בלוג – בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Thu, 25 Apr 2019 17:05:55 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=4.9.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בלוג – בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 החאפרים באים: חטיפות הילדים היהודים ברוסיה הצארית https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%97%d7%90%d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a8/ Tue, 23 Apr 2019 12:27:22 +0000 https://www.bh.org.il/?p=41663 יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, הייתה ידועה כבעלת תאווה מינית שאינה יודעת שובעה. האגדות מספרות כי בערוב ימיה מאסה במאהביה הרבים, ועברה לספק את צרכיה המיניים באמצעות הולכים על ארבע. לפי אותן אגדות יקטרינה החזירה את נשמתה לבורא בעיצומו של אקט סוער עם…סוס. אף-על-פי שאגדה זו הופרכה, על העובדה שיקטרינה הגדולה הייתה בעלת יצר, אין עוררין. [...]

The post החאפרים באים: חטיפות הילדים היהודים ברוסיה הצארית appeared first on בית התפוצות.

]]>
יקטרינה הגדולה, קיסרית רוסיה, הייתה ידועה כבעלת תאווה מינית שאינה יודעת שובעה. האגדות מספרות כי בערוב ימיה מאסה במאהביה הרבים, ועברה לספק את צרכיה המיניים באמצעות הולכים על ארבע. לפי אותן אגדות יקטרינה החזירה את נשמתה לבורא בעיצומו של אקט סוער עם…סוס.

אף-על-פי שאגדה זו הופרכה, על העובדה שיקטרינה הגדולה הייתה בעלת יצר, אין עוררין. בתקופת שלטונה היא הייתה אובסיסיבית לא רק לסקס, אלא גם לכיבוש ארצות, איסוף פתולוגי של יצירות אמנות, ורצח בתוך המשפחה. היסטוריונים סבורים כי היא זו שעמדה מאחורי חיסולו של בעלה, פיוטר השלישי, ואף זממה לרצוח את בנם המשותף, פאבל הראשון, אחרי שציוותה לערבב שברי זכוכית באוכל שהוגש לו.

אבל הנמסיס הגדול של יקטרינה היו מאות אלפי היהודים שהצטופפו באזור תחום המושב ברוסיה. יקטרינה תעבה את היהודים ועשתה הכל כדי לדכא את חייהם. בשנת 1791 היא הוציאה פקודה מיוחדת ששללה מרוב יהודי רוסיה את זכות האזרחות הרוסית, חייבה את היהודים העירוניים בתשלום מסים כפול מכפי ששילמו הנוצרים, וכפתה על יהודים שהתגוררו בכפרים לעבור להתגורר בערים, ולהפוך כהגדרתה ל-"יהודים מועילים".

חיילים יהודים בצבא הצאר הרוסי (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות גיטה קפלן)

חיילים יהודים בצבא הצאר הרוסי (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות גיטה קפלן)

בהרצאתו "ניסיון להבין את תשתית האנטישמיות" טוען הסופר א.ב יהושע כי המקור להבנת הפתוגן האנטישמי מצוי בהשלכת הפרוורסיות והיצרים האפלים והמודחקים עמוק עמוק בנפש האדם, אל גורמים זרים בחברה. לדעתו רק ככה אפשר להסביר את השנאה העזה לעם היהודי, שהיה "הזר" ו-"האחר" האולטימטיבי במשך מאות שנים. האם יקטרינה הגדולה השליכה את היצרים האפלים שלה על הז'ידים? (כינוי גנאי סלאבי ליהודים)? ליהושע הפתרונים. אולי.

מה שבטוח הוא ששנאת יהודים זרמה בדם של משפחת רומנוב. בשנת 1804 הקים נכדה של יקטרינה, הצאר אלכסנדר הראשון, את "הוועדה לשיפור מצבם של היהודים" שישיבתה הראשונה נפתחה במילים הבאות: "היהודים הם יסוד זר האחראי לבעיות הכלכליות והחברתיות במערבה של רוסיה". אבל הגרוע מכולם היה ניקולאי הראשון, אחיו של אלכסנדר, שהתמנה לקיסר בשנת 1825 וכונה בפי היהודים "המן הרוסי". הוא מאוד לא אהב את העובדה שיהודים לא מתגייסים לצבא, ובשנת 1827 גזר על צו גיוס הקורא לגיוסם של ילדים יהודיים בגילאי 12 למשך 25 שנה. ילדים אלו חיו בתנאים קשים ותחת משמעת קפדנית במוסדות להכשרה צבאית, ובהגיעם לגיל 18 חוילו לשירות צבאי מלא.

הכינוי שקיבלו היה "הקנטוניסטים" וסיפורם של אותם ילדים הצמיח את אחת התופעות החברתיות המזעזעות שחוותה הקהילה היהודית בגלות, כזו שלפרקים מזכירה את שהתרחש באירופה בין השנים 1939-1945. בדומה לנאצים שהשיתו את העבודה המלוכלכת על "היודנראט", כך הטיל ניקולאי על ראשי הקהילה היהודית את האחריות לסיפוק מכסות המתגייסים.

הרצל יענקל צם, קנטוניסט ששירת 41 שנה בצבא הרוסי והיה אחד הבודדים שהגיע לדרגת קצין מבלי שהסכים להמיר את דתו

הרצל יענקל צם, קנטוניסט ששירת 41 שנה בצבא הרוסי והיה אחד הבודדים שהגיע לדרגת קצין מבלי שהסכים להמיר את דתו

עד מהרה גובש המפתח החלוקתי: ראשי הקהל, המקורבים והפרנסים, בעלי הבתים העשירים, גברים נשואים ותלמידי החכמים קיבלו פטור מגיוס. מי שהצטוו להקריב את ילדיהם על מזבח מכסות  הצאר הרוסי היו בני המעמדות הנמוכים. העניים, הרוכלים, האלמנות ופשוטי העם. אלא מה.

הורים אלו אמנם היו עניים, אבל לא מטומטמים. הם ידעו שגיוס בניהם לפרק זמן של 25 שנה לצבא, משמעותו ניתוק הקשר עם הילדים לתמיד. אחת המטרות המרכזיות של ניקולאי הייתה להטביל את הילדים לנצרות במוסדות לחינוך מחדש. ניקולאי שאף לנתק את הילדים לא רק מהוריהם הביולוגיים, אלא גם מזהותם היהודית.

בזיכרונותיו על העיירה מספר יחזקאל קוטיק על תופעת "נישואי הבהלה" שהייתה שכיחה באותן שנים, כשהורים עניים מיהרו לחתן את בניהם הקטנים, לעתים אפילו בני שש, כדי למנוע את גיוסם. היו גם הורים, מספר קוטיק, שכרתו בסכין קצבים את האצבע המורה של ילדיהם (האצבע עמה היו אמורים לירות ברובה).

חיילים יהודים בצבא הצאר, הקווקז, רוסיה 1896 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות נסים אלישייב, ישראל)

חיילים יהודים בצבא הצאר, הקווקז, רוסיה 1896 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות נסים אלישייב, ישראל)

הצורך לספק את המכסות הוליד תחום עיסוק מתועב שנחקק בהיסטוריה היהודית לדראון עולם בשם "חאפרים" (חטפנים ביידיש). משימתם של החאפרים הייתה לחטוף ילדים קטנים ממשפחות עניות לצורך גיוסם לצבא. "המראות היו קשים מנשוא", כתב קוטיק בזיכרונותיו,  "מבעיתים מכל המחזות שנראו בקרב היהודים. החטפנים היהודים הגיעו לעיר בלי שאיש ידע על כך. הם התייצבו במשטרה עם אישורים מהשלטון המציינים כי הם הם החטפנים. המשטרה העמידה לרשותם חיילים ככל הנדרש ובחצות הליל הם היו מקישים על הדלת. אם הדלת לא נפתחה מיד הם היו מנפצים אותה ואת מנעוליה באמצעות כלים מיוחדים שהביאו עמם. הם נכנסו במהירות, גררו באכזריות גדולה את האיש הצעיר, ועזבו במהירות".

על המצב בעיירה שבה התגורר מספר קוטיק כי "בקאמניץ היו אז שלושה חטפנים. אחד מהם, אהרן–לייבלה, היה ממש אכזר כרוצח. בלבו לא היה אף שמץ של רחמנות. יחד איתו היו עוד שניים – חצקל ומושקה. תפקידם היה לחטוף ילדים בני שמונה ולגייסם לצבא".

ניקולאי הראשון. "המן הרוסי", 1830 לערך

ניקולאי הראשון. "המן הרוסי", 1830 לערך

את המשכורות של "החאפרים" שילמו ראשי הקהילה – שכר לפי ראש. לימים ימרקו את מצפונם ויטענו כי חטיפת הילדים היתה מס שהעניים החזירו לקהילה בתמורה לכל השנים בהם נהנו מתמיכה כלכלית מצד עשירי הקהילה.

בספרו "גזרת הקנטוניסטים ברוסיה" מתאר יוסף מנדלוביץ' את השפעת המעשים האלה על המשפחות: "אמהותיהם של החטופים מתו לרוב משברון לב, והאבות והנשים נותרו בעלי מום לאחר המאבק בחטפנים. הבכי והיללות של המשפחות הללו עלה עד לב השמים".

בשנת 1855 קם מלך חדש על רוסיה, אולם בניגוד לסיפור המקראי, לשם שינוי היה זה מלך טוב. אלכסנדר השני, בנו של ניקולאי ונינה של יקטרינה הגדולה, שכונה גם "הצאר הטוב" ו-"המשחרר", שבר את שרשרת האנשטימיות המשפחתית. הוא הנהיג רפורמות מרחיקות לכת לטובת היהודים ובראשם הענקת שוויון זכויות יחסי ליהודים וחשוב מכל – ביטול "גזרת הקנטוניסטים".

אבל הפחד עדיין נמצא שם. מאז חלפו יותר מ-160 שנה ועדיין בכל פסח אנו חוששים שאיזה ניקולאי, יקטרינה או צורר אחר יקומו עלינו לכלותנו. אז שיהיה חג שמח ובעיקר נטול גזירות.

The post החאפרים באים: חטיפות הילדים היהודים ברוסיה הצארית appeared first on בית התפוצות.

]]>
הרי את מסורבת לי: מעבדות לחירות עם מטוס חטוף https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%91%d7%aa-%d7%9c%d7%99-%d7%9e%d7%a2%d7%91%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%9e%d7%98%d7%95%d7%a1/ Thu, 18 Apr 2019 09:01:29 +0000 https://www.bh.org.il/?p=41573 אם להשתמש במונחים יונגיאניים, הניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967 סימל את השלמת המהפך הארכיטיפי בנפשו של היהודי המצוי. מזה של "היהודי הגלותי" הפאסיבי, הכנוע והנרדף, עליו ביאליק מתח ביקורת ארסית בפואמה "בעיר ההריגה" עוד בשנת 1903, לארכיטיפ "היהודי הלוחם", האמיץ, הגיבור, העשוי ללא חת, שחיסל את האויב המר בשישה ימים של גבורה [...]

The post הרי את מסורבת לי: מעבדות לחירות עם מטוס חטוף appeared first on בית התפוצות.

]]>
אם להשתמש במונחים יונגיאניים, הניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967 סימל את השלמת המהפך הארכיטיפי בנפשו של היהודי המצוי. מזה של "היהודי הגלותי" הפאסיבי, הכנוע והנרדף, עליו ביאליק מתח ביקורת ארסית בפואמה "בעיר ההריגה" עוד בשנת 1903, לארכיטיפ "היהודי הלוחם", האמיץ, הגיבור, העשוי ללא חת, שחיסל את האויב המר בשישה ימים של גבורה מזוקקת. את הקתרזיס סיפק שחרור הכותל המערבי. לא רק שחרור פיסי של האתר הקדוש ביותר לעם היהודי, אלא גם שחרור נפשי וסופי בהחלט – מהרפיסות של "היהודי הגלותי".

המהפכה התודעתית, שהחלה בהקמת ארגון "בר גיורא" בשנת 1907, דרך "ההגנה", המחתרות היהודיות, מלחמת תש"ח ומבצע קדש, והושלמה בקרשנדו הלאומי של ששת הימים, יצרה תיבת תהודה רגשית לא רק בקרב ישראלים שהיו נתונים במצוקה קיומית אמיתית לפני המלחמה, אלא גם בקרב יהדות העולם. יהודי אמריקה, צרפת, אנגליה וברית המועצות. כולם עלו על טריפ משיחי-ציוני, שלא היה כמותו מאז ימי ממלכת ישראל המקראית.

אולם המקרה של יהודי בריה"מ היה בכל זאת ייחודי. הם, בניגוד לשאר יהודי העולם החופשי, חיו מאחורי "מסך הברזל", בתחומי מעצמה סובייטית שתמכה בצבאות ערב, סיפקה להם אמל"ח ופעלה בעקיפין לחיסול מדינת ישראל. הנאמנות האזרחית הכפולה, מנת חלקם של כל יהודי ויהודיHה שחיים בתפוצות, הייתה אצלם באוקטן גבוה במיוחד. אם תוסיפו לכך את האימה היום-יומית מהמשטרה החשאית ואווירה ה"אורוולית" הכללית, תקבלו סיטאוציה שבה להיות יהודי ציוני ברוסיה היה כמעט אוקסימורון. זו אולי הסיבה מדוע "מבצע חתונה" – ניסיון הבריחה של קבוצת ציונים הרפתקנים מברית המועצות – נחשב לאחת הפעולות ההירואיות במאבקם של יהודי בריה"מ לחירות.

חברי החוליה שנתפסה. דימשיץ ראשון משמאל בשורה העליונה (צילום מסך מאתר הסרט הדוקומנטרי "מבצע חתונה")

חברי החוליה שנתפסה. דימשיץ ראשון משמאל בשורה העליונה (צילום מסך מאתר הסרט הדוקומנטרי "מבצע חתונה")

מארק דימשיץ נולד ב-1927 בעיירה קטנה ליד חרקוב, אוקראינה, בן למשפחה יהודית טיפוסית שעברה בהצלחה את מכבש "החינוך מחדש" של מוסדות המשטר הסובייטי. במהלך מלחמת העולם השנייה התחוללה בחייו האישיים טרגדיה, כששני הוריו נפטרו בעת המצור הגרמני על לנינגראד. הטראומה המשפחתית, בשילוב הזדהות עם הצדק הסובייטי, הובילו לכך שביום פקודה התגייס דימשיץ לקורס טיס, שבסיומו שירת כטייס קרב בצבא האדום. בשנת 1960 השתחרר בדרגת רב-סרן, ועבד כטייס בחברה קטנה בבוכרה.

כמו רבים מיהודי בריה"מ, הידיעות על ניצחונה המוחץ של ישראל מול צבאות ערב במלחמת ששת הימים, כמו גם האנטישמיות והתעמולה האנטי-ציונית מצד השלטונות שתמכו במדינות ערב במלחמה, הציתו בליבו של מארק רגש ציוני עז ושאיפה לעלות לארץ ישראל. הבעיה הייתה שבימים ההם הסיכוי להשיג אשרת עלייה לישראל היה זהה לסיכוי לשיר את ההמנון האמריקאי במרכז מוסקבה, מבלי לחטוף כדור בראש.

מארק דימשיץ אמנם חי בגלות, אבל הוא לא היה "יהודי גלותי". וכך החלה מתרקמת בליבו מזימה; נועזת, מהפכנית, ויצירתית – חטיפת מטוס בלנינגראד והטסתו אחר כבוד לשוודיה. בחיפושיו אחר שותפים פגש מארק את הלל בוטמן, מהפעילים המרכזיים בתא הציוני בלנינגראד. על פי התוכנית שגיבשו השניים נוסעי המטוס יהיו יהודים ציונים שרוצים לעלות לארץ-ישראל, תחת סיפור כיסוי של טיסה לחתונה משפחתית גדולה בשטוקהולם (ומכאן שם המבצע). כמו כן, הוחלט להשתלט על הטייסים ללא סיוע כלי נשק, זאת כדי להבטיח שלא יהיו קורבנות. אם הטייסים יסרבו לשתף פעולה לטוס לשוודיה, יטיס דימשיץ בעצמו את המטוס.

הפגנה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב נגד משפטי לנינגארד (צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית)

הפגנה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב נגד משפטי לנינגארד (צילום: משה מילנר, לשכת העיתונות הממשלתית)

דימשיץ ובוטמן הציגו את התכנית הנועזת בפני חברי התא הציוני בלנינגראד. האחרונים התלהבו בהתחלה, אולם בהמשך הביעו חשש שכישלון המבצע יוביל לקץ התנועה הציונית בבריה"מ. משלא הצליחו להגיע להכרעה, הוחלט להעביר שאילתא לממשלת ישראל. הימים היו ימי פסח ובמקרה או שלא, תחליטו אתם, הזדמן לבית הכנסת בלנינגראד תייר יהודי מנורווגיה בשם "רמי". חברי התא העבירו דרך "רמי" שאלה בזו הנוסח: מהי חוות דעתה של ממשלת ישראל ביחס לתוכנית חטיפת המטוס? המסר הועבר לשגרירת ישראל באוסלו, היישר ללשכת ראש הממשלה גולדה מאיר בירושלים. תשובת ממשלת ישראל הייתה שלילית, וכפי שהגיעה טלפונית לחברי הוועד הלנינגראדי "הפרופסור, שהוא הסמכות הרפואית הגבוהה, איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה". בעקבות התשובה הקטגורית הסתלקו אנשי לנינגראד מהתוכנית.

אבל דימשיץ לא הרפה ולמרות התנגדות ממשלת ישראל, פנה לאנשי התא הציוני בריגה שהסכימו לשתף עמו פעולה. בין השותפים לסוד היו סילווה זלמנסון, בעלה פעיל החופש אדוארד קוזניצוב שכבר הספיק לרצות 7 שנים בגין תעמולה אנטי-סובייטית, אחיה של סילווה – וולף זלמנסון וישראל זלמנסון, חברם יוסף מנדלביץ', אריה חנוך, גיסו של מנדלביץ' ואשתו מרי, וכן משפחתו של דימשיץ – אלה אשתו ושתי בנותיו, יוליה (15) וליזה (19).

אור לבוקר ה-15 ביוני 1970 הגיעו 12 מחברי הקבוצה לשדה התעופה "סמולני" ליד לנינגראד. עד מהרה הבחינו שעוקבים אחריהם אך החליטו בכל זאת "ללכת לתוך עניבת החנק ולא לאחור" כפי שתיאר זאת הלל בוטמן בספרו "לנינגראד-ירושלים וחנייה ארוכה ביניהן". כמה צעדים לפני העלייה למטוס, נעצרו דימשיץ וחבריו בידי אנשי הק.ג.ב. בדיעבד, כך הסתבר, הם ידעו על המבצע כבר מספר חודשים.

אדוארד קוזניצוב וסילווה זלמנסון, רעייתו דאז והאישה היחידה שעמדה לדין במשפט לנינגארד (צילום מסך מאתר הסרט הדוקומנטרי "מבצע חתונה")

אדוארד קוזניצוב וסילווה זלמנסון, רעייתו דאז והאישה היחידה שעמדה לדין במשפט לנינגארד (צילום מסך מאתר הסרט הדוקומנטרי "מבצע חתונה")

משפט לנינגראד הראשון, כך כונה המשפט של חברי הקבוצה, החל ב-15 בדצמבר 1970. חברי הקבוצה הואשמו בבגידה במולדת. אשתו של דימשיץ ושתי בנותיהן שוחררו, אבל על חלק מחברי הקבוצה נגזרו עונשי מאסר ממושכים ועל שניים – דימשיץ וקוזניצוב – הושת עונש מוות. בעקבות לחץ בינלאומי הומתק דינם של השניים למאסר, וכעבור תשע שנים שוחרר דימשיץ במסגרת חילופי שבויים. כשהמריא לארץ בטיסה מניו יורק, התקבל במחיאות כפיים סוערות.

בישראל עבד דימשיץ בתעשייה האווירית במשך שבע וחצי שנים, עד פרישתו לפנסיה מוקדמת. בשנותיו האחרונות התגורר ברחובות ועסק בציור. דימשיץ נפטר לפני ארבע שנים ונטמן ליד אשתו, אלה. לרגל הפסח ראוי לחזור לסיפור שלו ושל חבריו, גיבורים אלמונים ולוחמי חירות, שהבקיעו את מסך הברזל וסללו את הדרך לעליות הגדולות מבריה"מ.

The post הרי את מסורבת לי: מעבדות לחירות עם מטוס חטוף appeared first on בית התפוצות.

]]>
אברהם קישקע, יוסף הרינג וסוניה צימעס: איך הגיעו מאכלים לשמות משפחה? https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%a7%d7%99%d7%a9%d7%a7%d7%a2-%d7%99%d7%95%d7%a1%d7%a3-%d7%94%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%92-%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%94-%d7%a6%d7%99%d7%9e%d7%a2%d7%a1-%d7%90%d7%99/ Wed, 17 Apr 2019 08:59:25 +0000 https://www.bh.org.il/?p=41558  חיים גיוזלי, מנהל אגף מאגרי מידע  גפילטע פיש הוא ככל הנראה המפורסם ביותר בין המאכלים של יהודי מזרח אירופה. בורשט, שמאלץ ובייגל הם מאכלים ידועים אחרים, אבל מעטים יודעים ששמותיהם של המאכלים הידועים הללו הם גם שמות משפחה יהודיים, כמו גם באבקה, קישקע, צימעס ורבים אחרים. גם היום חיים בישראל לפחות מאה אנשים ששם משפחתם [...]

The post אברהם קישקע, יוסף הרינג וסוניה צימעס: איך הגיעו מאכלים לשמות משפחה? appeared first on בית התפוצות.

]]>
 חיים גיוזלי, מנהל אגף מאגרי מידע

 גפילטע פיש הוא ככל הנראה המפורסם ביותר בין המאכלים של יהודי מזרח אירופה. בורשט, שמאלץ ובייגל הם מאכלים ידועים אחרים, אבל מעטים יודעים ששמותיהם של המאכלים הידועים הללו הם גם שמות משפחה יהודיים, כמו גם באבקה, קישקע, צימעס ורבים אחרים. גם היום חיים בישראל לפחות מאה אנשים ששם משפחתם הוא "הרינג" ובארה"ב חיים מעל מאה אחרים הנושאים את שם המשפחה "שמאלץ".

מקורם של חלק משמות המשפחה האלה ביידיש, כגון גיטפלייש ("בשר טוב"), וייסברוט ("לחם לבן"), או פפרקיכן (סוג של עוגית זנגוויל), שמות אחרים נגזרו מגרמנית, למשל וייסקראוט ("כרוב לבן") או זאוראפל ("תפוח חמוץ") וגם השפה הפולנית שופעת דוגמאות של שמות משפחה שנגזרו משמות של מאכלים, למשל: הרבטה ("תה"), צ'וסנק ("שום"), אובז'נק (סוג של בייגל).

זאב אנגלמאיר: "קן לקרפיון" "ויהי צחוק" – הומור יהודי מסביב לעולם. תערוכה של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, 2018

זאב אנגלמאיר: "קן לקרפיון" "ויהי צחוק" – הומור יהודי מסביב לעולם. תערוכה של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, 2018

לאבותיהם של יוצאי מזרח אירופה היה יחס מיוחד למאכלים שלהם, יחס שבא לידי ביטוי בחלק משמות המשפחה שהם אימצו במהלך המאה ה-19. מתברר ששמות משפחה שנגזרו משמות של מאכלים יהודיים, תבלינים, מצרכים או משקאות היו יותר נפוצים ממה שנהוג לחשוב, בעיקר בקרב יהודי פולין, גליציה ותחום המושב היהודי באימפריה הרוסית. בדיקה של קטגוריה זו של שמות משפחה מאפשרת תובנה נוספת על אורח החיים של היהודים האשכנזים.

מה הייתה הסיבה בגללה הם אימצו את שמות המשפחה האלה? בקרב האוכלוסייה היהודית בארצות מרכז ומזרח אירופה במהלך העשורים הראשונים של המאה ה-19, בחירת שם המשפחה נבע מדרישות החקיקה שנכפו על היהודים על ידי השלטונות בארצות מגוריהם. מאז ומעולם יהודים חיו ללא שם משפחה. מבחינת ההלכה היהודית או אורח החיים היהודי-מסורתי אין צורך בשם משפחה במובן המודרני של המושג, דהיינו שם שהוא משותף לקרובי אותה משפחה ואשר עובר בירושה מדור לדור, ללא שינוי.

כאשר יהודים נאלצו לאמץ שמות משפחה בתחילת המאה ה-19, היה רק טבעי שכינויים רבים הפכו לשמות משפחה קבועים העוברים מדור לדור, ובכלל זה גם שמות משפחה שנגזרו משמות של מאכלים. שמות משפחה אלה מהווים מקור מידע מידע חדש ומפתיע על חיי היום-יום בקהילות היהודיות של מרכז ומזרח אירופה לפני כמאתיים שנים.

אבל השימוש בכינויים היה נפוץ בין יהודים בכל הקהילות עוד בעת העתיקה. במקביל לאימוץ שמות פרטיים משפות המקום, יהודים רבים – גברים ונשים, זקנים וצעירים – היו מוכרים בקרב קהילתם בכינויים שניתנו להם על ידע קרובי משפחה או חברים אחרים בקהילה.

הכינויים נגזרו ממגוון מקורות. חלק מהכינויים שיקפו תכונות פיזיות, כגון גובה האדם – לנג ("ארוך"), קורץ ("קצר") או מוגבלויות גופניות – בלינדר או שלפק (פירשום של שניהם "עיוור"), טאובה ("חירש"), גראו (אדם בעל זקן או שיער אפור). כינויים אחרים התייחסו ליכולות האינטלקטואליות: קלוגר / קליגר ("חכם" / "נבון"), גלרטר ("מלומד") או למעמד הסוציו-אקונומי של האדם: בדניאק (מהמילה "ביאדני", שפירושה בפולנית "עני") או גזדאג ("עשיר", בהונגרית).

קבוצת שמות משפחה נוספת נגזרו משמות של עיסוקים. כינוי הקשור בעיסוקו של אדם שימש כסוג של כרטיס ביקור. הורים נזקקים צריכים לתקן נעלים כדי שעוד אחת מילדיהם יוכל לנעול אותם? יענקל שוסטר ("הסנדלר") הוא הכתובת. חלון שבור בבית? יוסל גלוזמן ("הזגג") הוא המומחה. איפה קונים חלה לשבת? מוישה זמלמן ("אופה הלחמניות") הציע את המחירים הנמוכים ביותר בעיירה.

ומה לגבי אכלן שנהנה ממנה גדושה של קרפעלך? ייתכן שניתן לו הכינוי "קרעפל".  אפשר שזה היה מקורו של שם המשפחה של יונס קרעפל (1874 – 1940), עיתונאי וסופר שכתב ביידיש ובגרמנית, יליד העיירה דרוהוביץ' במזרח גליציה אשר נספה במחנה הריכוז הנאצי בבוכנוולד לאחר שנתיים של עבודות כפייה.

בני משפחת בולקה, טורק, פולין, 1910 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות אלן טור)

בני משפחת בולקה, טורק, פולין, 1910 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות אלן טור)

 

The post אברהם קישקע, יוסף הרינג וסוניה צימעס: איך הגיעו מאכלים לשמות משפחה? appeared first on בית התפוצות.

]]>
אלויזי ארליך: האלוף היהודי ששרד את אושוויץ בזכות טניס שולחן https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%96%d7%99-%d7%90%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%9a-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%a9%d7%a8%d7%93-%d7%90%d7%aa-%d7%90%d7%95%d7%a9%d7%95/ Wed, 10 Apr 2019 13:49:17 +0000 https://www.bh.org.il/?p=41405 אסתי אקרמן, יהודייה בת 17 מניו יורק, היא מבכירות טניסאיות השולחן בארצות הברית, ואמורה להתחרות במשחקים האולימפיים של 2020. כאלופת טניס שולחן יהודייה, אקרמן למעשה צועדת בנתיבה של מסורת ארוכה של הצלחה יהודית בענף ספורט זה. בראשית התפתחות הענף, כשטניס שולחן התחיל להתפשט ברחבי אירופה, רבים מהאלופים הראשונים בטניס שולחן היו יהודים ממזרח אירופה ומגרמניה. [...]

The post אלויזי ארליך: האלוף היהודי ששרד את אושוויץ בזכות טניס שולחן appeared first on בית התפוצות.

]]>
אסתי אקרמן, יהודייה בת 17 מניו יורק, היא מבכירות טניסאיות השולחן בארצות הברית, ואמורה להתחרות במשחקים האולימפיים של 2020. כאלופת טניס שולחן יהודייה, אקרמן למעשה צועדת בנתיבה של מסורת ארוכה של הצלחה יהודית בענף ספורט זה.

בראשית התפתחות הענף, כשטניס שולחן התחיל להתפשט ברחבי אירופה, רבים מהאלופים הראשונים בטניס שולחן היו יהודים ממזרח אירופה ומגרמניה. לנוכחותם הדומיננטית של יהודים בענף היו כמה גורמים הכרוכים זה בזה: זה היה ספורט חדש שהתפתח בעשורים הראשונים של המאה העשרים, ולכן לא התאפיין במחסומים ההיסטוריים כמו ענפים ותיקים יותר, שנטו לחסום יהודים, רשמית ולא רשמית. כמעט ולא היתה אפוא התנגדות מבחוץ ליהודים שהתעניינו בענף הצומח.

במקביל, הבשילו התנאים הפנימיים בקרב היהודים עצמם לחדירה לספורט החדש, שכן במאה העשרים נולד בקהילות רבות הצורך ביצירתו של "היהודי החדש", זה שהתרחק מהיכלות הספר והלימוד ואורח חייו הלך והתרכז סביב פעילות גופנית. המשמעות היתה, שבקרב היהודים נהיה יותר ויותר מקובל ואף רצוי לעסוק בספורט, ובאופן טבעי ספורטאים יהודים בתחילת דרכם נמשכו לטניס השולחן, שהיה ענף פתוח יחסית.

שחק טניס שולחן במחנה קיץ של "מסד". פנסילבניה, ארצות הברית 1964. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שלמה ד"ר שולזינגר

שחק טניס שולחן במחנה קיץ של "מסד". פנסילבניה, ארצות הברית 1964. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שלמה ד"ר שולזינגר

אחד מאותם ספורטאים צעירים, שאפילו כבש את צמרת הענף, היה אלויזי "אלכס" ארליך. הוא נולד בשנת 1914 בכפר בוקובסקו, פולין, ואז עבר עם משפחתו ללבוב, שם התחיל לשחק טניס שולחן במועדון ספורט יהודי "חשמונאים", ובתוך כך נהיה לאחד מאלופי המקצוע בפולין. בשנת 1934 דורג במקום השמיני ברשימת הספורטאים האהודים ביותר בפולין.

הרגע המכונן בקריירה של ארליך הגיע בשנת 1936, במהלך אליפות טניס שולחן בפראג, כשהתמודד מול הרומני פנט פרקש, גם הוא שחקן טניס שולחן יהודי. המשחק שבר שיא היסטורי בשל אורכו – חילופי החבטות של ארליך ופרקש נמשכו שעתיים ו12 דקות; הכדור חצה את הרשת יותר מ 12,000 פעמים. לפי הדיווחים, אחרי 70 דקות של משחק, כשהתוצאה עדיין היתה 0-0, כבדו זרועותיהם של השחקנים והתעייפו, לכן ארליך החליף ידיים והמשיך לשחק ביד שמאל. אחרי 85 דקות השופט, גבור דינר, הוחלף כי נתפס לו הצוואר.

אלויזי ארליך בפעולה (ארכיון התאחדות טניס שולחן הבין לאומית)

לבסוף, אחרי יותר משעתיים, ארליך זכה בנקודה הראשונה במשחק, אחרי שזרועו של פרקש נתפסה. ועדיין המשחק לא נגמר! עשרים דקות אחרי הנקודה השנייה, פרקש החליט שדי לו, "שילח בפראות את הכדור והמחבט גם יחד לעבר ראשו של ארליך, וירד בריצה מהמגרש תוך כדי צווחות". אחרי המשחק הזה שינתה הפדרציה הבין-לאומית לטניס שולחן את החוקים והגבילה כל משחק למקסימום של עשרים דקות, כשהמנצח הוא מי שמוביל ברגע הסיום.

קריירת טניס השולחן הצילה בסופו של דבר את את חייו של ארליך. במלחמת העולם השנייה הוא נשלח לאושוויץ, וכשהיה כבר בדרך אל תאי הגזים, שומר נאצי אחד זיהה את השחקן המפורסם ושלף אותו מהתור ברגע האחרון. הוא הצליח לשרוד במלחמה ולחזור לקריירת הספורט שלו, וזכה באליפויות בהולנד, בצרפת, בגרמניה ובהולנד. ארליך גם אימן שחקני טניס שולחן, פיתח טכניקות משחק חדשות ופתח מרכזים לטניס שולחן בצרפת. הוא נפטר בשנת 1992.

בקרב יהודים רבים, טניס שולחן נהיה מספורט מקצועי למשחק פופולרי שמשחקים כתחביב, על שולחן במרתף בשבתות אחר הצהריים, כך גם אסתי אקרמן התוודעה למעשה למשחק. כך או כך, בין אם במשחק תחרותי או רק לשם ההנאה, טניס שולחן הוא חלק מהסיפור היהודי כבר מאה שנים.

רחל דרוק היא מנהלת פרויקטים בין לאומיים במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות

The post אלויזי ארליך: האלוף היהודי ששרד את אושוויץ בזכות טניס שולחן appeared first on בית התפוצות.

]]>
הגעתם ליעד: הקרטוגרפים היהודים שבלעדיהם לא היה WAZE https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%92%d7%a2%d7%aa%d7%9d-%d7%9c%d7%99%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%98%d7%95%d7%92%d7%a8%d7%a4%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%91%d7%9c%d7%a2%d7%93%d7%99/ Thu, 04 Apr 2019 10:46:28 +0000 https://www.bh.org.il/?p=41316 באחד מקטעי הסטאנד-אפ המפורסמים של הקומיקאי לואי סי.קיי, הוא מפנה את זעמו לאנשים שלא מפסיקים להתלונן על השירות שמוגש בזמן טיסות. "אתם פאקינג יושבים על כיסא שעף בשמיים", הוא רושף כנגדם, "ועוד יש לכם את החוצפה להתלונן שהחביתה לא הגיעה עם פטריות?". נזכרתי בקטע הזה, כי לא מזמן הזדמן לי לנסוע עם נהג מונית עצבני [...]

The post הגעתם ליעד: הקרטוגרפים היהודים שבלעדיהם לא היה WAZE appeared first on בית התפוצות.

]]>
באחד מקטעי הסטאנד-אפ המפורסמים של הקומיקאי לואי סי.קיי, הוא מפנה את זעמו לאנשים שלא מפסיקים להתלונן על השירות שמוגש בזמן טיסות. "אתם פאקינג יושבים על כיסא שעף בשמיים", הוא רושף כנגדם, "ועוד יש לכם את החוצפה להתלונן שהחביתה לא הגיעה עם פטריות?".

נזכרתי בקטע הזה, כי לא מזמן הזדמן לי לנסוע עם נהג מונית עצבני במיוחד. תוך כדי שיחה איתו הבנתי מה מקור העצבים. WAZE. לטענתו אפליקציית הניווט מטעה אותו פעמים רבות וגם יש לה נטיה, לפי התרשמותו המלומדת, לבחור דווקא במסלולים נידחים.

כמה אותו נהג כפוי טובה, חשבתי לעצמי. הרי הרגע הזה שבו WAZE שולף את הנתון המזוקק שמוביל אותו הכי מהר ליעד, הוא תולדה של ידע מצטבר שנרכש במאמץ עילאי וסזיפי במשך אלפי שנים. מאית שנייה קסומה שמנקזת לתוכה את כל ההישגים האדירים שהמדע הגיע אליהם -במתמטיקה, פיזיקה, גאומטריה, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה – ולו, לנהג המונית המפונק, יש את החוצפה להתלונן?

מדבר סהרה, צפון מערב אפריקה, מתוך האטלס הקטאלני

מדבר סהרה, צפון מערב אפריקה, מתוך האטלס הקטאלני

משם הפליג לו הדמיון להרהר בכל העניין הזה של טכנולוגיות ניווט, וליתר דיוק, בסיפורם המרתק של אברהם ויהודה לבית קרסקס – אב ובן שחיברו את "האטלס הקטלאני" – אחת מיצירות המופת הגיאוגרפיות הגדולות של ימי הביניים. זוכרים אותו, את האטלס? עד לפני כמה שנים היה ניתן למצוא אותו כמעט בכל בית. כיום, בשנת 2019, הוא הפך לפריט וינטג', מעצור לדלת, שפינה את מקומו לאפליקציות טכנולוגיות כמו google Maps, Google Earth  וכמובן Waze – ידידינו.

ועדיין, "חכמת נהג המונית" צריכה לשמש עבורנו נורת אזהרה. כי טכנולוגיה לא מופיעה יש מאין. טכנולוגיה היא הצטברות של ידע על גבי ידע. שכבה על שכבה, כשכל שכבה תלויה ונגזרת מקודמתה. את "האטלס הקטלאני" של אברהם קרסקס ובנו, יהודה, בהחלט אפשר למקם כאחת השכבות בהתפתחות טכנולוגיית עולם הניווט.

אברהם קרסקס נולד ב-1325 באי מיורקה, בן לשושלת רבנים. כיום מיורקה ידועה בעיקר כיעד תיירותי אטרקטיבי לחובבי ויטמין די ובטן-גב, אולם בימים ההם שימש האי כמרכז סחר עולמי ומקום מושבם של אליטת מלומדים: אסטרונומים, קרטוגרפים, ממציאי כלי ניווט, רופאים ועוד.

כבר מגיל צעיר החל אברהם לטפח סקרנות עזה לחוכמות החיצוניות ונחשב לאמן של בניית שעונים, מצפנים וכלי ניווט אחרים. אולם את עיקר מרצו הוא השקיע בתחום הקרטוגרפיה, והיה אחד החברים הבולטים בבית הספר המיורקי לקרטוגרפיה, שנחשב לפורץ דרך בתחומו. במסמכים מאותה תקופה הוא הופיע כ-"קרסקס היהודי". כשבגר והקים משפחה הנחיל אברהם את תשוקתו לתורות המיפוי גם לבנו יהודה, ועד מהרה שמם של האב ובנו הלך לפניהם כקרטוגרפים הבולטים ביותר בקרב מלומדי מיורקה.

מצפן בצורה שושנת הרוחות, מתוך האטלס הקטאלני, הראשון שהופיע על גבי מפה

מצפן בצורה שושנת הרוחות, מתוך האטלס הקטאלני, הראשון שהופיע על גבי מפה

אולם את מקומם בספרי ההיסטוריה הם קנו בשנת 1375, כשקיבלו ממלך אראגון, חואן הראשון, משימה לחבר מספר מפות ניווט של העולם, תוך שימת דגש על פירוט רחב יותר מהמפות המקובלות עד אותה עת. ההוראה של המלך הייתה פשוטה: לכלול במפה את כל "מזרח ומערב" ולהוסיף "על כל מה שקיים מערבה ממיצרי גיברלטר". השכר, 150 מטבעות זהב אראגוני ו-60 פאונד מיורקי, אפשר לאב ובנו להקדיש את כל זמנם לפרויקט המלכותי. השניים הסתגרו בביתם ברובע היהודי של פלמה דה מיורקה והשלימו את המלאכה כעבור שנה. התוצאה הייתה יצירת מופת. לא פחות.

"האטלס הקטלאני" המרהיב ביופיו הורכב משש מפות צרות וארוכות מסודרות זו לצד זו, עמוסות בציורים יפהפיים בהם רואים בין היתר את מרקו פולו רוכב על גמלים לסין, לצד מאורעות ופלאים נוספים מרחבי העולם. ששת המפות הונחו על לוחות עץ סגורים בכריכת עור והכילו טקסטים שהעשירו את הקורא בידיעות מרחיבות דעת בקוסמוגרפיה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה. טקסטים אלה לוו באיורים מרהיבים שהדגישו את צורת כדור הארץ וסיפקו הצצה נדירה על תמונת העולם במאה ה-14. בנוסף הכיל האטלס מידע חיוני למלחים אודות גאות ושפל וכיצד ניתן להבחין בהם בשעות החשיכה.

אמריקה, שטרם התגלתה לאירופה באותה עת, אינה מופיעה באטלס וגם היבשות האחרות נראות מקטועות ומעורפלות. לעומתם ניתן מקום של כבוד ליקירתנו – ירושלים – הממוקמת במרכז האטלס.

(לחצו על המפה לצפייה ברזולוציה גבוהה)
Montage of 8 pages (4 leaves) of the Catalan Atlas

מונטאז' של 8 דפים, על גבי ארבעה קנבסים, של האטלס הקטאלני

חידוש נוסף של האטלס היה בצורת איורים יפהפיים שבישרו את הופעת האייקונים המפורסמים באטלס המודרני. איורים של ערים נוצריות עם צלב, ערים מוסלמיות עם כיפה ונאמנויות פוליטיות של כל עיר מסומנות על ידי דגל רלוונטי. קווים אנכיים כחולים וגליים משמשים לסמל את האוקיינוסים ושמות של דרכים חשובות מתויגות באדום, בעוד שמות אחרים מסומנים בשחור. האיורים ורוב הטקסט מכוונים אל קצוות המפה, דבר המצביע על כך שהאטלס נועד לשימוש פרקטי ולא כפריט מוזיאלי ליודעי חן.

חוקרים מגדירים את "האטלס הקטלאני" של אברהם קרסקס ובנו כ"ניחוש המדויק ביותר של ימי הביניים למפת העולם". כיום, האטלס שמור בספריה הלאומית בפריז ובשנה הבאה, עם פתיחתה של תצוגת הקבע החדשה של מוזיאון העם היהודי בית התפוצות, יחכה לכם קיר שלם מבוסס על סריקה של האטלס המקורי.

אם זה בגלל תודעת "היהודי הנודד" או עקב סיבות אחרות, משפחת קרסקס סללה את הדרך להופעת קרטוגרפים יהודים נוספים בספרד, שהבולט מכולם היה אברהם זכות, קרטוגרף ואסטרונום בעל שם עולמי ששכלל את האַצְטְרוֹלָב – מכשיר הניווט הימי הפופולרי ביותר בימי הביניים, וזכה שנאס"א יקראו על שמו מכתש בירח – Zagut"".

אז בעוד שנה בדיוק, באפריל 2020, כשתצוגת הקבע החדשה שלנו תפתח את שעריה, שימו ב- WAZE "מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות" ובואו להתרשם בעצמכם מ"האטלס הקטלאני" מבית היוצר של הקרטוגרפים היהודים המחוננים, האב והבן לבית קרסקס. ואה כן, תגיעו עם הרכב שלכם, עזבו מוניות. פחות עצבים.

The post הגעתם ליעד: הקרטוגרפים היהודים שבלעדיהם לא היה WAZE appeared first on בית התפוצות.

]]>
פרנקפורט א-לה גילמן: האינטלקטואלים היהודים שעשו את הסיקסטיז https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a4%d7%a8%d7%a0%d7%a7%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%98-%d7%90-%d7%9c%d7%94-%d7%92%d7%99%d7%9c%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%9c%d7%a7%d7%98%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94/ Thu, 28 Mar 2019 13:01:14 +0000 https://www.bh.org.il/?p=41222 מבוכה. זו כנראה המילה שמיטיבה להגדיר את התחושה שחוו מרקסיסטים אדוקים אחרי מלחמת העולם הראשונה. כיצד – שאלו את עצמם לובשי חליפות טוויד גבוהי מצח שהתכנסו בסלונים של ברלין, וינה ולונדון – התפקששה לנו המהפכה הפרולטרית? איך דווקא רוסיה, אומה שמורכבת ברובה מאיכרים נבערים, אימצה את האוטופיה הקולקטיביסטית ועל הדרך עיקמה אותה, ולא הגרמנים, האוסטרים, [...]

The post פרנקפורט א-לה גילמן: האינטלקטואלים היהודים שעשו את הסיקסטיז appeared first on בית התפוצות.

]]>
מבוכה. זו כנראה המילה שמיטיבה להגדיר את התחושה שחוו מרקסיסטים אדוקים אחרי מלחמת העולם הראשונה. כיצד – שאלו את עצמם לובשי חליפות טוויד גבוהי מצח שהתכנסו בסלונים של ברלין, וינה ולונדון – התפקששה לנו המהפכה הפרולטרית? איך דווקא רוסיה, אומה שמורכבת ברובה מאיכרים נבערים, אימצה את האוטופיה הקולקטיביסטית ועל הדרך עיקמה אותה, ולא הגרמנים, האוסטרים, האנגלים או הצרפתים הנאורים? הרי על פי נבואתו של קרל מרקס, האב המייסד, אחרי הקפיטליזם הבוטה שאפיין את אירופה של ראשית המאה ה-20, פועלי כל העולם היו אמורים להתאחד ולשיר בגרון ניחר את האינטרנציונל?

ובעודם מתפלמסים כיצד לשפר את מצבם של הפועלים האומללים, נכנסה המשרתת והגישה להם קרמשניט עם קצפת חמה. באותו רגע ירד להם האסימון. אין ברירה. חייבים לעדכן את הגרסא. מוכרחים לשבת על המדוכה ולחשוב על דרך מתוחכמת יותר לשכנע את האספסוף המכור לאופיום הבורגני, שהוא חי בתודעה כוזבת. כך נולדה אסכולת פרנקפורט.

קצת רקע היסטורי. ב-1930 התמנה הפילוסוף היהודי-גרמני מקס הורקהיימר לעמוד בראש המכון למחקר חברתי באוניברסיטת פרנקפורט, שהקים פליקס וייל, מיליונר גרמני יהודי צעיר בעל השקפת עולם מרקסיסטית. הורקהיימר כינס סביבו חוג אינטלקטואלים מבריקים, בניהם תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, אריך פרום ו-וולטר בנימין. כולם מרקסיסטים, אנשי רוח, ויהודים שראו את עצמם כמתקני עולם במלכות קרל הלוי (שם המשפחה היהודי המקורי של קרל מרקס). כעבור שלושה עשורים, בשנות ה-60, תקבל החבורה את השם "אסכולת פרנקפורט", שם נרדף למסורת אינטלקטואלית של תיאוריה ביקורתית חברתית, שתהפוך לאחד מזרמי המחשבה המשפיעים במאה ה-20.

בחזית, משמאל: הורקהיימר, אדורנו. מאחור, בצד ימין: האברמס. היידלברג, 1964 (צילום: Jeremy J. Shapiro, Creative Commons)

בחזית, משמאל: הורקהיימר, אדורנו. מאחור, בצד ימין: האברמס. היידלברג, 1964 (צילום: Jeremy J. Shapiro, Creative Commons)

לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 עמדו חברי המכון בסכנה כפולה – הן בשל היותם מרקסיסטים והן בגלל היותם נימולים. חלק מהם הצליח להגר מגרמניה לארצות הברית, שם הקימו את המכון מחדש בניו-יורק, סמוך לאוניברסיטת קולומביה. המכון שב לגרמניה בשנת 1949 אולם חלק מחבריו, כמו מרקוזה ופרום, השתקעו באמריקה.

המסקנה המרכזית של אנשי אסכולת פרנקפורט הייתה שכדי להסביר את מלחמת המעמדות הנצחית בעידן פוסט מלחמות העולם, אי אפשר להישען רק על ניתוחו הכלכלי של מרקס, אלא יש לסנתז בין מספר דיסציפלינות – סוציולוגיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, ספרות, מדע המדינה וגם (ולא רק) כלכלה. לטענתם, הופעתה של התרבות הפופולארית בעקבות התעצמות אמצעי תקשורת ההמונים (טלוויזיה, רדיו, מוסיקה וקולנוע) הולידה זן חדש של מלחמת מעמדות, מורכבת, מתוחכמת וקשה לזיהוי ממבט ראשון.

כשמרקס ואנגלס חיברו את "המניפסט הקומוניסטי" באמצע המאה ה-19 הפער בין המעמדות היה מובהק. למשל, התעשיינים העשירים של ברלין נהגו לצפות בקונצרטים, בעוד הפועל הפשוט לא חלם על כך. היום, טענו אנשי האסכולה, כולם – העשירים והעניים – צופים בטלוויזיה. את ניצול הפועל בידי בעל המפעל במאה ה-19, החליף מבוך עכברים אנושי שמורכב מפיקסלים מרצדים, אמצעי תקשורת פוליפוניים וטכנולוגיה מתקדמת שהכניסה לבתי הפועלים את המקרר, מכונת הכביסה והברביקיו המתקפל. כל אלו יצרו מפלצת, כור מצרף בורגני שבו התגמולים – גגות הרעפים האדומים, פיסת דשא בחזית הבית ומכונית לכל פועל – הם האמצעים בהם משתמשים בעלי ההון כדי לגרום להמון להישאר כנוע ומרוצה.

וולטר בנימין, 1928

וולטר בנימין, 1928

לטענת הוגי האסכולה, האדם המודרני אמנם הכריע את הטבע באמצעות התקדמות המדע והטכנולוגיה והצליח לשפר את מצבו החומרי, אולם במקביל הפך לפאסיבי ורדום, נתון בלימבו בולמוסי של צריכה ומכור לגירויים מסיחי דעת שהמציאה "השיטה" כדי לסמם אותו ולמנוע מבעדו לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, ולחוות אהבה אמיתית ואושר. את המונחים הקלאסיים של האידיאולוגיה המרקסיסטית – "אמצעי ייצור", "יחסי ייצור" וכו' – החליפו הוגי האסכולה במושג "חרושת תרבות": מעין מפעל לייצור תכנים בכל המדיות, שאומר לאנשים מה לרצות, מה לחשוב ואיך להתנהג, ובדומה ללאומיות ולמוסד המשפחה מבית מדרשו של מרקס הישן, משמש מעין מסך עשן, מניפולציה צינית שכל ייעודה להרדים אתכם.

במילים אחרות, "חרושת התרבות" מילאה את זמנם הפנוי של אנשים בבידור כדי להסיט אותם מהשעמום שנוצר כתוצאה מעבודתם האוטומטית. מבול המוצרים, תכניות הטלוויזיה, תסכיתי הרדיו, הפרסומות, שלטי החוצות, הרחש-בחש האורבני, הינו כל כך אינטנסיבי שהוא אינו מאפשר לאזרחים לזהות שהם מנוצלים, ובכך נמנעת התנגדותם למערכת החברתית-כלכלית.

קרל מרקס בדמות "משה המודרני", מביא לעמי העולם את ספרו "הקפיטל", כתורת הצדק החברתי. גלויה. צרפת, 1906 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אוסף ז'ראר בנואה, ניס, צרפת)

קרל מרקס בדמות "משה המודרני", מביא לעמי העולם את ספרו "הקפיטל", כתורת הצדק החברתי. גלויה. צרפת, 1906 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אוסף ז'ראר בנואה, ניס, צרפת)

שעתם הגדולה של חברי "אסכולת פרנקפוקט" הגיעה בשנות ה-60 של המאה הקודמת באמריקה. ההיפים מסן פרנסיסקו, אנשי "תרבות הנגד" והתנועה לזכויות האזרח חיפשו את האשמים במצב ואנשי אסכולות פרנקפורט סיפקו להם את הנמסיס המושלם: השיטה, המנגנון, אותו מונוליט ענק וממורכז, המתנהל מעצמו על פי היגיון מכני, אדיש ומנוכר לסבל אנושי ולחלומותיהם של בני אדם. וכך לצלילי הטקסטים המושרים של ג'ניס ג'ופלין, בוב דילן וג'ואן באאז, עם עשן המריחואנה המסתלסל, הם קראו בהתלהבות את כתבי אדורנו ומרקוזה. והתמכרו.

יש לומר בכנות: מהפכת האהבה של שנות ה-60 לא הייתה סוציאליסטית במהותה, אלא קוקטייל לא מגובש של רעיונות חצי אפויים: אינדבידואליזם קיצוני, אהבה חופשית, שאיפה לאותנטיות, ותשוקה להשתחרר מ-"השיטה" ולהיות "נאמן לעצמך". כעבור עשרים שנה, כשההיפים משנות ה-60 התעוררו, הם הביטו במראה וראו שם יאפים קונפורמיסטים ומרוצים מעצמם. בקיצור, כל מה שהם תיעבו לפני שני עשורים. אמריקה הייתה אז בשיאו של גל קפיטליסטי, ולפחות בספרה הציבורית-אזרחית השפעתם של אנשי האסכולה כמעט נעלמה.

באקדמיה, לעומת זאת, התיאוריה הביקורתית של אנשי אסכולת פרנקפורט הפכה לאחד מאבות המזון בקתדרות למדעי הרוח. בעיקר באירופה ובהמשך בארצות הברית. מרקוזה, אדורנו, ולטר בנימין וממשיך דרכם יורגן אברהס, נחשבים בצדק למייסדי השיטה הניאו-מרקסיסטית וחלוצי הפוסט מודרנה. מבקריהם מהימין טוענים כי הגותם החריבה את האקדמיה והניחה את התשתית לשיח אובסיסיבי בפוליטיקה של זהויות, דיכוי "האחר", הסללה, הדרה ושלל ירקות. אבל גם יריביהם האידיאולוגיים הגדולים ביותר חולקים להם כבוד ואינם מערערים על תרומתם העצומה למחשבה ולרוח האנושית.

The post פרנקפורט א-לה גילמן: האינטלקטואלים היהודים שעשו את הסיקסטיז appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביבו קינג: סיפורו של הצי'ף היהודי שעמד בראש שבט אינדיאני https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%91%d7%99%d7%91%d7%95-%d7%a7%d7%99%d7%a0%d7%92-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a6%d7%99%d7%a3-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%a2%d7%9e%d7%93-%d7%91/ Wed, 20 Mar 2019 14:02:19 +0000 https://www.bh.org.il/?p=41034 גל נוסטלגיה שוטף את הארץ. היפסטרים מזוקנים מדגמנים סיקסטיז ברחובות תל אביב, מכנסי חאקי מככבים בשבוע האופנה, ומסיבות נוסטלגיה המוניות מושכות אליהן מאות מנפגעי עידן סטטיק ובן אל, שמתכנסים להחליף חוויות ממלחמת המפרץ הראשונה לצלילי להקת קווין. על פי פרסומים זרים, השנה גם חג פורים הצטרף לחגיגת השחזרת (נוסטלגיה בתרגום חופשי לעברית) עם תחפושות שעושות [...]

The post ביבו קינג: סיפורו של הצי'ף היהודי שעמד בראש שבט אינדיאני appeared first on בית התפוצות.

]]>
גל נוסטלגיה שוטף את הארץ. היפסטרים מזוקנים מדגמנים סיקסטיז ברחובות תל אביב, מכנסי חאקי מככבים בשבוע האופנה, ומסיבות נוסטלגיה המוניות מושכות אליהן מאות מנפגעי עידן סטטיק ובן אל, שמתכנסים להחליף חוויות ממלחמת המפרץ הראשונה לצלילי להקת קווין.

על פי פרסומים זרים, השנה גם חג פורים הצטרף לחגיגת השחזרת (נוסטלגיה בתרגום חופשי לעברית) עם תחפושות שעושות קאמבק מהפיפטיז והסיקסטיז. שתיים מהן מוכרות לכולנו: הראשונה היא התחפושת הקלאסית של הקאובוי והשניה שייכת ליריבו הנצחי בקרב הפאן אמריקאי – האינדיאני.

לצד תחפושות של פלמ"חניקים, חיילי צה"ל שוטרים וגנבים – קאובויז ואינדיאנים נחשבו לתחפושות הפופולאריות ביותר בשנים הראשונות של מדינת ישראל הצעירה. בימים ההם ההפרדה בין טוב לרע עדיין לא נחשבה "שמרנית" וישראל הצעירה התייצבה בגאון לצד הטובים – הקאובויז הגיבורים של המערב התיכון, במלחמתם נגד הרעים – הלא הם האינדיאנים העקשנים והאכזרים.

יהודי אינדיאני, ונטה פרייטה, מכסיקו 1947 (צילום: לני זוננפלד. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זוננפלד)

יהודי אינדיאני, ונטה פרייטה, מכסיקו 1947 (צילום: לני זוננפלד. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זוננפלד)

כשבגרנו, הבנו שבתכלס רימו אותנו. זה פשוט לא היה כוחות. במשך 200 שנה התרחש באמריקה ג'נוסייד במהלכו חיסלו המתיישבים הלבנים את האינדיאנים ואת התרבות הייחודית שלהם. המתיישבים מאירופה הביאו איתם לא רק אמל"ח מתקדם, אלא גם שלל חיידקים ומחלות שעשו שמות באינדיאנים, שלא היו מחוסנים כנגדם. אלו שלא מתו ממחלות או חוסלו במעשי הטבח, כונסו אחר כבוד בשמורות מגודרות, הגרסא האמריקאית לגטאות.

כדי להצדיק את הטבח סומנו האינדיאנים כחיות אדם. "כאשר הפרא מתנגד, התרבות – עשרת הדיברות בידה האחת והחרב באחרת – תובעת את השמדתו המיידית", אמר בזמנו אנדרו גקסון, נשיאה ה-7 של אמריקה. אבל היו גם לבנים אחרים. מכילים יותר. כיום אולי היינו מכנים אותם "גלובליסטים" או  "רב תרבותיים". בקיצור, יהודים. אחד מהם היה צ'יף סולומון ביבו.

סלומון ביבו נולד ב-1853 בעיירה בראקל שבפרוסיה של אז – הילד השישי מבין אחד עשר אחים ואחיות. בילדותו גדל סולומון על סיפוריו של סבו, לוקאס רוזנשטיין, שעזב לאמריקה ב-1812 כדי להימנע מגיוס לצבא הפרוסי. רוזנשטיין הסב התאהב בחופש המשכר שאפיין את אמריקה הצעירה. אך כעבור שמונה שנים, עקב מחסור באורגניזם יהודי בעל כרומוזום XX באמריקה, הוא נאלץ לשוב לפרוסיה כדי למצוא רעיה. למרות רצונו העז לשוב לאמריקה, אשתו הטריה סרבה להיפרד ממשפחתה, והם נשארו בפרוסיה. לסב נותרה רק הנוסטלגיה. וכך בעודו ישוב מול האח וגבו כפוף כחטוטרת סיפר על ימיו המתוקים בארצו של הדוד סם. מסביבו ישב הטף, הבנים, הבנות והנכדים, ששתו בצמא את סיפוריו. בעיקר נצרב בזכרונם האמירה של הסב כי "באמריקה אדם יכול לעשות כל מה שירצה".

 Solomon Bibo (marked #15), governor of the Acoma Pueblo. The words at the top read: "Solomon Bibo governor of Acoma & his officers 1885 - 1886";

סולומון ביבו מושל אקומה וסגניו ב-1885–1886. ביבו מסומן כמספר 15 בתמונה

חלפו מספר שנים וב-1860 דודו של סולמון, יוזף רוזנשטיין, הרים את הכפפה וחצה את האוקיינוס אל עבר הארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. יוזף היה חלק ממה שכונה בספרי ההיסטוריה "העידן הגרמני של יהדות אמריקה". אלו היו גברים, רווקים, מאוכזבי מהפכת "אביב העמים" של 1848, שהביאו את משפחתם לארץ החדשה אחרי שהתבססו כלכלית. בין השמות היהודים הבולטים שניפק עידן זה, אפשר למצוא את משפחת גוגנהיים ומשפחת לוי שטראוס (כן, ההם מהג'ינסים) שהתפרנסו כרוכלים בראשית דרכם.

יוזף השתקע בניו מקסיקו וב-1866 באו בעקבותיו שניים מנכדיו, סימון ונתן ביבו – אחיו הגדולים של סלומון. השניים השתקעו בעיר סנטה פה ועבדו בחברת הסחר של שפיגלברג, משפחה יהודית ממוצא גרמני. כשצברו שני האחים ניסיון בעסקים, הם פתחו מספר חנויות בעיירות האזור.

ב-1869, כשהוא בן 16, היגר גם סלומון ידידנו לארצות הברית והצטרף לשני אחיו הגדולים. לאחר מספר חודשים במהלכם שהה בחוף המזרחי כדי ללמוד אנגלית, חבר לעסק של אחיו בניו מקסיקו. לחברת "האחים ביבו" היו יחסים מצוינים עם האוכלוסיה האינדיאנית המקומית. אבל מי שגילה התעניינות חריגה בתרבות האינדיאנית היה דווקא האח הצעיר, סולומון, אותו כינו המקומיים "דון סולמונו".

Exterior view of a church at Cibolleta, New Mexico, ca.1898

כנסיה בסיבוייטה, אחת העיירות האינדיאניות בניו מכסיקו בהן פעל ביבו, 1898

בדצמבר 1882 פתח סלומון הצעיר תחנת סחר על אדמתם של בני שבט האקומה שבניו מקסיקו. עד מהרה התיידד עם בני השבט, למד את שפתם, וכעבור זמן מה התאהב באחת מבנות השבט, קתולית בשם חואנה ואייו, שגם החזיקה בייחוס נחשק – נכדתו של מושל השבט בדימוס. למרות שנישואים עם אדם מחוץ לשבט היו בגדר שבירת טאבו, ראשי השבט, שחיבבו עד מאוד את סולמון, התירו לו להתאחד עם בחירת ליבו והזוג נישא באוגוסט 1885. החתונה אמנם לא הייתה כדת משה וישראל, אולם סלומון דבק במסורתו היהודית וגם אשתו האינדיאנית אימצה מנהגים יהודים.

גרסא אחרת ומעניינת הרבה יותר מספרת כי נישואיו של סולומון וחואנה נרקחו כדי להגן על השבט מידי הממשל הפדרלי. על פי גרסא זו, שנה לפני הנישואים שכר סולמון את אדמות השבט לשלושים שנה, זאת למורת רוחו של הממשל הפדרלי האמריקאי, שזמם להפקיע את אדמותיהם. הממשל האשים את סולמון וראשי השבט בהפקה משותפת של "נישואים פיקטיביים" כדי למנוע את הפקעת האדמות. אמת או ספין מרושע, מה שידוע הוא שחיי הנישואין של סלומון וחואנה היו מלאים ומשמעותיים. השניים היו נאמנים זה לזו, הקימו משפחה, וחיו באושר ובעושר עד סוף ימיהם.

מיד אחרי הנישואין "השבט אמר את דברו" וביבו, האהוב על כולם, התמנה למושל – תואר המקביל לראש השבט. במהלך כהונתו פתח בית ספר מודרני ראשון ושכר את המורה הראשון שילמד בו. ביבו נבחר לתפקיד עוד שלוש פעמים נוספות ובשנת 1888, שלוש שנים לאחר נישואיו ואחרי שזוכה במשפט על הקרקעות, הכיר בו הממשל הפדרלי כמושל השבט ומאז דבק בו הכינוי "היהודי הראשון שהפך לראש שבט אינדיאני".

עם השנים ותוך כדי כהונתו, יצא ביבו כנגד כוחות שמרנים בשבט שהתנגדו לתפיסותיו החדשות, בעיקר בתחום החינוך. עם תום כהונתו, סייע לממשל לעצור ולהחליף את המושל המכהן של השבט שתמך בתגובה האלימה של חלקים ממנו כנגד צעירים שבחרו בדרך הפרוגרסיבית. בעקבות המתחים שנוצרו עקב כך, יחד עם רצונו שילדיו יזכו בחינוך יהודי, ביבו ומשפחתו עברו לסן פרנסיסקו ב-1898 והמשיך משם לנהל את עסקיו בניו מכסיקו, יחד עם השקעות נדל"ן גדולות שלו בעיר הגדולה החדשה שלו בצפון קליפורניה. השפל הגדול חיסל חלק גדול מעסקיו, ובמאי 1934, סלומון ביבו הלך לעולמו. הלא-אינדיאני היחיד אי פעם שכיהן כראש שבט. מסתבר שסבו אכן צדק. באמריקה, אדם יכול לעשות כל מה שירצה.

The post ביבו קינג: סיפורו של הצי'ף היהודי שעמד בראש שבט אינדיאני appeared first on בית התפוצות.

]]>
ייסורי ולטר הצעיר: שר החוץ היהודי הנשכח של רפובליקת ויימאר https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%a8-%d7%94%d7%a6%d7%a2%d7%99%d7%a8-%d7%a9%d7%a8-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a5-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%9b%d7%97/ Wed, 13 Mar 2019 15:17:47 +0000 https://www.bh.org.il/?p=40872 אפשר לנסות לנחש מה חלף בראשו של ולטר רתנאו ברגעי חייו האחרונים, רגעים ספורים לאחר שמתנקשים מהימין הקיצוני ריססו את פלג גופו העליון סמוך לביתו בברלין. הנה – אולי חשב לעצמו אחד המדינאים הגדולים של תחילת המאה ה-20 – סוף סוף נפתרה סתירת חיי, סוף סוף הותר הסכסוך הפנימי שייסר אותי מיום הולדתי: השאלה מי [...]

The post ייסורי ולטר הצעיר: שר החוץ היהודי הנשכח של רפובליקת ויימאר appeared first on בית התפוצות.

]]>
אפשר לנסות לנחש מה חלף בראשו של ולטר רתנאו ברגעי חייו האחרונים, רגעים ספורים לאחר שמתנקשים מהימין הקיצוני ריססו את פלג גופו העליון סמוך לביתו בברלין. הנה – אולי חשב לעצמו אחד המדינאים הגדולים של תחילת המאה ה-20 – סוף סוף נפתרה סתירת חיי, סוף סוף הותר הסכסוך הפנימי שייסר אותי מיום הולדתי: השאלה מי אני. בן שבט אסיאיתי נחות או בן האליטה הפרוסית הנעלה? צאצא של משה ואהרון או של שילר וגתה? יהודי או גרמני? רבות סתירות בלב איש וקללת מרתפי הבירה של גרמניה הפרוטו-נאצית היא תקום. יהודי אתה. קבעו הערלים. בביתך, בצאתך וביום מותך. באותו רגע, מותר לקוות, נחה השלווה על ולטר הצעיר והוא החזיר את נשמתו לבורא.

אחת התהיות המטרידות בנוגע לולטר רתנאו היא כיצד דמותו האדירה התאיידה מהזיכרון היהודי. במילים אחרות, כיצד מי שנחשב לאחד המדינאים החכמים והמוערכים ביותר של תחילת המאה הקודמת, האיש שחילץ את גרמניה מפשיטת רגל אחרי מלחמת העולם הראשונה, וכיהן כשר החוץ המיתולוגי של רפובליקת ויימר, לא זכה לשום הנצחה במדינת ישראל. די מדהים.

ולטר רתנאו (אוסף ביין, ספריית הקונגרס, וושינגטון Wikimedia Commons)

ולטר רתנאו (אוסף ביין, ספריית הקונגרס, וושינגטון Wikimedia Commons)

אז הנה, קצת סדר ותיקון עוול. רתנאו נולד בברלין בשנת 1867 להוריו – אמיל רתנאו ומתילדה נחמן. אמיל, מהנדס בהכשרתו, היה אחד התעשיינים הגדולים בגרמניה. "בחור כארז וחסון כאַלון היה בגופו", כתב עליו נחום סוקולוב, "מראהו היה כאחד מיושבי ערי השדה, מאיתני הגזע היהודי". בשנת 1881 ביקר אמיל בתערוכה העולמית בפריז וראה שם נורת להט חשמלית שהמציא אחד, תומס אדיסון. המהנדס היהודי נדלק, ומייד הוציא מתיקו מחברת ואייר את הנורה. כשחזר לגרמניה שכלל את ההמצאה של אדיסון ושש שנים אחר כך ייסד את חברת החשמל הגרמנית. בהמשך הביא את הטלפון לגרמניה ופתח את עידן האל-חוט באימפריה. בשנת מותו, 1915, העסיקה חברת החשמל שבבעלותו כ-70,000 עובדים.

ולטר בנו, גיבור סיפורנו, גדל לתוך עושר מופלג באחוזה המפוארת של המשפחה בפרברי ברלין, מוקף משרתים ואומנות, מורים פרטיים ויצירות אמנות. דודנו היה הצייר היהודי מקס ליברמן, מגדולי הציירים האימפרסיוניסטים של המאה ה-20. מגיל צעיר פטפט ולטר בצרפתית פריזאית ובגרמנית גבוהה מתובלת בציטטות ממיטב הספרות הרומנטית. אמו, מתילדה, הקפידה מאוד על חינוך ילדיה. אידאל ההשכלה היה בשיאו בסוף המאה ה-19 ויהודי גרמניה התמקמו בשפיץ התרבותי. שני עשורים אחרי שזכו באמנסיפציה הם לא התכוונו לפספס את ההזדמנות שניתנה להם להיות יותר גרמנים מהגרמנים. ולטר היה התגלמות האידיאה היודו-גרמנית בשיאה. מגיל צעיר הפגין שאפתנות בלתי מוגבלת, ושלח ידו בציור, פיסול וספרות. כשבגר הכיר בערכו, בלשון המעטה. "מאז בריאת העולם היו שלושה אנשים גדולים", כתב, "משה, ישו ועל השלישי אני לא אדבר".

כמי שחזו לו עתיד מזהיר היה דבר אחד שהפריע לרתנאו הצעיר – עובדת היותו יהודי נימול. כי למרות כל העושר, הפאר והכישרון, האצולה המקומית הגרמנית תמיד דאגה להזכיר לו שהוא נחות מהם. למשל, כשהיה טירון בצבא סירבו להעניק לו, כמו לשאר היהודים, דרגת קצונה בגדוד העילית הפרוסי בו שירת, והוא שוחרר בדרגת טוראי ראשון. בהתחלה ניסה ולטר להתנער ממוצאו. ב-6 למרץ 1897 פרסם מאמר בשם "שמע ישראל" בו הוא קורא ליהודים לזרז את התבוללותם, תוך חיקוי גינונים פרוסיים. בפתח המאמר צייר דיוקן של יהודים שראה במרכזי התרבות הברלינאית: "בלב החיים הגרמניים, שוכן לו גזע אנושי מיוחד במינו. קולניים, לבושם צעקני, מודעים לעצמם, חמי מזג וחסרי מנוחה… שבט אסיאתי על מישורי החול של פרוסיה… לא איבר חי מן העם אלא אורגניזם זר בגופו".

מתילדה נחמן רתנאו, אשתו של אמיל ואמו של ולטר. מיינץ, גרמניה, 1900 לערך (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

מתילדה נחמן רתנאו, אשתו של אמיל ואמו של ולטר. מיינץ, גרמניה, 1900 לערך (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

אביו, אמיל, כעס מאוד על בנו ורכש את כל העותקים שהצליח להשיג מהעיתון. בהמשך הביע ולטר חרטה על המאמר וטען שבאותה תקופה היה שרוי בדיכאון עמוק. אפשר להאמין לו. על כך תעיד התעקשותו לשמור על יהדותו, למרות העובדה שרבים מחבריו מהאליטה היהודית-גרמנית "זחלו אל הצלב" כפי שתיאר המשורר היהודי היינריך היינה את תופעת המרות הדת ההמוניות בקרב יהודי גרמניה.

בגיל 30 ניהל רתנאו את אחד המפעלים האלקטרוכימיים של אביו בביטרפלד וכעבור עשר שנים כיהן כיושב ראש חבר המנהלים של כ-80 חברות גדולות. מלבד זאת גם צייר, פיסל, ניגן על פסנתר וכתב שירה וספרים פוליטיים, פילוסופיים וכלכליים.

שעתו הגדולה הגיעה במלחמת העולם הראשונה, כשמונה כמתאם-על לענייני כלכלה בזמן המלחמה ואיפשר במידה לא מועטה את הישרדותה הכלכלית של גרמניה. למרות הישגיו נאלץ לעזוב את תפקידו עקב התנגדות שקמה לו בחוגי הממשל בגלל מוצאו היהודי. לבסוף הביס כישרונו את מוצאו. ב-1919 מונה רתנאו ליועץ כלכלי לראש הממשלה ולאחר סיום המלחמה כיהן כשר השיקום ברפובליקת ויימאר, שהייתה הניסיון הגרמני האחרון לכונן משטר נאור ודמוקרטי לפני הופעת התופת הנאצית. בינואר 1922 התמנה רתנאו לשר החוץ – העמדה הבכירה ביותר אליה הגיע יהודי אי פעם בגרמניה.

טקס האשכבה הממלכתי ברייכסטאג. בחזית, ארונו של רתנאו. 27 ביוני 1922 (Bundesarchiv, Bild 183-Z1117-502 / CC-BY-SA 3.0, creative commons)

טקס האשכבה הממלכתי ברייכסטאג. בחזית, ארונו של רתנאו. 27 ביוני 1922 (Bundesarchiv, Bild 183-Z1117-502 / CC-BY-SA 3.0, creative commons)

מעריציו תיארו אותו כגאון מדיני, שופע כריזמה וקסם וכמי שחילץ את גרמניה מהבוץ הכלכלי בו הייתה שקועה אחרי המלחמה. מתנגדיו מהחוגים הלאומניים סימנו אותו כיהודון בוגדני וקוסמופוליטי שמכר את הכבוד הגרמני לבעלות הברית תמורת כסף. באווירה האנטישמית ששררה בגרמניה בשנות ה-20 של המאה הקודמת סופו של רתנאו היה ידוע מראש. כששאל את אחד מידידיו מדוע, למרות הצלחותיו, הוא מעורר שנאה כה עזה, השיב לו האחרון: "אתה סתירה מהלכת של התאוריות האנטישמיות בדבר הנזק שגורמת היהדות לגרמניה. לכן הם רוצים להרוג אותך".

ב-24 ביוני 1922, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות ברלין, התנקשו ברתנאו שלושה צעירים גרמנים מחוגי הימין הקיצוני. הרצח זעזע את הציבור, מעל מיליון איש ליוו את ארונו וביום ההלוויה הוכרזה ברחבי גרמניה שביתה כללית. יחלפו קצת יותר מעשר שנים עד שחוגי המתנקשים יעלו לשלטון, המפלצת האנושית תתעורר מרבצה וולטר רתנאו יהיה לזיכרון נשכח.

The post ייסורי ולטר הצעיר: שר החוץ היהודי הנשכח של רפובליקת ויימאר appeared first on בית התפוצות.

]]>
אף על פי כן, מצחיקונת: סיפורה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%90%d7%a3-%d7%a2%d7%9c-%d7%a4%d7%99-%d7%9b%d7%9f-%d7%9e%d7%a6%d7%97%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a0%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%90/ Thu, 07 Mar 2019 13:20:58 +0000 https://www.bh.org.il/?p=40758 איציק שטרן עשה הכל כדי להסתיר את יהדותו. הוא למד להסוות את מבטאו היידי, הקפיד לקרוא רק עיתונים אנטישמיים וביצע עשרות ניתוחים פלסטיים בהם הצליח לתקן את אפו הנשרי, את עיני האנטילופה שלו, את שפתיו הבשרניות ואת לשונו העבה. לבסוף מאמציו השתלמו והוא הצליח למצוא כלה גרמנייה גויה. בליל החתונה השתכר שטרן, והזיוף התגלה. שטרן [...]

The post אף על פי כן, מצחיקונת: סיפורה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס appeared first on בית התפוצות.

]]>
איציק שטרן עשה הכל כדי להסתיר את יהדותו. הוא למד להסוות את מבטאו היידי, הקפיד לקרוא רק עיתונים אנטישמיים וביצע עשרות ניתוחים פלסטיים בהם הצליח לתקן את אפו הנשרי, את עיני האנטילופה שלו, את שפתיו הבשרניות ואת לשונו העבה. לבסוף מאמציו השתלמו והוא הצליח למצוא כלה גרמנייה גויה. בליל החתונה השתכר שטרן, והזיוף התגלה. שטרן שכב "מקומט ורועד, מעין יצור אסייתי מעוות בבגדי חתונה, זיוף של בשר אדם".

איציק שטרן הוא גיבור "היהודי המנותח", חיבור סאטירי אנטישמי שפורסם במאה ה-19 בגרמניה. מניעיו של המחבר, אוסקר פאניצה, היו כמובן להלעיג את דמותו של "היהודי המתורבת" שהופיע בגרמניה באותה עת. אבל לא משנה כמה מאמץ השקיעו היהודים לאורך ההיסטוריה על מנת להיפטר מזהותם, בסוף היא תמיד חזרה ודפקה להם על הדלת – אם זה בסיביר, נירנברג, או בהוליווד עם הבה נגילה.

פאני ברייס מתוך פתיח הסרט "זיגפילד הגדול", 1936

פאני ברייס מתוך פתיח הסרט "זיגפילד הגדול", 1936

אז אפרופו הוליווד וניתוחים פלסטיים, ביום אחד בשנת 1923 נכנסה שחקנית וודוויל מפורסמת בשם פאני ברייס, לקליניקה הפרטית של הפלסטיקאי ד"ר הנרי שיירסון. הבדרנית היהודיה הייתה נחושה לקצר את אפה הנשרי. בתעשיה הנשלטת בידי גברים, ההתמודדות הכפולה איתה נאלצה לתפקד – היותה אישה יהודייה – הייתה קשה מנשוא. זמן קצר קודם לכן התפרסם מאמר ב"ניו יורק טיימס" שכותרתו הייתה "האף של פאני ברייס חייב להימחק". ברייס נעלבה עד עמקי נשמתה. אלו היו ימים בהם אמריקה הייתה עוינת כלפי זרים. שנה מאוחר יותר חוקק "חוק המהגרים של 1924" וארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות סגרה את שעריה בפני מהגרים.

פאני ברייס לא הייתה מהגרת. היא נולדה בשנת 1891 במנהטן למשפחה יהודית מבוססת. בניגוד למיליוני היהודים שהצטופפו בלואר איסט סייד, הוריה של פאני, שהגיעו מהונגריה, השכילו להגר לאמריקה רגע לפני הנהירה היהודית ההמונית מתחום המושב. טיימינג, כך גילתה כשהפכה בעתיד לקומיקאית, הוא עניין קריטי בחיים.

פאני ברייס ב"שגיונות זיגפילד", 1920

פאני ברייס ב"שגיונות זיגפילד", 1920

פאני גדלה להיות נערה סוערת ומרדנית. בגיל 17 היא נשרה מהתיכון והחלה להופיע כשחקנית במופעי בורלסק ודי מהר התבלטה מעל שאר השחקניות. ב-1910 שכר אותה האמרגן האגדי פלורנץ זיגפלד למופע המפורסם שלו "שיגיונות זיגפלד" (Ziegfeld Follies), בו הופיעה פאני לסירוגין עד שנת 1936. פאני הייתה בעלת מראה גבעולי, גבוהה ורזה, עם אף ארוך ופה רחב. מסוג הקומיקאים שעולים לבימה ומיד גוררים גלי צחוק, עוד טרם הוציאו מילה אחת מהפה.

אבל פאני לא רצתה שיזכרו אותה כקומיקאית של גאג אחד וכחלק ממלחמתה בשדים הפנימיים והחיצוניים שרדפו אותה, היא פנתה לד"ר שיירסון, כדי שהאחרון יתקן את העוול היהודי שהתמקם במרכז פרצופה. באותה תקופה ניתוחים פלסטיים שלא לצרכים רפואיים היו נדירים ביותר. למען האמת פאני פרייס נכנסה להיסטוריה כאחת הנשים הראשונות שעברו ניתוח פלסטי בעת המודרנית ונושאת בתואר המכובד "חלוצת הניתוחים הפלסטיים של עולם הבידור האמריקאי".

האם הניתוח ענה על ציפיותיה? ספוילר: לא. הפרופיל של פאני אמנם התקצר, אולם לא במידה שהיא קיוותה ועם זאת במידה מספקת להפוך אותה לפחות מצחיקה. מה עוד שבעלה באותו זמן, השני מבין שלושה, מהמר בשם ג'וליוס "ניקי" ארנסטיין, טען כי מאז הניתוח הוא כבר לא נמשך אליה. הסבר אחר, הגיוני יותר, היה שארנסטיין פשוט לא חזר הביתה אחרי שהשתחרר מהכלא והותיר את ברייס לבדה, עם שני ילדים.

מתוך "בייבי סנוקס", 1940

מתוך "בייבי סנוקס", 1940

אבל פאני הצליחה לעמוד על רגליה והמציאה את עצמה מחדש. הפעם מאחורי הקלעים והרחק מאור הזרקורים. ברדיו. בדמותה של "בייבי סנוקס", פעוטה עם פה ג'ורה שניהלה דיאלוגים שנונים בטון ילדותי עם "אביה" (בגילומו של אלן ריד) והפכה ללהיט היסטרי. כל חמישי בלילה נצמדו מיליוני מאזינים למכשיר הרדיו והתגלגלו מצחוק לשמע סדרת השאלות ה"תמימות" שהציגה בייבי סנוקס לאביה. אלו גרמו לאב להסתבך בלשונו ולבת לנפץ על הדרך מוסכמות חברתיות. התכנית רצה במשך 21 שנה והתארחו בה כוכבים אורחים כמו פרנק סינטרה, בינג קרוסבי ובוב הופ.

בשנת 1950, אחרי שנים של הופעות בסרטי קולנוע ומחזות זמר בברודווי, הגיעה הופעתה היחידה של פאני ברייס בטלוויזיה, עם תכנית בודדת של בייבי סנוקס ברשת CBS, הפעם עם הנרי סטאפורד לצדה' אבל מיד לאחר מכן שבה לחיקו החמים של הרדיו – ללא מצלמות ולא רבבות עיניים שבוחנות אותה מכף רגל ועד ראש. היא הצטרפה לתכנית הרדיו המושקעת של טלולה בנקהד The Big Show, אם תרצו סטרדיי נייט לייב של הרדיו האמריקאי בשיאו, שם כיכבה לצד הקומיקאים הגדולים ביותר של התקופה, ביניהם האחים מרקס.

ב-19 במאי 1951, שישה חודשים אחרי הופעתה הראשונה בתכנית של טלולה בנקהד, והיא בת 59 בלבד, נפטרה פאני ברייס אחרי שבץ מוחי קשה. באותו ערב שודרה תכנית הרדיו המיתולוגית, שהוקדשה לזכרה.

ברברה סטרייסנד מגלמת את פאני ברייס, מתוך הסרט "מצחיקונת", 1968

ברברה סטרייסנד מגלמת את פאני ברייס, מתוך הסרט "מצחיקונת", 1968

אבל פאני ברייס קמה לתחייה כעבור שבע עשרה שנה, הפעם בדמותה של ברברה סטרייסנד שגילמה את ברייס בסרט "מצחיקונת" (Funny Girl) המתאר את העליות והמורדות בקריירה המפוארת של ברייס ואת מערכת היחסים שלה עם המהמר ארנסטיין.

סטרייסנד, שזכתה באוסקר על תפקידה בסרט, הייתה הליהוק המושלם. מעין גרסת "פאני ברייס הדור הבא". שתיהן גדלו באור הזרקורים, שתיהן חוננו במתת אל ושתיהן הסתובבו עם וואחד קרטופלע יהודי במרכז הפרצוף. אלא שסטרייסנד דווקא הייתה גאה באפה היהודי ולא נכנעה ללחצים לעשות ניתוח פלסטי. "הסטייה במחיצת האף היא מה שעושה את הקול שלי לכל כך מיוחד", טענה, "אם אי פעם אעשה ניתוח אף, זה יהרוס לי את הקריירה".

ואולי כאן טמון הסוד. בדומה לאמירה על אפה של קליאופטרה כי אילו היה קצר יותר פני ההיסטוריה היו משתנים, כך גם אצל היהודים. כדי להבין לעומק את הגורל הקומי-טרגי של העם היהודי, כל מה שצריך זה להביט בחוטמים המזדקרים מפניהם של איציק שטרן, פאני פרייס וברברה סטרייסנד.

The post אף על פי כן, מצחיקונת: סיפורה של הקומיקאית היהודיה פאני ברייס appeared first on בית התפוצות.

]]>
חוק גודווין הזקן: הקרב של בן גוריון נגד העלאת עצמות ז'בוטינסקי לארץ https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%92%d7%95%d7%93%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%96%d7%a7%d7%9f-%d7%94%d7%a7%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%9c-%d7%91%d7%9f-%d7%92%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%a0%d7%92%d7%93/ Thu, 28 Feb 2019 09:19:57 +0000 https://www.bh.org.il/?p=40618 שימוש בכינוי הגנאי "היטלר" להשמצת יריבים פוליטיים הוא לא המצאה של משוררים. לפחות בעניין הזה יצחק לאור נמצא בחברה טובה. אחד הראשונים שהשתמש בניימדרופינג לצורר הגרמני למטרות ביזוי, היה לא אחר מראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דויד בן גוריון. לצד גאונות דיפלומטית וראייה מדינית נבואית, בן גוריון היה גם אדם נקמן וכוחני. למנהיג הדגול [...]

The post חוק גודווין הזקן: הקרב של בן גוריון נגד העלאת עצמות ז'בוטינסקי לארץ appeared first on בית התפוצות.

]]>
שימוש בכינוי הגנאי "היטלר" להשמצת יריבים פוליטיים הוא לא המצאה של משוררים. לפחות בעניין הזה יצחק לאור נמצא בחברה טובה. אחד הראשונים שהשתמש בניימדרופינג לצורר הגרמני למטרות ביזוי, היה לא אחר מראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דויד בן גוריון.

לצד גאונות דיפלומטית וראייה מדינית נבואית, בן גוריון היה גם אדם נקמן וכוחני. למנהיג הדגול היו ארבע עיניים. שתיים בהווה ושתיים בעתיד. מודע לתפקידו המרכזי בהיסטוריה, הבין הזקן כי המעבר מהילה זמנית לתהילה נצחית כרוכה לא רק בחיסול יריבים, אלא גם במחיקת מורשתם. את ההיסטוריה כותבים המנצחים, אומרת הקלישאה, ששוכחת להוסיף כי הם לא רק כותבים, אלא גם מוחקים – את ההיסטוריה של יריביהם.

דוד בן גוריון בקונגרס הציוני ה-19, לוצרן, שוויץ 1935. צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

דוד בן גוריון בקונגרס הציוני ה-19, לוצרן, שוויץ 1935. צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

אמנם קולמוסים לא מעטים כבר נשברו אחורי שימוש יתר בנושא והעוול גם תוקן חלקית, אבל אם יש תנועה פוליטית שבן גוריון היה אובססיבי למחיקת פועלה ההיסטורי, הייתה זו התנועה הרוויזיוניסטית ושלוחותיה. למרות זכויותיה הרבות, כמו למשל ההתגייסות לטובת העלייה הבלתי-לגאלית, תנועת הנוער בית"ר וההשתתפות בתנועת המרי העברי, בן גוריון ביקש לגמד את חלקם של הרוויזיוניסטים במפעל הציוני ככל האפשר.

אך יותר מכל תיעב בן גוריון את זאב ז'בוטינסקי – המייסד והמנהיג הכריזמטי של התנועה הרוויזיוניסטית. באסיפת עם בתל אביב כינה אותו בן גוריון “ולדימיר היטלר" מאחר ושמו הפרטי הרוסי של ז'בוטינסקי היה ולדימיר. "ז’בוטינסקי בעקבות היטלר" היה גם שמו של פרק בספרון פולמוסי פרי עטו של בן גוריון. אולם מה שמדהים עוד יותר הוא שהמשטמה של בן גוריון לז'בוטינסקי לא חדלה גם אחרי מותו של האחרון. לא רק "בלי חרות ובלי מקי", אלא גם ללא כל זכר ליריב המר. אפילו לא לעצמותיו.

זאב ז'בוטינסקי בחברת מנהיגי בית"ר בוורשה, פולין, 1928-1929 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות יצחק באום)

זאב ז'בוטינסקי בחברת מנהיגי בית"ר בוורשה, פולין, 1928-1929 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות יצחק באום)

"ברצוני שיקברוני או ישרפו את גווייתי (אחת היא לי) בו במקום שימצאני המוות. את עצמותי (אם אקבר מחוץ לארץ ישראל) אין להעביר לארץ ישראל  אלא לפי פקודת הממשלה היהודית של ארץ זו, כי תקום". כך כתב זאב ז'בוטינסקי ב-‏1935, בעת שהותו בפריז. חמש שנים לאחר מכן הוא נפטר בארצות הברית. ברוח צוואתו הוא נקבר בבית הקברות "מונטיפיורי" בניו יורק.

כמנהיג בעל רוח נבואית חזה ז'בוטינסקי את הקמת מדינת היהודים, וכמחזאי מחונן בעל חוש דרמטי כנראה ביקש לחולל על הדרך גם דרמה פוליטית עתידית, כשהתנה את עליית עצמותיו לארץ "רק בפקודת ממשלה יהודית". ובן גוריון אכן נפל בפח. "הארץ זקוקה ליהודים חיים ולא לעצמות מתות", טען כשאיש תנועת "המזרחי", ח"כ מרדכי נורוק, הציע לו בשנת 1951 להעלות את עצמות ז'בוטינסקי ארצה. הטיעון הקלוש לא הפריע לבן גוריון לאשר את העלאת עצמותיהם של "אנשי שלומנו" נחום סוקלוב ודוד וולפסון.

הפניות נמשכו. ב-‏1952 ניסה את מזלו המשפטן פרופ' בנימין אקצין, שהיה תקופה מסוימת מזכירו של ז'בוטינסקי, וב- ‏1954 הלך בעקבותיו שר הפנים ישראל רוקח מהציונים הכלליים. הפעם תשובתו של בן גוריון שילבה חרוזים: "האדם יסודו בעפר וסופו בעפר ורצוי ומוטב שינוח במקום שנפטר".

"מה יוסיפו לנו הקברים המרובים של בני חו"ל?" בן גוריון, 1963 (צילום: לני זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

"מה יוסיפו לנו הקברים המרובים של בני חו"ל?" בן גוריון, 1963 (צילום: לני זוננפלד. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

בספרם "ממשלות ישראל לדורותיהם – החלטות חכמות והחלטות מטופשות", משרטטים המחברים דן קורן וחיליק גוטמן את הבקשות הרבות שהופנו לבן גוריון להעלאת עצמות ז'בוטינסקי אפילו מצד שני חבריו הטובים – הנשיא השני יצחק בן צבי ושר החוץ משה שרת. אבל גם אלו לא הזיזו את בן גוריון מדעתו. "מה יוסיפו לנו הקברים המרובים של בני חו"ל", הקשה בן גוריון במכתב תשובה לבן צבי, "האם נעלה כל מיליוני האנשים שמתו במשך כל הדורות בגולה – ובתוכם אנשים לא פחות חשובים מבני דורנו? לשם מה? כלום ליהודים מתים אנו זקוקים? ינוחו באשר הם – כל עוד מיליוני יהודים חיים בגולה".

ביוני 1963 התפטר בן גוריון מתפקידו כראש הממשלה ואת מקומו תפס לוי אשכול, שביקש להוריד את הלהבות בין שתי התנועות היריבות הגדולות. כך נסללה הדרך להעלאת עצמותיו של ז'בוטינסקי. השבוע לפני 55 שנה, ביום חתונתו של לוי אשכול עם ספרנית הכנסת מרים זליקוביץ', הגיע מנחם בגין למפגש עם ראש הממשלה, והציג בפניו את צוואתו של ז'בוטינסקי. אשכול סיפר שאהב בצעירותו את ז'בוטינסקי וביקש שהות נוספת לקבלת החלטה. כעבור יומיים חזר לבגין עם תשובה חיובית.

מודעת אבל של תנועת בית"ר על פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, אוגוסט 1940

מודעת אבל של תנועת בית"ר על פטירתו של זאב ז'בוטינסקי, אוגוסט 1940

ארונותיהם של זאב ויוענה ז'בוטינסקי הובאו מניו יורק לישראל במטוס שעצר בפריס, שם נערך טקס קצר בהשתתפות ראש הממשלה. עם הגיעו של המטוס לישראל, הוצבו הארונות בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, שם השתרך תור ענק של אנשים שבאו לעבור על ארונו של המנהיג הציוני הדגול. טקס הקבורה נערך ב- 9 ביולי 1964. מבצע הקבורה נקרא: "זאב ז'בוטינסקי שב למולדת". בטקס נכחו מכובדים רבים: נשיא המדינה, יושב ראש הכנסת, סגן ראש הממשלה, נשיא בית המשפט העליון הרבנים הראשיים וכמובן יו"ר תנועת החרות – מנחם בגין, שבמהלך הטקס הסיר את חרבו של ז'בוטינסקי מעל ארונו ומסר אותה למשמרת במכון ז'בוטינסקי.

מי שלא הסיר את חרב העוינות היה המנהיג בדימוס, בן גוריון, שממקום מושבו בשדה בוקר המשיך לדקור את עצמותיו של המנוח. "פעילי חרות", כתב בסדרת מאמרים בעיתון "דבר" במאי 1964, "מנסים לארגן הלוויה עממית בעזרת שיירי הרוויזיוניסטים. ז'בוטינסקי נפטר לפני ‏24 שנים ורק מעטים במדינה יודעים מה היתה דמותו האמיתית ומעשיו של המנהיג שהאדון בגין קורא לו 'מורה הדור'…אחד האמצעים של חרות לחיזוק השפעתה ויוקרתה הוא סילוף ההיסטוריה. היא אולי מוכרחה לעשות זאת, כי מאז קמה לא תרמה שום מפעל או רעיון פורה לחיזוק המדינה…ובמלאכת 'הדר' זו של סילופים ובדותות היא נתלית בעיקר ב"מורה הדור". כמו שאמר כבר החכם מכל אדם, "עזה כמוות האהבה", אבל השנאה? כנראה הרבה יותר.

The post חוק גודווין הזקן: הקרב של בן גוריון נגד העלאת עצמות ז'בוטינסקי לארץ appeared first on בית התפוצות.

]]>