בלוג – בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Tue, 15 Jan 2019 14:00:07 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=4.9.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בלוג – בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 היהודים האחרונים בעולם: 400 שנה של קהילת אנוסים במחתרת https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-400-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%90/ Thu, 10 Jan 2019 09:20:11 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39713 היראו אונודה היה קצין מודיעין בכיר בצבא היפני שנשלח בזמן מלחמת העולם השנייה לאי לובאנג בפיליפינים. לפני צאתו, השביעו אותו מפקדיו לעשות הכל כדי לסכל פלישת אויב לאי. במידה וייכשל, איימו עליו, עדיף שלא יחזור ליפן. היראו אונודה לא התכוון להפר פקודה, ולכן לאחר שכוח אמריקאי פלש לאי ב-28 בפברואר 1945 והכניע את היפנים, הוא [...]

The post היהודים האחרונים בעולם: 400 שנה של קהילת אנוסים במחתרת appeared first on בית התפוצות.

]]>
היראו אונודה היה קצין מודיעין בכיר בצבא היפני שנשלח בזמן מלחמת העולם השנייה לאי לובאנג בפיליפינים. לפני צאתו, השביעו אותו מפקדיו לעשות הכל כדי לסכל פלישת אויב לאי. במידה וייכשל, איימו עליו, עדיף שלא יחזור ליפן. היראו אונודה לא התכוון להפר פקודה, ולכן לאחר שכוח אמריקאי פלש לאי ב-28 בפברואר 1945 והכניע את היפנים, הוא לקח את הרגליים וברח ליערות. וכך חי היראו אונודה ביערות הפיליפינים – מצויד בחרב, ניזון מגבעולים ואורז גנוב ונכון בכל רגע להשיב מנה אחת אפיים לאויבים היאנקים.

בפברואר 1974, כשלושים שנה לאחר שנשלח למשימה, פגש אונורה צעיר יפני בשם נוריו סוזוקי, שסיפר לו את האמת. המלחמה תמה, הנאצים הובסו, ובארץ מולדתו כבר הספיקו להמציא את מכשיר הוידאו הראשון בעולם. היראו העקשן סרב להזדכות על האשליה שהעניקה משמעות לחייו, ורק אחרי שסוזוקי שלח מיפן פקודה חדשה המאפשרת לו לצאת ממחבואו, שב החייל הצייתן למולדתו, שם התקבל כגיבור לאומי.

הסיפור של הקצין היפני המסור עד טירוף נשמע לכם חריג? אז תחליפו את החיילים האמריקאים בבישופים וכמרים, את מלחמת העולם השנייה במוראות האינקוויזיציה ואת האי לובארג הפיליפיני בכפר בלמונטה הפורטוגלי, ותקבלו את סיפורה של קהילה יהודית יחידה במינה שנסיבות טרגיות כפו עליה לחיות בתודעה כוזבת במשך מאות שנים.

רפאל מוראו מנדש מראה לחברי המשלחת הישראלית את מצות הפסח. בלמונטה, פורטוגל, 1983 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות הרב מנחם הכהן, תל אביב)

רפאל מוראו מנדש מראה לחברי המשלחת הישראלית את מצות הפסח. בלמונטה, פורטוגל, 1983 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות הרב מנחם הכהן, תל אביב)

בשנת 1496, ארבע שנים אחרי גירוש ספרד, ביקש מלך פורטוגל, מנואל הראשון, לשאת לאישה את בתם של המלכים הקתוליים הספרדים, פרננדו ואיזבלה. יש הורים שמצפים מהחתן המיועד של בתם לפרנס את יקירת ליבם, להיות בעל נאמן ואב מסור. בעיני פרננדו ואיזבלה היו אלו זוטות. התנאי היחיד שהם הציבו למנואל הראשון תמורת בתם היה שיגרש את כל היהודים מפורטוגל. ככה זה. כל משפחה וההעדפות שלה.

צו הגירוש ליהודי פורטוגל נקבע ל-5 בדצמבר 1496. כעבור מספר חודשים, הבחין מנואל הראשון כי התל"ג הפורטוגלי צונח עקב היעלמות היהודים, נלחץ ושינה את הצו: מעתה יהודי פורטוגל לא יגורשו, אלא יתנצרו בכפייה. וכך במהלך אפריל 1496 הובאו יהודים למרכזי הערים, בתואנה שספינות מחכות להם בנמלים כדי להוציא אותם מן הארץ. אך שם, בכיכרות הערים, התבררו ממדי ההונאה. יהודי פורטוגל אולצו לעבור טקס הטבלה כפוי. המחזות היו קורעי לב. אלו שלא הגיעו להטבלה בהסכמה, הובאו בכוח, ומי שהמשיכו לסרב זומנו אחר כבוד לטקס האוטו דה פה, שם נשרפו על המוקד.

הכפר בלמונטה נמצא סמוך לגבול בין פורטוגל לספרד ובו כ-3,000 תושבים. בתי הכפר בנויים מאבן ומחוברים בניהם במבוך של סמטאות צרות המתנקזות לכיכרות מצוירות. בשנת 1496 חיו בכפר 200 יהודים, שגם הם, בדומה לשאר יהודי פורטוגל אולצו להתנצר.

יהודי בלמונטה לא התכוונו להפר את הברית הקדושה בין אלוהים לעם ישראל, אבל גם למות לא ממש התחשק להם. ולכן כמו רבים מיהודי פורטוגל הם בחרו באופציה הקשה: "היה יהודי בביתך וקתולי בצאתך". סיפורם של רבים מיהודי ספרד ופורטוגל שחיו חיים כפולים מוכר ונפוץ – ביום חגגו את הכריסמס, הטבילו את הילדים והלכו לשמוע מיסה בכנסייה, ובלילה חבשו כיפות, עטו שביס ותוך כדי סיכון חייהם הדליקו נרות, אפו חלות וצמו בתעניות.

אישה מקהילת האנוסים מדליקה נרות שבת בביתה, בלמונטה, פורטוגל, שנות ה-1970 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות פאולו אמילקר, פורטוגל)

אישה מקהילת האנוסים מדליקה נרות שבת בביתה, בלמונטה, פורטוגל, שנות ה-1970 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות פאולו אמילקר, פורטוגל)

מה שמייחד את קהילת יהודי בלמונטה משאר אנוסי ספרד ופורטוגל היא העובדה שיהודי הכפר המבודד היו משוכנעים בכל ליבם שהם היהודים האחרונים שנותרו. ממש כך. במשך מעל 400 שנה חיו יהודי בלמונטה בהכרה פנימית ברורה ונחרצת שבעולם החיצוני עדיין משתוללת האינקוויזיציה ובדמיונם חוסל העם היהודי כולו.

מלחיץ? תלוי את מי שואלים. בעיניים אנטישמיות הידיעה כי נותרו 200 יהודים בכל העולם היא סיבה למסיבה. בעיני יהודי בלמונטה, לעומת זאת, זו הייתה אחריות כבדה מאוד, אך גם גאווה גדולה. עדות לכך אפשר למצוא בשלט הכניסה לבית הכנסת החדש של הקהילה: "כאן בכפר בלמונטה לא כבה הנר לעולם", נכתב שם, "כאן, בבתי הכפר, קיימו בסתר את מצוות היהדות, במשך חמש מאות שנה…כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד… כאן הנשמה היהודית נשארה לעולם".

יהודי בלמונטה נקטו בשיטות מתוחכמות כדי לשמור על יהדותם. הם אפו מצות במרתף הבית, התפללו ביום הכיפורים במסווה של משחק קלפים, הדליקו נרות שבת בחזות של "נר האדון" לכבוד ישוע ובנו סוכות בתוך הבית. על ברית מילה הם ויתרו שכן היא הייתה ראייה מפלילה, ובמקום מזוזות על המשקופים, הם נשאו בכיסים מזוזות קטנות מעץ.

בית הכנסת "בית אליהו", של צאצאי האנוסים ששבו ליהודת, בלמונטה, פורטוגל, אוגוסט 2015 (צילום: גיורא אדרת. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בית הכנסת "בית אליהו", של צאצאי האנוסים ששבו ליהדות, בלמונטה, פורטוגל, אוגוסט 2015 (צילום: גיורא אדרת. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בדומה לסיפורו של הקצין היפני, גם האשליה של יהודי בלמונטה נופצה יום אחד בהיר בשנת 1917 – 420 שנים אחרי צו האינקוויזיציה המקומי. הגילוי המטלטל התרחש כאשר יהודי פולני בשם שמואל שוורץ הגיע לבלמונטה במסגרת עבודתו כמהנדס מכרות. לפי עדותו, כאשר הגיע למקום הופתעו אנוסי בלמונטה לראות אדם שהכריז על עצמו כיהודי, מבלי להסתיר את אמונתו. יהודי הקהילה שהיו כל כך לכודים בתוך הסיפור שסיפרו לעצמם במשך מאות שנים, העמידו את שוורץ במבחן. אחת הקשישות, ממנהיגות הקהילה בכפר, טענה בפניו: "מאחר שאתה מתיימר לדעת תפילות יהודיות שונות משלנו, אמור נא לנו לפחות אחת מתוך תפילות אלה שאתה מכיר, באותה שפה עברית שאתה טוען כי היא שפת היהודים". שוורץ השיב בחיוב ובחר להשמיע את "שמע ישראל" בפני קהל שומעיו. באומרו את שם השם בעברית פסקה לכל בני הכפר בוודאות ובהתרגשות: "הוא יהודי! הוא יודע את שם השם".

השנים חלפו וכפי שקרה בקהילות יהודיות רבות ברחבי בעולם, גם קהילת יהודי בלמונטה הלכה ונעלמה. כיום חיים בבלמונטה פחות מעשר משפחות יהודיות. אלו מקוות בסתר ליבם שצאצאיהם ימשיכו לדבוק ביהדותם, בחופשיות ובגאווה גם בפומבי.

The post היהודים האחרונים בעולם: 400 שנה של קהילת אנוסים במחתרת appeared first on בית התפוצות.

]]>
בשם האב: המושל העות'מאני שאמלל את יהודי ירושלים https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%91%d7%a9%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%9e%d7%90%d7%a0%d7%99-%d7%a9%d7%90%d7%9e%d7%9c%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99/ Mon, 07 Jan 2019 14:54:20 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39647 יהודים חיו במשך רוב ההיסטוריה בתפוצות. בקהילות שונות הם שגשגו יותר או פחות, אך מקום אחד אופיין בדרך כלל בהתיישבות דלילה למדי – ארץ ישראל. בכל זאת, במאה ה-17 היו יהודים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון העות'מאנים, ובראשית אותה מאה חיו רק בירושלים לא פחות מ3,000 יהודים. אבל במהלך אותה תקופה, אותם יהודים בירושלים סבלו [...]

The post בשם האב: המושל העות'מאני שאמלל את יהודי ירושלים appeared first on בית התפוצות.

]]>
יהודים חיו במשך רוב ההיסטוריה בתפוצות. בקהילות שונות הם שגשגו יותר או פחות, אך מקום אחד אופיין בדרך כלל בהתיישבות דלילה למדי – ארץ ישראל. בכל זאת, במאה ה-17 היו יהודים שחיו בארץ ישראל תחת שלטון העות'מאנים, ובראשית אותה מאה חיו רק בירושלים לא פחות מ3,000 יהודים. אבל במהלך אותה תקופה, אותם יהודים בירושלים סבלו משנתיים קשות של גזירות, מאסרים, רדיפות ורעב – שנותרו חקוקות בזיכרון הקולקטיבי במשך עשרות שנים.

הסיבה לקשיים הללו הייתה נעוצה במי שהיה המושל לסירוגין של ירושלים בשנים 1626-1621 ונקרא מוחמד אבן פרוח'. באותה תקופה, האימפריה העות'מאנית הסתמכה על מושלים של שטחים גדולים שנקראו פלכים, ושטחים קטנים שנקראו סנג'קים. המושלים הללו לא קיבלו את התפקיד בירושה, משום שהסולטנים חששו משושלות מקומיות. במקום זה הם פשוט קנו את המשרה שלהם בכסף, והתחייבו לשלם מסים קבועים לסולטן העות'מאני ולספק סיוע צבאי במידת הצורך.

קצינים טורקים מחוץ לשער יפו בירושלים, סוף המאה ה-19

קצינים טורקים מחוץ לשער יפו בירושלים, סוף המאה ה-19

לתוך המנגנון הזה הצליח לחדור אביו של אבן פרוח', שהפך להיות האחראי על סנג'ק ירושלים והתפרסם בראשית המאה ה-17 כסחטן ורמאי, וכמי שלא היסס לגזול כספים מכל מי שרק יכול היה. כשהאב מת ב1621 בנו ניסה לרשת אותו בתפקיד, לא לפני ששילם סכום יפה למושל של דמשק ולשלטון העות'מאני, וגם רצח את מנהל משק הבית של אביו, שככל הנראה היה היורש המיועד.

עד מהרה, הודח אבן פרוח' מתפקידו החדש, אך ניצל את הזמן כדי להילחם לצד העות'מאנים בקרבות שונים וצבר אמינות וממון, כדי לקנות מחדש את המשרה בסוף 1624 ולחזור לירושלים כמנצח. היהודים בעיר מיהרו לתת מנחה לשליט החדש, אבל תוך זמן קצר גילו שהבן גרוע עוד יותר מאביו. אבן פרוח' דרש מהיהודים עוד ועוד כספים, ולא פעם איים שיעצור את הנכבדים והעשירים ביניהם אם הכסף לא יעבור.

אבן פרוח' לא היה סתם עוד שונא יהודים. הוא עשה כל מאמץ כדי להתעלל ולהתאכזר בלי הבדל דת או גזע. הקהילה הנוצרית בירושלים סבלה ממנו מאד, והוא ניסה לסחוט כספים רבים מהמנזר הפרנציסקאני המקומי, ומנהיגי הנוצרים נמלטו במהירות מירושלים. הוא התאכזר גם לתושבים המוסלמים של העיר, ולא פעם סחט כסף מסוחרים תורכים שהזדמנו למקום. האנשים היחידים שהוא כיבד היו האליטות המקומיות אליהן התחנף כדי לבצר את שלטונו. קואליציה ייחודית של נוצרים, יהודים ומוסלמים הוציאה משלחת למושל דמשק, כדי להתלונן על מעשי השליט האכזר.

יהודים מתפללים בכותל המערבי, ירושלים העות'מאנית, תחילת המאה ה-20

יהודים מתפללים בכותל המערבי, ירושלים העות'מאנית, תחילת המאה ה-20

אבל זו הייתה רק ההתחלה. ככל שהזמן עבר, השלטון רק נעשה גרוע יותר ויותר. אבן פרוח' היה צריך מעת לעת לצאת לדמשק או איסטנבול לסידורים מול המושל או הסולטן, ובינתיים מינה את שני גיסיו, עת'מאן ואיברהים לנהל את ירושלים, והם המשיכו להתעלל באוכלוסייה.

ב1625 הגיעה ההתעללות ביהודים לשיא: דווקא בתקופה שבה היה נראה שהעניינים נרגעים, ואבן פרוח' היה מחוץ לעיר, העזו כמה מיהודי העיר לצאת ממחבואם וללכת להתפלל בבית הכנסת בתקופת הסליחות. עד מהרה נעצרו ונאסרו כל הנכבדים היהודים, כולל ר' ישעיה הלוי הורוויץ, הידוע בכינויו השל"ה הקדוש, שהיה רב זקן ומכובד שעלה לארץ ישראל מפולין. הפעם נדרש מהיהודים תשלום כופר עצום בסך 20 אלף גרוש. היהודים הצליחו לגייס רק מחצית מהסכום, ורוב מנהיגיהם שוחררו, אך חלק נותרו במעצר. לאחר החגים חזר אבן פרוח' לעיר והמשיך לאסור יהודים, לדרוש תשלומי כופר גבוהים ולענות את העצורים. נוסף על כך, השלטון העות'מאני גם שלח בכל פעם שופט אחר מטעמו כדי לפקח על הנעשה בעיר, אבל אחד השופטים התברר כסחטן, ולעתים דרש מהיהודים כספים כדי שיקבלו את הגנתו – אותה הוא מעולם לא סיפק.

מעבר למאסר השרירותי, הידלדלות המשאבים הכספיים, והפחד ממעצר, היהודים כמו יתר תושבי העיר, סבלו מרעב קשה. ירושלים הפכה לנצורה למחצה, שכן אבן פרוח' גם השתלט על מצודה בעיר שהייתה שייכת לסולטן, והשלטון המרכזי החל לחשוד בצדק, שהוא מתכנן מרד. מחוץ לירושלים חיכו ליהודים חיים טובים יותר ובטוחים יותר, אך רבים חששו שאם ינסו לצאת מהעיר, הצבא של אבן פרוח' ינסה לפגוע בהם.

משלחת קצינים טורקים רמי דרג מבקרים במסגד כיפת הסלע, תחילת המאה ה-20

משלחת קצינים טורקים רמי דרג מבקרים במסגד כיפת הסלע, תחילת המאה ה-20

הסבר חשוב נוסף מציע החוקר אלדד ציון – על פי חיבור יהודי בשם "חרבות ירושלם" שמתאר את הקשיים של אותה התקופה, נראה שהיהודים היו אחוזים בלהט משיחי חזק. הם ראו את הייסורים והסבל שלהם כקשורים באירועים קוסמיים, וחשבו שאפשר שהגאולה קרבה דווקא בגלל כל המכות הנוראיות שנוחתות עליהם. הדבר גם מסייע להסביר למה רב חשוב כמו השל"ה סרב בהתחלה לעזוב את ירושלים, ורק לאחר שנאסר ושוחרר מיהר לברוח. כמו יהודים אחרים, הוא ראה ערך קדוש בעצם הישיבה בירושלים, וחשב כי הדבר יזרז את אחרית הימים.

אחרית הימים אמנם לא הגיעה, אבל מי שכן הגיעו היו כוחות הסולטן, שמעשיו של העריץ מירושלים נראו לו מוגזמים. הוא נתפש כמי שמנסה לערער על השלטון המרכזי באיסטנבול. בסוף שנת 1626 הבין אבן פרוח' שהטבעת סוגרת עליו, והצבא העות'מאני מתקרב לירושלים. הוא נמלט באישון ליל מהעיר, והסדר הושב על כנו. היהודים בירושלים נותרו עם חוב כספי עצום, ועם ישוב שדולל ב70%.

היו לא מעט שליטים מקומיים בירושלים במשך 400 שנות השלטון העות'מאני שהיו מושחתים ובעיתיים, שהקשו על הקהילה היהודית, ובאו מעת לעת בדרישות מופרזות של סכומי כסף שאילצו את היהודים לפנות לתפוצות, לקחת הלוואות, ולמשכן חפצים. אולם במקרה שלפנינו, נראה שתאוות הבצע והשלטון של אבן פרוח' היו קיצוניות בכל קנה מידה. לאורך שנים, בכל פעם שהיהודים הזכירו אותו הם דאגו לכתוב ליד שמו קללות ועלבונות, וכינו את תקופתו "הרעש הגדול".

לקריאה נוספת – "חרבות ירושלים" (עריכה ומבוא מאת מינה רוזן)

The post בשם האב: המושל העות'מאני שאמלל את יהודי ירושלים appeared first on בית התפוצות.

]]>
הרצל פינת אחד העם: הקרב המכוער על דמותה של הציונות https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%9c-%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%93-%d7%94%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%94%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%a2%d7%a8-%d7%a2%d7%9c-%d7%93%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%94/ Thu, 03 Jan 2019 12:05:24 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39604 בצד אחד של הזירה עמד יהודי כחוש, זקן צרפתי עיטר את פניו ועל חוטמו נחו משקפיים עגולים שהסתירו זוג עיניים חודרות ועמוקות. בצד השני ניצב גבר בעל הדרת פנים, לראשו צילינדר מודרני ואת פניו כיסה זקן עבות שהותיר מקום רק לזוג עיניים שחורות ונוקבות שהשקיפו מעל פני המציאות בפריסקופ חד-מבט. היה זה קרב טיטנים מהנוקבים [...]

The post הרצל פינת אחד העם: הקרב המכוער על דמותה של הציונות appeared first on בית התפוצות.

]]>
בצד אחד של הזירה עמד יהודי כחוש, זקן צרפתי עיטר את פניו ועל חוטמו נחו משקפיים עגולים שהסתירו זוג עיניים חודרות ועמוקות. בצד השני ניצב גבר בעל הדרת פנים, לראשו צילינדר מודרני ואת פניו כיסה זקן עבות שהותיר מקום רק לזוג עיניים שחורות ונוקבות שהשקיפו מעל פני המציאות בפריסקופ חד-מבט. היה זה קרב טיטנים מהנוקבים ביותר שידעה התנועה הציונית, הראשון ואולי החשוב ביותר מבין יריבויות מפורסמות שהגיעו אחריו, כמו הסכסוך המר בין דוד בן גוריון וז'בוטינסקי, ויצמן ולואי ברנדייס, רבין-פרס ועוד.

כדי להבין את שורשי המחלוקת בין אחד העם להרצל, ששיאו בראשית המאה ה-20, אין לנו ברירה אלא לדלג לרגע לעולם הסוציולוגיה. בדמותו וברוחו ייצג אחד העם את הציוויליזציה היהודית של מזרח אירופה – מיליוני יהודים מסורתיים ברובם, שפטפטו בניהם יידיש ושמרו אמונים לדת משה. פרנסתם נעה בין חנוונות ורוכלות ונפשם נכספה לארץ הקודש. הרצל, לעומת זאת, צמח במערב אירופה בבירות ההשכלה, וינה ובודפשט, וחבריו דיברו בניהם בשפת הקידמה – גרמנית. רובם גדלו במשפחות מתבוללות והיו בעלי מקצועות חופשיים, ששאיפתם המוצהרת הייתה להיטמע בין הגויים ושלא ייוודע כי באו אל קרבם.

הרצל בחברת יהודים מהקווקז שהגיעו כנציגים לקונגרס הציוני הראשון, בזל, שוויץ, 1897 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

הרצל בחברת יהודים מהקווקז שהגיעו כנציגים לקונגרס הציוני הראשון, בזל, שוויץ, 1897 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

אבל למרות האמנציפציה, הקידמה וההבטחות לשוויון גם אלו וגם אלו נדחו על ידי אומות העולם שראו בהם גוף זר שיש להסירו. במאמרו המכונן "אוטואמנציפציה" המשיל פינסקר את היחסים בין היהודים לגויים ליחסים של "אוהב דחוי". לא צריך להיות גאון גדול כדי לנחש מי מבין השניים היה הדחוי.

אשר צבי גינצברג, שנודע בכינויו הספרותי "אחד העם", נולד בשנת 1856 למשפחה חסידית בעיירה סקווירה, אוקראינה. בבגרותו זנח את הדת, אולם בניגוד ליהודים משכילים מערביים לא שאף לנטוש את החיים המסורתיים ואת היהדות. מבחינתו, לתנועה הציונות לא היה רק תפקיד טכני – מקלט לעם היהודי – אלא גם תפקיד רוחני, מקום בו יוכלו היהודים להגשים את ייעודם המוסרי והתרבותי לשמש אור לגויים. זו הסיבה שהזרם בראשו עמד נקרא "ציונות רוחנית". אם תרצו, סיסמתו של אחד העם לא הייתה מהתנ"ך לפלמ"ח, אלא מחז"ל לנהלל.

את השקפתו יישם אחד העם הלכה למעשה. הוא היה מסנדקי העיתונות העברית, ייסד יחד עם חבריו את הוועד האודסאי שקבע קריטריונים לכתיבת ספרות עברית והעמיד תלמידים לרוב – חיים ויצמן, שמריהו לוין והמשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שהגדיר אותו כאביו הרוחני. מאמריו הנוקבים "לא זו הדרך", "כהן ונביא" ו-"שתי רשויות" נחשבים עד היום למופת של כתיבה עיונית בעברית. באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19 דרכו של אחד העם הייתה סלולה להנהיג את התנועה הציונית בהתאם למשנתו.

אחד העם (1856-1927), שם עט של אשר הירש גינזברג, סופר ומנהיג ציוני. נולד בקייב, רוסיה, התיישב בתל אביב ב-1922 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

אחד העם (1856-1927), שם עט של אשר הירש גינזברג, סופר ומנהיג ציוני. נולד בקייב, רוסיה, התיישב בתל אביב ב-1922 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

ואז הופיע הרצל – כריזמטי, ממגנט, בעל כושר שכנוע לא אנושי – וטרף את הקלפים. אחד העם זיהה בהרצל את כל ששנוא עליו: מתבולל מערב אירופאי מטורזן ומתוחכם, נעדר כל ידיעה על מהותה האמיתית של היהדות.

חייבים לומר בכנות. הקנאה אכלה את אחד העם. במהלך הקונגרס הציוני הראשון (1897) כשראה כיצד חבריו לדרך נשבים בקסמו של החוזה, תיאר את הרגשתו כ-"אבל בין חתנים". איש הרוח מאודסה לא אהב את העובדה שהעיתונאי מווינה גזל ממנו את בכורת ההנהגה הציונית.

אך יותר מכל הייתה שם מחלוקת אידיאולוגית עמוקה. בניגוד להרצל, אבי "הציונות המדינית", שתיאר את הציונות כפתרון "בעיית היהודים", אחד העם טען כי עוד קודם יש לפתור את "בעיית היהדות" באמצעות יצירת תשתית רוחנית לאומית בארץ ישראל ורק לאחר מכן לפעול במישור המדיני.

שיא הפולמוס בין השניים התרחש בשנת 1902 כשהרצל פרסם את הרומן האוטופי "אלטנוילנד", שם מתאר הרצל את מדינת יהודים כישות מדינית משגשגת המצוידת בפיתוחים טכנולוגיים חדישים ומושתתת על אוכלוסיה רב-אתנית: יהודים, ערבים ונוצרים, שחיים בהרמוניה, כשהשפה העברית היא רק אחת מהשפות המדוברות.

עטיפת ספרו של תיאודור הרצל "אלטנוילנד" (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

עטיפת ספרו של תיאודור הרצל "אלטנוילנד" (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

כתגובה ל"אלטנוילנד", פרסם אחד העם מאמר סרקסטי בו הוא תוקף את הרצל על חיבתו לתרבות המערבית הקוסמו-פוליטית ועל שאיפתו להפוך את התנועה הציונית "לחיקוי של קופים בלי שום תכונה לאומית עצמית". המילים של אחד העם צרבו את נפשו של הרצל, שבחר לשסות ביריבו את חברו מקס נורדאו – כותב מחונן בפני עצמו.

נורדאו פרסם מאמר חד וסרקסטי בו הוא תקף את אחד העם לגופו של אדם, על כך שהוא קטנוני, בור וחסר תבונה. אחד העם לא נותר חייב והגיב במאמר נוסף – חריף עוד יותר. וכך פרצה מלחמה מכוערת שהתנהלה מעל דפי העיתונות היהודית באירופה, ולא עשתה כבוד לאף אחד מהצדדים. חסידיו של אחד העם יצאו להגנתו. "לא הייתי מדמה בנפשי שנורדאו יגיע לידי תועבה כזאת", כתב חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל. החרה החזיק אחריו הפובליציסט אהרון קמינקא שקרא לאחד העם "לא לשים לב לחרפות שעשה עליך הפטפטן המנוול ההוא (נורדאו)".

חסידיו של הרצל לא התעלמו מהפגזים הארסיים ושיגרו אש משלהם. מנחם טורור כתב בעיתון "הצפירה" הפופולארי כי "הוסר המסווה מעל פניו של אפוטרופוס העבריה וכולנו רואים עתה את הנחשים הזוחלים מתחת לפרחים שהוא מפזר" והגדיל לעשות מקס מנדלשטהם שקרא להרצל "שלא ישית ליבו אל הצעקנות של אחד העם ושל חבורת 'חצי האסייתים' הדומים לו". אאוץ'.

מה שהביא בסופו של דבר לסיום הקרב המכוער היה פטירתו הפתאומית של הרצל בדמי ימיו, זמן לא רב לאחר מכן, ביולי 1904. השבוע צוין יום השנה ה-92 לפטירתו של אחד העם. במערכה בין הציונות המדינית של הרצל לציונות הרוחנית של אחד העם, חוזה המדינה ניצח בגדול.

The post הרצל פינת אחד העם: הקרב המכוער על דמותה של הציונות appeared first on בית התפוצות.

]]>
כריסמס חמוץ מתוק: על יהודים ואוכל סיני בחג המולד https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9b%d7%a8%d7%99%d7%a1%d7%9e%d7%a1-%d7%97%d7%9e%d7%95%d7%a5-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7-%d7%a2%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%95%d7%9b%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%91/ Mon, 24 Dec 2018 11:25:25 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39433 למי שרגילים לחגוג את  חג המולד יש בראש שרשרת קבועה של אסוציאציות: פעמוני מזחלות, שלג ופיית שזיף הסוכר מ"מפצח האגוזים" מחוללת לה. אבל עבור יהודים, החג הזה מתקשר עם דברים שונים לגמרי: מנות וון טון מעוררות תאבון, ניחוחו של קונג פאו צ'יקן עסיסי ועוד מעדנים מהמטבח הסיני. הקישור הזה, בין יהודים שאוכלים אוכל סיני לבין [...]

The post כריסמס חמוץ מתוק: על יהודים ואוכל סיני בחג המולד appeared first on בית התפוצות.

]]>
למי שרגילים לחגוג את  חג המולד יש בראש שרשרת קבועה של אסוציאציות: פעמוני מזחלות, שלג ופיית שזיף הסוכר מ"מפצח האגוזים" מחוללת לה. אבל עבור יהודים, החג הזה מתקשר עם דברים שונים לגמרי: מנות וון טון מעוררות תאבון, ניחוחו של קונג פאו צ'יקן עסיסי ועוד מעדנים מהמטבח הסיני. הקישור הזה, בין יהודים שאוכלים אוכל סיני לבין חג המולד, כבר נהיה כל כך מוכר ואוטומטי, עד שהעניין אפילו הוזכר בשימוע לבית המשפט העליון שנערך לשופטת אלנה קגן. ואמנם יהודים ואוכל סיני, בייחוד בחג המולד, זה סטראוטיפ – אבל יש לו בהחלט בסיס במציאות, שמקורו ביחסים ההיסטוריים בין שתי קבוצות המהגרים.

הבחירה הקולינרית של יהודים באוכל סיני בחג המולד היא לא עניין חדש. לראשונה נזכר העניין בניו יורק טיימס בשנת 1935, שם דווח שאיש ששמו אנג שי צ'אק הביא אוכל סיני לבית היתומים היהודים בניוארק, ניו ג'רזי, בערב חג המולד. ידוע שיהודים נהגו לאכול במסעדות סיניות עוד הרבה קודם לכן, מסוף המאה ה- 19. ב 1899, האמריקן ג'ואיש ג'ורנל פרסם מאמר שגינה את היהודים על כך שאכלו במסעדות לא כשרות, ואפילו ציין במיוחד את המסעדות הסיניות.

המשיכה של יהודים למטבח הסיני, ובמיוחד זמן קצר אחרי שהגיעו לארצות הברית, לא הייתה במקרה. למהגרים היהודים היו כמה סיבות טובות לחוש הזדהות עם השכנים הסינים. שתי הקבוצות חיו בשכנות – היהודים בלואר איסט סייד והסינים בצ'יינה טאון; שתי הקהילות שאפו להיבנות מחדש באמריקה; ובנוסף, אלה שתי קבוצות לא-נוצריות, מה שבוודאי גרם להם לחוש שונים בארצם החדשה.

היהודים והסינים גילו, אם כך, אלה את אלה והחלו לתקשר. היהודים, שביקשו להיטמע בקרבה של אמריקה,  גילו שהאוכל הסיני מציע להם נתיב חדש להתרחקות מהמנהגים היהודיים המסורתיים. מצד אחד הם ביקשו להקל מעט את הקריטריונים המחמירים של הכשרות, אך לא רצו לעשות זאת באופן גלוי ובוטה מדי. לכן האוכל הסיני התאים להם מכמה בחינות. אמנם התפריט הסיני הכיל חזיר וצדפות, אבל המרכיבים הלא כשרים היו מוצנעים, בדרך כלל ארוזים בתוך אגרול או חבויים ברטבים, מה שאיפשר למי שרצה להפסיק לשמור כשרות אבל לא להתחצף יותר מדי, להעלים עין ולהדחיק קצת את הנושא. בנוסף, בניגוד לאוכל של האירים והאיטלקים, שגם הם חיו בלואר איסט סייד, האוכל הסיני לא הכיל מוצרי חלב, מה שאפשר בכל זאת לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב. כל המאפיינים אלה של הבישול הסיני אפשרו ליהודים שרצו בכך לצאת בהדרגה מסייגי המצוות, ועדיין  לשמר איזו מראית עין שהנה, אין הם נוטשים לגמרי את דתם ומסורתם.

וזה לא היה רק האוכל עצמו, אלא גם האווירה. המסעדות הסיניות קיבלו יפה כל מי שנכנס, בניגוד למסעדות אתניות אחרות, שבדרך כלל נטו להתאים את האווירה רק לאנשי שלומן. המסעדות הסיניות היו פתוחות לכולם: למהגר הסיני, לניו יורקי הנוצרי שכבר דור שלישי בעיר, וגם למהגר היהודי שרק הגיע מאליס איילנד. ובנוסף, הסינים לא היו נוצרים ולכן המסעדות היו כמעט תמיד פתוחות, גם בימי ראשון, וגם בימים אחרים שבהם רוב העסקים האחרים היו סגורים, כמו למשל בחג המולד. וכך נהיה חג המולד ליום שבו יהודים, שזכו ביום חופש יקר, יכלו לצאת לאכול במקומות הספורים שנותרו פתוחים, ביחד עם לא נוצרים אחרים, ולהרגיש שם רצויים ובטוחים.

המסורת של אוכל סיני בחג המולד מחזיקה מעמד ואף מעמיקה, כבר שנים רבות.  בחג המולד כבר נהיה קשה עד בלתי אפשרי ליהודים – ובעצם לכל אחד – להשיג מקום במסעדה סינית, ולמשלוחים אפשר לחכות שעות. בנוסף, כיום באזורים עם אוכלוסיות יהודיות גדולות יש אפילו מסעדות סיניות כשרות, לאלה שרוצים לחגוג חג מולד "בדרך יהודית", וכבר לא צריכים לבחור בין מסורת יהודית לבין הנאה מאוכל סיני.

ייתכן שהמנהג הזה נשמר בגלל שיהודים עדיין צריכים מקום שבו יחושו רצויים ושפתוח בחג המולד. להיות יהודים באמריקה בתקופת החגים – זו בהחלט עשויה להיות חוויה של ניכור לפעמים, תזכורת לכך שאף על פי שיהודי אמריקה הצליחו להפוך את ארצות הברית לבית – הם בכל זאת שונים, לפחות פעם בשנה. ההתכנסות סביב אוכל סיני בחג המולד, במסעדה או בבית עם משלוח, הפכה לדרכם של היהודים לחגוג ולציין את זהותם הנבדלת, עם אוכל שמזכיר להם שהם רצויים בכל ימות השנה.

הרבה רחל דרוק היא עורכת מאגר הקהילות במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. יש לכם תמונות של יהודים נהנים מאוכל סיני בחג המולד? נשמח לראות, שלחו לנו אל:  racheld@bh.org.il.

 

(עברית: דנה פז פרינס)

The post כריסמס חמוץ מתוק: על יהודים ואוכל סיני בחג המולד appeared first on בית התפוצות.

]]>
הולי נאכט: כשישו קפץ לביקור חג המולד בבני ברק https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%95%d7%9c%d7%99-%d7%a0%d7%90%d7%9b%d7%98-%d7%9b%d7%a9%d7%99%d7%a9%d7%95-%d7%a7%d7%a4%d7%a5-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%92-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%93-%d7%91%d7%91%d7%a0/ Mon, 24 Dec 2018 09:40:51 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39389 אגדה תלמודית מספרת על משה רבינו שקפץ מאות שנים קדימה בזמן ונחת היישר בבית מדרשו של רבי עקיבא. המדרש מתאר כיצד משה התיישב בשורה השמינית על ספסל בית המדרש והקשיב לדברי רבי עקיבא, שלפי לשון המדרש היה מתפלפל "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות". משה, שלא הבין דבר וחצי דבר בפלפוליו של רבי עקיבא, [...]

The post הולי נאכט: כשישו קפץ לביקור חג המולד בבני ברק appeared first on בית התפוצות.

]]>
אגדה תלמודית מספרת על משה רבינו שקפץ מאות שנים קדימה בזמן ונחת היישר בבית מדרשו של רבי עקיבא. המדרש מתאר כיצד משה התיישב בשורה השמינית על ספסל בית המדרש והקשיב לדברי רבי עקיבא, שלפי לשון המדרש היה מתפלפל "על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות". משה, שלא הבין דבר וחצי דבר בפלפוליו של רבי עקיבא, נתקף תסכול. מה הקשר בין התורה שהורדתי מהר סיני, תהה, לבין שאלות איזוטריות כמו "מה דינו של שור שנגח את הפרה?" או "האם מותר לשתות יין שנגע בו גוי?".

המסר המדרשי ברור. בין גרעין הדת לבין הפרקטיקה המתפתחת ממנה, המרחק רב. במיוחד כשחלפו שנים רבות מהאירוע המכונן. תכניסו את קרל מרקס לסמינר מרקסיסטי באוניברסיטה עכשווית והלסת שלו תישמט, תשלחו את בודהה לאחת מסדנאות "מודעות במדבר" והוא יאבד את הנירוונה המפורסמת שלו, שימו את מוחמד במדרסה של דעא"ש, וכל מה שהוא ירצה זה לצאת משם עם הראש מחובר לצוואר.

אבל מה בנוגע לכריסמס? הרשו לי לנחש שאם ישו בכבודו ובעצמו היה מופיע באחד מהבתים שחוגגים את ערב חג המולד, סביר להניח שהדיסוננס בין דמותו הטהורה והרוחנית, לבין פסטיבל הצרכנות הגשמי שהתפתח ממנה, היה צורם לו מאוד. אך כיהודי, כנראה שישו היה סקרן גם לדעת כיצד אחיו מציינים את יום הולדתו. וכאן הייתה מחכה ל"בן האלוהים" הפתעה לא קטנה. לו ישו היה נקלע  למטרופולין בני ברק בערב החג הנוצרי החשוב מכל, הוא היה מגלה כי בליל הולדתו הופכת העיר הצפופה בישראל למגרש משחקים אחד ענק. והכל בגלל מנהג יהודי עתיק בשם ה"ניטל נאכט" – הלילה בו נולד ישו ("נטליס" בלטינית פירושו "הולדת").

הרבי מילובביץ', מנחם מנדל שניאורסון הצעיר (מימין) משחק שח מט בערב חג המולד עם חותנו, הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון)

הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון הצעיר (מימין) משחק שח מט בערב חג המולד עם חותנו, הריי"צ (רבי יוסף יצחק שניאורסון)

מנהג "הניטל נאכט" נולד בארצות אשכנז במאה ה-11. מסעות הצלב, שהכו ביהודי ארצות אלו היו מהקשות והאכזריות בהיסטוריה של העם היהודי. נהרות של דם שטפו את אחד האזורים היפים באירופה, אלזס לורן, והפכו את הערים המרכזיות – מגנצה, שפייר ו-ורמיזא – לבית עלמין יהודי אחד גדול. במאמר מוסגר נציין כי יהודי ארצות אשכנז לא ידעו שישו היה יהודי נאמן ושומר מצוות, וכי אבות הנצרות השתמשו באייקון שלו למטרותיהם האנטישמיות. מבחינת היהודים, בן הנגר מנצרת היה התליין שלהם. בגללו הם סבלו, הפכו ליתומים, להורים ולאחים שכולים. יום הולדתו היה ליום פטירתם.

וביהדות – כשמתים, מתאבלים. הנימוק המרכזי לאיסור ללמוד תורה ב-"ניטל נאכט" מקורו במנהג אבלות: כפי שלא לומדים תורה בליל תשעה באב, בו נחרב המקדש, כך גם בליל הולדתו של מייסד הדת הנוצרית שאחראית על אירועי חורבן רבים, יש להימנע ממצוות לימוד תורה. נימוק נוסף הוא שפוטנציאל הפוגרום בערב זה היה גבוה אף מהרגיל והיהודים, שחששו שהאור המרצד מעל ספרי הלימוד יגרה את בלוטת האלימות של הגויים, בחרו שלא לאתגר את מידת האיפוק של האחרונים, וחדלו מלימוד.

פסל של ישו על גשר קרל עם כיתובים בעברית באותיות זהב, פראג, צ'כוסלובקיה, 1987. בעת הקמת הגשר אמר יהודי דברי כפירה וכתוצאה מכך חויבו היהודים לשלם את מחיר אותיות הזהב שמסביב לפסל ישו (צילום: ד"ר תיאודור כהן, ארה"ב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

פסל של ישו על גשר קרל עם כיתובים בעברית באותיות זהב, פראג, צ'כוסלובקיה, 1987. בעת הקמת הגשר אמר יהודי דברי כפירה וכתוצאה מכך חויבו היהודים לשלם את מחיר אותיות הזהב שמסביב לפסל ישו (צילום: ד"ר תיאודור כהן, ארה"ב. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

עם הזמן הפכה הבטלה מלימוד תורה בליל ה"ניטל" למנהג שסביבו החלו להתפתח תתי מנהגים שונים ומשונים. מנהג ה"ניטל" מרכזי הוא לשחק שחמט כל הלילה, ואחת התמונות המפורסמות בהקשר זה היא של האדמו"ר מלובביץ' משחק שחמט עם חותנו. לאלו שלא הצטיינו במשחק המלכים, הציעו קברניטי התכנית האמנותית של הערב להעביר את הזמן במשחקי קלפים כמו ה"אוקה", הגרסא הגאליצינית לפוקר, ומשחק ה-21 המפורסם.

עוד מנהג "ניטל" הוא לנצל את הערב כדי לחתוך נייר טואלט לשבתות של כל השנה. החיבור בין הפרשות גופניות להופעת הנצרות לא היה רק התרסה יהודית מזלזלת, אלא גם מנהג בעל משמעויות מיסטיות עמוקות, מאחר ובספרות הקבלה נתפסת הנצרות כפסולת שהופרשה מגוף העם היהודי. מנהג נוסף הוא לעשות ב"ניטל" חשבונות לכל השנה, ובין השאר לחשב כמה כסף חייבים להפריש בשל מצוות מעשר. אחרים נוהגים להחליף את לימודי התורה בלימודי חכמות חיצוניות ולספר סיפורי צדיקים וניסים שהתרחשו באותו ערב.

ואכן, בהתאם לסוגה הספרותית היהודית הידועה "מופתים שקרו לצדיקים בדקה התשעים", החלו להתפשט אגדות וסיפורי ניסים סביב ה"ניטל נאכט". אחד הסיפורים מתאר כיצד יהודי אחד הלשין על המהרש"א, מגדולי החכמים שחיו במאה ה 16 בפולין, שהאחרון אינו לומד תורה בליל חג המולד. המהרש"א, שלא ידע מאומה על ההלשנה, ישב באותו ערב בביתו וערך את חשבונותיו בהתםם למנהג ה"ניטל". פתאום נפל ספר מתוך ארון הספרים ארצה. המהרש"א מיהר לקום ממקומו, הרים את הספר, נשקו והעמידו במקומו. לא עברו מספר דקות ושוב נפל ספר ממקומו, ושוב התכופף המהרש"א והעמידו במקומו. כאשר חזר המקרה בפעם שלישית, נפעם המהרש"א והרהר בלבו כי דבר מוזר הוא זה. נטל את הספר בידו ופתחו לעיין בו. והנה, בדיוק באותו רגע, נפתחה הדלת בחוזקה, ושוטרי העיר עם מפקדם נכנסו בבהלה לחדר בלוויית המלשין. כאשר ראו כי המהרש"א עומד כשספר בידו ולומד תורה, נסוג המלשין בבושה והשוטרים עזבו את הבית.

ישו נושא את הצלב. ציור ממבצר דרסקוביץ, גוסינג, אוסטריה, 1469. הכובע היהודי על סמל האבירים (מאחור, ימין) באה להדגיש את אחריותם של היהודים למותו של ישו (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

ישו נושא את הצלב. ציור ממבצר דרסקוביץ, גוסינג, אוסטריה, 1469. הכובע היהודי על סמל האבירים (מאחור, ימין) באה להדגיש את אחריותם של היהודים למותו של ישו (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

אז ממה התחלנו? אה כן, משה רבינו. אז אחרי שכמעט התייאש מהפלפולים הסתומים בבית מדרשו של רבי עקיבא, לפתע שמע את אחד התלמידים שואל, "אבל רבי, מניין לך?" ורבי עקיבא השיב לו: "הלכה למשה מסיני". מששמע משה את שמו פלט אנחת רווחה, או כפי שאומר המדרש "נתיישבה דעתו". סוף סוף מצא חוט מקשר בין תורתו לתורת צאצאיו.

אם ישו היה יודע שמסורות ה"ניטל נאכט" התפתחה סביב דמותו, דעתו לא הייתה מתיישבת כמו אצל משה. מה הקשר בין תורת החסד והאהבה שהטפתי לה – היה ודאי תוהה – לבין השנאה העזה שיהודים רוחשים כלפי? האמת היא שההיפי מנצרת צודק. הוא היה יהודי טוב, חסידיו היו אלו שסכסכו בינו לבין בני עמו. הגיע הזמן להניח לאיש לנפשו. אפשר להתחיל מיום הולדת שמח.

The post הולי נאכט: כשישו קפץ לביקור חג המולד בבני ברק appeared first on בית התפוצות.

]]>
יאדה יאדה יאדה: 15 הרגעים הגדולים בתולדות ההומור היהודי https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%99%d7%90%d7%93%d7%94-%d7%99%d7%90%d7%93%d7%94-%d7%99%d7%90%d7%93%d7%94-15-%d7%94%d7%a8%d7%92%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%aa%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%95/ Thu, 20 Dec 2018 11:18:43 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39176 לכבוד התערוכה המצליחה שלנו "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם", שמוקדשת לתרומתם של יהודים לעולם הקומדיה, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות מגיש את 15 הרגעים הגדולים בתולדות ההומור היהודי. ברשימה התמקמו בגאווה סיינפלד, איש בן אלפיים של מל ברוקס וקארל ריינר, חגורת הבורשט, הופעת הבכורה של ג'ואן ריברס ב"טונייט שואו" ב 1965, שיר החנוכה [...]

The post יאדה יאדה יאדה: 15 הרגעים הגדולים בתולדות ההומור היהודי appeared first on בית התפוצות.

]]>
לכבוד התערוכה המצליחה שלנו "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם", שמוקדשת לתרומתם של יהודים לעולם הקומדיה, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות מגיש את 15 הרגעים הגדולים בתולדות ההומור היהודי.

ברשימה התמקמו בגאווה סיינפלד, איש בן אלפיים של מל ברוקס וקארל ריינר, חגורת הבורשט, הופעת הבכורה של ג'ואן ריברס ב"טונייט שואו" ב 1965, שיר החנוכה של אדם סנדלר ו"קחו את אשתי, בבקשה" – סימן ההיכר של הני יאנגמן.

מאז פתיחתה כבר ביקרו בתערוכה "ויהי צחוק" יותר מ 110,000 אנשים. חלק מהרגעים שריכזנו ברשימה נמצאים בתערוכה, בצורה המקורית או בדרך של חפצים או שיחזור, למשל רפליקה של דירתו של ג'רי בניו יורק מ"סיינפלד". למידע נוסף על התערוכה לחצו כאן.

 

חגורת הבורשט (1970-1920 בקירוב)

אזור הקטסקילס באפסטייט ניו יורק, אשר כונה חגורת הבורשט, היה אתר נופש נחשק בקרב יהודי ניו יורק, ערש הקומדיה היהודית באמריקה, בו צמחו כמה מהקריירות המרשימות ביותר של קומיקאים ידועים, ובו התפתח סגנון סטנד אפ חדש.

 

סצנת הראי מתוך "מרק ברווז" של האחים מרקס (1933)

בקטע המיתולוגי הזה, שני הליצנים גראוצ'ו והרפו, שניהם בדמותו של גראוצ'ו, מחקים זה את זה בחדרים שנראים כמו השתקפויות בראי.

 

"קחו את אשתי, בבקשה", הני יאנגמן (1940)

השורה שהפכה לסמל המסחרי של יאנגמן, "קחו את אשתי, בבקשה" נולדה בטעות, כשהקומיקאי האגדי ומלך הבדיחות-של-שורה-אחת ניסה למצוא סדרן שיוביל את אשתו סיידי לכסא שלה, לפני שעלה לבמה להופעה ברדיו.

 

הצמד ניקולס ומיי: האמא היהודייה (1961-1960)

מערכון ברודווי שעושה צימעס מיחסי האמא-בן הסטריאוטיפיים, שבו איליין מיי משחקת אמא סופר-יהודייה בשיחת טלפון עם הבן מדען הטילים (מייק ניקולס), שבה היא שואלת אותו למה הוא אף פעם לא מתקשר.

 

איש בן אלפיים (1961)

דיאלוג מקורי של מל ברוקס וקארל ריינר, שבו ריינר משחק מראיין ששואל את מל ברוקס שאלות, והוא אמור לענות בתור האיש הכי זקן בעולם.

 

סאלח שבתי (1964)

סרט קומי על התוהו ובוהו הישראלי בתקופת העלייה והמעברות – הסרט הישראלי הפופולרי ביותר בכל הזמנים, בכיכובו של חיים טופול. הסרט מספר על העולה החדש סאלח ומשפחתו, אשר למרות ההבטחות, ממשיכים לראות את השיכון הנכסף מתוך הצריף שבמעברה.

 

ג'ואן ריברס ב"טונייט שואו", הופעת הבכורה (1965)

בהופעת הבכורה שלה אצלו,  ג'וני קרסון אמר לג'ואן ריברס בשידור: "אלוהים, את מצחיקה, את תהיי כוכבת". פריצתה של ריברס סללה את הדרך גם לנשים קומיקאיות נוספות.

 

גילדה רדנר במערכון מתוך סאטרדיי נייט לייב (1976)

מערכון מפיל מצחוק שבו גילדה משחקת את אמילי ליטלה, עורכת חדשות מוטרפת שלא מבינה מה יעשו עם התכשיטים הסובייטים אחרי שיוציאו אותם מרוסיה (הצחקה שמתבססת על הדמיון בין המילים Jewelry, Jewry)

 

הרומן שלי עם אנני (1977)

קומדיה רומנטית ענקית על היחסים בין אלבי סינגר (וודי אלן) לבין בת הזוג הלא יהודייה אנני הול (דיאן קיטון), ובה סצנה מפורסמת שבה אלבי יושב בארוחת חג אצל ההורים של אנני, שם מתנהלת שיחה שקטה על ירידי עתיקות ושיט בסירות. במסך מפוצל, רואים את המשפחה של אלבי בחגים, שם השיחה מתנהלת קצת אחרת – צעקות על סוכרת ושאר מחלות. בזמן הארוחה אלבי מדמיין שהסבתא רואה אותו כיהודי חסידי.

 

טיסה נעימה (1980)

פרודיה על סרטי אסונות, שבה נאמר בכריזה "אייר ישראל, נא לפנות את המסלול", ואז רואים מטוס עם זקן, כיפה ופאות. בקטע אחר, נוסעת קשישה מבקשת "משהו קל לקרוא" והדיילת נותנת לה חוברת דקיקה על "ספורטאים יהודים אגדיים".

Air Israel, please clear the runway.

 

סיינפלד (1998-1989)

ג'רי סיינפלד יצר את הסדרה שנקראת על שמו יחד עם לארי דייויד, ושינה לחלוטין תפיסות מקובלות על יהודים, מה שהביא לאהדה גדולה כלפי נושאים יהודיים. הסדרה, שמוגדרת כטובה ביותר בהיסטוריה, כוללת פרקים יהודיים כמו "הברית", "ראש המקלחת", "ידה ידה", "ההמפטונס" "לחם השיפון" וכמובן "האנטי-דנטייט".

 

תעצרו את העיר אני רוצה לרדת (1991)

קומדיה עם בילי קריסטל ודניאל שטרן שמגלמים אנשי עסקים יהודים עירונים חוכמולוגים שמנסים להיות בוקרים במערב.

שיר החנוכה הראשון של אדם סנדלר (1994)

הופעת בכורה בסאטרדיי נייט לייב. שיר על יהודים מפורסמים שמיד נהיה ללהיט של חנוכה. במשך השנים סנדלר כתב וביצע כמה גרסאות נוספות.

 

בוראט: זרקו את היהודים לבאר (2006)

בסרט "רוצה לומד תרבות אמריקה בשביל נהדרת קזחסטן", סשה ברון משחק את בוראט, עתונאי קזחי ששר את הפרודיה "זרקו את היהודים לבאר" בבר בוקרים באריזונה. השיר ספג ביקורת רבה כמופע של אנטישמיות גסה, אבל כהן אמר שהוא יצר את בוראט ככלי לחשיפת הדעות הקדומות של אנשים.

פרידה מג'ון סטיוארט: הצחק את עמי (2015)

מערכון עם סנטור צ'אק שומר, ובו לקט התייחסויות למוצאו היהודי של ג'ון סטיוארט, כמחווה לפרישתו מה"דיילי שואו" אחרי 16 שנה.

The post יאדה יאדה יאדה: 15 הרגעים הגדולים בתולדות ההומור היהודי appeared first on בית התפוצות.

]]>
חיי רבקה: האישה הראשונה שכתבה ספר מוסר יהודי שלם https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%97%d7%99%d7%99-%d7%a8%d7%91%d7%a7%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%94-%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8-%d7%99/ Mon, 17 Dec 2018 11:19:06 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39266 כשחושבים על יהודים שכתבו ספרים ברחבי העולם עד המאה ה-20, בדרך כלל מדובר בגברים. נשים יהודיות כמעט ולא כתבו ופרסמו חיבורים שנועדו לציבור הרחב. אחת מיוצאות הדופן המוכרות הייתה גליקל מהמלין, שבראשית המאה ה-18 כתבה את זכרונותיה ביידיש ושנים אחרי מותה פורסמו כצוואת מוסר ארוכה לילדיה. גליקל היא אולי המפורסמת ביותר, אבל היא לא הייתה [...]

The post חיי רבקה: האישה הראשונה שכתבה ספר מוסר יהודי שלם appeared first on בית התפוצות.

]]>
כשחושבים על יהודים שכתבו ספרים ברחבי העולם עד המאה ה-20, בדרך כלל מדובר בגברים. נשים יהודיות כמעט ולא כתבו ופרסמו חיבורים שנועדו לציבור הרחב. אחת מיוצאות הדופן המוכרות הייתה גליקל מהמלין, שבראשית המאה ה-18 כתבה את זכרונותיה ביידיש ושנים אחרי מותה פורסמו כצוואת מוסר ארוכה לילדיה. גליקל היא אולי המפורסמת ביותר, אבל היא לא הייתה היהודייה הראשונה באירופה שכתבה ספר שלם. קדמה לה במאה שנה אישה בשם רבקה בת מאיר טיקטינר, שהייתה היהודייה הראשונה לכתוב ספר שלם פרי עטה. היה זה ספר מוסר לנשים, שזכה לשם "מינקת רבקה".

בית הכנסת בטיקוצין, (טיקטין), 1642. ציור על בול דואר, פולין (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בית הכנסת בטיקוצין, (טיקטין), 1642. ציור על בול דואר, פולין (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בניגוד לגליקל, עליה ידועים לנו פרטים רבים מכתיבתה את כל תולדות חייה, לא ברור מתי רבקה בת מאיר נולדה, אפילו לא ברור לגמרי אם אכן חיה בעיירה טיקטין, כמו אביה וכפי שמעיד שם משפחתה. מה שכן ידוע הוא שהיא נפטרה בשנת 1609 בעיר פראג, ככל הנראה בגיל מבוגר, והונצחה בקצרה בספרי הקהילה המקומיים. את הספר שלה היא כנראה הוציאה בסוף המאה ה-16 או תחילת ה-17, והיא מתוארת בעיני אחרים כ"דרשנית ורבנית". לכאורה זה לא מפתיע: בניגוד לדימוי שיש לנו על העבר היהודי, נשים בהחלט לקחו חלק בניהול חיי הקהילה היהודיים. היו נשים רבות שהדריכו נשים בתפילה, כאלו שניהלו את המקווה וידוע גם על נשים שהיו דורשות בציבור – ולא רק בפני קהל של נשים. אבל רבקה בת מאיר בכל זאת יוצאת דופן מסיבה אחת – היא לא הייתה אשת רב.

בדרך כלל, כשאישה קיבלה את התואר "רבנית" והיה לה תפקיד בחיים הציבוריים, הוא נבע מהמעמד הרם של בעלה. לפי התיעוד, נראה שדווקא אביה של רבקה, מאיר טיקטינר, אכן שימש בתפקיד משמעותי וכונה "מורנו הרב". אבל בעלה של רבקה, נקרא בעת מותו "רב" – וזה כינוי שקיבל כמעט כל יהודי שנפטר מסיבות של מתן כבוד. יתכן מאד שאביה של רבקה היה מלומד יוצא דופן שדאג להשכלה מסודרת לבתו שאמנם כתבה ביידיש, אך ללא ספק שלטה גם בשפה העברית והכירה מגוון רחב של מקורות מארון הספרים היהודי. העובדה שהיא כונתה  בימי חייה רבנית, מבלי שבעלה אחז בתפקיד ממשי של רב הקהילה, מעיד ככל הנראה, על אופייה ופועלה שהיו יוצאי דופן לאישה במאה ה-16.

שער הספר "מינקת רבקה". פראג 1609

שער הספר "מינקת רבקה". פראג 1609

עניין נוסף יוצא דופן הוא כמובן, עצם כתיבת הספר. כאמור, היו נשים שפעלו כמנהיגות, לכל הפחות של ציבור הנשים והיו גם מקובלות על הגברים – אבל אף אחת מהנשים הללו לא ניסתה לכתוב ספר מוסר. ספרי המוסר ליהודים באירופה באותה תקופה אכן היו פופולריים מאד, נכתבו לטובת נשים וגברים (ולכן גם חלק גדול מהם נכתב ביידיש – שפה אותה הכירו השכבות הנמוכות, בניגוד לעברית) – אך כל המחברים היו כמובן, גברים.

בתחילת הספר, המדפיסים אף מציינים לשבח את רבקה, מה שמעיד על המעמד הרם שהיה לה בחברה היהודית במרכז אירופה באותה תקופה. היה גם טקסט נוסף של רבקה שהודפס – שיר מיוחד ביידיש לשמחת תורה, שהיה אף הוא מיועד לנשים, שיוכלו לשיר אותו בעת ההקפות.

עם זאת, יהיה זה לא מדויק בלשון מעטה לראות את רבקה בת מאיר כגורם חתרני או מרדני נגד ההגמוניה הגברית. החברה היהודית בעת החדשה המוקדמת, כמו כל העולם, הייתה פטריארכלית במובהק, והספר של רבקה השתלב לחלוטין עם המגמה הזאת. העצות אותן רבקה כותבת לא יפתיעו יותר מידי את הקוראים. על פי הספר, האישה נבחנת אך ורק בתוך המסגרת המשפחתית. אין אישה שלא נשואה לגבר כמובן, והתפקיד שלה בראש ובראשונה הוא לדאוג שהמשפחה תתפקד כראוי, שהילדים יגדלו להיות שומרי מצוות, ושהאישה תתמוך בבעלה בכל רגע נתון. מבחינה זו מה שפרץ דרך היה עצם העובדה שהספר נכתב על ידי אישה – אך לא התוכן שלו.

בית ששימש את "החברה קדישא". טיקוצין (טיקטין), ליד ביאליסטוק, פולין 1983 (צילום: נתן בירק. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בית ששימש את "החברה קדישא". טיקוצין (טיקטין), ליד ביאליסטוק, פולין 1983 (צילום: נתן בירק. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בכל זאת, רבקה בת מאיר התייחסה לרזולוציות שגברים בדרך כלל התעלמו מהם בספרי המוסר שלהם ולא שמו לב אליהם. כך למשל, היא מפרטת באופן יוצא דופן כיצד יש להתנהל במשק הבית ביום יום – איך המבשלת והמשרתים צריכים להתנהל, כיצד יש לנהוג כשאוספים עניים מהרחוב ונותנים להם אוכל, ואפילו כיצד יש להתייחס ללומדי תורה שסמוכים על שולחנם של אנשים עשירים. היא יוצאת נגד עניין שהיה רווח בזמנה, שתלמידי תורה עניים היו מוזמנים לחיות בחסות בעלי בתים עשירים, אך התבקש מהם לסייע בניקיון ותחזוקת הבית, בתמורה לקורת הגג שקיבלו. לדברי רבקה זהו מנהג מכוער, ויש לתת לתלמידי חכמים לעסוק בלימוד תורה ולא במשק הבית. ככל הנראה, היות והנשים היו אלו שמופקדות על ניהול משק הבית, רבקה הייתה מודעת יותר מגברים אחרים שדברים כאלו התרחשו, ולכן העלתה אותם על הכתב.

בזמן אמת, הספר של רבקה זכה להצלחה מוגבלת. הוא אכן עורר סנסציה בכך שאישה חיברה אותו, ובכך קנה את פרסומו. הוא הודפס מיד לאחר מותה ומהדורה שניה אף יצאה עשור לאחר מכן, אך שנים לאחר מכן יהודים לא כתבו עליו בעוד שמלומדים נוצרים דווקא כן הזכירו את קיומו. אין זה אומר בהכרח שהיה זלזול בספר, אבל זה מעיד עד כמה רבקה הייתה יוצאת דופן בסביבתה וגם בקהל היעד שאליו כיוונה. ספרי מוסר צוטטו על ידי מחברים גברים שקראו אותם והתייחסו אליהם. רבקה כיוונה בדבריה לציבור הנשים שלא עסק כלל בכתיבה – והדבר הוביל לכך שהספר לא צוטט או הוזכר כמעט.

ובכל זאת, על אף שהספר כמעט נשכח, דפוס אחד שלו נשמר, והוא עורר מחדש עניין בחוקרים במאה ה-20. רבקה בת מאיר נותנת לנו צוהר נדיר מאד בשאלה מה חשבה אישה יהודייה באירופה של המאה ה-16 על החיים שלה. היום, כשאנחנו מבינים שההיסטוריה אינה מורכבת רק ממאורעות מלכים, שליטים ומנהיגים, קולה של אישה יהודייה, דרשנית מוכשרת ובעלת יכולת למדנות יוצאת דופן – הוא יקר ערך במיוחד.

The post חיי רבקה: האישה הראשונה שכתבה ספר מוסר יהודי שלם appeared first on בית התפוצות.

]]>
30 לסטן דה מן: האיש שרצה לתקן את העולם דרך דיו וצבע https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/30-%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%9f-%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%a8%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%a7%d7%9f-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%93/ Thu, 06 Dec 2018 11:54:22 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39073 אסף גמזו התרבות הפופולרית של שנת 2018 חייבת לא מעט לסטן לי. כל כמה חודשים יוצא לאקרנים סרט קומיקס חדש של מארוול, חלק מ"יקום סינמטי" מרהיב ועצום, שכבר לפחות עשור נדמה ששולט ללא עוררין בבתי הקולנוע. מרביתן המוחלט של הדמויות המככבות – ט'ור, הענק הירוק, הפנתר השחור, ספיידרמן ועוד – נוצרו על ידי סטן לי, [...]

The post 30 לסטן דה מן: האיש שרצה לתקן את העולם דרך דיו וצבע appeared first on בית התפוצות.

]]>
אסף גמזו

התרבות הפופולרית של שנת 2018 חייבת לא מעט לסטן לי. כל כמה חודשים יוצא לאקרנים סרט קומיקס חדש של מארוול, חלק מ"יקום סינמטי" מרהיב ועצום, שכבר לפחות עשור נדמה ששולט ללא עוררין בבתי הקולנוע. מרביתן המוחלט של הדמויות המככבות – ט'ור, הענק הירוק, הפנתר השחור, ספיידרמן ועוד – נוצרו על ידי סטן לי, לפני יותר מ-50 שנה. אז הם היו חלק ממהפכה תרבותית אחרת, וכנראה שאף אחד, כולל יוצריהם, לא ייעד להם את היוקרה, הממון או האימפקט התרבותי לו הם זוכים בימינו.

אבל תחילתו של "סטן דה-מן" צנועה הרבה יותר. הוא נולד בשנת 1922 בשם סטנלי מרטין ליבר בניו-יורק לזוג מהגרים יהודים מרומניה. סטנלי תכנן כבר מגיל צעיר להיות סופר אמריקאי חשוב ובגיל 17 עזרה לו בת דודתו להשיג עבודה כאסיסטנט בחברת הוצאה לאור, במחלקת הקומיקס שלהם – "טיימלי קומיקס". סטנלי הצעיר הגיע בדיוק בזמן למהפכת גיבורי העל שהתחילו יהודים בני דור שני להגירה כמוהו, מבוגרים ממנו רק בכמה שנים – ג'רי סיגל וג'ו שוסטר (סופרמן), בוב קיין וביל פינגר (בטמן), ויל אייזנר וג'ק קירבי (קפטן אמריקה). בחוברת הקומיקס "קפטן אמריקה 3" הוא גם לראשונה מקבל קרדיט ככותב, וסטנלי ליבר מופיע כ"סטן  לי" – הוא העדיף לא להופיע בשמו המלא, על מנת שביום מן הימים, כאשר יוציא את הרומן החשוב שלו, לא יבלבלו אותו עם איזה כותב קומיקסים תת-תרבותיים.

מרביתן המוחלט של הדמויות המככבות ביקום של מארוול נוצרו על ידי סטן לי, לפני יותר מ-50 שנה

מרביתן המוחלט של הדמויות המככבות ביקום של מארוול נוצרו על ידי סטן לי, לפני יותר מ-50 שנה

עם הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה ב-1941 וגיוסם של העורך הראשי וחלק גדול מהאומנים,  מקודם סטן, רק בן 19, לתפקיד העורך הראשי. כאן מתגלה כשרונו בארגון, עריכה וניהול צוות עובדים – אך עדיין לא כמחדש גדול בכתיבתו. למעשה, במשך 20 השנים הבאות סטן, ואתו טיימלי קומיקס (שתשנה ברבות השנים את שמה למארוול), תדשדש בשביל המוכר של גיבורי על שהניחו יוצרים אחרים, רובם בחברה הגדולה והמתחרה – דיסי קומיקס. גיבורים אלו היו טובים, חזקים ומאוזנים – התגלמות הצורה שבה אמריקה דמיינה את עצמה לאחר המיתון ומלחמת העולם השנייה.

השינוי, שאת גליו אנחנו מרגישים עד היום, מגיע רק בתחילת שנות ה-60. לסטן נמאס, והוא מאיים בפעם המי-יודע כמה שהוא הולך לפרוש מעסקי הקומיקס על מנת סוף סוף לשבת ולכתוב משהו "רציני", כמו שרצה תמיד. המוציא לאור שלו, מרטין גודמן (בעלה של בת דודתו, שבזכותה קיבל את העבודה 20 שנה לפני כן) דורש ממנו להמציא צוות חדש של גיבורי על, שיתחרה ב"ליגת הצדק" של חברת דיסי (אפשר רק  לדמיין כמה מרטין היה מרוצה לראות כיצד 50 שנה לאחר מכן, הסרט "ליגת הצדק" מנסה להתחקות אחר ההצלחה של סרטי מארוול). אשתו של סטן המתוסכל נותנת לו עצה פשוטה: למה שלא יכתוב גיבורי על כמו שהוא רוצה לכתוב אותם, במקום להתלונן כל הזמן?

גיבורי על מסוג חדש - פגיעים, מורכבים, ריאליסטים ואנושיים יותר. ה-Fantastic Four" " היו הראשונים בגל החדש (1963 Marvel Characters, Inc)

גיבורי על מסוג חדש – פגיעים, מורכבים, ריאליסטים ואנושיים יותר. ה-Fantastic Four" " היו הראשונים בגל החדש (1963 Marvel Characters, Inc)

עצה זו פתחה את הפתח למבול של גיבורי על מסוג חדש – פגיעים, מורכבים, ריאליסטים ואנושיים יותר. ה- "Fantastic Four" היו הראשונים בגל החדש. בשיתוף פעולה עם ג'ק קירבי, יוצר לי סיפור על משפחת הרפתקנים עם יחסים מורכבים ודינמיים ביניהם (בהתחלה אפילו לא היו להם תלבושות שסימנו אותם כגיבורי על– אלו באו בעקבות דרישות הקוראים). בעקבות ההצלחה, ג'ק וסטן יוצרים דמות מורכבת יותר – הענק הירוק, שנמצא במלחמה פנימית מתמדת בין הזהות הרגילה שלו כמדען נעים הליכות לבין האלטר-אגו ההרואי והמפלצתי שלו. אחרי הענק הירוק מגיע ספיידרמן (עם סטיב דיטקו) – תיכוניסט חנון שנכשל לא פעם בחייו האישיים. האקס-מן, ט'ור, איירון מן, דרדוויל (עם ביל אוורט) – כולם חלק מ"מהפכת מארוול".

בשנות ה-60 מתחבר סטן לי לדור הבייבי בומרס, שגדלו על גיבורי העל (בעיקר של דיסי), אבל עכשיו מבקשים לשנות את העולם שבו גדלו – עולם שמרני ובורגני המבוסס על אידיאלים שמרניים. סטן, ג'ק וסטיב מספקים להם גיבורים ריאליסטיים יותר, המתחבטים בדילמות ובבעיות אישיות. הגיבורים הללו גם חיים בעולם האמתי – בניו-יורק ולא במטרופוליס או גותהאם. בשילוב של חוש עסקי מחודד ורצון כן לעסוק בבעיות השעה, מארוול תחת ידו של סטן כעורך הראשי והמוציא לאור לא פחדה לעסוק בנושאי השעה – זכויות האפרו-אמריקאים דרך גיבורים כמו הפנתר השחור (סטן לי וג'ק קירבי, מופיע לראשונה ב-1966) ולוק קייג' (רוי טומס, ארצ'י גודווין וג'ון רומיטה האב ב-1972), או מלחמת וייטנאם, שימוש בסמים ועוד. הדמויות של סטן לא רק ניסו להציל עלמות במצוקה – אלא לתקן את העולם שקוראיו ראו מעבר לחלון של אמריקה השסועה ממתחים גזעיים וכלכליים של שנות ה-60.

הכוכב של סטן לי בהוליווד, מוצף פרחים ומכתבי פרידה ותודה של מעריצים ביום מותו, נובמבר 2018 (Sidrao, Creative Commons, WikiMedia)

הכוכב של סטן לי בהוליווד, מוצף פרחים ומכתבי פרידה ותודה של מעריצים ביום מותו, נובמבר 2018 (Sidrao, Creative Commons, WikiMedia)

סטן היה גם איש מכירות מצוין, אלוף במיתוג הרבה לפני שהפועל היה ידוע לכל זב חוטם. הוא התחיל לפרסם מכתבי קוראים בעמודים האחרונים של חוברות קומיקס, לענות על שאלות, לשלוח מתנות ועוד. הוא גם הקפיד שגיבורים יבקרו תדיר בחוברות ובסיפורים של גיבורים אחרים, על מנת לגרום למעריצים לקנות ממגוון המוצרים שהיה לחברה להציע (מודל עסקי שה"יקום הקולנועי" של מארוול שמח להשתמש בו היום).

מהר מאוד הוא הציב את עצמו כ"סטן דה מן", האיש שלכאורה עומד, לבדו, מאחורי כל היצירות פורצות הדרך ושובות העין שיצאו מבניין מארוול. האמת, כמובן, מורכבת יותר. סטן, שהיה אמור לכתוב בכל חודש עשרות רבות של דפי קומיקס שונים, שכללו דמויות שונות עם סיפורים אישיים ובין-אישיים מסובכים ומסתבכים, המציא את מה שידוע עד היום כ"שיטת מארוול". בשיטה הזו סטן היה מזמין את האומן הראשי של הגיליון לשיחת סיעור מוחות על דמות חדשה או סיפור, בעקבותיה היה האמן הולך ומצייר לבדו את כל הגיליון. לאחר מכן סטן היה ממלא את בלוני הדיבור, החשיבה וכו'. השיטה הזו אפשרה לסטן הספק עבודה מדהים, אך בעשרות השנים שלאחר המהפכה הולידה גם מבקרים רבים, שהתלוננו על כך שקרדיט הולם לא הגיע לאנשים שיצרו יחד עם סטן את גלריית הדמויות הפופולריות של מארוול.

ב-1972 לי הפסיק לכתוב באופן קבוע וקיבל על עצמו את תפקיד המוציא לאור של מארוול. בשנות ה-90, לאחר קריירה של יותר מ-50 שנה, הוא פרש ממארוול סופית, למרות שהמשיך להיות האדם המזוהה ביותר עם החברה עד ליומו האחרון, לפני קצת פחות מחודש.

The post 30 לסטן דה מן: האיש שרצה לתקן את העולם דרך דיו וצבע appeared first on בית התפוצות.

]]>
כיצד לספר את סיפור חנוכה? תלוי את מי אתם שואלים https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9b%d7%99%d7%a6%d7%93-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94-%d7%aa%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%99-%d7%90%d7%aa%d7%9d/ Wed, 05 Dec 2018 09:54:01 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39023 בשנות ה-30 המוקדמות של המאה שעברה פרסם משורר עברי צעיר ואלמוני בשם אהרון זאב את השיר "אנו נושאים לפידים" שהפך בן לילה לשלאגר בקרב חובבי השירה בתנועה הציונית. במיוחד בלט הטקסט של פזמון השיר שלכד את ליבת הרעיון המרכזי של התנועה הציונית בוואן ליינר: "נס לא קרה לנו. פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד [...]

The post כיצד לספר את סיפור חנוכה? תלוי את מי אתם שואלים appeared first on בית התפוצות.

]]>
בשנות ה-30 המוקדמות של המאה שעברה פרסם משורר עברי צעיר ואלמוני בשם אהרון זאב את השיר "אנו נושאים לפידים" שהפך בן לילה לשלאגר בקרב חובבי השירה בתנועה הציונית. במיוחד בלט הטקסט של פזמון השיר שלכד את ליבת הרעיון המרכזי של התנועה הציונית בוואן ליינר: "נס לא קרה לנו. פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור".

מילות הפזמון זיקקו את סיפורה של התנועה הציונית, שאחד מהישגיה הגדולים ביותר היה העמדת ארכיטיפ של יהודי חדש. יהודי אקטיבי, אדון לגורלו, כזה שנגמל מהתמכרות פאסיבית בת אלפיים שנה לניסים, וכזה שבעט בערכיו של אבותיו הגלותיים, שחילקו את זמנם בין התעמקות בסוגיות הרות גורל כמו "מה דינה של ביצה שנולדה ביום טוב?" לשאלה היכן להסתתר בפוגרום הבא.

חנוכה במחנה העקורים ברגן-בלזן, גרמניה, 1947 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שרה גרבנאו, ישראל)

חנוכה במחנה העקורים ברגן-בלזן, גרמניה, 1947 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שרה גרבנאו, ישראל)

העובדה שאהרון זאב היה כמו שאומרים היום "אמן של שיר אחד" לא גרעה מחשיבותו והשפעתו של השיר שסייע לאנשי הרוח של התנועה הציונות במשימתם לנסח מחדש את משמעותו של חג החנוכה ולהמירו מהקוטב הדתי לקוטב הלאומי.

חשוב לזכור – עד הופעתה של התנועה הציונית, המוטיב המרכזי של חג החנוכה נשען על הרכיב הדתי של נס פך השמן. חז"ל, שלא חיבבו בלשון המעטה את החשמונאים, ביקשו לטשטש את חלקם של האחרונים בסיפור חנוכה ועל הדרך לעקור את המימד הלאומי לטובת זה הדתי. כמי שעמדו בראש ההנהגה היהודית בגלות, חז"ל נשאו באחריות להעלאת המורל של היהודים שחיו ללא ריבונות, ללא עצמאות ותחת מכבש תמידי של גזירות וגירושים. הממד המיסטי-דתי בסיפור שסיפרו על חנוכה העניק נחמה למיליוני היהודים בגלות, כמו גם תקווה לצדק מטאפיזי שיתרחש ביום מן הימים.

וכידוע, המנצחים כותבים את ההיסטוריה, ובמקרה היהודי, לאורך אלפיים שנה אלו היו חז"ל. סיפור נס פך השמן מוזכר בקצרה בתלמוד הבבלי במסכת שבת ובמקורות נוספים (כמו מגילת אנטיוכוס) כסיבה המרכזית בגללה אנו חוגגים את חנוכה. כמומחים בתרגום רעיונות לטקסים, חז"ל תיקנו הלכות רבות המתייחסות לסיפור הנס. אלו התגלמו בעיקר בטקס הדלקת החנוכיה שהפכה לסמל המרכזי של החג. והשאר היסטוריה.

תלמידות בהופעה לכבוד חנוכה, גארדייה, מזאב, אלג'יריה, 1956 (צילום: ד"ר נח עמינוח, רמת גן. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

תלמידות בהופעה לכבוד חנוכה, גארדייה, מזאב, אלג'יריה, 1956 (צילום: ד"ר נח עמינוח, רמת גן. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

אבל בניגוד לסיפור נס פך השמן שנכתב בגלות בבל, מאות שנים לאחר התרחשות האירועים עצמם, המקורות ההיסטוריים שנכתבו בסמוך למרד נמצאים דווקא בספרים החיצוניים, שנעקרו מהקאנון היהודי בידי חז"ל שלא בתום לב. הכוונה היא בעיקר לספרי המקבים (מקבים א' ומקבים ב') המשרטטים את השתלשלות האירועים של מרד החשמונאים בצורה מדויקת, ולכן אמינותם ההיסטורית גבוהה יותר מהסיפור הספק-אגדי של נס פך השמן (במיוחד הדברים אמורים לגבי ספר מקבים א').

אם נסכם בתמציתיות את הסיפור שמופיע בחיבורים אלו, נגלה כי לגזרות שגזר אנטיוכוס אפיפנס הרביעי קדמה מלחמת תרבות פנימית בין האליטה הירושלמית שאימצה את לחיקה את ערכי ההלניזם, לבין כוחות שביקשו לשמר את הזהות היהודית הלאומית. השמות הבולטים בקרב המתייוונים היו יאסון – הכהן הגדול שקנה את הכהונה בבצע כסף – ואחריו מנלאוס, שעשה כמעשה יאסון. אלו הפכו את ירושלים לפוליס יוונית, בנו מוסדות הלניסטיים כמו האפביון והגימנסיון, ובעיקר ביקשו למחוק את זהותם היהודית ולהיבלע בתרבות ההלניסטית המפותחת. המתיוונים היו שליחיו של אנטיוכוס וממשיכיו ויש חוקרים שטוענים כי הם אף יזמו את הגזירות נגד היהודים.

חנוכה בגן הילדים עברי, גרודנו, בילרוסיה, 1919 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שולמית מרגלית, ישראל)

חנוכה בגן הילדים עברי, גרודנו, בילרוסיה, 1919 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שולמית מרגלית, ישראל)

כנגד המתייוונים עמדו כוחות לאומיים יהודים שיצאו למאבק עקוב מדם. בראש המורדים עמדה משפחת המקבים – מתתיהו ובניו, אשר ניהלו מלחמה עיקשת שנמתחה על פני 25 שנה, עד שבשנת 140 לפנה"ס הם ניצחו וזכו לעצמאות לאומית יהודית.

אם תיקחו את סיפור חנוכה כפי שמתואר בספרי המקבים ותעשו לו "העתק הדבק" לסיפורה של הציונות והקמת מדינת ישראל, תקבלו כמעט את אותם מוטיבים: אימפריות משעבדות, מעטים מול רבים, מתבדלים לעומת מתיוונים, וקבוצה של מיעוט נחוש ואדיאולוגי שיצא למאבק שראשיתו חתירה לחירות לאומית ואחריתו הקמת יישות יהודית ריבונות בארץ ישראל.

הפוליטרוקים של התנועה הציונית ידעו שסיפור חנוכה הוא מיתוס שחייבים להחיות. הייתה רק בעיה אחת – במשך אלפי שנים מי שסיפר את סיפור חנוכה היו חז"ל, שכאמור העמידו במרכזו את נס פך השמן, ולא את המאבק הלאומי של החשמונאים.

מקהלה של חניכי תנועות הנוער במסיבת חנוכה, תוניס, תוניסיה, 1950 בקירוב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות דבש רון ואסתר, ישראל)

מקהלה של חניכי תנועות הנוער במסיבת חנוכה, תוניס, תוניסיה, 1950 בקירוב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות דבש רון ואסתר, ישראל)

הפיתרון שהציע אהרון זאב היה פשוט בגאוניותו. באמצעות ההתרסה החילונית שמהדהדת בשיר הוא הצליח לעקור את הרכיב הדתי של החג ולהשאיר רק את הליבה הלאומית. למעשה, המסר בשיר הוא שכמו בזמן הזה, גם בימים ההם, הסיפור האמיתי של החג איננו נס פך השמן, אלא שחרור משעבוד המלכויות וכינונה של יישות לאומית יהודית בארץ ישראל.

כמו חז"ל, גם התנועה הציונית שביקשה להלאים את החג לצרכיה, תרגמה את סיפור חנוכה שלה לריטואלים לאומיים. לטקסי הדלקת הנרות נוספו פרקי קריאה, מופעי שירה ונגינה, וכמובן נאומים חגיגיים, שברובם נשזר חוט מחבר בין ניצחון החשמונאים לתקוות ניצחונה של התנועה הציונית (ראו זמן יהודי חדש, כרך 4 ערך "חנוכה" מאת יורם מלצר)

אבל הדמיון בין המדינה היהודית העתיקה לזו הנוכחית לא הסתיים כאן. מרתק לציין שעם כינון מדינת החשמונאים היהודית, החלה האליטה המקבית בעצמה לאמץ ערכים הלניסטיים ולדחוק לשוליים את המוטיבים הלאומיים. ממש כפי שבימינו מתקיימת מלחמת תרבות פנימית בין "הנייחים" ו-"הניידים", כפי שמכנה את שתי הקבוצות גדי טאוב, גם בימים ההם הסיפור היה אותו סיפור. חג שמח.

The post כיצד לספר את סיפור חנוכה? תלוי את מי אתם שואלים appeared first on בית התפוצות.

]]>
דובנוב פינת עם עולם: ההיסטוריון הלאומי שהתנגד לציונות https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%91-%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99/ Sun, 02 Dec 2018 08:03:22 +0000 https://www.bh.org.il/?p=38914 סביר להניח שנתקלתם בשמו של שמעון דובנוב לא פעם בחייכם. על שמו יש רחובות ומוסדות ברחבי ישראל, אבל כדרכם של אנשים שקראו על שמם דברים – הסיפור מאחוריהם לא תמיד ידוע. המקרה של דובנוב יוצא דופן במיוחד משום שהוא לא היה פעיל למען עליה לארץ ישראל, הוא לא כתב על זכותם של היהודים לעלות לארץ, [...]

The post דובנוב פינת עם עולם: ההיסטוריון הלאומי שהתנגד לציונות appeared first on בית התפוצות.

]]>
סביר להניח שנתקלתם בשמו של שמעון דובנוב לא פעם בחייכם. על שמו יש רחובות ומוסדות ברחבי ישראל, אבל כדרכם של אנשים שקראו על שמם דברים – הסיפור מאחוריהם לא תמיד ידוע. המקרה של דובנוב יוצא דופן במיוחד משום שהוא לא היה פעיל למען עליה לארץ ישראל, הוא לא כתב על זכותם של היהודים לעלות לארץ, ולא עשה שום מאמץ להקמת מדינת ישראל. למעשה, דובנוב כלל לא היה ציוני, ואת הרעיון הציוני הוא כינה "הזיה", ובכל זאת התרומה שלו ללאומיות היהודית הייתה יוצאת דופן וכתוצאה מזה – גם לרעיון הציוני. איך זה קרה?

דובנוב נולד בשנת 1860 בתחום המושב של רוסיה הצארית. כמו לא מעט צעירים יהודים בגילו, הוא אמנם נולד לבית דתי אך מגיל צעיר נמשך אחרי רעיונות ההשכלה ונטש את הדת. כשהיה בן 20 פעל בצעד דרמטי – הוא עזב את מקום מגוריו והחליט שהוא עובר לסנט פטרבורג – עיר ההשכלה של האימפריה הרוסית, והחל להתחבר עם האגפים הרדיקליים של ההשכלה היהודית. כדי להבין את העמדה של דובנוב ביחס ליהדות בצעירותו, כדאי להשוות בין שמות העט שלו ושל אשר צבי גינצברג, הידוע בכינויו אחד העם. אם "אחד העם" בא לסמל את העובדה שגינצברג ראה את עצמו כעוד אדם בתוך העם היהודי, הרי שדובנוב בחר בכינוי "אקסטרנוס" כלומר – "החיצוני", מי שכותב על יהדות ויהודים בריחוק מסוים. היו טענות שהאיש שהוא הזדהה איתו יותר מכל היה החכם מתקופת התנאים אלישע בן אבויה, שהיה ידוע הן בכינויו "אחר", והן בכפירתו הדתית.

מימין: י"ח רבניצקי, מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, חיים נחמן ביאליק, אודסה, 31 בדצמבר 1913 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

מימין: י"ח רבניצקי, מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, חיים נחמן ביאליק, אודסה, 31 בדצמבר 1913 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

אבל הוא לא המשיך להחזיק בעמדות האלה לאורך זמן. דובנוב החל להימשך למחקר היסטורי, והתחיל לכתוב חיבורים על ההיסטוריה של עם ישראל, והדבר גרם לו לפתח תפישה על הייחודיות הרוחנית של היהודים, מה שגרם לו להיות קצת פחות "חיצוני" ביחסו ליהדות. במקביל לכך, כמו לא מעט משכילים יהודים, הוא היה עד לפרעות "סופות בנגב" שהתחוללו בשנות ה-80 של המאה ה-19 נגד יהודי רוסיה, והבין כי נדרש פתרון. עם זאת, הוא שלל, כאמור, את האפשרות של עליה לאומית לארץ ישראל. במקום זה, הוא פרסם מניפסט על "האוטומוניזם היהודי".

הרעיון הלאומי המיוחד שלו, הושפע במידה רבה מהמחקר ההיסטורי שהחל לעמול עליו. דובנוב טען במחקר שלו כי עם ישראל היה מיוחד מבחינה רוחנית שכן מחורבן המקדש, הוא התקיים בתפוצות, בלי טריטוריה מיוחדת, בלי כוח פוליטי, ובלי השתתפות במלחמות, ובכך היה נפרד מכל העמים באשר הם. הוא טען שהיו כמה סיבות להצלחה הזו – האחת היא חזון נביאים שהצליחו לבנות תשתית של אידאל מוסרי ורוחני שלא תלוי בשלטון או בשטח. הסיבה השנייה לטענתו הייתה איזון מסוים של הטענה הכללית. היהודים לא באמת היו מפוזרים במקבצים קטנים. לכל אורך ההיסטוריה תמיד היה ליהודים מרכז חשוב ומשמעותי מבחינה תרבותית – ארץ ישראל, בבל, אשכנז, איטליה, ספרד, פולין, ובימיו שלו רוסיה.

שמעון דובנוב (יושב) מארח בביתו את נחום אהרונסון. ריגה, לטביה 1935 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל)

שמעון דובנוב (יושב) מארח בביתו את נחום אהרונסון. ריגה, לטביה 1935 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל)

לכן, הרעיון הפוליטי שהציע היה פשוט למדי: היהודים צריכים לשאוף לאוטונומיה תרבותית ופוליטית לא בארץ ישראל, אלא בתפוצות. הם לא צריכים לדרוש לעצמם מדינה משלהם – אלא שבמדינה שבה קיים הריכוז הגבוה ביותר שלהם (כאמור בימי חייו דובנוב ראה ברוסיה את המקום הזה) לקבל שוויון זכויות ועצמאות חלקית שיוכלו לנהל את חייהם בשגשוג ובשלום, כשהם נאמנים לשלטון הכללי. אחרי המהפכה ברוסיה ב1905 הותרה לזמן קצר הקמת מפלגות חדשות ודובנוב ניסה להקים מפלגה יהודית שתתמוך ברעיונותיו. אבל הוא הודה שהוא לא היה מספיק מסור לרעיון – הוא העדיף להשקיע יותר במחקר ההיסטורי מאשר בפעילות הפוליטית. המפלגה אפילו לא התכנסה מעולם ודובנוב המשיך לכתוב בזכות הרעיון האוטונומיסטי כשבדרך הוא מתווכח עם כולם: הציונים, הסוציאליסטים, אחד העם, ועוד.

אבל עיקר עיסוקו היה בכתיבת ההיסטוריה של עם ישראל, והוא החל לשקוד על כתיבת חיבור עצום בהיקפו בשם "דברי ימי עם עולם". הרעיון שלו היה פשוט ומדהים: לכתוב את כל ההיסטוריה של עם ישראל, מההתחלה וכמעט עד ימיו. הוא אמנם לא היה הראשון שעשה זאת – קדם לו היינריך גרץ במאה ה-19, והוא גם העריץ אותו על כך – אבל דובנוב החליט שהמפעל של גרץ היה בסופו של יום דתי – כי בספריו נטען שיש השגחה אלוהית על היהודים. הוא לעומת זאת רצה להראות שעם ישראל שרד בזכות מאפייניו הרוחניים המיוחדים וגדולתו המוסרית.

כמו שאפשר לנחש, הניסיון לכתוב את כל ההיסטוריה של עם שלם היא לא משימה פשוטה במיוחד. דובנוב התחיל לעבוד על הכרכים כשעוד גר ברוסיה בסוף המאה ה-19, מה גם שתנאי העבודה לא היו קלים: רוסיה סבלה מאינספור מהפכות פוליטיות, ולאחר מהפכת אוקטובר הקומוניסטים החלו לרדוף אותו משום שהתנגד בחריפות לסוציאליזם מכל סוג. בשנת 1922 הוא עזב לליטא ומשם לברלין. רק באמצע שנות ה-20, אחרי כמעט שלושה עשורים של עבודה, הוא התחיל להוציא את הכרכים של "דברי ימי עם עולם", אחד אחרי השני, במשך שלוש שנים. הכרכים היו פופולריים מאד וסקרנו גם את ההמונים וגם את המלומדים, ותורגמו במהירות מרוסית לעברית וגרמנית.

שמעון דובנוב, מסטיסלבל, בלרוס, 1898 מתוך אלבום התמונות של משפחת אלקונין (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ורה לוין, ישראל)

שמעון דובנוב, מסטיסלבל, בלרוס, 1898 מתוך אלבום התמונות של משפחת אלקונין (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ורה לוין, ישראל)

גם אחרי שהוציא את מה שהיה אמור להיות הכרך האחרון, דובנוב לא שקט על שמריו. באמצע שנות ה-30, כשכבר עבר את גיל 70, הוא החליט שהוא רוצה להוציא כרך נוסף שיכלול גם את סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 שכן לדבריו זו הייתה תקופה עם תהפוכות עצומות שהעולם לא ידע עד כה. לאחר שהיטלר עלה לשלטון, כל משפחת דובנוב נמלטה ללטביה ושם המשיך במפעלו, גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אחריתו של דובנוב מעידה במידה רבה על מעמדו המורכב. בשנת 1940 ניסו לשכנע את ההיסטוריון הישיש לעלות לארץ ישראל. מכאן צמחו כמה גרסאות לשאלה למה הוא לא הגיע לארץ ישראל. על פי גרסה אחת, דובנוב סירב לנטוש את קהילת היהודים בלטביה ולעלות לארץ. הדבר היה כאילו הודה בכך שרעיון האוטומוניזם היהודי נכשל. על פי גרסה אחרת הוא אכן סירב בהתחלה לעלות אך בשנת 1941 התרצה והסכים – אלא שכעת אנשי היישוב טענו כי עדיף לקדם עליה של פעילים ציונים והוא כידוע – ממש לא השתייך לקבוצה הזו. גם ניסיון להבריח אותו לארה"ב כשל, ככל הנראה. נוסף על כך, נראה שבזמן אמת דובנוב פחות דאג לגורלו – ובעיקר דאג מה יקרה לארכיון הנרחב שלו, וניסה לדאוג לכך שכתביו יינצלו ויישמרו. כשהנאצים נכנסו לריגה, הוא נתפס יחד עם שאר יהודי העיר. על פי עדויות של ניצולים, בהיותו ישיש וחולה, הנאצים לא הצעידו אותו לגיא ההריגה. הם ירו בו בתוך שטח הגטו, וכך בא הקץ על ההיסטוריון הלאומי, שמעולם לא היה ציוני.

 

The post דובנוב פינת עם עולם: ההיסטוריון הלאומי שהתנגד לציונות appeared first on בית התפוצות.

]]>