מחווה לאודסה [ננעלה]

הוצגה בשנת 2000

אודסה, עיר נמל היושבת למרגלות הים השחור, היוותה מוקד משיכה לצעירים יהודים משכילים מאמצע המאה-19 ועד תחילת המאה ה-20.

אחד העם, ביאליק והסופר שלום עליכם הם רק חלק מהדמויות המפורסמות שפקדו את העיר ומצאו בה סביבה אינטלקטואלית פורה ומושכת.

אוצרת: רחל ארבל.

3 חלקי התערוכה:

  • נוסח אודסה: חוג הסופרים העבריים, 1881 – 1921
  • נעורים באודסה – יפים לדיז'ינסקי, ציורים
  • בחזרה לאודסה – דבי קופר, תצלומים, ספטמבר 2000
דבר האוצרת:

הסופר והמסאי אליעזר שטיינמן מסכם את פרק חייו באודסה בקביעה פסקנית: "כזו היתה אודסה." אך שואל מיד: "האם באמת היתה כזו? שמא כזו היא נגלית אלי בחזיון זיכרוני?"

אודסה היתה מיתוס עוד לפני שהיתה זיכרון. עיר עשירה, נהנתנית, קלת דעת וחטאה; כך הצטיירה אודסה בתחום המושב היהודי בשלהי המאה ה 19. הספרות העצימה את המיתוס וטיפחה אותו: מנדלי מוכר ספרים ושלום עליכם תיארו את אודסה דרך עיניהם המשתאות של בני העיירה, פישקה החיגר ומנחם מנדל. זאב ז'בוטינסקי, ברומן "חמשתם", ואיסאק באבל ב"סיפורי אודסה", תרמו לתדמיתה של העיר כקלת דעת בתארם את פניה השונות של יהדות אודסה: הראשון, בתיאור חיי הבורגנות היהודית שאימצה את התרבות הרוסית, והשני, בסיפוריו על פרבר מולדבאנקה, ועל העולם התחתון היהודי.

בשלוש התערוכות "מחווה לאודסה", חיפשנו את נקודת החיבור בין הדימוי ה"מיתולוגי" של אודסה לבין פן אחר, שונה מאוד, של אודסה היהודית, שהפך גם הוא למעין מיתוס – אודסה כבירת הספרות העברית החדשה. במובנים רבים, היתה חבורת הסופרים העברים באודסה מעין אוטונומיה סגורה ונבדלת, כפי שתיאר אותה י"ד ברקוביץ' "היו סופרי אודסה חיים את חייהם כמו באי פלאות נוכרי מאיי הים, מתהלכים בין האודיסטים קלי הדעת ועליזי החיים, שנטמעו לפי דרכם המיוחדת בתרבות הרוסית, כמו בין נייטיבס טובי מזג אך זרי רוח".

את החוט המקשר בין ההוויות השונות האלה מצאנו בניסיונות לחזור ולגעת, דרך כתיבת זיכרונות או דרך הספרות והאמנות, בזהות הייחודית של העיר – זהות חמקמקה ומעורפלת, אך גם ודאית ונוכחת. זהות זו מיוצגת בציורי יפים לדיז'ינסקי בסידרה "אודסה של ימי נעורי". הציורים הם מסע אישי בזיכרון אל העיר שבה נולד וגדל, אל הרחובות הסואנים, הפארקים והשדרות ההומים ממטיילים ונופשים. השווקים הצבעוניים, חופי הים, חצרות הבתים, ובתי הקפה. לדיז'ינסקי מתאר את אודסה כפי שהשתקפה בעיניו של הילד שהיה, אך דרך הפריזמה של האמן הבוגר. ציוריו מתרפקים על עולם שחלף ונעלם. כדי להדגיש זאת, בחר לצייר ללא פרספקטיבה, כך שגם הוא – וגם הצופים – נמצאים מחוץ לתמונה ואינם שייכים למרחב שהיא תוחמת. "אנו צופים בלבד", אמר על ציוריו, "איננו לוקחים בהם חלק… כבר לא נמצא את עצמנו יושבים מתחת לסוכך הפסים של בית הקפה, לובשים חליפת טניס בהירה, או מצטופפים סביב תזמורת כלי הנשיפה בפארק."

אותה רוח בהירה, קלה, ושובבה, המייחדת את אודסה של לדיז'ינסקי, הותירה את עקבותיה גם ביצירותיהם של באבל, מנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם וז'בוטינסקי, ועוברת גם בספרות הזיכרונות של רבים מאלה שבמפנה המאה ה 20 נמשכו לאודסה כדי להסתפח על חבורת הסופרים העברים. בפרקי הזיכרונות יוצאים סופרי אודסה לטייל בחוף הים, בפונטאנים, ובפארק אלכסנדר, מנהלים שיחות על עניינים שברומו של עולם תוך שהם מתענגים על גלידה בבית הקפה, או מפצחים גרעינים בשדרה. הם אפופים באותה תחושה של נינוחות ושייכות שאותה מקרינים גם ציוריו של לדיז'ינסקי. קטעי הזיכרונות והספרות המשולבים בשלוש התערוכות מקבילים, ומשלימים אלה את אלה. הם פותחים אשנב הצצה נוסף לאותה מהות מיוחדת של אודסה: עיר קלה, בהירה, וחופשית, שיצרה לפרק זמן מרחב שבו יכלו יהודים להרגיש לגמרי בנוח עם מקומם. גם כאשר בחרו, כמו סופרי אודסה העברים, לשמור על זהותם הנבדלת ואף לטפח אותה, לא היו ה"אחר" המובהק, אלא עוד גוון בסולם הצבעים הססגוני של העיר. אולי דווקא באודסה זו, רבת הלאומים, המודרנית והליברלית שבערי הקיסרות הרוסית, אפשר היה לחלום על תחיית תרבות לאומית שתהיה גם יהודית וגם מודרנית, ואף לנסות לממש אותה.

היכן נגמרים הזיכרונות ומתחיל המיתוס? או, במילותיו של שטיינמן: "האם באמת היתה כזו?" האם באמת לבשו יושבי בתי הקפה וטיילי המדרכות רק בגדי לבן בימי הקיץ? האומנם היו הסופרים העבריים חבורת רעים נלבבים שבילו ימים ארוכים בשיחות מתמשכות בפארקים ובשדרות? האמנם שררה רוח של סובלנות וכבוד הדדי בין בני כל הלאומים שחיו באודסה?

צילומי אודסה של דבי קופר סוגרים את המעגל. הם חוזרים לאודסה של היום, ומחפשים את ימי הזהב האבודים. רחוב היהודים, ארמון וורונצוב, שדרות ניקולאיבסקי, ביתו של ביאליק, הבית שבו התגורר ז'בוטינסקי. שרידים של תפארת העבר. היום לא נותר דבר מאותה הוויה קסומה, אך גם לבניינים המתקלפים יש קסם משלהם, ומשהו מהשובבות ומהרוח האירונית של אודסה כמו נרמז גם בתצלומיה של קופר. ושמא אין זה אלא מיתוס העבר המפואר המאציל מזוהרו על הווה של עוני ומחסור. וכל זאת בעין המתבונן, בעינינו.

רחל ארבל, אוצרת