תיאטרון זהויות

פתיחה: 9 ביולי, 2009
אוצר/ת התערוכה: אירנה גורדון
[נעילה: אוקטובר 2009]

אמניות ואמנים: רעיה ברוקנטל, גרי גולדשטיין, פבל וולברג, מאיה ז"ק, אסי משולם, רונן סימן טוב, זויה צ'רקסקי, רועי רוזן, דפנה שלום, קרן שפילשר, שחר סריג,Sala-Manca
אוצר אחראי: חגי שגב

מי הוא יהודי?
שאלה זו, הטעונה מבחינה תרבותית, היסטורית, פוליטית וחברתית, מכוננת באופנים גלויים וסמויים את המציאות הישראלית כולה. החשיבה על משמעותה היומיומית של הסוגיה, כמו גם הדיון בכוחה וברלוונטיות שלה, משפיעים באופן גשמי ומטפורי על חיפוש הזהות העצמית והקולקטיבית של אזרחי ישראל וגם של מי שאינם נחשבים לכאלה מתוקף חוק השבות. חיפוש הזהות הזה מקבל ביטויים רבים גם באמנות העכשווית בישראל. אחד המעניינים שבהם הוא יצירת פרסונות מתחלפות וסובייקטים נזילים המכוננים את עצמם באמצעות נרטיבים של מגדר, גוף, מיניות, אלימות, יחסי מערב-מזרח ועוד. לא סיפור-על אחד, נהיר ומוסכם – אלא סיפורים רבים המשתנים תדיר.

התערוכה מציגה אמנים שסוגיית הזהות היהודית היא חלק בלתי נפרד מעבודתם. כמה מהם נוגעים בנושא מתוך בחינה כוללת של הזהות הישראלית עצמה, וכולם מתמודדים עם אופנים שונים של כינון העצמי אל מול ערעורו המתמיד. היצירות מציגות משחקי זהויות וגלגולי זהויות. הן מציעות פרשנות מחודשת וחתרנית של מושגים ואובייקטים דתיים והיישום שלהם בחיי היום-יום. ניתן למצוא בהן הקשרים חדשים לטקסטים אמוניים ולדימויים חזותיים מסורתיים המתכתבים עם שאלות אסתטיות כמו גם עם המציאות העכשווית, ותובנות אישיות לטקסים ולמנהגים המשנות את משמעותם ואת תוקפם. בכל האופנים האלה מבנות העבודות שיח עכשווי ומתמשך שבמרכזו המושג של "להיות יהודי".

שיח זה אינו חדש. שורשיו כרוכים בראשית הציונות, עם הקמת "בצלאל" בראשית המאה העשרים והדיון של אמנים כמו יוסף בודקו ויעקב שטיינהרט ביהודי ה"ישן" ומולו היהודי החדש. המשכו של השיח ב"אופקים חדשים" ובגישה המודרניסטית של תפישת היהדות כקרקע להפשטה והשגבה אצל אמנים כמו מרדכי ארדון ואריה ארוך, שחקרו במקביל את התרבויות הקדומות של הארץ והפגאניזם המקומי. אמני שנות השבעים, ובהם ביניהם מיכל נאמן ויוכבד וינפלד, עסקו ביהדות כמקור לפעולה מושגית ולביטוי המשבר הפוליטי-חברתי בארץ. משנות השמונים ואילך – בעקבות קריסת אידיאולוגיות פוליטיות וחברתיות בארץ, ובמקביל למגמות פוסט-מודרניסטיות ופסיכואנליטיות של רב-תרבותיות ועליית נושא ייצוג העצמי בשדה אמנות הבינלאומי – נעשה הדיון בזהות היהודית לכלי שאפשר לאמנים דוגמת משה גרשוני ומיכאל סגן-כהן ליצור בבשנים האחרונות, לנוכח סדקים ושברים הולכים וגדלים בין עולמו של ה"אני" לזה של ה"אחר" במציאות הישראלית, אמנים רבים יותר ויותר מבקש לבחון את הזהות היהודית על-ידי בחינת הגבולות הפיזיים והרגשיים של הגדרת העצמיות הנגזרת ממנה.

התערוכה "תיאטרון זהויות", אם כן, מורכבת מגופי יצירה של אמנים שבמרכזם בדיקת הלגיטימיות של ההגדרה "יהודי", בחינת השימושים הכוחניים בהגדרה הזו ובחינת המיתולוגיה שלה במגוון של שדות והקשרים: החל בעימות ובקשר שבין החוויה הדתית והחוויה הביולוגית, עבור בתרבות פרסומית לצד פסוקי תפילה, מושגים של משיחיות ומלוכה כסוג של חיפוש עצמי, גבולות נזילים ביו רוחניות לכוחניות ומפגש עם תרבויות ומיתוסים אחרים, נוצרים, מוסלמים ופאגאניים, וכלה בביוגרפיות מומצאות הנוגעות בתולדות האמנות ובהיסטוריה היהודית, ולצד זאת במצבי סף של הגדרת ה"אני" באמצעות מערך של סימנים מוכתבים מראש הנבחנים אל מול האפשרות לפרוץ אותם ולהציב שפה ומחשבה אחרת.

חינה של העצמיות תוך ערעור הזהות הישראלית. באמצעות גישות סוריאליסטיות, אקספרסיוויות ומושגיות, ובשורה ארוכה של אמצעי ביטוי – ציור, רישום, צילום, מיצב, פיסול ווידיאו – פורשת התערוכה מגוון של מבטים תיאטרליים, אירוניים ופיוטיים. אלה נבנים ומתפרקים בעבודותיהם של שנים-עשר האמנים ויוצרים חלופות בדויות, מתעתעות ונוקבות.

רעיה ברוקנטל משתמשת בשטריימל החסידי כדי להתוות מהלך מוקצן של יחסי טבע ותרבות. בסדרת "הזאבה הגדולה" היא מתחקה אחר מקורותיו של השטריימל בחומר החייתי עצמו – בפרוותה של החיה. היא עוסקת במיתוס הזאבה הגדולה של הולדת רומא והופכת אותו על פיו: כך האישה, ולא החיה, מיניקה את החיה-אדם, שסימניה הם כובעי הפרווה, השטריימלים. בסדרה "Kosher Style" (שם כולל למזון אמריקאי עם אוריינטציה יהודית, שאינו כשר) ממשיכה ברוקנטל לחקור את הסממנים הדתיים החיצוניים, הפעם כדימויי פופ (ראו פחית Campbell's עם סימן הכשרות עליו) ואת הקשר שלהם למסמן, לסובייקט המאמין.

בדיקה מקברית של יחסי חיה-אדם בהקשר לזהות היהודית, תוך עיסוק במקורות האלימות ובטרנסגרסיה שלה, עומדת במרכז יצירתו של אסי משולם. משולם יוצר דימויים חזותיים ולשוניים אשר דורשים התבוננות ישירה בתופעות של רוע ואכזריות באמצעות נרטיבים בדויים של טקסטים יהודיים ובאמצעות איקונוגרפיה יהודית של קורבן והקרבה. סדרת הציורים והאובייקטים מתוך "איש קריות", הרישום מ"ריר" והספר "רועכם" – כל אלה נעים בין המוכר והמזוהה לבין הזר, האחר, זה שאיננו מזהים כ"אנחנו". אלה משמשים את האמן כחומרים רעיוניים וגשמיים לניסוח מחודש וביקורתי של אופני הייצור האלימים והאפלים של הזהות היהודית.
במרכז עבודתו של רועי רוזן, שעניינה דמותה הבדיונית של האמנית היהודית-סוריאליסטית ז'וסטין פרנק, עומדת ביקורת כלפי הזהות היהודית וכלפי עיצובה בידי הממסד הציוני. יצירתה הפרובוקטיבית, המינית והאלימה של פרנק בפריז של שנות העשרים והשלושים, אשר חלק ממנה כלול ב"פורטפוליו המוכתם" המוצג בתערוכה; המחקר על אודותיה, המוצג בסרט "שתי נשים וגבר"; שורשיה המשפחתיים של האמנית הבדויה בדמותו השבתאית והמסתורית של יעקב פרנק – כל אלה הם מכלול פעולה פילוסופי ואמנותי המבטא התמודדות ייחודית ורדיקלית עם הזהות הגברית והנשית דרך זו היהודית, ותוך ערעור עיקש של ערכים אסתטיים ותרבותיים השולטים בשיח הישראלי.

מאיה ז"ק יצרה ב-2003 מיצב רישומים ופסל, בשיתוף 11 תלמידי תיכון: הפרויקט/מוקומנט "מירוץ שליחים". השימוש בז'אנר המוקומנטרי (יצירה קולנועית בדיונית המתחזה לסרט דוקומנטרי) הוא ניסוי פסאודו-מדעי, המציג תהליך העתקה, אינסופי בעיקרון, של רישום על-פי הצילום המפורסם של אנה פרנק. תהליך ההעתקה מתבצע על-פי מסד ההוראות שהעבירה האמנית לתלמידים. אופיין המנוכר והאינסטרומנטלי של ההוראות מדמה את התהליך הפדגוגי של הוראת השואה והזהות היהודית במוסדות החינוך בארץ. מרישום לרישום משתנה, מתעוות ומיטשטש הדימוי, וכך גם ערכו כמיתוס תרבותי, עד לריקונו מתוכן סימבולי והפיכתו להפשטה. לאה מאואס ודייגו רוטמן מקבוצת Sala-Manca עוסקים באופני התהוות הזהות התרבותית דרך יצירת היסטוריות חלופיות, בדיוניות, המציבות כמעין מראה ביקורתית ורגשית אל מול הסיפור הקאנון המוכר. הם בונים מהלכים פרפורמטיבים של מיצגי וידיאו וסאונד לצד עבודות קולנועיות ותיאטרליות, שאופיין פרודי ואירוני, והן נוגעות כל העת באנושי הפרטיקולרי, בסובייקט. במרכזו של המיצב שהוכן במיוחד עבור התערוכה נמצאים פמוטים חשמליים שעברו בירושה משפחתית, והסיפור סביבם מעמיד בשאלה הן את המסורת היהודית והן את המסורת מכלול עבודתה של זויה צ'רקסקי עוסק בתווך שבין הזהות היהודית לזו הישראלית, ובד בבד עוסק גם בחשיבה מתמשכת על המודרניזם באמנות ואחריתו. בעבודה זו היא מחברת בין המחשבה המושגית לטקסט הנפוץ בכל פינה בארץ, ומתווה מעין מסלול כוחני ועצמאי בנוף: הכתובת "נ נח נחמ נחמן מאומן". כתובת זו היתה בשנים האחרונות לגרפיטי שתלטני ואלים המבטא את עליית כוחה של היהדות המיסיונרית והמשיחית בארץ, אשר מבקשת להשתלט על השיח העכשווי. הצגתה של הכתובת כשלט ניאון המאזכר גם אמנות מושגית וגם כלכלת כסף ופרסום יוצרת פעולה ביקורתית הדורשת התייחסות של הצופה.
המגע בין היומיום החילוני לבין האמונה הדתית מאפיין את יצירתו של צלם העיתונות והאמן פבל וולברג, המייצר מבט ייחודי על הזהות הישראלית והזהות היהודית בצלמו הן את ההתרחשויות היומיומיות – הצבאיות, הפוליטיות והחברתיות – והן את עולמן הסגור של הקהילות החרדיות. תצלומיו מציגים את המציאות הישראלית בראייה חדה ואסתטית, המבחינה במצבים המתעתעים ביותר, הרחומים ביותר, הטרגיים ביותר. האור שבתצלומיו מחדד את התיאטרליות הבלתי נתפשת של החיים, זו שבתוכה מתקיימים האנשים ומחליפים את זהויותיהם בתוך השיח המלחמתי האלים, בתוך הווי החיים החילוניים של זהות מגדרית ובתוך הקהילה הדתית-לאומנית והקהילה החרדית-אורתודוכסית.
סדרת עבודות הקומיקס "קרן קיימת לישראל" של קרן שפילשר עוסקת בזהות העצמית באמצעות קונגלומרציה חזותית המורכבת מאינדקס פרוע של סימנים יהודיים וישראליים – סמל המנורה, פמוטי השבת, פסוקים מן התנ"ך, סמלים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כיבוש הקרקע והמיתוס הציוני של התחדשות ועוד. הציורים הצבעוניים, המשולבים במדבקות, נוצרים על תצלומי שחור-לבן של קק"ל משנות החמישים ובתגובה אליהם. הכותל, המזבח, ישו ומריה, האחות היהודייה הרחמנייה, משה היורד מן ההר עם לוחות הברית – כולם משמשים בערבוביה ביצירת נרטיב על אודות דמותה של האמנית עצמה.

שחר סריג עוסק בתפישת הזהות העצמית באמצעות ציור אקספרסיווי וגדוש, שנעשה לקולאז'ים ולאסמבלאז'ים עד להופעתו כמיצב במרכז החלל העוסק ביהודי הנודד. סצינות מאורח החיים היהודי-דתי מתערבות במוטיבים נוצריים, סצינות מיניות נארגות בתוך חיפושים אסתטיים של מתווי עירום ובמוטיבים מעולם המוסיקה. שילוב העולמות הוא למעשה קריעה פנימית וטלטלה נפשית-רגשית המתממשת אל מול עיני הצופה, כשהיא ספוגה בכאב, בפואטיות ובשאלת שאלות על מהות ה"יש" בעולם.

הסדרה "Hals" של גרי גולדשטיין נוצרה על בסיס דימויים מודפסים: דפי ספר עם רפרודוקציות בשחור-לבן של האמן ההולנדי פרנץ האלס, בן זמנו של רמברנדט. הסדרה כוללת 74 רישומים, שעשרים וארבעה מהם מוצגים בתערוכה, ומציבה תיאטרון של צלליות המורכב מדמויות מתוך אגדות וסיפורי ילדים ומתוך סדרות קומיקס ופרסומות משנות החמישים והשישים בארה"ב, ולצדן פסוקי תהלים העוסקים בנושאים הומאניים ואוניברסליים. יצירתו של גולדשטיין יוצרת נרטיב ללא התחלה או סוף, שדן באופיה המורכב ורב הסתירות של היהדות בשפה קומיקסית, סוריאליסטית ופופית – שפה חזותית המעלה פחדים, חרדות ואלימות לצד משחקיות ויופי.

טקסטים יהודיים מן הקבלה והמדרש הם מקורות ההשראה של הצייר רונן סימן טוב, שציוריו ורישומיו עוסקים בעצם החיפוש אחר משמעות הזהות היהודית ואחר התכונות היסודיות הנדרשות לקיום אנושי ואמוני בתוך המציאות היומיומית של תקשורת, פרסום וכלכלת הכסף. סדרות הציורים של סימן טוב הן פרשנויות מתמשכות של מושגים מרכזיים במיסטיקה ובמיתולוגיה היהודיות, ובכלל זה ניצוצות הטוב שעל האדם לחפש בתוך הרע שבעולם, עץ הדעת, הציווי "אהבת לרעך כמוך" והחיפוש אחר דמות המשיח או הנביא דרך דמותו של האמן.
מיצב הווידיאו "תפילת ערבית" של דפנה שלום שייך למחזור עבודותיה "מחליף הזמנים". בעבודות אלה, מרכיבים הקשורים בקדושה ובדת נעשים למקומות של שבר ולמסמנים של יחסי כוח. דמות האשה ב"תפילת ערבית" מסמנת את זמן המעבר מיום ללילה. עיניה מכוסות בבד שעליו מודפסים פסוקים מן התפילה, ואלה נחשפים אט-אט, תוך תנועה סיבובית וסדר מובנה של קריאה, צפייה, שירה ודממה. כיסוי העיניים מכוון אל שלילת הכוח בעצם שלילת הראייה, ורומז אף להפעלת הכוח על אסירים פוליטיים. הדימוי החידתי והשירה הנשית של הזמרת דקלה, המצויה בין העברית לערבית, טוענים את היצירה במתח בין מודרניות ומסורתיות, ובד בבד מאפשרים לה לערער על הדיכוטומיה שבין "ערביות" ל"יהודיות" וליצור המשכיות רוחנית אחת, נעדרת אלימות ושליטה.

אירנה גורדון, אוצרת התערוכה

התערוכה בחסות קרן נדב