז את היהודים לגטאות. הוא נעצר ב-1945 על ידי הצבא האדום באשמת שיתוף פעולה עם האויב, וישב במחנה עבודה 11 שנים. ב-1956, עבר לקרגנדה, היום עיר בקזחסטן, וב-1961 עלה לישראל. נפטר בתל אביב ב-1971.

  • מרדכי אולמרט (1911 - 1998)

    harbin olmert2

    מרדכי אולמרט (נואם) כשליח בית"ר לסין, שנגחאי, 1948. ראשון משמאל: יעקב ליברמן, ראש סניף בית"ר בשנגחאי. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר. באדיבות ש. רוס.

    מקורו של שם המשפחה אולמרט אינו ידוע, גם לא לבני משפחת אולמרט עצמם. אבי סבו של מרדכי אולמרט נחטף בילדותו בידי צבא הצאר, ואולץ לשרת בצבא 25 שנים. כששוחרר לבסוף, התיישב בעיר סמרה על הנהר וולגה. כשנשאל, ענה כי שמו אולמרט, שהיה כנראה שיבוש של שמו האמיתי, שאותו לא זכר במדויק מילדותו.

    מרדכי אולמרט נולד בשנת 1911. המשפחה שגשגה בסמרה, אך ימי האושר לא ארכו. המהפכה הבולשביקית ב-1917 עוררה מרבצם כוחות אנטישמיים, הן לבנים והן אדומים, ויהודי סמרה, כמו במקומות אחרים, נהיו לשעירים לעזאזל. משפחת אולמרט נמלטה למנצ'וריה בצפון סין, שם הוקמו באותה תקופה קהילות יהודיות ורוסיות-נוצריות, ושם גם היו למשפחה קשרים עסקיים.

    המשפחה התיישבה בעיירה ציציקר, על יד חרבין. מרדכי הצעיר שאף לעבור לחרבין, שם חיו אז 10,000 יהודים, בהאמינו שבעיר יוכל לטפח את התעניינותו הגוברת בעניינים יהודיים. המשפחה עברה לחרבין בשנת 1927. מרדכי, שהיה אז בן 16, נמשך לפעילות ציונית, אך לא שבע נחת מתנועת השומר הצעיר, שהייתה התנועה הציונית היחידה בעיר. מאז, למעשה, הקדיש את כל חייו לאידיאולוגיה של התנועה הרוויזיוניסטית, אחריה נסחף, בין היתר בשל הערצתו לאישיותו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי.

    הוא אסף סביבו קבוצת צעירים וייסד סניף מקומי של תנועת בית"ר. פעילות זו נהייתה למרכז חייו. באותה תקופה פגש את בלה לבית ווגמן, רעייתו ושותפתו לחיים, ובעצמה פעילה נלהבת בתנועה. בית"ר נהייתה לתנועה המובילה בחרבין, וצעירים רבים מתנועות אחרות, גם קומוניסטיות, הצטרפו, דבר שגרם למרדכי גאווה רבה. שלא כמו יהודים אחרים, התעקש מרדכי ללמוד בתיכון סיני ולא רוסי. עד סוף ימיו לא שכח את הלשון הסינית.

    בשנת 1930 עזב מרדכי את חרבין. הוא למד חקלאות בהכשרה בהולנד, ובשנת 1933 עלה לארץ ישראל. במשך 14 שנים היו הוא ואשתו בלה פעילים במשימות האצ"ל.

    אולם הקשר עם חרבין לא ניתק. ב-1947 נשלח מרדכי על ידי מפקד האצ"ל, מנחם בגין, לגייס תרומות עבור אניית המעפילים "אלטלנה". הוא יצא לסין, וביקר קהילות יהודיות אחדות, בדרכו לחרבין. הופעתו הכריזמטית סייעה בגיוס התרומות הנחוצות. הגברות היהודיות ממש השליכו על השולחן את תכשיטיהן. מרדכי אולמרט חש שסגר מעגל.

    במשך כל חייו היה מרדכי פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית, לימים תנועת "חרות", כיהן כחבר כנסת (1955 – 1961), עמד בראש תנועת ההתיישבות של התנועה, ויסד עיירות וכפרים בכל מדינת ישראל. לבסוף פרש לחוותו בבנימינה, שם נפטר בשנת 1998.

    הביוגרפיה של מרדכי אולמרט נכתבה ע"י לינדה אולמרט עבור אתר האינטרנט של בית התפוצות.

מלחמת העולם השנייה

יחס השלטונות כלפי היהודים הורע במלחמת העולם השנייה. יפן אימצה מדיניות אנטישמית הן משום שהייתה חברה במדינות הציר, הן בהשפעת מהגרים רוסיים מן הימין הפוליטי. תחת השלטון היפני המשיכו תנועות הנוער הציוניות בפעילותן, במיוחד בית"ר ומכבי, שארגנו פעילויות תרבות. בית"ר, התנועה הציונית החזקה ביותר בעיר, הוציאה לאור מגזין ברוסית בשם "הדגל". העורך הראשי היה אלכסנדר י. גורביץ', עד שעזב את חרבין ב-1941. אחריו היה שמואל א. קליין העורך, עד שנסגר המגזין על ידי היפנים ב-1942. ב-1943, תחת לחץ השגרירות הגרמנית בטוקיו, נסגר גם העיתון "חיים יהודיים".

אחרי מלחמת העולם השניה

עד שנת 1950 פעלו בחרבין ארבעה בתי כנסת. יהודים רבים עזבו את מנצ'וריה לפני פרוץ המלחמה והיגרו לארצות הברית, לאוסטרליה, לברזיל ועוד. בשנים 1945 – 1947, חרבין הייתה תחת כיבוש סובייטי. מנהיגי הקהילה היהודית נעצרו ונשלחו לשטח סובייטי. הרב אלכסנדר קיסלב, הרב הראשי של חרבין ושל קהילות המזרח הרחוק נפטר בחרבין ב-1949. באותה שנה הוקם בחרבין גוף יהודי בלתי חוקי בראשות שלמה ספיבק, בו היו חברים נציג התנועה הציונית טדי קאופמן, נציג "מכבי" פאבל שמושקוביץ', ונציגי בית"ר יעקב אנדלט, בוריס מירקין וורה קליין.

אחרי המלחמה, רוב היהודים היגרו. בשנים 1951 – 1953, בערך 3,500 מהיהודים ה"סינים" לשעבר, רובם מחרבין, התיישבו בישראל והקימו להם ארגון של יהודים סינים. בית העלמין הועבר ממקומו בהואנג שאן בשנים 1962 – 1968, ובשנה זו חדלו למעשה להתקיים חיים יהודיים בחרבין. היהודי האחרון עזב ב-1985. בתי ספר יהודיים, רחובות ובתים נשמרו ללא פגע, וחלקם שופצו, ביניהם שני בתי כנסת, בית מדרש, ובית העלמין הגדול ביותר במזרח הרחוק, ובו 700 מצבות עם כתובות עבריות.

אדריכלות הרבעים העתיקים בעיר היא אחת המזכרות העיקריות לתולדות הקהילה היהודית, והרובע היהודי הוא אתר תיירות עיקרי. רוב הבתים האלגנטים, בסגנון מערבי, הם מתחילת המאה העשרים, נבנו על ידי יהודים, ונשתמרו היטב. הם מפוזרים בכל העיר, בעיקר בשכונה פריסטאן, אזור שהיה מרכז החיים הדתיים, הפוליטיים, התרבותיים והכלכליים של היהודים.

בתחילת שנות ה-2000 יהודים המייצגים חברות בינלאומיות או ישראליות מחדשים מעט את הפעילות הכלכלית בחרבין ובערים גדולות אחרות בסין. באפריל 2000 הוקם בחרבין מרכז מחקר יהודי, המקושר לאקדמיה למדעי החברה היילונג'יאנג. מנהל המכון, לי שוקסיאאו, ביקר בישראל פעמיים. אחד הפרוייקטים במכון הוא לשחזר את ההיסטוריה של קהילת חרבין, אחת הקהילות היהודיות הגדולות במזרח הרחוק.

ביבליוגרפיה:

BOWMAN, Zvia The construction of the Chinese Eastern Railway and the origin of the Harbin Jewish community, 1898-1931. The Jews of China. Vol. I. Ed. by Jonathan Goldstein. Armonk, NY: M.E. Sharpe, 1999: 187-199

BRESLER, Boris. Harbin's Jewish community, 1898-1958; politics, prosperity, and adversity. The Jews of China. Vol. I. Ed. by Jonathan Goldstein. Armonk, NY: M.E. Sharpe, 1999: 200-215

OLMERT, Mordechai. Darki be-derekh ha-rabim. Mahad. 1. Pp. 316, illus., [Tel Aviv]: Or-am, 1981

ROMANOVA, Viktoriya. Russian Jews in Kharbin. Diaspory 1 (1999) 115-142 (in Russian)

קישורים:

אתר האצ"ל

הקהילה היהודית בסמרה, רוסיה

ההתיישבות היהודית בסיביר

איגוד יוצאי סין בישראל