בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Wed, 27 May 2020 13:33:09 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=5.2.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 בוכים על חלב שנשפך: כיצד תאגידי החלב ניכסו לעצמם את חג השבועות https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%91%d7%95%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%a2%d7%9c-%d7%97%d7%9c%d7%91-%d7%a9%d7%a0%d7%a9%d7%a4%d7%9a-%d7%9b%d7%99%d7%a6%d7%93-%d7%aa%d7%90%d7%92%d7%99%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%9c%d7%91-%d7%a0%d7%99%d7%9b/ Wed, 27 May 2020 13:23:51 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47826 בתחילת שנות ה-90, במקביל לכניסת הטלוויזיה המסחרית לחיינו, כמה קופירייטרים יצירתיים במשרדי פרסום שונים קיבלו משימה לפצח את הקשר בין חג השבועות לנתוני המכירות של הלקוחות שלהם – חברות מוצרי החלב – והביאו לנו את הסיפור הבא: לפני 4,000 שנה, בעודם חוצים את מדבר סיני לעבר הארץ המובטחת, סבלו בני ישראל ממחסור חמור בסידן שגרם [...]

The post בוכים על חלב שנשפך: כיצד תאגידי החלב ניכסו לעצמם את חג השבועות appeared first on בית התפוצות.

]]>
בתחילת שנות ה-90, במקביל לכניסת הטלוויזיה המסחרית לחיינו, כמה קופירייטרים יצירתיים במשרדי פרסום שונים קיבלו משימה לפצח את הקשר בין חג השבועות לנתוני המכירות של הלקוחות שלהם – חברות מוצרי החלב – והביאו לנו את הסיפור הבא:

לפני 4,000 שנה, בעודם חוצים את מדבר סיני לעבר הארץ המובטחת, סבלו בני ישראל ממחסור חמור בסידן שגרם למגוון מחלות בעצמות, אשר הקשו מאוד על ההליכה במדבר. אלוקים, ששמע את נאקות העם, הוריד מהשמיים מאכל בשם "מן" – תערובת של חיטה ודבש – הידוע בסגולותיו הרפואיות. לצערו, הפתרון לא הועיל ובני ישראל המשיכו לקטר. הביאו לנו חלב עם סידן! הם דרשו. המרירות בקרב העם הנבחר הגיעה לשיאה במאורע שפרשנים סימנו כמרד הצרכנים הראשון בהיסטוריה – בניית אייקון של עגל זהב עם טיפות של חלב על השפתיים. היושב במרומים הבין את הרמז וכעבור 40 יום חזר משה רבינו כשהוא רכוב על גבינת גאודה מעופפת ועמו הסחורה המבוקשת. ובא לציון לקטוז.

ועכשיו ברצינות. באותה מידה שאין זיקה ממשית בין חגי תשרי לאכילת דגים, או בין יום העצמאות לתרנגולות מתות על האש, כך אין באמת קשר בין שבועות, חג מתן תורה, לבין אכילת מוצרי חלב. כדרכה בקודש, תרבות הצריכה שאינה יודעת שובע, בסיוע עולם הפרסום הציני, ניכסו לצרכיהם את המועד הנפלא הזה בלי למצמץ. כולנו מוצרים. כולל החגים שלנו.

משאית חלב של "תנובה", ארץ ישראל, 1946 צילום: הרברט זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

נכון, ישנם כמה אזכורים של חג שבועות בהקשר של חלב. אחד מהם טוען, למשל, כי 50 הימים הנספרים מפסח עד שבועות הם בגימטרייה המילה "חלבי". ובכן, גם צמד המילים "יא זבל" שווים בגימטרייה לאותה תוצאה. פרשנות אחרת טוענת כי המקור לאכילת מוצרי חלב מצוי בראשי התיבות של הפסוק "מנחה חדשה לה' בשבועותיכם". יש רק בעיה אחת. בתורה מנחה מוגדרת כקורבן מן הצומח, וחלב, על פי כל הדעות, אינו צומח. כסף, לעומת זאת, דווקא כן. בעיקר על העצים של חברות החלב. בנוסף, המשנה במסכת ביכורים מציינת במפורש כי "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים" ופרמז'ן, למשל, עד כמה שידוע לנו, אינו כלול בשבעת המינים.

הטעם היותר נפוץ לאכילת חלב הוא שבחג השבועות עם ישראל קיבל את התורה – הן זו שבכתב והן זו שבעל פה, הכוללת גם את הדינים וההלכות של שחיטה ואכילה. הואיל ואחרי קבלת התורה בני ישראל לא היו יכולים להשתמש בכלים הטמאים כדי לבשל בחג השבועות, הם אכלו מאכלי חלב, זאת מאחר והכנתם קלה ומהירה ואינה מחייבת שימוש בכלים שהתבררו כלא כשרים. את הכשל הכרונולוגי אפשר לזהות מקילומטר – כיצד עוד באותו יום של קבלת התורה נקבע חג שמציין את קבלת התורה?

אגדה חסידית משעשעת בעל ניחוח פמיניסטי, הקשורה באכילת מוצרי חלב בשבועות, מספרת שבאחת העיירות היהודית בגלות הייתה אישה דעתנית מאוד, שבמקרה הייתה גם אשת הרב. לאישה הזו היה מאוד לא נוח עם העובדה שנשים לא השתתפו בלימוד יחד עם הגברים, אז היא החליטה לעשות מעשה. היא ניגשה עם כמה נשים לרב, לגבאי ולנכבדי העיירה ודרשה שמעתה והילך יורשה לנשים לשבת למטה בבית הכנסת וללמוד תורה. הגברים, מן הסתם, התנגדו ובתגובה החליטו נשות העיירה לפצוח בשביתה איטלקית ולהפסיק לכבס ולבשל.

צעירים מעמיסים כדי חלב על עגלה, ארץ ישראל 1946 בקירוב. צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, ארכיון התצלומים, אוסף זוננפלד)

רצה המקרה והמחאה הפמיניסטית התרחשה בערב חג השבועות וכשגביר העיירה סיים להתפלל מנחה, הוא חזר הביתה וגילה שאין סעודה על השולחן. "איפה האוכל?" הוא שאל את עצמו. כשיצא למרפסת לשאוף אוויר, גילה שכל הגברים עומדים במרפסות ומסתכלים זה על זה במבוכה. "איפה אשתך?" הם שאלו אחד את השני, ואיש לא ידע לענות.

אחרי בירורים קצרים נמצאה התשובה: אשת הרב התסיסה את כל נשות העיירה נגד הגברים. הרב הנבוך לא ידע איפה לקבור את עצמו. עד מהרה המבוכה התחלפה בכעס, והוא ציווה לקרוא אליו מיד את כל נשות העיירה, כולל אשתו. "אם זה הכיוון שבחרתן ללכת בו", הטיח בהן, " ממחר נבטל את חרם דרבנו גרשום ונישא נשים שניות במקומכן". הנשים נבהלו מאוד, ורצו הביתה להכין אוכל. כיוון שעוד רגע נכנס החג, הן לא הספיקו לבשל בשר והכינו מאכלי חלב.

יש עוד כמה פרשנויות שעוסקות בסוגיית הקשר בין חלב לשבועות. כולם על הרצף המפוקפק שבין האנקדוטה לגימטריה. בכל מקרה, הם הספיקו לחברות החלב הגדולות למנף את החג לטובת שיפור המאזנים השנתיים שלהם. הניאו-ליברליזם של שנות ה-80 והטלוויזיה המסחרית שהופיעה כעבור עשור, העצימו את המגמה עד כדי כך שהמשוואה חלב=שבועות הפכה לאקסיומה בלתי ניתנת להפרכה. כמעט.

ילדי קיבוץ בחגיגית שבועות, ישראל, שנות ה- 1950 צילום: לני זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

כנגד הזכות של חברות החלב לגזור קופון משבועות מוטלת עלינו החובה לשנות את המשוואה ולציין את הערכים האמיתיים והנאצלים של החג הזה. ראשית, את חגיגות הבאת הביכורים לבית המקדש, שסימלו את הקשר העמוק בין העם לארצו ואת הכרת התודה של החקלאי על תנובת השדה. גם סיפורה של רות המואבייה יכול ללמד אותנו פרק בהלכות קבלת הזר ושינוי מודל הגיור. הנה, דווקא האישה הנוכרייה שהחזיקה בכל הסיבות שבעולם להפנות עורף לחמותה, בחרה לדבוק בנעמי ובתמורה זכתה כי אחד מצאצאיה יהיה דוד המלך. וכמובן לזכור שחג השבועות הוא לפני הכל חג מתן התורה, שבין אם אתם מאמינים שהיא אלוהית ובין אם לא, מדובר באחד הטקסטים היפים, המרשימים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה האנושית.

בקיצור, אפשר לבכות על כל החלב שנשפך לשווא בשבועות, ואפשר גם לעשות חרם צרכנים ולהתחבר לערכים האמיתיים שלו. בכל מקרה, שיהיה חג שמח!

The post בוכים על חלב שנשפך: כיצד תאגידי החלב ניכסו לעצמם את חג השבועות appeared first on בית התפוצות.

]]>
יהודי כל העולם, התאחדו: השאלה היהודית של קרל מרקס https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%9b%d7%9c-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%90%d7%97%d7%93%d7%95-%d7%94%d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c/ Thu, 07 May 2020 12:14:41 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47776 פרדיננד לָסָל, שנולד בגרמניה בשנת 1825, היה הוגה דעות מבריק וכלכלן מחונן שפיתח, בין השאר, את "חוק הברזל של השכר". בקורות חייו מצויים עוד מספר הישגים לא מבוטלים: לָסָל היה מחלוצי רעיון המפלגה המודרנית, מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים הגרמנית, ואבי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD). אבל לפרדיננד לָסָל הייתה בעיה אחת קטנה שהעיבה על הישגיו. [...]

The post יהודי כל העולם, התאחדו: השאלה היהודית של קרל מרקס appeared first on בית התפוצות.

]]>
פרדיננד לָסָל, שנולד בגרמניה בשנת 1825, היה הוגה דעות מבריק וכלכלן מחונן שפיתח, בין השאר, את "חוק הברזל של השכר". בקורות חייו מצויים עוד מספר הישגים לא מבוטלים: לָסָל היה מחלוצי רעיון המפלגה המודרנית, מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים הגרמנית, ואבי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית (SPD).

אבל לפרדיננד לָסָל הייתה בעיה אחת קטנה שהעיבה על הישגיו. הוא היה נימול. בגרמניה של המאה ה-19 זה היה מעשה בלתי-נסלח.

להלן תיאור "משובב לב" משנת 1862 המתייחס למוצאו היהודי של לָסָל: "כעת ברור לגמרי – ויעידו על כך גם צורת ראשו ואופן צמיחת שערו – שהוא (לָסָל) מצאצאי השחורים שליוו את משה בבריחתו ממצרים, אלא אם כן אמו או סבתו מצד אביו התמזגו עם הכושי…והנה, העירוב הזה של יהודיות וגרמניות מצד אחד עם גזע כושי בסיסי מצד אחר, אינו יכול להצמיח תוצר מיוחד במינו. גם תובענותו של הברנש אופיינית לכושים".

תגידו, נו עוד טקסט גזעני. אחרי הכול, באקלים האנטישמי של גרמניה במאה ה-19, טקסטים כאלו היו חזון נפוץ. ההפתעה מגיעה כשמגלים שהאיש שחתום על התיאור המרנין של לָסָל הוא לא אחר מנסיך הפועלים, מגן החלכאים, מנתץ שלשלאות הבורגנות, הראשון לשמו – קרל "הלוי" מרקס.

קרל מרקס, 1875 (צילום: John Jabez Edwin Mayal, WikiMedia)

קרל מרקס, שנולד בעיר טריר שבחבל הריין (פרוסיה של אז, גרמניה היום), השבוע לפני 202 שנה, היה מצד אביו נכדו של שמואל ב"ר מרדכי הלוי, שכיהן כרבה הראשי של העיר, ומצד אמו, צאצא של שושלת רבנים הולנדית. בקיצור, יהודי בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. אביו, הירשל הלוי, אולץ להמיר את דתו כדי להתפרנס ממשלח ידו – עריכת דין, ולשם כך שינה את שם המשפחה למרקס. והשאר היסטוריה.

נשאלת השאלה: כיצד יהודי – אמנם ממשפחת מומרים, אבל עדיין יהודי – חילץ ממוחו טקסט כל כך אנטישמי?

יש שיאמרו כי מדובר בשנאה עצמית יהודית קלאסית, שהייתה נחלתם של יהודים רבים שהמירו את דתם ונטמעו בקונצנזוס האנטישמי שהיה חלק אינהרנטי מהחברה סביבם. אחרים יטענו כי היריבות העזה בין מרקס לבין לָסָל בנוגע לפרשנות הנכונה של המהפכה הפרולטרית, היא זו שהובילה את מרקס להתבטא בצורה כל כך ארסית וכי האיש עצמו לא היה נגוע בשנאה לבני עמו, יחד עם תפישתו חסרת המדינה ורתיעתו מדת כזהות מייצגת.

קריקטורה אנטישמית מתוך "ספאסה סווטה", מאת קרל רלינק, פראג, צ'כוסלובקיה, 1926. "מרקס הקדוש-ידידו של הברון רוטשילד ומנהיג הנוצרים העניים". (מעזבונו של ג'ירי לאושר. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי)

אך כדי לנסות להתחקות אחר יחסו של מרקס כלפי בית גידולו היהודי נחזור 18 שנה אחורה בזמן. השנה היא 1844 ומרקס ידידינו מפרסם את החיבור "לשאלת היהודים". הרקע לפרסום היו תהליכי הליברליזציה שהתחוללו באותה עת במרחב הפרוסי, כשאחת הסוגיות הציבוריות שעלתה לדיון הייתה השאלה האם להעניק ליהודים שוויון זכויות מלא.

קשה שלא לנוע באי-נחת כשקוראים כמה פסקאות מהחיבור. "מהו פולחנו החילוני של היהודי? הסחר-מכר. מהו אלוהיו החילוני? הממון", כתב מרקס, "אנו רואים ביהדות יסוד אנטי חברתי מובהק", ולבסוף הולם באכזריות "האמנציפציה של היהודים היא במשמעותה הסופית שחרור של האנושות מן היהדות".

מצמרר. אבל אז מגיעה ההפתעה. כי בעוד מרקס מחרף ומגדף את היהודים, הוא במקביל קורא לשלטונות להעניק להם שוויון זכויות מלא. הכיצד?

כדי ליישב את הדיסוננס חייבים להבין כי בתקופה האמורה התיאור הקריקטורי של היהודים כחמדנים ומלווים בריבית מקדמת דנא, נתפס במרחב הגרמני כאמת מוחלטת. עד כדי כך שהמילה הגרמנית judentum שפירושה "יהדות" שימשה בשפת הרחוב היום-יומית כמילה נרדפת ל "מסחר".

ואכן במילה "יהדות" – כך טוענים סנגורי מרקס שביקשו לשלול את היותו אנטישמי – טמון פתרון הסתירה. כי מי שיעמיק בדבריו של הגאון האקסצנטרי יגלה כי הוא לא תלה את האשמה ביהודי, אלא ביהדות.

חדר השינה של קרל מרקס, עם דמויותיהם של מרקס ואשתו. לונדון, אנגליה 1936. בחדר זה כתב מרקס בעת גלותו את חיבורו "הקפיטל" בשנת 1867 (צילום: לני זוננפלד המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, אוסף זוננפלד)

מה שקרה, אליבא ד'מרקס, הוא שעם התפשטות תופעת החילון במהלך המאה ה-19 והשלת האדרת הדתית מהיהדות, כל מה שנותר ממנה היה הדימוי של היהודים כרודפי ממון, נכלוליים וכו'. מרקס סבר שהסיבה לכך נעוצה בעובדה הטרגית, שלאורך דורות על גבי דורות, היהודים נדחפו בעל כורחם לעיסוק בפרנסות הממון הבזויות, ולכן הפכה היהדות לשם נרדף לחמדנות. כשהוא כותב כי "האנושות צריכה להשתחרר מהיהדות", טוענים סנגוריו, מרקס לא מתכוון ליהודים, אלא למושג מופשט של "יהדות" המזוהה בדמיונו עם תאוות הממון המשחיתה.

לראייה הם מציגים כתבה מאוד אמפטית כלפי יהודים אותה פרסם מרקס בעיתון "ניו יורק דיילי טריביון" בזמן גלותו בלונדון. באותה תקופה (סביבות שנת 1854) מרקס סיקר את מלחמת קרים בין האימפריות העות'מנית והרוסית, ובין השאר תיאר כך את מצבם של היהודים בעיר הקודש, ירושלים: "אין דבר שישווה לעוניים ולסבלם של היהודים בירושלים, המתגוררים ברובע האשפתות הקרוי חארת אל־יהוד, בין הר ציון להר המוריה, שם מצויים בתי הכנסת שלהם", כתב, "יהודי ירושלים מהווים מטרה מתמדת לדיכוי מצד המוסלמים, היוונים עולבים בהם והלטינים [=הקתולים] רודפים אותם, והם מתקיימים אך ורק מנדבותיהם של אחיהם האירופים. יהודים אלה אינם ילידי המקום, אלא הגיעו ממקומות מרוחקים ושונים והם נמשכים לירושלים אך ורק משום רצונם להתגורר בעמק יהושפט ולמות במקום בו הם מקווים ממנו תיפתח הגאולה….הם סובלים ומתפללים. בעת שעיניהם נשואות להר המוריה, שם ניצב פעם מקדש הלבנון, אליו אין הם מעיזים להתקרב, הם מזילים דמעה על שבר בת ציון ועל פיזורם בין העמים".

אז מה באמת היה יחסו של מרקס לבני עמו? אין ספק כי התיאור הנוגע ללב של אחיו, יהודי ירושלים, הנתונים בצרה, מקשה עוד יותר על מתן תשובה בהירה. ככה זה עם אנשים מורכבים. לטוב ולרע.

קרל מרקס בדמות "משה המודרני", מביא לעמי העולם את ספרו "הקפיטל", כתורת הצדק החברתי גלויה. צרפת, 1906 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, באדיבות אוסף ז'ראר בנואה, ניס, צרפת)

The post יהודי כל העולם, התאחדו: השאלה היהודית של קרל מרקס appeared first on בית התפוצות.

]]>
"אל תגיד מילה זה בכלל": המלחמה בשוק השחור בראשית ימי המדינה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%90%d7%9c-%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%93-%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%91%d7%9b%d7%9c%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%97%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%a9%d7%95%d7%a7-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%a8/ Mon, 27 Apr 2020 08:32:48 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47747 בספטמבר 1950 פנו מספר בכירי מפא"י אל ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, והציעו לו לשאת נאום לאומה בקול ישראל. לטענתם, שידור כזה ינחית "מכה קשה לשוק השחור" ויביא לשינוי "המצב הפסיכולוגי" בציבור. כשבכירי מפא"י דיברו על "המצב הפסיכולוגי" של הציבור ועל הצורך "להנחית מכה קשה על השוק השחור", הם התכוונו להשפעת מדיניות הצנע הכלכלית [...]

The post "אל תגיד מילה זה בכלל": המלחמה בשוק השחור בראשית ימי המדינה appeared first on בית התפוצות.

]]>
בספטמבר 1950 פנו מספר בכירי מפא"י אל ראש ממשלת ישראל, דוד בן גוריון, והציעו לו לשאת נאום לאומה בקול ישראל. לטענתם, שידור כזה ינחית "מכה קשה לשוק השחור" ויביא לשינוי "המצב הפסיכולוגי" בציבור.

כשבכירי מפא"י דיברו על "המצב הפסיכולוגי" של הציבור ועל הצורך "להנחית מכה קשה על השוק השחור", הם התכוונו להשפעת מדיניות הצנע הכלכלית שהונהגה בישראל הצעירה באפריל 1949, בשל הצורך להתמודד עם תועפות ההוצאות הכרוכות בקליטת רבבות עולים מדי חודש, הקמת ובניית צבא ההגנה לישראל וכל שאר הסעיפים התקציביים הכבדים הכרוכים בהקמת מדינה צעירה על רגליה.

לפחות בשלב הראשון של הגבלות תקופת הצנע אזרחי ישראל היו ממושמעים וצייתנים וגילו הבנה למצב. מי שלוהק לתפקיד "משה בר סימן טוב של תקופת הצנע" היה דב יוסף, שר התקצוב והאספקה. בהשראתו ובפיקוחו של "יוסף המשביר", נקבע מה תושבי המדינה יאכלו, ילבשו, יקנו ויצרכו, וכיצד ינוהלו ענייני חלוקת המזון והפיקוח.

תחנת החלוקה של מצרכים מארה"ב "שי לישראל" בתקופת הצנע. חיפה, ישראל, 1951 צילום: הרברט זוננפלד. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף זוננפלד)

אולם בהמשך, כמה מוכר, חוסנם הנפשי של האזרחים החל להיסדק. בנוסף, בשיא המרירות הציבורית, הרחיב משרד התקצוב את מדיניות הצנע גם על מוצרי הנעלה והלבשה. בן גוריון שמע את זעקת העם הנלחץ תחת הגזרות הכלכליות, וגם חש אותה על בשרו הפוליטי. בבחירות לרשויות המקומיות שנערכו בנובמבר 1950, מפא"י, המפלגה הכול יכולה, ניצחה ברוב זעום של 3% בלבד את תנועת "הציונים הכלליים", שסיסמת הבחירות שלה "תנו לחיות בארץ הזו" נגעה בעצב הרגיש של המצוקה הציבורית. ואם זה לא מספיק, אל הפצע ההולך ומתפשט, נוספו דיווחים על שחיתות בצמרת הפקידותית.

במאמר מאיר העיניים של רפי מן, "ימי הצנע – עיתונות מגויסת למען מחאת האזרחים", מתאר המחבר כיצד "המסודרים", מחזיקי הפנקס האדום, וחברים בכירים ב-"חברת העובדים הכללית" – ענק כלכלי בשליטת ההסתדרות, ניצלו את כוחם כדי להפיק טובות הנאה ורווחים אסטרונומיים בשוק השחור. גם התנועה הקיבוצית, בבת עינה של מפא"י, ספגה ביקורת חריפה אחרי שנחשף כי הקיבוצים בית השיטה ומנרה מכרו סחורה בשוק השחור, וכי 22 קיבוצים שקיבלו מהממשלה חומרי בניין, העבירו חלק מהם לסוחרים בשוק השחור. 

בהמשך התברר כי בדמיון מפתיע לימינו, גם המנהיגים עצמם לא לגמרי צייתו להוראות משרד הקיצוב. כך דווח כי רעיית בן גוריון ורעיית הנשיא ויצמן השתתפו בשיא המשבר הכלכלי במסיבה מפוארת שארגנה אשת האופנה לולה בר במלון מפואר. איסר הראל, ראש השב"כ הראשון, סיפר לימים כי באותה תקופה "שרר משבר מוסרי בכל החוגים, כולל חוגי ההנהלה בהסתדרות ובמפלגה".

מפקח בודק משלוח ביצים במסגרת המלחמה בשוק השחור, ישראל, ראשית שנות ה-1950 צילום: לני זוננפלד. (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף זוננפלד)

בן גוריון, שחש שהאדמה בוערת תחת רגליו, הקשיב לעצת חבריו ממפא"י וניגש למלאכת כתיבת הנאום. המנהיג הסוציאליסטי כיוון את הארטילריה הכבדה לעבר האויב משכבר הימים – השיטה הקפיטליסטית וגרורותיה המזהמות. "השוק השחור", אמר הזקן בנאום שהועלה בעיתונות על נס כבעל מימד צ'רצ'רליאני, "הוא מדרון מסוכן שעלול לגלגל אותנו לתהום השחיתות המוסרית". הזקן קרא לאזרחים להצטרף אל המאבק בשוק השחור. "הקונה בשוק השחור איננו רק הקורבן", קבע בן גוריון, "אלא הוא שותף למעשה המגונה". את המפלגה והמנגנון הפקידותי הרקוב הוא הקפיד להשאיר מחוץ לטווח הבליסטראות המילוליות שלו.

עד מהרה הוקם "המטה למלחמה בשוק השחור", שראש הממשלה נמנה עם חבריו הפעילים. ה"מטה" התכנס מדי יום ולעתים אף פעמיים ביום, ונדונו בו ההיבטים השונים של השוק השחור, מקורות הזרימה אליו, והדרכים לחסלו. בן גוריון ירד לפרטי פרטים, וביקש מהפקידים שהשתתפו בדיונים אלה (בין השאר השר דב יוסף, המפקח על המזונות, ויועצי שר האספקה והקיצוב) הצעות לסוגים חדשים של מזון ומוצרים אחרים שייכנסו לסל הקיצוב.  "הזקן" הורה להעצים את המאבק בעזרת מסע פרסום אגרסיבי למיגור מה שכינה "נגע חברתי". באחת מהכרזות נכתב "חסל את השוק השחור, ולא – יחסל הוא אותך". אל המערכה גויסה גם המשטרה, שהפעילה מעקבים יום יומיים אחרי חשודים פוטנציאליים – הרבה לפני שהומצא האיכון הסלולרי – והציבה מחסומי פתע בכניסה לערים הגדולות.

אולם ככל שיענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. לא רק שהשוק השחור לא נעלם, הוא אף גדל ופרח. בראשית 1951 התנוססה בעיתון דבר הכותרת: "כל הארץ — שוק שחור". חודשים אחדים אחר כך דיווח שמואל שניצר במעריב: "יש לנו רק שוק אחד — וצבעו שחור. השוק הרשמי התמוטט לחלוטין – אספקה לספסרים בלבד". בן גוריון המתוסכל ספק ידיים בחוסר אונים. למרות 1,500 הפקחים, שהסתובבו ברחובות וחילקו קנסות ל-5,000 אזרחים, וחרף היד הקשה שהופעלה כנגד מפרי החוק, השוק השחור סרב להיעלם מהשטח ורק גדל מיום ליום.

פריקת משאית בשר. חיפה, ישראל, 1950-1951 צילום: הרברט זוננפלד (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף זוננפלד)

לבן גוריון ולבכירי מפא"י לא הייתה אסטרטגיית יציאה מהמשבר. בסופו של דבר החיסון לנגיף השוק השחור הגיע ממקור לא צפוי – רגשות האשם הגרמנים שביקשו לפצות, לפחות כספית ולו במעט, על חרפת השואה, וחתמו עם המדינה הצעירה על "הסכם שילומים" שחילץ את המשק הישראלי מהבוץ והעמיד את הכלכלה הישראלית על הרגליים בשנים הכי קריטיות. 

מדיניות הצנע והקיצוב, כמו גם תופעת השוק השחור, אמנם המשיכו ללוות את אזרחי ישראל עוד מספר שנים, אך בהיקף נמוך יותר, עד גסיסתם ומותם בסוף שנות ה-1950. בפברואר 1959 נשא שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר נאום ברדיו בו הכריז על תום עידן הצנע. "הנה בא יום שקיווינו לו ואנחנו מציינים את הסיום, אולי אפילו מוקדם יותר מאשר פיללו רבים במדינה, שהייתה בת 700 אלף תושבים בראשית דרכה ושגדלה עד שני מיליון".

במשך השנים הפך צמד המילים "תקופת הצנע" למונח נוסטלגי שערבב בתוכו גם תקופות היסטוריות רחוקות יותר ולא ממש קשורות, כמו ייבוש ביצות וסלילת כבישים. דב יוסף, האיש שספג בזמן אמת את רוב החצים וזכה לז'אנר שלם של בדיחות מרושעות על שמו, נחקק בהיסטוריה כמי שלמפרע הציל את הכלכלה הישראלית. תופעת שלטון המקורבים נותרה, לצערנו, בעינה.

חג עצמאות שמח!

The post "אל תגיד מילה זה בכלל": המלחמה בשוק השחור בראשית ימי המדינה appeared first on בית התפוצות.

]]>
ואלה שמות בני ישראל בארץ גושן: שמות המשפחה של יהודי מצרים https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%94-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%a0%d7%99-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%a5-%d7%92%d7%95%d7%a9%d7%9f-%d7%a9%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a4/ Sun, 12 Apr 2020 14:02:36 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47726 הקהילה היהודית במצרים שגשגה מאמצע המאה ה־19 ועד לשנות ה־1950. שילובה של מצרים במסחר הבינלאומי, בפרט לאחר פתיחתה של תעלת סואץ, שימשה כמוקד משיכה ליהודים רבים אשר התיישבו בארץ זאת, בעיקר בקהיר ובאלכסנדריה, לצד בני הקהילה המקומית הוותיקה. זאת גם התקופה שבה השימוש בשמות משפחה הופך לנפוץ מאד. בדיקה של פירוש ומשמעות שמות המשפחה שהיו [...]

The post ואלה שמות בני ישראל בארץ גושן: שמות המשפחה של יהודי מצרים appeared first on בית התפוצות.

]]>
הקהילה היהודית במצרים שגשגה מאמצע המאה ה־19 ועד לשנות ה־1950. שילובה של מצרים במסחר הבינלאומי, בפרט לאחר פתיחתה של תעלת סואץ, שימשה כמוקד משיכה ליהודים רבים אשר התיישבו בארץ זאת, בעיקר בקהיר ובאלכסנדריה, לצד בני הקהילה המקומית הוותיקה. זאת גם התקופה שבה השימוש בשמות משפחה הופך לנפוץ מאד. בדיקה של פירוש ומשמעות שמות המשפחה שהיו נפוצים בקרב יהודי מצרים בעידן המודרני פותחת חלון אל עברן של המשפחות היהודיות ותולדותיהן לפני שהתיישבו במצרים, וזאת משום ששמות המשפחה של בני הקהילה היהודית במצרים משקפים פעמים רבות את מקום מוצאן של המשפחות.

תמונת מחזור של תלמידים בבית הספר "מויזס דה קטאוי", קהיר, מצרים, 1938 – המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות סמי שם טוב, ישראל

 קבוצה גדולה של שמות אופיינית לצאצאים של מגורשי ספרד שהגיעו למצרים ישירות מחצי האי האיברי או דרך ארצות אחרות בצפון אפריקה, הבלקן ותורכיה. שמות יהודי ספרד במצרים כוללים, בין השאר, את אמריליו ("צהוב", בספרדית, כלומר "בלונדיני"), מורנו ("חום" בספרדית), אשכנזי, פרחי, מלכה, אמיגה ("ידיד", בספרדית) ואבואף. במצרים מתועד גם שם המשפחה מג'אר, שפירושו "הונגרי". שם זה נפוץ בקרב יהודי בולגריה, לשם הגיעו בימי הביניים יהודים שגורשו מהונגריה. קרסו, שם ספרדי מתועד במשך דורות בסלוניקי, יוון, נגזר משמה של העיירה קארסו ("מים שחורים", בתורכית) הנמצאת בצפון מערב תורכיה על חוף הים השחור.

לעומת אלה, אגיון ("קדוש") הוא שם ממקור יווני. "בית אגיון", שנבנה בירושלים על פי תכניותיו של האדריכל ריכארד קאופמן בין השנים 1936 -1938 למען אדוארד אגיון, סוחר אמיד מאלכסנדריה, משמש היום כמעונו הרשמי של ראש ממשלת ישראל. שמות משפחה נוספים ממקור יווני כוללים את קסטוריאנו, שנגזר משמה של העיירה קסטוריה בצפון יוון.

במצרים חיו במשך דורות יהודים רבים שהגיעו מאיטליה. ניתן לזהות אותם לפי שמותיהם, שנגזרו משמות של מקומות באיטליה, כמו פיורנטינו (פירנצה), ויטרבו (עיירה במרכז איטליה), קפואה (עיירה באזור נאפולי), או ממונחים באיטלקית, כגון קאסוטו ("נשוי" באיטלקית) או פרוקצ'יה ("דוור", באיטלקית).

טיול משפחות יהודיות לפירמידות בגיזה, קהיר, מצרים, 1914 – המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות אהרון מרימס, ישראל

ישנה גם קבוצה גדולה של שמות אשר נגזרו ממונחים בשפה הערבית, ולרוב הם נפוצים גם בקהילות יהודיות אחרות. בקבוצה זאת נכללים שמות שנגזרו מעיסוקים, כגון חכים (רופא), נאג'ר (נגר), הררי (סוחר במשי) וסבן (סוחר או יצרן סבון). איש העסקים הישראלי-אמריקאי חיים סבן, למשל, נולד באלכנסדריה אשר במצרים בשנת 1944. 

מספר שמות עבריים תורגמו לערבית, ביניהם עבדאללה (עובדיה) .חלק מהשמות שנגזרו מערבית הם טופונימיים, כלומר שמות שנוצרו על פי שמות של מקומות במצרים עצמה, כגון מיניו (לפי שם העיר מיניה, במצרים עילית) או קטאוי, שמה של משפחה יהודית מפורסמת שנגזר משמו של הכפר קאטה, צפונית לקהיר, שבו התגוררו אבות המשפחה. יוסף אסלן קטאוי פחה (1861–1942) כיהן כשר האוצר ושר התקשורת בממשלות מצרים בשנות ה-1920, חבר בסנאט המצרי ושימש כנשיא הקהילה היהודית של קהיר.

בית הכנסת "אליהו הנביא", אלכסנדריה, מצרים 1994 צילום: שלמה טייץ, ישראל – המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

בארץ הפרעונים התיישבו לא מעט יהודים מחאלב שבסוריה; שמותיהם כוללים את דואק (סוג של כד) וטאוויל (ארוך, בערבית), שתיהן משפחות של כוהנים. בין האנשים שנשאו את שם המשפחה דואק יש להזכיר את הרב חיים משה דואק (1905–1974), יליד העיר התורכית גזיאנטפ בגבול סוריה, אשר שימש כרבה הראשי האחרון של מצרים.

משפחות סמוכה (מהביטוי "סמוך לחזן") ובגדדי הגיעו למצרים מעיראק. משפחות הרוש (ראש), ברצ'ילון ("מברצלונה"), אלפסי ("מפאס", עיר במרוקו) מוגרבי ("ממערב", שמה הערבי של צפון אפריקה) הגיעו מארצות צפון אפריקה.

 החל מסוף המאה ה־ 19 התיישבו במצרים גם משפחות אשכנזיות ממרכז ומזרח אירופה. השמות שלהן כוללים את פרבר ("צבעי"), צוקרמן ("איש מתוק" או "איש סוכר"), סמואלסון ("בנו של שמואל"), גולדנברג ("הר מוזהב"), וקסלר ("חלפן"), פלדמן ("כפרי") ועוד. למרות ששמות אלה נפוצים בכל קהילות מזרח ומרכז אירופה, גם כאן לפעמים ניתן לגלות את ארץ המוצא של המשפחה. שם המשפחה אלטרסקו נגזר מהמילה היידיש אלטער, שפירושה "זקן", "מבוגר" אבל גם "מכובד" בתוספת הסיומת הרומנית האופיינית "-סקו" המצביעה על כך שלפני שהמשפחה הגיעה למצרים היא התגוררה ברומניה.

מראה פנים בית הכנסת "שערי השמים", קהיר, מצרים, 1979 צילום: מיכה ברעם, ישראל – המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות

משותפים לכולם השמות ממקור עברי כמו חזן, דיין, גאון, גבאי וחסיד, אשר לרוב נגזרו ממונחים המתארים תפקידים במסגרת הקהילה היהודית. בנוסף ובדומה לקהילות אחרות,  נפוצים בקרב יהודי מצרים שמות שנגזרו משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כמו אליהו, מנשה או דה־מנשה, בן־שמעון ונחמן. במצרים גם מוכרים שמות משפחה כפולים. למשל, לשם הררי, הנפוץ מאוד בין יוצאי מצרים, צירפו שם משפחה שני כגון הררי ששון, הררי אגיון או הררי נאג'ר.

 לסיום יש לציין שמשום היותם של רוב יהודי מצרים פרנקופונים – רבים חונכו במוסדות "כל ישראל חברים" (אליאנס) – איות שמות המשפחה בלועזית מופיע על פי כללי השפה הצרפתית ללא קשר למקור הלשוני של השמות.

 לרשימת שמות המשפחה של יהודי קהיר ראה בנוסף: Jacob Rosen-Koenigsbuch, Index of Jewish Surnames Found in 20th Century Cairo, Avotaynu Online, Dec. 2019

חיים גיוזלי הוא מנהל אגף מאגרי המידע בבית תפוצות 

The post ואלה שמות בני ישראל בארץ גושן: שמות המשפחה של יהודי מצרים appeared first on בית התפוצות.

]]>
דבר הפרעונים: הסיפור ההיסטורי האלטרנטיבי של בני ישראל במצרים https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%98%d7%a8%d7%a0%d7%98/ Mon, 06 Apr 2020 19:58:00 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47688 לפניכם תסריט אלטרנטיבי לסיפור המקראי של יציאת מצרים. שילוב של ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים, לצד גרסאות מצריות למוצא העם היהודי ולדמותו של משה רבנו. התסריט מבוסס על עבודת מחקר מרתקת של פרופסור ישראל קנוהל, כפי שמופיעה בספרו "איך נולד התנ"ך". הדמות הראשונה שמעניקה לנו צוהר לסיפור יציאת מצרים בגירסא המצרית הוא אדם בשם מנתון, היסטוריון מצרי-יווני, [...]

The post דבר הפרעונים: הסיפור ההיסטורי האלטרנטיבי של בני ישראל במצרים appeared first on בית התפוצות.

]]>
לפניכם תסריט אלטרנטיבי לסיפור המקראי של יציאת מצרים. שילוב של ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים, לצד גרסאות מצריות למוצא העם היהודי ולדמותו של משה רבנו. התסריט מבוסס על עבודת מחקר מרתקת של פרופסור ישראל קנוהל, כפי שמופיעה בספרו "איך נולד התנ"ך".

הדמות הראשונה שמעניקה לנו צוהר לסיפור יציאת מצרים בגירסא המצרית הוא אדם בשם מנתון, היסטוריון מצרי-יווני, שחי באלכסנדריה בתקופה התלמית במאה ה-3 לפנה"ס. מנתון טען כי בסביבות המאה ה-17 לפני הספירה השתלטו על מצרים פולשים זרים בשם "הרועים" ובמצרית "חיקסוס". אותם רועים שרפו את הערים המצריות, והחריבו את מקדשי האלים עד היסוד "ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה" כלשונו. אחרי זמן מסוים גורשו החיקסוס ממצרים בידי אחד הפרעונים. בשלב זה חושף מנתון את זהותם: "והם יצאו מארץ מצרים…למשפּחותיהם עם כל רכושם…ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים…ועל כן בנוּ להם עיר בארץ, הנקראה בזמננו בשם יהודה".

ציור קיר מקבר בני חסן שבו מתוארת שיירת נוודים שמיים יורדת למצרים, אחד מהם מוזכר בשמו: "אבישה" (או "אבישר") המכונה "חקאו-ח'אסות" (החיקסוס) – 'שליט ארץ זרה' בשפה המצרית הקדומה

מנתון, שזיהה את "הרועים" עם אבות היהודים, ממשיך ומספר לנו סיפור נוסף: מאות שנים לאחר שהחיקסוס גורשו ממצרים ביקש שליט מצרים, פרעה אמנופיס, לראות את האלים. יועציו אמרו לו כי הדרך היחידה להתקרב לאלים היא לטהר את מצרים מהמצורעים שהתגוררו בגבולה. אמנופיס אסף את כל המצורעים שבארץ מצרים ושיכן אותם בעיר העזובה אווריס, שהייתה קודם לכן בירתם של החיקסוס. המצורעים מרדו באמנופיס, והעמידו בראשם כוהן מצורע בשם אוסרסיפ, שייסד עבורם דת חדשה, העוינת את הדת המצרית. עיקרי הדת החדשה כפרו בפוליתאיזם הפרעוני ודגלו באמונה באל אחד (אחת ההשערות היא שאוסרסיפ שאב את עקרון המונותאיזם מפרעה אחנתון, ששלט במצרים מאות שנים לפני כן).

מנתון ממשיך ומספר כי אוסרסיפ שלח שליחים אל מחוץ למצרים כדי להשיג לעצמו צבא עזר. בין השאר פנה לצאצאי החיקסוס, "הרועים" מיהודה, ואלו באו ברבבותיהם מארץ כנען כדי לעזור לאוסרסיפ ולמצורעים. יחד הם יצרו כוח חזק והשתלטו על מצרים. הכובש החדש אוסרסיפ, מנהיג המצורעים, התיישב על כס המלוכה, גבה מיסים מכל הארץ, וביזה – יחד עם המצטרפים אליו – את האלים המצריים. ומי היה אותו אוסרפסיפ? ובכן, מנתון מספר לנו כי לאחר שהתחבר לחיקסוס, שינה אוסרסיפ את שמו למשה. אולם לצד גילויי משטמה והצגתו השלילית כקנאי ומתבדל, מנתון לא מסתיר שמשה-אוסרסיפ היה בעל סגולות יוצאת דופן, גם בחכמתו וגם בעוז רוחו, עד כדי כך "שהמצרים ייחסו לאיש הזה נוכחות אלוהית" כלשונו. התיאור הזה, אגב, מתיישב עם תיאורו של משה במקרא: "גַּם הָאִיש מֹשֶה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יא ג).

קטע מפפירוס האריס (British Museum, WikiMedia)

מכאן נקפוץ ל "פפירוס האריס" – פפירוס ענקי באורך ארבעים מטר, שנמצא בקבר ליד לוקסור מצידו המערבי של הנילוס. בפפירוס האריס מסופר על תקופה בה ארץ מצרים הייתה מוזנחת, ולא היה לה שליט אחד מובהק. בשלב מסוים, כך מתואר, עולה דמות בשם "אירסו" שמשתלט על כס המלוכה. פירוש המילה "אירסו" הוא "מישהו שעשה את עצמו", כלומר, לא אחד שהשתייך לשושלת מלוכה כלשהי, אלא כזה שהתחזה לשליט. עוד נאמר עליו שהוא "חרו", כלומר, מוצאו מכנען או מעבר הירדן, השטח המכונה במצרית "חרו". המשמעות היא שאותו אדם לא היה ראוי לרשת את כס הפרעונים והשתלט עליו שלא כדין. עוד מסופר בפפירוס האריס שאותו "אירסו" גבה מיסים מהעם, זלזל בדת המצרית ומנע העלאת קורבנות במקדשים. הפפירוס ממשיך ומתאר את נקודת המפנה: כאשר האלים חזרו לרחם על מצרים, הם הושיבו את בנם שנולד מגופם, להיות שליט – זהו סת-נ-חת', הפרעה המייסד של השושלת העשרים. סת-נ-חת' נלחם בזר שהשתלט על מצרים, סילק אותו מהשלטון, ועלה למלוך במצרים.

התעודה השנייה היא מצבה שהתגלתה ביֵב, אי הפילים, והיא מתוארכת לשנת שלטונו השנייה של אותו פרעה, סת-נ-חת'. המצבה מאמתת את העדות של "פפירוס האריס". היא מספרת על אותו פרעה סת-נ-חת' ששיקם את מצרים אחרי העידן שבו השתלט עליה כוח זר, שהפר את עקרונות הדת הפרעונית.

בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור של דייוויד רוברטס משנת 1828

על פי התיאוריה של פרופסור ישראל קנוהל, המנהיג "אירסו" שעליו מדובר במקורות האלה, זה שבז לדת המצרית והזמין שכירים מכנען, הוא משה שלנו. עדות תומכת לכך היא העובדה שמי שישבה על כס המלוכה לפני פרעה סת-נ-חת' הייתה מלכה בשם תאוסרת, אשתו של סתי השני שנפטר בשנת 1196 לפנה"ס. התעודות מציינות כי שלטונה של תאוסרת נמשך רק שנתיים-שלוש, בסיומם התרחש מאורע מסתורי ואניגמטי להפליא. בתוך מצרים פרץ מאבק, שבסיומו מגיעה השושלת התשע-עשרה לקיצה ועולה שושלת חדשה, השושלת העשרים, שהמייסד שלה הוא ניחשתם נכון , סת-נ-חת'. קנוהל מסיק מכך שהמאבק עליו מדובר הוא ההשתלטות של משה והמצורעים, יחד עם "הרועים", על ארץ הדלתא.

פרופסור קנוהל מתארך את יציאת מצרים לשנה השנייה למלכותו של פרעה סת-נ-חת', כנראה בסביבות 1186 לפנה"ס. לטענתו, הוריו של משה היו חלק מקבוצת בני יעקב שירדו למצרים בזמן הרעב. משה גדל בחצר המלכות תחת חסותה של המלכה תאוסרת, שהייתה חשוכת בנים ואולי, כך מנחש קנוהל, היא היא "בת פרעה" שגידלה את משה. כאשר מתה תאוסרת, ראה עצמו משה ראוי להשתלט על הממלכה ולצורך המהלך השתמש בתמיכתם של בני עמו, בני יעקב, היושבים משועבדים במצרים. אחר כך הזמין תגבורת מבחוץ, את "הרועים" מכנען. במאבק בין שני הכוחות על השלטון בארץ מצרים, הפסידו משה ואנשיו, הם גורשו מארץ מצרים ויצאו לכיוון ארץ כנען.

זוהי לפחות הגירסא המצרית לאירועים. השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. או היסטוריה אלטרנטיבית. אתם תחליטו. חג חירות שמח.

The post דבר הפרעונים: הסיפור ההיסטורי האלטרנטיבי של בני ישראל במצרים appeared first on בית התפוצות.

]]>
לפני 500 שנה: הסגר היהודי הראשון בצפון איטליה  https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-500-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%a1%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%a6%d7%a4/ Thu, 26 Mar 2020 15:26:53 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47616 לא רק בימים המטורפים שעוברים עלינו, גם במאה ה-16 תקף את המרחב האיטלקי "נגיף קטלני". מלומדים קתולים הכירו היטב את הפולש. הם "למדו אותו" במשך 1,500 שנים, וידעו לזהות אותו גם ממרחק העולה בהרבה על שני מטר. במשך דורות על גבי דורות, מאב לבן ומאם לבת, הם שמעו את הסיפור המכונן: כיצד חיסל "הנגיף" הערמומי [...]

The post לפני 500 שנה: הסגר היהודי הראשון בצפון איטליה  appeared first on בית התפוצות.

]]>
לא רק בימים המטורפים שעוברים עלינו, גם במאה ה-16 תקף את המרחב האיטלקי "נגיף קטלני". מלומדים קתולים הכירו היטב את הפולש. הם "למדו אותו" במשך 1,500 שנים, וידעו לזהות אותו גם ממרחק העולה בהרבה על שני מטר. במשך דורות על גבי דורות, מאב לבן ומאם לבת, הם שמעו את הסיפור המכונן: כיצד חיסל "הנגיף" הערמומי – העם היהודי – את אביהם משיח צדקם הקדמון והותיר אותו מדמם למוות על הצלב. הם אמנם לא הודו בכך, אבל בינם לבין עצמם, אנשי הדת הנוצרים ידעו שהם עצמם מוטציה של אותו "נגיף".

למעשה, יהודים התגוררו באיטליה עוד מימי האימפריה הרומית ובשלהי ימי הביניים, רבים מהם החלו לזרום לארץ המגף בעקבות גירוש יהודי צרפת, והרדיפות הבלתי פוסקות מהן סבלו בנסיכויות הגרמניות השונות. רובם המשיכו מזרחה, לפולין, שם החלה להתהוות ציוויליזציה יהודית אדירת ממדים. אולם חלקם, כאמור, השתקע בארץ המגף. בראשית המאה ה-16 גדל מספר היהודים באיטליה באופן משמעותי, זאת בעקבות גירוש ספרד ב-1492 ורבבות הנמלטים שהשתקעו באיטליה, כמו גם בארצות נוספות באגן הים התיכון.

בית הכנסת האשכנזי הגדול (סקואולה גראנד טדסקה), בוונציה, נבנה בשנים 1528-1529. זהו אחד מששת בתי הכנסת שנבנו במאה ה-16, ועדיין פועלים בגטו (דגם, תצוגת הקבע הישנה של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות)

באותם ימים איטליה לא הייתה מדינה ריבונית לאומית כמו היום, אלא מרחב המחולק לערי-מדינה: פירנצה, פיזה, גנואה וכן גיבורת סיפורנו השוכנת לחופי הים האדריאטי, הלא היא ונציה.

היה זה ב-29 במרץ 1516, השבוע לפני 504 שנה כשהדוג'ה (הדוכס) של ונציה פרסם את הצו שיצר את הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה. לפני כן יהודים נכנסו בשערי העיר לרגל עסקיהם במשך היום, אך היה עליהם לעזוב אותה מיד עם השקיעה. על מנת שיוכלו לפקח על "הנגיף", השלטונות אפשרו ליהודים להתגורר בעיר בתנאי שזה יקרה מחוץ לה, באי נידח ומרוחק ממרכז העיר, ששימש עד אז אכסניה לתעשיית בתי יציקה, שנקראה באיטלקית "Ghetto". מאז הפך המושג לתיאור גנרי של שכונה המופרדת משאר חלקי העיר, סגורה על ידי חומה, ומיוחדת לאוכלוסייה ספציפית.

תכנית הגטו של ונציה בשנים 1797-1516 מאת אדריכל סולם, 1930 (מתערוכת "גטאות באיטליה: ונציה-רומא", 1979, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות)

אין לנו מושג מי היה משה בר סימן טוב האיטלקי של הימים ההם, אבל כן נותרו בידינו ההנחיות של קברניטי "משרד הבריאות הקתולי" למניעת התפשטות "הנגיף":

  1. היציאה מהגטו מותרת ליהודים רק משעת צלצול הפעמונים בבוקר בבזיליקת סאן מרקו ועד חצות הליל.
  2. היציאה והכניסה לגטו מותרת רק משני שערים וזאת תחת פיקוחם של ארבעה שומרים נוצרים, שמשכורתם תשולם מקופת הקהילה היהודית.
  3. יהודים אשר משלח ידם הוא הלוואה בריבית מורשים לצאת העירה רק לשעות אחדות ובתנאי שיישאו טלאי צהוב על גלימותיהם. בהמשך הומר הטלאי הצהוב בכובע צהוב, ולאחר מכן בכובע אדום.
  4. להלן משלחי היד המותרים ליהודים: רופאים, מלווים בריבית, סוחרים ומוכרי בגדים משומשים, ובעגה המקומית "strazzarioli".

 היסטוריונים רבים חלוקים בשאלה האם סגירת הגטו הובילה לניתוק היחסים התרבותיים בין יהודים לשאר האוכלוסייה, או שמא היה זה דווקא שלב בתהליך התקבלותם לתוך מרקם התרבות האירופית. כך או אחרת, יהודי הגטו הראשון בהיסטוריה נותרו נאמנים לעקרון המקראי של "עם לבדד ידון ובגויים לא יתחשב" ולא התרגשו מהמגבלות שהושתו עליהם. עד מהרה הם החלו לפתח תרבות ייחודית עצמאית ומקורית שהגיע לשיאים מרשימים ביותר, הן בתחום הרבניוהן בתחום הספרותי וההגותי. עם התכנסות היהודים בגטו הם הקימו בתי כנסת, המוכרים כ־ Scole, כאשר כל עדה הקימה את המוסד שלה.

פיאצה ג'ודיאה – כיכר היהודים. ונציה, איטליה. תחריט מאת ג'וזפה ואזי, 1747 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, באדיבות רוברטו מילנו, רומא)

הקהילה היהודית בעיר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי אשכולות רבים. אחת הדמויות המקוריות, הידועות והססגוניות ביותר שהתגוררו בגטו בוונציה היה רבי יהודה אריה ממודנה שפעל בעיר במחצית הראשונה של המאה ה-17. תלמיד חכם זה, איש רוח של ממש, כתב מצד אחד שאלות ותשובות וספרי הגות, חיבר מחזות והלחין מוסיקה, ומצד שני היה מכור למשחקי קוביות והימורים. בנוסף ידועה משפחת קצנלבוגן – האב מאיר, הבן יהודה, והנכד שאול וואהל שזכה לפרסום בשל אגדה שלפיה כיהן כמלך פולין ללילה אחד.

אבל אין ספק שהבשורה הגדולה של ונציה בכלל והגטו היהודי בפרט היו בתי הדפוס הרבים שישבו בעיר. המצאת הדפוס המודרני, כמאה שנה לפני כן, מצאה את עיר התעלות מוכנה ומזומנה. אחד מבתי הדפוס הללו היה שייך לדניאל בומברג, נוצרי מאנטוורפן, שייסד בעיר בית דפוס עברי בהמלצת חבר, מומר יהודי, ששכנע אותו לכוון לקהל היעד של "עם הספר".

בית הדפוס של דניאל בומברג נכנס לפנתיאון היצירה הרוחנית בעיקר בזכות מהדורות התלמוד הבבלי שהדפיס שהייתה הראשונה שכינסה יחדיו את כל מסכתות התלמוד. החידוש של בומברג היה בסגנון העימוד המיוחד של דף התלמוד, כך שפירוש רש"י מופיע בפנים העמוד ופירוש התוספות בחלק החיצוני.

מנורה בגטו של ונציה. איטליה, 1972 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, באדיבות ד"ר מוריס פלוסט, ארה"ב)

בומברג ריכז בבית הדפוס צוות של חכמים יהודים יודעי ספר ומדקדקים חשובים שעסקו בהכנת כתבי היד לדפוס ובהגההתם. עד עצם היום הזה, כל מהדורות התלמוד הבבלי, מסורתיות וחדשניות כאחד, ממשיכות את הדגם הזה שנקבע בוונציה. לפני חמש שנים נמכרה במכירה פומבית אחת המהדורות הראשונות מהתלמוד הבבלי שהדפיס בומברג בסכום אסטרונומי של 11 מיליון דולר. מהדורה נוספת תהיה חלק מתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, שתיפתח באוקטובר השנה.

במשך 281 שנים שימש גטו ונציה בית ליהודי העיר. רק בשנת 1797, עם כיבוש העיר על ידי נפוליאון חוסל הגטו בהוראתו של השליט החדש. היהודים נעשו אזרחים שווים ומעמדם נשמר גם בוונציה העצמאית שהשתחררה ב־1848. ב־1938 הוטלו באיטליה שוב חוקי גזע, הפעם על ידי המשטר הפשיסטי של מוסוליני, שותפו של היטלר. למעלה מ-200 מקרב כ-1,200 יהודי ונציה לא שבו ממחנות ההשמדה.

כיום מתגוררים בעיר כ־450 יהודים שבצוק העיתים מצאו את עצמם שוב בהסגר, הפעם יחד עם שאר תושבי העיר והמדינה, במאבק מול מגפת הקורונה.

The post לפני 500 שנה: הסגר היהודי הראשון בצפון איטליה  appeared first on בית התפוצות.

]]>
מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגיפה השחורה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%98%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%98-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e/ Thu, 12 Mar 2020 12:44:41 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47495 איתמר קרמר באמצע המאה ה14 פרצה מחלה מסתורית שקיבלה את השם המגיפה השחורה, שנגרמה על ידי החיידק Yersinia pestis. המחלה הזו התחילה ממונגוליה, התפשטה מהר מאד לסין ועברה לאירופה לאחר שבקרב בין כוחות מונגוליים לצבא של בני גנואה בחצי האי קרים הושלכו גופות המתים בבליסטראות אל עבר האיטלקים. זה היה כנראה השימוש הראשון בנשק ביולוגי, [...]

The post מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגיפה השחורה appeared first on בית התפוצות.

]]>
איתמר קרמר

באמצע המאה ה14 פרצה מחלה מסתורית שקיבלה את השם המגיפה השחורה, שנגרמה על ידי החיידק Yersinia pestis. המחלה הזו התחילה ממונגוליה, התפשטה מהר מאד לסין ועברה לאירופה לאחר שבקרב בין כוחות מונגוליים לצבא של בני גנואה בחצי האי קרים הושלכו גופות המתים בבליסטראות אל עבר האיטלקים. זה היה כנראה השימוש הראשון בנשק ביולוגי, אם תרצו.

המחלה נפוצה בעולם הישן והרגה בתוך עשור כ20-25 מיליון אירופאים, ועוד 35 מיליון סינים. בשנת 1346, עם הגעתה של המחלה לאירופה, כבר היו מי שהאשימו את היהודים בהרעלת בארות כבילוי לשעות הפנאי. כשהתבררה גודלה וקטלניותה של המגיפה, בעיקר בשנים ק"ח וק"ט (1348-1349) כבר נקבע הדבר כעובדה: היהודים אשמים.

זו לא הייתה המצאה חדשה. בחמש מאות השנים טרם המגיפה, עם הצמיחה הדמוגרפית שעברה על אירופה, צמיחת ערי המסחר והנמל הגדולות, היהודים עסקו בעיקר במסחר מקומי, כאשר קהילותיהם היו נתונות לרדיפות לא מעטות – ממסעי הצלב ועד לגירושים הגדולים מאנגליה וצרפת בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14.

מיניאטורה של האמן הבלגי Pierart dou Tielt משנת 1352 לערך, המאיירת קטע בספר "דברי הימים" של ההיסטוריון והמשורר הצרפתי Gilles li Muisit; אנשי העיר טורנה קוברים את קורבנות המוות השחור

אבל זו היתה כבר רדיפה מסוג אחר. כאן לא היה מדובר על דיכוי כלכלי, על מיסים, אפילו לא על סימון היהודים בטלאי צהוב או סגול. כאן דובר על טבח ממש. למרות שהאפיפיור קלמנט פסק שאין להאשים את היהודים, ההמון לא שעה לאמירה זו, כמו גם למדיניותו המצהרת של המלך קארל הרביעי בגרמניה ואף לאמירות הפומביות של חלק גדול ממועצות הערים. היה כאן עניין כלכלי טהור. רכוש היהודים נפתס כשייך לממלכה, או לעיר. היהודים חיו על פי רשיון, סחרו והרוויחו את לחמם במקצועות שאליהם הוסללו ורק בהם, ולפיכך לממלכה ולרשות המקומית היתה הסמכות לומר מתי אפשר להרוג יהודים ומתי לא, כיצד יחולק רכושם ולמי.

אבל ההמון לא הקשיב. תנועות דתיות קיצוניות, יוזמות מקומיות – רצף של אירועי רצח המוניים על ידי ההמון, שנשען על סיבות דתיות, כלכליות וחברתיות, ובעיקר- שינאה בלתי נשלטת לזר, ופחד.

מאות קהילות יהודיות נחרבו, בבזל שרפו יהודים במבנה שהוקם לשם כך, מרחק הליכה מבית הקזינו שם נערך הקונגרס הציוני הראשון 550 שנים לאחר מכן. ב-14 בפברואר, יום הקדוש ולנטיין, נרצחו בלילה אחד יותר מאלף יהודים ונאסר על יהודים לחיות בעיר למשך מאה שנה. בפרנקפורט נערכה התאבדות המונית של יהודים ובעיר ארפורט הקהילה היהודית נמחקה לחלוטין. יחד איתה נמחק גם מקום המצאו של אוצר עלום שהטמינו פרנסי הקהילה עם תחילת המגיפה, אוצר שהתגלה במקרה במהלך חפירות אריכאולוגיות בשנת 1998. מתוך האוצר הזה נשמרת באוסף בית התפוצות טבעת נישואין מקורית שהוטמנה כחלק מאותו האוצר.

הטבעת מארפורט. חלק מאוסף מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות

רוב היהודים שחיו בגרמניה, אוסטריה, צרפת ושווייץ ושהצליחו לשרוד את הפרעות היגרו לפולין, שם מדיניותו של המלך קז'ימיש השלישי היתה סובלנית כלפי מיעוטים ויהודים בפרט. חלק קטן יותר ברח לספרד, שם היהודים קיבלו מקלט לתקופה קצרה, עד אשר ב1391, בפרעות וגזירות קנ"א, גם שעון החול שלהם התהפך.

בניגוד לאמונות המקובלות, אנחנו לא יודעים לומר בוודאות אם אכן היהודים מתו מהמחלה יותר או פחות משכניהם. לא מעט היסטוריונים טוענים כי מנהגי ההיגיינה הנטועים בהלכה היהודית בוודאי הגנו על היהודים, לפחות ממוות במגיפה – נטילת הידיים, ההקפדה על קבורה מהירה ומרוחקת של המתים, הטהרה והערבות הקהילתית נתפסו כגורם ממתן של התפשטות המגיפה. בנוסף, ניתן למצוא בהלכה פסיקות המורות על בידוד בעת מגיפה, כמו "דֵבֵר בעיר – כנס רגליך" (בבא קמא ס' ב) או ההלכה המצווה להימנע מדאבל דיפינג: "לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך הקערה" (מסכת דרך ארץ).

יחד עם זאת יש לזכור כי לא כל ההלכות דאז נאכפו וקוימו באותה המידה, וגם כי התנאים הסביבתיים עימם התמודדו היהודים לא היו פשוטים: באותה תקופה הרובעים היהודיים היו בדרך כלל מרוחקים ממרכז העיר, צמוד לחומותיה, צפופים יותר, ובערי נהר גם שכנו בצמוד אליו, באזורים שנחשבו פחות בטוחים למגורים, בקרבה לאורוות ולבתי החי.

שריפת יהודים בזמן המגיפה השחורה. בריסל, בלגיה, 1349. יוצר לא ידוע

אנחנו יודעים לומר שיהודים רבים מתו כתוצאה ישירה מהמחלה ולא רק באופן עקיף. אין תיעוד רב של חיי היהודים באותה תקופה מעבר לפחד, לגזירות ולרדיפות. התפתחות ההלכה בעשורים הללו נעצרה לחלוטין, הישיבות התפרקו והועתק מרכז החשיבה והפסיקה. החיבור "ארבעה טורים" שנחתם רק כמה שנים לפני התפרצות המגיפה בעיר קלן בגרמניה על ידי רבי יעקב בן אשר, "בעל הטורים", היה בעצם קובץ ההלכות הנהוגות באותה העת והיה מצבה לחיים היהודים במערב אירופה. דווקא מההספדים ומתיאורי המוות, ניתן ללמוד לא מעט על אופי החיים היהודיים בתקופה אפלה זו.

בטולדו שרד בית הקברות היהודי, ועל אחת המצבות, זו של הנער אשר בן טוריאל, נותר חקוק מאות שנים שיר פרידה של האב מבנו המת, שמלמד אותנו לא מעט על האופן שבו חיו יהודי טולדו באותה העת:

"האבן הזאת לזכרון / למען ידעו דור אחרון /

כי נגנז תחתיה פרח נעים / ילד שעשועים /

 תמים דעים / היה קורא בתורה /

ושונה במשנה ובגמרא /

למד מאביו מה שלמד מרבותיו /

את חקי האלהים ואת תורותיו /

והיה בן ט"ו שנים / ובדעת כבן שמונים /

 ברוך מבנים אשר נ"ע

בר' יוסף בן טוריאל האל ינחמהו /

נפטר במגפה בחדש תמוז שנת ק"ט /

וימים אחדים לפני מותו / בנה ביתו /

ואמש נהפך קול חתן וקול כלה / קול יללה /

וישב אב נכאב ונדאב / אלהי מרומים /

ישלם לו נחומים / ולשובב נפשים / זרע אנשים."

ארבעים שנה לאחר מכן כותב יעקב בן שלמה, רופא יהודי-צרפתי חיבור בשם "אבל רבתי" בו הוא מתאר את רגעיה האחרונים של בתו אסתר, שמתה בהתפרצות משנית של המגיפה הגדולה ב-1383, שבועות בודדים אחרי שאחיה ישראל ושרה מתו אף הם. החיים באים להיפרד מאסתר השוכבת על ערש דווי. אסתר מבקשת מספר בקשות: היא מבקשת לתרום את כספה לצדקה ואת בגדיה לנזקקים, היא מבקשת שדודה, הכהן, ייצא מן החדר לפני שתמות שכן אסור לו להיות במחיצת המת, ושבעלה לא ייגע בה מכיוון שהיא בתקופת הנידה. עוד היא מבקשת שכאשר לבעלה תיוולד בת היא תיקרא על שמה, ושאחותה לא תתפוס את מקומה ותתחתן עימו. יעקב בן שלמה מספיד את ילדיו המתים ומתגאה בכך שגם ברגעיה האחרונים של אסתר הקפידה קלה כבחמורה. שלא נדע. הרבה בריאות לכולנו.

 

The post מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגיפה השחורה appeared first on בית התפוצות.

]]>
כבוד ואומץ במוגדור: האישה שייסדה את בית הספר הראשון לבנות בצפון אפריקה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9b%d7%91%d7%95%d7%93-%d7%95%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a5-%d7%91%d7%9e%d7%95%d7%92%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%93%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%aa/ Thu, 05 Mar 2020 13:49:25 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47439 "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" היה שמו של ארגון מיסיונרי פרוטסטנטי שהוקם בשנת 1809 בלונדון, במטרה לשכנע יהודים להתנצר. המיסיון, שפעל ב-52 מדינות, נחשב למכונת תעמולה משומנת, מאורגנת וחסרת עכבות. בשיאו הפעיל מאות מיסיונרים, שמחציתם לערך היו יהודים מומרים. כסף היה פקטור חשוב במרכזים לטיפולי המרת הדת של המיסיון הנוצרי. קברניטי המיסיון סימנו צעירים [...]

The post כבוד ואומץ במוגדור: האישה שייסדה את בית הספר הראשון לבנות בצפון אפריקה appeared first on בית התפוצות.

]]>
"החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" היה שמו של ארגון מיסיונרי פרוטסטנטי שהוקם בשנת 1809 בלונדון, במטרה לשכנע יהודים להתנצר. המיסיון, שפעל ב-52 מדינות, נחשב למכונת תעמולה משומנת, מאורגנת וחסרת עכבות. בשיאו הפעיל מאות מיסיונרים, שמחציתם לערך היו יהודים מומרים.

כסף היה פקטור חשוב במרכזים לטיפולי המרת הדת של המיסיון הנוצרי. קברניטי המיסיון סימנו צעירים וצעירות יהודים מהשכבות העניות כטרף קל לשכנוע. הטקטיקה הייתה להתמקם בריכוזים יהודים מוכי עוני ברחבי העולם, להקים שם בתי ספר, ולפתות את בני הנוער להצטרף למיסיון באמצעות טובות הנאה חומריות. פעילות המיסיון זכתה לביקורת נוקבת על שימושה באמצעי פיתוי נלוזים אלו, שכונו בזלזול "ציד דגים באושים ברשתות של זהב". הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1875, כשסוכני המיסיון הנוצרי הגיעו למוגדור שמרוקו, בעקבות שמועות שבעיר היושבת על גדות האוקיינוס האטלנטי מקובצים כמה וכמה "דגי באושים".

בית הספר לבנות בהנהלת סטלה קורקוס, מוגדור, מרוקו, סביבות 1885–1900. ארכיון משפחת קורקוס ,ירושלים. באדיבות סידני קורקוס

ואכן, מוגדור הייתה עיר נמל יהודית תוססת. סוחרים, בעלי מלאכה, ותלמידי חכמים הסתופפו בה יחדיו. העיר הוציאה מקרבה סוחרים גדולים כמו משפחת קבסה ומשפחת אלמליח, ענקי רוח כמו הרב חיים פינטו והרב אברהם בן עטר, ואמנים דוגמת הפסל והמשורר הנודע דוד אלקיים, שכונה "דה-וינצ'י של מוגדור". בשל ריבוי הסוחרים היהודים בעיר, פעילות הנמל בשבת הייתה משותקת. זקני העיר מספרים שאחרי תפילת שחרית בשבת, נהגו יהודי העיר לצאת מהרובע היהודי, המלאח, ולצעוד לכיוון הים, שם רחצו ובילו את שעות הצהריים.

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-12,000 איש ואישה, אחת מהן היא הגיבורה שלנו – סטלה קורקוס – אישה אמיצה ומעוררת השראה, שהקדישה את חייה לסכל את מזימתו של המיסיון הנוצרי.

סטלה קורקוס-דוראן נולדה מעבר לאוקיינוס, בברוקלין, ניו-יורק, בשנת 1858. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר טבק עשיר שהיגר לאמריקה מאלג'יריה, ואימה, רבקה, בת למשפחת אצולה יהודית-בריטית, וקרובת משפחה של הנדיב משה מונטפיורי. סטלה חונכה במיטב מוסדות הלימוד, ומילדותה הייתה מוקפת משרתות ואומנות.

בשלב מסוים עברה עם משפחתה לאנגליה, ובסיום לימודיה התיכוניים החלה ללמוד הוראה. כשסיימה את לימודי ההוראה, ניהלה בית ספר פרטי בלונדון, ותקופה לאחר מכן נישאה באנגליה למשה (מוזס) קורקוס, סוחר מצליח ממוגדור ולאחר שנישאו, קבעו בני הזוג את ביתם בעיר.

סטלה קורקוס-דוראן, 1940 לערך

משפחת קורקוס הייתה אחת מעשר המשפחות המיוחסות, שהסולטן מוחמד בן עבדאללה הזמין למוגדור במהלך המאה ה-18 במטרה לפתח את חיי המסחר בעיר. משפחות אלו כונו "תוג'ר אלסולטאן", ובתרגום: סוחרי הסולטן. בניגוד לרוב יהודי העיר, שהתגוררו ברובע המלאח העני, סוחרי הסולטן התגוררו ברובע הקונסולים המבוסס, "הקסבה". בין יהודי המלאח ויהודי הקסבה שררו ניתוק וסגרגציה מוחלטת. תושבי הקסבה, בהם סוחרים עשירים כמו מוזס קורקוס, לא ראו את עצמם חלק מ"האספסוף" מהמלאח. כך למשל, הכניסה למועדון שהם הקימו בקסבה, נאסרה על יהודי המלאח.

אגדה אורבנית מספרת שיום אחד סטלה קורקוס טיילה ברובע המלאח, כשלפתע הגיעו לאזניה קולות של שירה מלאכית. כשהתקרבה למקור הקולות, היא גילתה שמדובר בנערות יהודיות, שנמצאות בעיצומו של שיעור ליטורגיה נוצרית, בבית ספר לבנות יהודיות של המיסיון הנוצרי.

ליבה של סטלה קפא והיא החליטה להגיב. לא תגובה אלימה או מתלהמת, אלא יותר בסגנון המקראי של "ועשית לו כאשר זמם". בתגובה לבית הספר של המיסיון, הקימה סטלה בית ספר מתחרה לבנות יהודיות, הראשון מסוגו בכל צפון אפריקה, ואחד שהפך עם הזמן לאחד האיכותיים והמצליחים בכל העולם היהודי. לא פחות.

אחת הדרכים לפייס בין ניצים היא למצוא אויב משותף, כידוע. וכך, בעידודה של סטלה, שילבו עניי המלאח ועשירי הקסבה כוחות מתוך מטרה להילחם במיסיון הנוצרי. סטלה גייסה כסף מהקהילה המקומית ומהארגון הפילנטרופי האנגלו-יהודי "ברית אחים" והחלה במלאכת הקמת בית הספר.

תלמידים יהודים ממרקש מבלים בקייטנה במוגדור, מרוקו, 1945 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, באדיבות ד"ר דוד כהן, בת ים)

בית הספר של סטלה קורקוס – שנקרא "כבוד ואומץ" ופנה בעיקר לנערות יהודיות עניות – נחשב למופת של חינוך והשכלה. סטלה התעקשה ששפת ההוראה בבי"ס תהיה על טהרת האנגלית, ושילבה במערכת גם שיעורים בצרפתית, עברית וערבית. חבר הכנסת לשעבר ז'ק אמיר ז"ל סיפר כי רק אחרי שנים רבות, כששמע על בית הספר של סטלה קורקוס, נפל לו האסימון מדוע אימו, בת מוגדור, נהגה לפנות אליו באנגלית מתובלת בערבית.

מפאת חוסר אמצעים שכן בית הספר בהתחלה בביתם רחב המידות של סטלה ומוזס ורק כשנמצא מספיק תקציב, הוא עבר למבנה קבוע במלאח. סטלה הנהיגה שיטת לימוד שנקראה "מצוינות מתקדמת" שהמריצה את התלמידות למחשבה עצמית וחייבה אותם להתנדב בקהילה. המקצועות שנלמדו בו היו היסטוריה, גיאוגרפיה, דקדוק, ספרות, השכלה כללית, אריתמטיקה, קריאה וכתיבה, תרגום, שירה, תפירה, לימודי פסנתר ודרמה.

מנהל אליאנס שביקר במוסד החינוכי הייחודי ציין שבית הספר של סטלה יכול להתמודד עם טובי בתי הספר של "כל ישראל חברים" במרוקו. אנשי חינוך אנגלים, שהגיעו במיוחד למוגדור כדי לחזות בקסם, ציינו כי המוסד שהקימה סטלה קורקוס עולה ברמתו על בתי ספר דומים באנגליה, ושרמת התלמידות בו אינה נופלת ואף עולה על אלו של תלמידות מקבילות להן. סטלה אף הגדילה לעשות כשהקימה בבית הספר חוג תיאטרון, שנחשב לתיאטרון היהודי הראשון בכל מרוקו. רפליקה של תוכניה נדירה של אחת ההפקות, משנת 1888, שנשתמרה כל השנים אצל נינה של סטלה, סידני, תהיה חלק מאגף נשים פורצות דרך בתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון היהודי שתיפתח באוקטובר השנה.

תכניה לערב גאלה בבית הספר לבנות של סטלה קורקוס. מוגדור, מרוקו, סוף המאה ה 19 (אוסף המוזיאון, המקור ב Bibliothèque de l’Alliance israélite universelle, Paris)

כתוצאה מהצלחת בי"ס של סטלה קורקוס, המיסיון הנוצרי של מוגדור נאלץ לקפל את הזנב ולהסתלק מהמקום. בשנת 1907 נפטר מוזס קורקוס, שתמך וסייע לאשתו במפעל חייה, והוא בן 45 בלבד. סטלה נשארה עם ששה ילדים, אותם היא גידלה בגפה, כאשר היא ממשיכה לנהל בהצלחה הן את בית הספר, והן את עסקיו ונכסיו של בעלה. בית הספר של סטלה קורקוס, שבשיאו למדו בו 225 בנות, פעל מ-1885 עד אמצע שנות ה-1920, כשלושים שנים ברציפות. היא הלכה לעולמה ב-6 במרץ 1948, השבוע לפני 72 שנה.

לפני שנתיים החליטה עיריית מוגדור לקרוא רחוב בעיר ע"ש סטלה קורקוס, מחנכת יהודייה דגולה שהרבתה דעת בקרב בנות עמה. אולי הפוסט הזה לכבוד יום האישה הבינלאומי יהיה תחילת הדרך להנצחה הראויה לה גם בישראל.

The post כבוד ואומץ במוגדור: האישה שייסדה את בית הספר הראשון לבנות בצפון אפריקה appeared first on בית התפוצות.

]]>
כנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%94%d7%9b%d7%a8/ Sun, 23 Feb 2020 13:54:20 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47262 ביום רביעי, 19.2.2020 שמחנו כבכל שנה לחבור עם "אריק – עמותת אריאל שרון למנהיגות" ולקיים אצלנו כנס בנושאי השעה. נושא הכנס השנה היה "זמן ההכרעה עם איראן?", והגיעו אליו כמאתיים וחמישים אורחים. בין הדוברים: עו"ד יורם ראב"ד, יו"ר "אריק – עמותת אריאל שרון למנהיגות"; אלוף (מיל.) יעקוב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי. כיום חוקר במכון ירושלים [...]

The post כנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום רביעי, 19.2.2020 שמחנו כבכל שנה לחבור עם "אריק – עמותת אריאל שרון למנהיגות" ולקיים אצלנו כנס בנושאי השעה. נושא הכנס השנה היה "זמן ההכרעה עם איראן?", והגיעו אליו כמאתיים וחמישים אורחים.

בין הדוברים: עו"ד יורם ראב"ד, יו"ר "אריק – עמותת אריאל שרון למנהיגות"; אלוף (מיל.) יעקוב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי. כיום חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון.

בפאנל ״בין אצפהאן לשייח׳ רדואן: על הקשר בין סיוע החוץ לתסיסה באיראן״ בהנחיית גב' מזל מועלם, פרשנית פוליטית אתר Al monitor השתתפו אלוף (מיל.) ניצן אלון, לשעבר ראש אגף מבצעים ופרויקטור למאבק באיום האיראני; ד"ר דניאל סובלמן, המחלקה ליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית; ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן מהמרכז האקדמי שלם ומרכז עזרי.

את הכנס סיימו בשיחה בין מזל מועלם לרב אלוף גדי אייזנקוט.

צילומים: אלון גרגו ועידו שרף

הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט עם מזל מועלם בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות - זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט עם מזל מועלם בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

פאנל בהשתתפות ד"ר תמר עילם גינדין בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות - זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

פאנל בהשתתפות ד"ר תמר עילם גינדין בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

עומרי שרון בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות - זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

עומרי שרון בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

מזל מועלם בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות - זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

מזל מועלם בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

The post כנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? appeared first on בית התפוצות.

]]>
השבוע לפני 235 שנה: האב המייסד של מדעי היהדות הגיע לעולם https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-235-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%93-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%93%d7%a2%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%93/ Thu, 20 Feb 2020 13:12:15 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47181 אחת ההשפעות המרכזיות של תנועת החילון, שהתפשטה במרכז אירופה במפנה המאה ה-19, הייתה הופעתו של תחום דעת חדש, "היסטוריציזם". הופעת ההיסטוריציזם הייתה לא פחות ממהפכה קופרניקאית ביחס אל ההיסטוריה. באבחת קולמוסו של מייסד האסכולה, הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל, איבדו גופי הידע של העבר את מרכזיותם כמקור סמכות והפכו למושא מחקר, בדומה לגרמי השמיים וחלקיקי האטום. [...]

The post השבוע לפני 235 שנה: האב המייסד של מדעי היהדות הגיע לעולם appeared first on בית התפוצות.

]]>
אחת ההשפעות המרכזיות של תנועת החילון, שהתפשטה במרכז אירופה במפנה המאה ה-19, הייתה הופעתו של תחום דעת חדש, "היסטוריציזם".

הופעת ההיסטוריציזם הייתה לא פחות ממהפכה קופרניקאית ביחס אל ההיסטוריה. באבחת קולמוסו של מייסד האסכולה, הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל, איבדו גופי הידע של העבר את מרכזיותם כמקור סמכות והפכו למושא מחקר, בדומה לגרמי השמיים וחלקיקי האטום. המסורת הוגלתה מהכנסייה למעבדת המחקר, תבונת הקדמונים הפכה לביבליוגרפיה, והרוח התעוררה יום אחד וגילתה שאזקו אותה ללא הסכמתה למושג חדש, ומעתה היא תופיע לנצח בתור "מדעי הרוח".

ההיסטוריוציזם קבע כי האדם הוא נגזרת של האומה אליה הוא משתייך: השפה, התרבות וסך כל התכונות הספציפיות המשותפות לחברי הקבוצה והמבדילות אותה מקבוצות אחרות. או כפי שחברי האסכולה כינו זאת – "רוח האומה".

ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק) 17 בפברואר 1785 – 31 ביולי 1840

עד מהרה נמצאה החוקיות – נשמת אפה של המתודה המדעית. ההיסטוריה של האומות, כך נקבע במסמרות, מצייתת לחוקיות אבולוציונית בת שלושה שלבים. השלב הראשון הוא הצמיחה והגידול, השלב השני הוא השגשוג והעוצמה, והשלב השלישי הוא הקמילה והניוון. החידוש הוא שרוח האומה אינה מחוסלת כמו גוף האומה, אלא מתמזגת לתוך מכלול המורשת התרבותית של ההיסטוריה העולמית. "חוק שימור הרוח" פעל כך שאימפריות עוצמתיות כמו יוון ורומא אמנם נעלמו מההיסטוריה, אבל התרומה הרוחנית שלהם – האסתטיקה, הגיאומטריה והמשפט המדיני – נשתמרו והפכו לנחלת המין האנושי כולו.

ומה עם היהודים? על פי ההיסטוריוציזם התרומה הגדולה של היהודים לעולם היה עקרון המונותיאיזם, שהתגלם בתורת משה שניתנה בהר סיני. אבל היהודים היו גאוותנים. הם אמנם הצהירו למרגלות ההר "נעשה ונשמע", אבל דה פקטו לא הפנימו את הרוח האלוהית, והיו זקוקים למקלות בדמות חוקי התורה הנוקשים, ולגזרים בצורת פולחני הקורבן בבית המקדש. מי שבישר את המעבר מ-"ישראל שבבשר" ל-"ישראל שברוח" היה ישו, שבמחטף הרעיוני הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית חילץ את הרוח המונותיאיסטית מהגבולות הלאומיים היהודים, לטובת נחלת המין האנושי. מרגע זה, כך על פי הגל, הסתיים תפקידם ההיסטורי של היהודים.

בדומה לגאונים רבים שהתאהבו בתיאוריות שלהם והתעלמו מחריגות, כנראה שגם הגל לא התרגש מהברבור השחור, הלא הוא הגורל היהודי עצמו. כי אם אנחנו נצמדים לתיאוריה, אז בדומה ליוונים והרומאים, גם העם היהודי היה אמור להיעלם עם מילוי משימתו ההיסטורית. והנה, לא רק שעם ישראל לא נעלם מתולדות האנושות לאחר הופעת הנצרות. נהפוך הוא, למרות שנהרסה מדינתו, נשרף היכלו והוא עצמו נעקר מארצו, המשיכו היהודים להתקיים עוד אלפי שנים.

כאן נכנס לתמונה אישיות מיוחדת במינה, ואחד מהאבות המייסדים של תנועת ההשכלה היהודית – ר' נחמן קרוכמל, הידוע בכינויו רנ"ק.

רנ"ק, שנולד בעיר ברודי שבגליציה בשנת 1785, השבוע לפני 235 שנה, נחשב בעיני רבים לפילוסוף היהודי השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה. האפקט של הגותו על המחשבה היה לא פחות מרדיקלי, ובלי הגזמה אפשר להצהיר כי הוא האב המייסד של תחום "מדעי היהדות" ומחשבת ישראל בעת החדשה.

צעירים על יד המצבה של רנ"ק, טארנופול, גליציה, פולין, 1924 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, באדיבות חנה אופיר, ישראל)

"מן הפירורים שנפלו מתחת שולחנו של רנ"ק" אמר עליו ריב"ל, בן תקופתו "יצאו לאור כמה ספרים של חכמים בימיו, שהיו מלקטים ומקבצים אותם". רנ"ק הניח את התשתית המחשבתית להופעת תנועת "חכמת ישראל" בגרמניה, ולתחום ביקורת המקרא. רשימת ענקי הרוח שהושפעו מהגותו כוללת אישים כמו אברהם גייגר, מייסד התנועה הרפורמית, צבי גרץ, מחבר המפעל המונומנטלי "דברי ימי ישראל", אחד העם, לילינבלום ואפילו הרב קוק.

תרומתו של רנ"ק למחשבה היהודית מתעצמת לנוכח העובדה שהוא הוציא לאור חיבור אחד בלבד – "מורה נבוכי הזמן". אבל איזו יצירה אדירה זו הייתה. השם, מורה נבוכי הזמן, לא נבחר שרירותית.

רנ"ק ביקש לעשות לדורו את מה שעשה הרמב"ם לדורותיו, ותעוזתו הקנתה לפילוסופיה שלו מעמד מקביל לזה של הרמב"ם. בדומה למורה נבוכים של הרמב"ם, שביקש ליישב את המחשבה היהודית עם הפילוסופיה האריסטוטלית ששלטה בכיפה בתקופתו, כך רנ"ק הציג בחיבורו בפעם הראשונה חיבור היסטורי-פילוסופי שיטתי, שהתכתב עם הפילוסופיה מבית מדרשו של הגל וההיסטוריציזם.

לא זו אף זו. במורה נבוכי הזמן רנ"ק הפך את הקערה על פיה והשתמש בעקרונות ההיסטוריציזם כדי להחריג את עם ישראל מהתיאוריה.

כיצד הוא עשה זאת? רנ"ק טען שההיסטוריה של העם היהודי יוצאת מן הכלל. מדוע? כי בניגוד לתרומותיהם של העמים ההיסטוריים האחרים כמו היוונים והרומאים, שהיו קשורות לעולם התופעות החיצוניות (אסתטיקה, אדריכלות, ממשל ומשפט) התרומה היהודית – המונותיאיזם – נוגעת לעצם ההתמודדות עם "הרוח הפנימית המוחלטת המפעמת בהיסטוריה", כפי שכתב פרופסור שלמה אבינרי ברשימה על רנ"ק. "רוח האומה" הישראלית הינה ייחודית מאחר והיא נוגעת במוחלט ולכן נצחית. זו הסיבה שההיסטוריה של העם היהודי איננה מצייתת לתהליכי הבלייה והכליה של ההיסטוריציזם.

רנ"ק הוסיף וטען כי החוקיות ההגליאנית ההיסטורית הקשוחה של "צמיחה – שגשוג – ניוון" מתיישבת גם עם הסיפור של העם היהודי, אלא שבגלל תכונתה הייחודית, ההיסטוריה היהודית אינה קווית, אלא מחזורית. בכל פעם שמסתיים מחזור של "צמיחה – שגשוג – ניוון" היהודים מתרוממים כמו עוף החול לקראת מחזור חדש. רנ"ק משרטט שלושה מחזורים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה היהודית. הראשון התחיל בימי אברהם אבינו ונמשך עד חורבן בית ראשון. השני החל בשיבת ציון אחרי הצהרת כורש ונמשך עד מרד בר כוכבא, ואילו המחזור השלישי, ראשיתו בחתימת המשנה במאה ה-3 לספירה ואחריתו בפרעות חמלינצקי בשנת 1648. רנ"ק סבר כי בתקופתו (ראשית המאה ה-19) העם היהודי החל את המחזור הרביעי, שנפתח בעידן האמנציפציה וההשכלה.

אם נצמדים לתיאוריה של רנ"ק, אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופת השגשוג בשילוש הקדוש "צמיחה-שגשוג-ניוון". החדשות הרעות הן שהשלב הבא הוא ניוון וקמילה. החדשות הטובות הן שכפי שלימדנו רנ"ק, כל סיום של מחזור ישן הוא התחלה של מחזור חדש.

"מורה נבוכי הזמן", הוצאה שנייה, לאמברג, גרמניה 1863

The post השבוע לפני 235 שנה: האב המייסד של מדעי היהדות הגיע לעולם appeared first on בית התפוצות.

]]>