בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Thu, 09 Jan 2020 14:06:39 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=5.2.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 טוטו רצח: הסטודנט היהודי ששילם בחייו על האנטישמיות הרומנית https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%98%d7%95%d7%98%d7%95-%d7%a8%d7%a6%d7%97-%d7%94%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%93%d7%a0%d7%98-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%a9%d7%99%d7%9c%d7%9d-%d7%91%d7%97%d7%99%d7%99%d7%95-%d7%a2%d7%9c/ Thu, 09 Jan 2020 14:03:47 +0000 https://www.bh.org.il/?p=46331 "דוד פאליק נהרג מהכדורים שירה לעברו ניקולאה טוטו, וזה מה שיקרה גם לכל הבהמות המלוכלכות, אויבי האומה הרומנית. מכובדי חבר המושבעים, ניקולאה טוטו הוא מרטיר וגיבור, והוא חייב לצאת לחופשי" (מתוך נאום הסיכום של הסנגור הראשי במשפטו של ניקולאה טוטו, רוצחו של דוד פאליק).  השנה היא 1926, העידן אותו נהוג לכנות בהיסטוריוגרפיה "בין שתי מלחמות [...]

The post טוטו רצח: הסטודנט היהודי ששילם בחייו על האנטישמיות הרומנית appeared first on בית התפוצות.

]]>
"דוד פאליק נהרג מהכדורים שירה לעברו ניקולאה טוטו, וזה מה שיקרה גם לכל הבהמות המלוכלכות, אויבי האומה הרומנית. מכובדי חבר המושבעים, ניקולאה טוטו הוא מרטיר וגיבור, והוא חייב לצאת לחופשי" (מתוך נאום הסיכום של הסנגור הראשי במשפטו של ניקולאה טוטו, רוצחו של דוד פאליק). 

השנה היא 1926, העידן אותו נהוג לכנות בהיסטוריוגרפיה "בין שתי מלחמות עולם". כמה שנים לפני כן, בתום מלחמת העולם הראשונה, אירופה מחולקת מחדש. במשחק המונופול היבשתי זוכים הרומנים במחוז בוקובינה, אזור היסטורי שנמצא כיום בריבונות אוקראינית.

מבחינת יהודי צ'רנוביץ, עיר הבירה של מחוז בוקובינה, חלוקת השלל הגאוגרפית החדשה הייתה לא פחות מטרגדיה. המעבר לריבונות הרומנית קטע את "תור הזהב" של יהדות צ'רנוביץ, תקופת פריחה בת קרוב ל-150 שנים, בה הייתה העיר תחת ריבונות האימפריה האוסטרו-הונגרית הסובלנית. הקיסרים לבית הבסבורג העניקו ליהודי צ'רנוביץ שוויון זכויות מלא וחופש לשמור על זהותם היהודית. והחירות, מטבעה, יצרה עושר של זהויות שונות ומנוגדות.

בית הכנסת הגדול של צ'רנוביץ, תחילת המאה ה-20

באותם ימים, מי שהיה משוטט ברחובות העיר היה נתקל בעולם יהודי קוסמופוליטי קטן. בצ'רנוביץ' חיו זו לצד זו קהילה רפורמית מפותחת, שכונתה "ההולכים קדימה", וקהילה אורתודוקסית נטועה היטב שכונתה "העומדים במקום". אל קדירת הזהויות התווספו בסוף המאה ה-19 תנועות נוער ציוניות, זרמים קומוניסטים ובונדיסטים, וגם יהודים שחצו את הרחוב לכיוון הקתדרלה המקומית והמירו את דתם לקתוליות. יהודי צ'רנוביץ דיברו בגרמנית עם דיאלקט וינאי, ותיבלו את שיחתם במילים ובביטויים ביידיש ובאוקראינית. בצ'רנוביץ חיו ופעלו סופרי יידיש מפורסמים כמו איציק מאגנר ואליעזר שטיינברג, ובשנת 1908 אירחה העיר את "ועידת צ'רנוביץ" שנחשבה לאחד מאירועי השיא הדרמטיים בתולדות מלחמת השפות בין היידיש והעברית. עדות לדומיננטיות היהודים בעיר הייתה העובדה שבשנת 1912 עמד בראשה יהודי בשם סאלו וייסלברגר.

אבל אז הסתיימה מלחמת העולם הראשונה ושמה קץ לרנסנס של השלטון ההבסבורגי בבוקובינה. כבר עם כניסתו של הצבא הרומני לצ'רנוביץ, ב-11 בנובמבר 1918, החלו ההתנכלויות כלפי היהודים מצדם של איכרים רומנים, והחל ממחצית שנות ה-20 הצטרפו גם האיכרים האוקראינים אל הפורעים.

לרומנים הייתה היסטוריה ארוכה של אנטישמיות. למרות ההתחייבות להעניק ליהודים שוויון זכויות עוד מימי "קונגרס ברלין" ב-1878, השלטון הרומני לא הצליח להתגבר על הרפלקס הבלתי מותנה להפלות את בני דת משה. אחד ההסברים לכך היה קנאה, פשוט כמשמעו. הנתונים מדברים בעד עצמם. בתחילת המאה ה-20 יהודי רומניה היוו כ-4.6% מהאוכלוסייה, והחזיקו ב-31% מכלל המפעלים התעשייתיים והמסחריים ברומניה. כשאזרח רומני נסע ברכבת הוא השתמש במסילות הברזל שהניח היהודי מקס אאושניט, הטייקון הגדול ביותר ברומניה, שכונה גם "מלך הברזל". כשאותו אזרח יצא לשתות בבר הוא השתכר מהבירה שהופקה במזקקות של האחים נוימן, בעלי מפעל הכוהל הגדול והמודרני ביותר ברומניה.

הועידה השנייה של "צעירי ציון" ברומניה, צ'רנוביץ, 1921 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, מעיזבון דוד ויניצקי ז"ל, ישראל)

הממשל הרומני החדש זיהה את הבעיה, ובמקום לפתור אותה, הוא הוסיף כוהל למדורה, ופצח במדיניות "הרומניזציה". הרעיון מאחורי המדיניות הגזענית היה להדיר את היהודים מהסקטור הציבורי ולהחליש את כוחם. לצורך ההמחשה, בעידן האוסטרו-הונגרי כרבע מיהודי צ'רנוביץ' כיהנו במשרות ציבוריות.

מתוקף חוקי "הרומניזציה" הוציא הממשל הרומני תקנה, שקבעה כי ניהול מוסדות הציבור במדינה יהיה בשפה הרומנית בלבד. הפקידים הבכירים חויבו במבחני בקיאות בשפה, כתנאי להמשך העסקתם. כתוצאה מכך מצאו את עצמם רוב בעלי התפקידים היהודים, ששפתם הייתה גרמנית, מחוסרי עבודה. עד כדי כך חששו הרומנים מהיהודים, שבמסגרת "הרומניזציה" הורה שר התעמולה, מיכאי אנטונסקו, להשמיד את כל תבניות היציקה של התקליטים בהם מוקלטות יצירות של מלחינים ו/או נגנים יהודים.

אחד מאירועי השיא של "הרומניזציה" מפגיש אותנו עם בחור יהודי בשם דוד פאליק. הסיפור מתחיל בהכשלתם במזיד של 40 מתוך 69 נבחנים יהודיים בבחינות הבגרות באחד התיכונים בצ'רנוביץ'. ההכשלה הייתה מגמתית, שכן באותו מעמד עברו את המבחן כל הנבחנים הרומנים. הורי התלמידים לא הסכימו לעבור על האירוע בשתיקה, ועד מהרה הם התקבצו בשער בית הספר, ומחו על התוצאות המפוברקות.

הבנק היהודי המרכזי להלוואה וחיסכון, קואופרטיב לאשראי שנוסד בסיוע של הג'וינט. צ'רנוביץ, בוקובינה, רומניה, 1927 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות משה אוסישקין, ישראל)

לפי דיווח של העיתון הגרמני-יהודי, "צ'רנוויצער מורגנבלאט", כשיצא בוחן רומני בשם דיאקונסקו מתוך מתחם בית הספר, פנה אליו הסטודנט היהודי דוד פאליק בשאלה "למה עשית את זה?". תשובתו של דיאקונסקו הייתה "זה לא עניינך!". בתגובה פאליק צעק "הלאה עם דיאקונסקו" וציבור המפגינים החל לתקוף את המורה הרומני. דיאקונסקו חולץ מהמקום בסופו של דבר דווקא בידי שני יהודים אחרים, סוכן המשטרה רוטנברג, ועגלון יהודי שהיה בסביבה.

"פרשת הבגרות" שלא ירדה מהכותרת, פגעה בציפור הנפש הרומנית. האזרח הרומני הפשוט לא קיבל את העובדה שהיהודים הנחותים העזו לצאת נגד ולתקוף מורה רומני, בשר מבשרם. כנגד 24 יהודים, ביניהם דוד פאליק, הוגשו כתבי אישום בגין תקיפת עובד ציבור. ביום השני למשפט, ב-10 בנובמבר 1926, כאשר יצאו הנאשמים מפתח בית המשפט בצ'רנוביץ, המתין להם בחוץ סטודנט בשם ניקולאה טוטו מהעיר יאסי. ניקולאה שלף אקדח וירה שתי יריות "מטווח אפס" לעברו של דוד פאליק, שנפל במקום מתבוסס בדמו. פאליק נפטר מפצעיו כעבור יומיים.

מעל 3,000 עורכי דין רומנים התנדבו לייצג את ניקולאה טוטו. משפטו היה מכור מראש מההתחלה ועד הסוף, וכשחבר המושבעים זיכה אותו, למרות הודאתו כי רצח את פאליק בדם קר, הקהל פרץ בשאגות שמחה. טוטו נעטף בדגל הרומני, ונישא אל מחוץ לאולם על כתפי חסידיו.

רצח דוד פאליק ומשפט הבובות של ניקולאה טוטו הכה את יהודי רומניה בתדהמה, אך למרות זאת, רובם העדיפו להדחיק את מצבם ולהמשיך הלאה בחייהם. כעבור 16 שנה, יותר ממחצית יהדות רומניה הושמדה בשואה.

יהודים עומדים לפני הכנסיה הרוסית בכיכר השוק, צ'רנוביץ, רומניה, שנות ה-1910 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

 

The post טוטו רצח: הסטודנט היהודי ששילם בחייו על האנטישמיות הרומנית appeared first on בית התפוצות.

]]>
מנוכל יהודי קטן לגנרל סיני גדול: סיפורו הלא ייאמן של מוריס "שני אקדחים" כהן https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a7%d7%98%d7%9f-%d7%9c%d7%92%d7%a0%d7%a8%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95/ Sun, 05 Jan 2020 08:55:16 +0000 https://www.bh.org.il/?p=46238 זה החומר ממנו עשויות אגדות: סיפורו המוזר של מוריס "שני-אקדחים" כהן – מהגר יהודי עני שהפך בטוויסט מטורף במיוחד של ההיסטוריה לגנרל סיני. למרות נטייתו של הגיבור הראשי להפרזות וקישוטים, ידוע לנו שלפחות חלק מההתרחשויות קרו באמת. גיבורנו נולד ב-1887 כאברהם מוישה מיאלצ'ין למשפחה יהודית בפולין. כשהיה בן שנתיים המשפחה עברה לאנגליה ושינתה את שמה [...]

The post מנוכל יהודי קטן לגנרל סיני גדול: סיפורו הלא ייאמן של מוריס "שני אקדחים" כהן appeared first on בית התפוצות.

]]>
זה החומר ממנו עשויות אגדות: סיפורו המוזר של מוריס "שני-אקדחים" כהן – מהגר יהודי עני שהפך בטוויסט מטורף במיוחד של ההיסטוריה לגנרל סיני. למרות נטייתו של הגיבור הראשי להפרזות וקישוטים, ידוע לנו שלפחות חלק מההתרחשויות קרו באמת.

גיבורנו נולד ב-1887 כאברהם מוישה מיאלצ'ין למשפחה יהודית בפולין. כשהיה בן שנתיים המשפחה עברה לאנגליה ושינתה את שמה לכהן. אברהם היה למוריס. הוא גדל במזרח לונדון, נמשך אל חיי הרחוב ומהר מאד התחיל להסתבך בצרות. בגיל 12 נעצר בעוון כייסות ונשלח לבית הספר התעשייתי הייס, מוסד חינוכי לחינוך נערים יהודים סוררים. כשהשתחרר משם, ב-1905, שלחה אותו משפחתו לקנדה, בתקווה שהחיים בעולם החדש יועילו לו.

ההתחלה היתה צנועה: מוריס עבד כפועל בחווה בססקצ'ואן, שם גם למד לירות באקדח. אחר כך עזב ונדד כמה שנים באזורי מערב קנדה והתפרנס ממעשי נוכלות והימורים. הוא נעצר לא פעם, אבל בין לבין מצא בכל זאת זמן לטפח קריירה שנייה כסוכן נדל"ן מצליח.

עטיפת ספר ביוגרפי על אודות מוריס כהן מאת צ'רלס דרייג', 1954

במהלך קריירת הניצול שלו התיידד עם כמה גולים סינים שעבדו בחברת הרכבות שסללה את המסילה הפאסיפית של קנדה. באותה תקופה נפוצו בקנדה לא מעט רגשות עוינים כלפי הסינים אבל כהן דווקא הסתדר איתם מצוין, כנראה מאחר שלא רחש רגש נאמנות מיוחד לאף אחד ולשום דבר. אחרי שהציל מסעדן סיני משוד בססקטון, ססקצ'ואן – מחזה יוצא דופן ביחסים המקובלים בין האדם הלבן ומהגרי העבודה הסינים באותו זמן – כהן הפך גיבור מקומי בקרב הקהילה הסינית באזור והוא החל להיות מוזמן לפגישות סודיות של המחתרת המהפכנית טונגמנגואי – החזית הסינית המהפכנית שייסד הגולה בזמנו סון יאט-צן בטוקיו, יפן ומטרתה שחרור סין מעול האימפריאליזם.

בינתיים, כהן המשיך אל אדמונטון, שם עבד בעסקי נדל"ן ובאופן מפתיע – גם בשירות הציבורי. הוא לחם על אדמת אירופה במלחמת העולם הראשונה במסגרת חיל המשלוח הקנדי וכשזו הסתיימה, חזר לקנדה, אשר כבר נמצאה במשבר כלכלי ושוק הנדל"ן הפורח שעזב – התמוטט. ב-1922 ניצל את קשריו בשני הצדדים הרלוונטיים כדי לנסוע לסין ולנהל משא ומתן בין סון יאט-צן לבין חברות הרכבות של צפון קנדה ובמהרה התארגן על ג'וב חדש כשומר ראשו של סון והפך למקורב ואיש סודו, תוך כדי שהוא גם מאמן את צבאו הקטן של סון בלחימה בקרב מגע ושימוש באקדח.

נוכחותו בפמליה של סון היתה בולטת והוא זכה לתשומת לב ועניין רב. אחרי שזרועו נפגעה מכדור במהלך אחד הקרבות, כהן החל לשאת עמו אקדח נוסף, מה שזיכה אותו בכינוי "Two-Gun-Cohen" מצד אנשי הקהילה המערבית בסין, שליווה אותו עד סוף ימיו. הסינים קראו לו מא-קון.

חוואים יהודים בססקצ'ואן, מערב קנדה, 1906 (מתוך תערוכת בית התפוצות: "חקלאים יהודים בעת החדשה 1983)

כהן לא היה היהודי היחיד בחבורה. המתורגמן הרוסי של סון, גם הוא איש סוד קרוב, ענה לשם משה שוורצברג, נמלט מאימת המהפכה הקומוניסטית הטרייה בברית המועצות. השניים דיברו ביניהם כנראה ביידיש. כהן נהיה לחבר בולט בקהילה היהודית המקומית, ואפילו הצליח לשכנע את סון לתמוך בתנועה הציונית הצעירה. הבוס סון שלח מכתב תמיכה ששיבח את המטרה "להשיב לעמכם הנהדר והעתיק שתרם כה רבות לאנושות את עטרתו".

סון מת מסרטן ב-1925, וכהן עבר לעבוד תחת בוסים אחרים במנהיגות הפוליטית והצבאית של דרום סין: מפלגת הקוומינטנג, הקומוניסטים, בני משפחתו של סון ואנשי צבא שונים. בשלב מסוים הוא אפילו שירת בתור גנרל, דרגה מקבילה לאלוף, למרות שמעולם לא באמת פיקד על חיילים ובעצם המציא לעצמו כמה שנים קודם לכן.

אחרי פלישת יפן לסין במסגרת מלחמת יפן-סין השנייה ב-1937, כהן המשיך בעסקים כרגיל, ביצע כמה עסקאות נשק, נכנס לעוד הרפתקאות עסקיות, וגם התחיל לספק מידע לסוכנות הריגול הבריטית. כהן שהה בהונג קונג כשהיפנים פלשו למושבה הבריטית ב-1941 ועזר לאלמנתו של סון ולאחותה להימלט. הוא נשאר בהונג קונג להילחם, אך זמן קצר אחר כך היפנים עצרו אותו והוא נשלח למחנה המעצר סטנלי, שם עונה קשות, עד ששוחרר בעסקת שבויים ב-1943 ונשלח בחזרה לקנדה.

סון יאט-צן, שנות ה-1910

מוריס כהן התיישב במונטריאול, שם נשא לאישה את ג'ודית קלרק, מנהלת חנות בגדים מצליחה. הודות לקשרים הארוכים שלו עם סין, הותר לו לנסוע לטייואן וגם לסין הקומוניסטית. הוא גם שימר כל השנים ידידות קרובה עם סונג צ'ינג-לינג, אלמנתו של מעסיקו המנוח, סון.

בביקוריו בסין, שנועדו לכאורה לעסקי השקעות בין-לאומיים, בילה למעשה את כל זמנו בישיבה בטרקליני בתי מלון, כשהוא משעשע את כל מי שמוכן לשמוע בסיפורים על מעלליו, ומתענג על כל טיפה של תשומת לב. מסעותיו הרבים ועלילותיו בהם פגעו לבסוף בחיי הנישואין שלו וב-1956 מוריס וג'ודית התגרשו. כהן חזר לאנגליה ועבר לגור עם אחת מאחיותיו. את שארית ימיו בילה בסלפורד, מוקף באחיו ואחייניו.

באמצעות אקט יוצא דופן של תושיה מילא כהן גם תפקיד קטן בהקמת מדינת ישראל, שכן ניצל את המכתב ההוא של סון ושכנע בעזרתו את נציג סין באו"ם להימנע בהצבעה על תכנית החלוקה, במקום שיצביע נגד, על פי כוונתו המקורית.

ביקורו האחרון של כהן בסין, כיועץ לחברות בתחומי מנועי מטוסים, היה בסוף שנות ה-1960. הוא נפטר ב-1970 ונקבר במנצ'סטר. בהלווייתו השתתפו נציגים רשמיים גם של הרפובליקה העממית של סין וגם מטאיוואן. על מצבתו חקוקים דברים בשלוש שפות: אנגלית, עברית וסינית.

"ג'נרל" מוריס כהן בחברת שר החוץ של ממשלת סי, שנגחאי, שנות ה-1940 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות יהודית הסר בן אליעזר)

The post מנוכל יהודי קטן לגנרל סיני גדול: סיפורו הלא ייאמן של מוריס "שני אקדחים" כהן appeared first on בית התפוצות.

]]>
טקס הדלקת נרות חגיגי בהשתתפות מקהלת בת-קול https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%98%d7%a7%d7%a1-%d7%94%d7%93%d7%9c%d7%a7%d7%aa-%d7%a0%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%97%d7%92%d7%99%d7%92%d7%99-%d7%91%d7%94%d7%a9%d7%aa%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a7%d7%94%d7%9c%d7%aa-%d7%91%d7%aa/ Thu, 26 Dec 2019 11:06:09 +0000 https://www.bh.org.il/?p=46120 ביום שלישי, כ"ט כסלו תש"פ, התקיים טקס  מרגש של הדלקת נר שלישי של חנוכה בהשתתפות עובדי המוזיאון, מתנדבים ואורחים. מנכ"ל בית התפוצות, מר דן תדמור הדליק את הנר. מקהלת בת קול הצעירה של הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה ת"א, בניצוחה של דליה לזר שמעון, שרו שירי חנוכה ובהמשך השמיעו שירים בעברית, אנגלית ולאדינו מהרפרטואר העשיר של המקהלה. [...]

The post טקס הדלקת נרות חגיגי בהשתתפות מקהלת בת-קול appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום שלישי, כ"ט כסלו תש"פ, התקיים טקס  מרגש של הדלקת נר שלישי של חנוכה בהשתתפות עובדי המוזיאון, מתנדבים ואורחים.

מנכ"ל בית התפוצות, מר דן תדמור הדליק את הנר.

מקהלת בת קול הצעירה של הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה ת"א, בניצוחה של דליה לזר שמעון, שרו שירי חנוכה ובהמשך השמיעו שירים בעברית, אנגלית ולאדינו מהרפרטואר העשיר של המקהלה. את המקהלה ליוותה בנגינה על הפסנתר ינינה ציטרין.

המקהלה הצעירה מונה 60 ילדים מכיתות ד-ז והיא אמצעית מבין 3 מקהלות בת קול, המופיעות עם האופרה הישראלית, טכסים ממלכתיים ובקונצרטים לקהל הרחב.

בסיום האירוע, התכבדו האורחים כמיטב המסורת בסופגניות ובאיחולים לשנה מוארת.

חג חנוכה שמח!

The post טקס הדלקת נרות חגיגי בהשתתפות מקהלת בת-קול appeared first on בית התפוצות.

]]>
לכבוד החנוכה: גבר עם זוג שדיים ואתאיסט שיכור באלסקה עושים נסים https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9c%d7%9b%d7%91%d7%95%d7%93-%d7%94%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94-%d7%92%d7%91%d7%a8-%d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%95%d7%92-%d7%a9%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%90%d7%aa%d7%90%d7%99%d7%a1%d7%98-%d7%a9/ Thu, 26 Dec 2019 04:04:02 +0000 https://www.bh.org.il/?p=46080 היה היה איש, מספר לנו התלמוד, שאשתו נפטרה בזמן הלידה. האיש היה עני כל כך שלא היה לו כסף לשכור מינקת לתינוק שנולד. ואז התרחש נס ובחזהו של האיש צמחו זוג שדיים מתפקעים מחלב. אמר ר' יוסף: כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס. אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי [...]

The post לכבוד החנוכה: גבר עם זוג שדיים ואתאיסט שיכור באלסקה עושים נסים appeared first on בית התפוצות.

]]>
היה היה איש, מספר לנו התלמוד, שאשתו נפטרה בזמן הלידה. האיש היה עני כל כך שלא היה לו כסף לשכור מינקת לתינוק שנולד. ואז התרחש נס ובחזהו של האיש צמחו זוג שדיים מתפקעים מחלב. אמר ר' יוסף: כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס. אמר לו אביי: אדרבה, כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית.

הסיפור, שמובא במסכת שבת דף נג', מייצג שתי גישות מנוגדות לגבי תפיסת הנס במחשבה היהודית. הגישה הראשונה רואה בנס אישור למציאות כוח עליון שמסוגל לשנות סדרי עולם, להתערב בחוקי הטבע ולעקם את המציאות הטבעית בהתאם לרצונו. הגישה השנייה מאמינה שהחכמה האלוהית מתגלמת בחוקי הטבע עצמם. על פי גישה זו מה שהופך אירוע מסוים לנס, מצוי בעיני המתבונן. ברצותו בוחר לנתח את האירוע כצירוף מקרים שרירותי ונעדר כל משמעות, וברצותו חווה אותו כחלק מתכנית של מספר סיפורים יודע כול, ששתל את האירוע במקום ובזמן מסוים בכוונת מכוון. בדומה למשפט ידוע שאמר אלברט איינשטיין: "צירוף מקרים הוא הדרך של אלוהים להישאר אנונימי".

חנוכה במאה שערים, ירושלים, שנות ה- 1950 צילום: לני זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

לשתי התפיסות המנוגדות לגבי מהות הנס היו נציגים בכירים בהגות היהודית. בין המפורסמים שדגלו ברעיון התערבות האל בחוקי הטבע היו הרמב"ן ור' יוסף, כפי שראינו בסיפור התלמודי. את העיקרון שרצון האל מגולם בחוקי הטבע מייצג באופן מובהק ביותר האמורא אביי והרמב"ם הגדול, שטען שדברים הנתפסים כנסים, מקורם בתכנון מקורי מזמן בריאת העולם, כאשר הם בעצם אינם מבטאים סטייה מחוקי הטבע. לאמור, התרחשות ניסים היא חלק מהמציאות הטבעית, ומה שהופך אותם לניסים, זו האמונה שלנו שהם כאלו.

סיפור חנוכה מספק נקודת מבט מרתקת לשינוי שהתחולל בתפיסת הנס לאורך הדורות. בסיפור עצמו יש לנו למעשה שני ניסים. האחד הוא נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים, והנס השני הוא הניצחון המזהיר של המכבים על הצבאות הסלאוקים.

חז"ל, ביושבם כשרי החינוך והתרבות של העם היהודי בגלות, קבעו שמוקד החג הוא סיפור נס פך השמן. נס שמגלם בתוכו שינוי בחוקי הטבע עצמם, והוכחה להתערבות חיצונית של האל במציאות הטבעית. הסיבה לכך הייתה הרצון של חז"ל להפיח תקווה בקרב היהודים הפזורים בגלות הדוויה. בהעמדת נס פך השמן במרכז פולחן החג כמו אמרו לצאן מרעיתם שניסים יכולים להתרחש, ושאלוהים לא נטש אותם, גם אם נדמה להם שהמציאות החיצונית שחורה ומייאשת.

חנוכה בלנינגרד, בריה"מ, 1983. צילום: ריטה סו צ'רלסטיין, ארה"ב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

עם שיבת העם היהודי לארצו החזירו ראשי הציונות את נס ניצחון המכבים למרכז הוויית חג החנוכה. מאחר וניצחון המכבים על היוונים משתייך להגדרה השנייה של הנס, כלומר אינו טומן בחובו שינוי בחוקי הטבע, אנו חוזרים לנקודת המבט הסובייקטיבית לגבי הנס.

אפשר להביט על ניצחון המכבים מבעד לשתי משקפות. המשקפת האתאיסטית שרואה בניצחון המכבים תולדה של צֶבר אירועים, אשר צירופם הוביל באופן שרירותי לניצחון, או המשקפת הדתית שרואה בניצחון את ידו המכוונת של האל: "וְאַתָּה, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם, רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים" כפי שכתוב בתפילת "על הניסים" אותה קוראים בבתי הכנסת במהלך החג.

בתנועה הציונית היו קולות לכאן ולכאן. החלוצים פורקי העול של העלייה השנייה והשלישית קשרו בין ניצחון המכבים לתקומת העם היהודי, וביקשו להפקיע את הנס מאלוהים ולהעבירו לאדם. לדידם, לא היה כאן נס ולא תכנית אלוהית, אלא פעולה אקטיבית של אנשים בשר ודם. גישה זו באה לידי ביטוי בשיר החנוכה המפורסם "אנו נושאים לפידים" שנכתב בשנת 1930: "נֵס לֹא קָרָה לָנוּ…בַּסֶּלַע חָצַבְנוּ עַד דָּם – וַיְּהִי אוֹר!". לעומתם, היו קולות בתנועה הציונית, שראו בניצחון המכבים, כמו גם בשיבת העם היהודי לארצו, הוצאה לפועל של התכנית האלוהית, אתחלתא דגאולה ונס קוסמי שהחזיר את היהודים להיסטוריה.

משפחת עולים חדשים מפקיסטן מדליקה נרות חנוכה. ישראל, חנוכה, 1972. צילום: לני זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

בנאום המכונן שנשא הסופר דיוויד פוסטר וואלאס בפני בוגרי קולג' יוניון במדעי הרוח, הוא הביא את הסיפור הבא: שני בחורים יושבים יחד בבר בערבות הרחוקות של אלסקה. אחד הבחורים דתי, השני אתיאיסט, והם מתווכחים על קיומו של אלוהים באותה תשוקה מיוחדת שהיא תוצאה של בערך ארבע בירות. האתאיסט אומר "תראה, זה לא שאין לי סיבות ממשיות לא להאמין באלוהים. זה לא שאף פעם לא התנסיתי בכל עניין האלוהים והתפילות. רק בחודש שעבר, מצאתי את עצמי מחוץ למחנה בסופת שלגים נוראית, ולא יכולתי לראות כלום, ולא היה לי מושג איפה אני, והיה חמישים מתחת לאפס, אז עשיתי את זה, ניסיתי: כרעתי על ברכי בשלג וצעקתי "אלוהים, אם אתה קיים, אני אבוד בסופה הזו ואני אמות אם לא תעזור לי!".

הבחור הדתי הביט באתאיסט בבלבול: "נו, אם כך, אתה בטח מאמין עכשיו", אמר, "אחרי הכל, אתה כאן, בחיים". האתאיסט גילגל את עיניו כאילו הבחור הדתי הוא טמבל אמיתי: "לא, בן אדם, מה שקרה זה ששני אסקימוסים פשוט עברו לידי במקרה, והם הראו לי את הדרך בחזרה למחנה".

חנוכה אצל משפחת בן ברוך. עולים מאתיופיה, לוד 1985 צילום: דורון בכר (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף דורון בכר)

האנקדוטה של וואלאס היא למעשה כל הסיפור כולו על רגל אחת. לאותה חוויה בדיוק יכולות להיות משמעויות שונות לגמרי עבור שני אנשים שונים, זאת בכפוף לתבניות האמונה השונות של האנשים האלה והדרכים השונות שבהן הם בונים משמעות מתוך חוויה. מי מהבחורים צדק? האתאיסט שראה את הצלתו כשרשרת אירועים מקריים וחסרי משמעות, או הבחור הדתי שהאמין שהופעת שני האסקימואים היא הוראה של מפיק על שמנצח על המחזה האנושי.

היופי, או במקרה זה הנס, הוא בעיני המתבונן בלבד. חג שמח!

The post לכבוד החנוכה: גבר עם זוג שדיים ואתאיסט שיכור באלסקה עושים נסים appeared first on בית התפוצות.

]]>
סיפור לא פשוט: השי המריר-מתוק שקיבל עגנון באחרית ימיו https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%9c%d7%90-%d7%a4%d7%a9%d7%95%d7%98-%d7%94%d7%a9%d7%99-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%99%d7%a8-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a7-%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%9c-%d7%a2%d7%92%d7%a0%d7%95/ Thu, 12 Dec 2019 13:31:07 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45904 ה-10 בדצמבר 1966, השבוע לפני 53 שנה. מחוגי השעון חוצים את השעה 16:00 ובאולם הקונצרטים המפואר בשטוקהולם יושבים ומחכים חתני וכלות פרס נובל. הנוכחים המכובדים ממתינים בקוצר רוח להופעתם של ארבעה כוכבים. שלושה שיבשרו על צאת השבת, והרביעי – הכוכב הגדול של הספרות העברית, ש"י עגנון. מיד עם צאת השבת נעצרת מכונית מהודרת בחזית מלון [...]

The post סיפור לא פשוט: השי המריר-מתוק שקיבל עגנון באחרית ימיו appeared first on בית התפוצות.

]]>
ה-10 בדצמבר 1966, השבוע לפני 53 שנה. מחוגי השעון חוצים את השעה 16:00 ובאולם הקונצרטים המפואר בשטוקהולם יושבים ומחכים חתני וכלות פרס נובל. הנוכחים המכובדים ממתינים בקוצר רוח להופעתם של ארבעה כוכבים. שלושה שיבשרו על צאת השבת, והרביעי – הכוכב הגדול של הספרות העברית, ש"י עגנון.

מיד עם צאת השבת נעצרת מכונית מהודרת בחזית מלון "גראנד הוטל". אל הספסל האחורי מחליקים זוג קשישים לבושים במיטב מחלצותיהם. עגנון, כיפה שחורה גדולה לראשו, שולף מכונת גילוח חשמלית, ומעביר אותה במהירות על זיפי זקן בן יומו. האישה, אסתר לבית מרכס, מציצה בשעון ואז שולחת מבט מודאג בבעלה, בעודה מיישרת את צווארון חולצתו. "אסתרליין יקירתי", מגניב עגנון חיוך ממזרי לאשתו, "חיכיתי להם כל כך הרבה שנים, לא יקרה כלום אם הם ימתינו לי עכשיו כמה דקות".

ש"י עגנון במעונו בירושלים, ישראל, שנות ה-1950 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

אירוניה הייתה אחד הכלים הספרותיים המרכזיים ביצירתו של עגנון. הקומפוזיטור הגדול של החיים היהודים במזרח אירופה אהב מאוד את דמויותיו ומרוב אהבה לא היסס להוכיחם באירוניה הדקיקה האופיינית כל כך לכתיבתו. דמויות עגולות, אתם יודעים, כמו בחיים עצמם.

וכמו בחיים עצמם, גם מסעו של עגנון אל עבר התואר הנכסף ביותר בספרות העולמית, פרס נובל, היה רצוף באירוניה מתוקה-מרירה.

כפי שכותב דן לאור במאמרו "החיסיון הוסר: כך הוחלט להעניק פרס נובל לש"י עגנון", הציפייה להענקת פרס נובל לעגנון נמשכה עשרות שנים. בפעם הראשונה עלה הרעיון בעיתונות העברית כבר בשנת 1938, בעקבות הופעתו בתרגום לאנגלית של הרומן "הכנסת כלה". אך מסיבות שונות באותה עת הרעיון לא הבשיל לכדי מעשה.

הפעם השנייה הגיעה כעבור תשע שנים. בעודו שקוע בכתיבת הרומן "שירה", החל להתגבש במסדרונות האוניברסיטה העברית מהלך להגשת מועמדות עגנון לנובל. אדריכל היוזמה היה שמואל הוגו ברגמן, נשיאה הראשון של האוניברסיטה. ברגמן גייס אנשי רוח מהאוניברסיטה ומחוצה לה לטובת המהלך. להפתעתו, כשפנה לפרופסור יוסף קלוזנר, היסטוריון ומחוקרי הספרות העברית הבולטים של התקופה, הגיב האחרון בשלילה רבתי. על פי הסיפור אותו מביא פרופסור אבנר הולצמן (כפי שמופיע בבלוג עונג שבת הנפלא של פרופסור דוד אסף) קלוזנר התגולל על עגנון, וטען כי הוא אינו ראוי לקבל שום פרס בינלאומי, בטח ובטח לא פרס נובל.

יוסף קלוזנר, 1912 (הארכיון הציוני המרכזי)

"עגנון הוא סופר גלותי", הטיח קלוזנר, "יצירתו מעולם לא הצליחה להתרומם לגובה האנושי ועיקר כוחו בפולקלור גליציאני". קלוזנר, שקנאתו בעגנון העבירה אותו על דעתו, הציע במקום את מועמדתו של המשורר זלמן שניאור, שלדעתו היה ראוי יותר לפרס נובל. חוקר הספרות הידוע לא רק נאה דרש אלא גם נאה קיים, ובמקביל לניסיון של ברגמן להריץ את עגנון, גייס סופרים ואנשי אקדמיה לטובת הגשת מועמדתו של שניאור.

באותו זמן התגוררו עגנון וקלוזנר באותו רחוב בתלפיות, ירושלים, במרחק 100 מטר אחד מהשני. עגנון, שדבריו של קלוזנר הגיעו לאוזניו, לא נשאר חייב. את הנקמה הוא הגיש קרה. מאוד קרה. כשהתפרסם הרומן הדגול של עגנון, "שירה", 30 שנה מאוחר יותר, הוקדש בו פרק שלם לדמותו של פרופסור נלעג במיוחד בשם "פרופסור בַּכְלָם", המבוסס על שכנו-יריבו, קלוזנר. אותו פרק, שנקרא "אצל הפרופסור בכלם", מציין הולצמן, "הוא כנראה הדבר המרושע והאכזרי ביותר שעגנון כתב מימיו. זהו מטח של חיצים ארסיים המכוונים להגחיך את כל תחומי העשייה של קלוזנר ואת אופיו והליכותיו".

אבל האירוניה השלימה סיבוב שלם והגיעה עוד קודם על חשבונו של עגנון. בשנת 1958 הלך קלוזנר לעולמו וועדת התרבות של עיריית ירושלים החליטה לקרוא לרחוב בו התגורר על שמו. מה הרגיש עגנון מידי יום כשחלף על פני שלט הרחוב הנושא את שם יריבו ובכל פעם שמצא את שם משפחתו של הנמסיס על המכתבים שאסף מתיבת הדואר?

עגנון באחרית ימיו, סוף שנות ה-1960 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

היוזמה השלישית להגשת מועמדותו של עגנון הגיעה ב-1951. אבל שוב כבמעשה קסם, קמה סיעת שניאור וניסתה לחבל במהלך, אך הפעם מחנה תומכיו היה גדול יותר וכך סוכלה מועמדותו של האחרון. כדי להגדיל את סיכויו, מיהר עגנון לטוס לשוודיה במטרה להיפגש עם אנשי רוח וסופרים בעלי השפעה. אלא שמתוך שבא לברך יצא מקולל. לא רק שעגנון חווה מפח נפש נוסף ולא זכה בפרס, במהלך הביקור הוא גם עבר התקף לב ואושפז בבית חולים בשטוקהולם. "גדול הוא הכבוד שכדאי להתבזות בשבילו", אמר עגנון בהזדמנות אחרת, וזכייה בפרס נובל היא כנראה הכבוד הגדול ביותר שיש.

רק כעבור 15 שנים נוספות, בשנת 1966, הגיעה הבשורה המיוחלת: בפעם הראשונה בהיסטוריה החליטה ועדת פרס נובל לספרות להעניק את הפרס לסופר יהודי שכותב בשפה העברית. אלפיים שנה היא חיכתה, הוא מעט פחות, עד שסוף סוף הגיע הנסיך מבוצ'אץ' ובנשיקת מילותיו הקיץ אותה מתרדמתה.

מיופה הכוח של שוודיה בישראל, קרל לינדול, מבשר לעגנון על החלטת האקדמיה השוודית להעניק לו את פרס נובל לספרות (גל אורן, ויקימדיה)

אך אליה וקוץ בה. מתיקות הזכייה הייתה מהולה בקורטוב של מרירות. עגנון קיבל למעשה חצי פרס ולא פרס שלם. את התהילה הוא נאלץ לחלוק עם המשוררת הגרמנייה-יהודייה, נלי זק"ש. עגנון בלע את הגלולה המרה, למרות שגאון ספרותי שכמותו היה ראוי לקבל את הפרס ללא  שותפים. מי שמיטיב לקרוא את עגנון לא יכול להחמיץ את הביקורת האירונית הדקה, אך הנוקבת כלפי ועדת הפרס בסיום הנאום המכונן אותו נשא במהלך הטקס: "קודם שמסיים אני את דברי אומר עוד דבר: אם שיבחתי את עצמי יותר מדי, למענכם שיבחתי את עצמי, כדי להניח את דעתכם על שימת עינכם עלי. כשאני לעצמי מאוד קטן אני בעיני". כגדול הצניעות, גודל הכישרון.

“נולדתי בשנת תרמ”ח, אברי שס”ה גידי רמ”ח, יודע דף גמרא ופרק תנ”ך, ובמותי אמרו אך: נפטר בשנת כך וכך” (מתוך "עיר ומלואה").

בן 78 היה עגנון בעת הזכייה בפרס נובל. כעבור ארבע שנים, בפברואר 1970, הלך לבית עולמו.

The post סיפור לא פשוט: השי המריר-מתוק שקיבל עגנון באחרית ימיו appeared first on בית התפוצות.

]]>
הכול נשאר במשפחה: המחלוקת שקרעה את יהדות פולין במאה ה-18 https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%a0%d7%a9%d7%90%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%aa-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%a2%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95/ Thu, 05 Dec 2019 13:32:17 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45733 חורף 1759. ברחבת הקתדרלה המרכזית בעיר לבוב, פולין, התקבצו כ-2,000 יהודים: גברים, נשים, זקנים וטף. למעט יללות הזאטוטים המורעבים, אף אחד לא פצה פה. הקור העז שחלחל לעצמות התחיל להפיל חללים. מידי פעם נשמעה חבטה של גוף צונח על השלג. אלישע שור, ממשפחת שור המפורסמת מרוהטין, היה אחד מהיהודים ברחבה. הוא התחנן בפני ראשי הקתדרלה [...]

The post הכול נשאר במשפחה: המחלוקת שקרעה את יהדות פולין במאה ה-18 appeared first on בית התפוצות.

]]>
חורף 1759. ברחבת הקתדרלה המרכזית בעיר לבוב, פולין, התקבצו כ-2,000 יהודים: גברים, נשים, זקנים וטף. למעט יללות הזאטוטים המורעבים, אף אחד לא פצה פה. הקור העז שחלחל לעצמות התחיל להפיל חללים. מידי פעם נשמעה חבטה של גוף צונח על השלג.

אלישע שור, ממשפחת שור המפורסמת מרוהטין, היה אחד מהיהודים ברחבה. הוא התחנן בפני ראשי הקתדרלה שיעניקו להם מזון ומחסה, לכל הפחות לזקנים ולתינוקות. ועד ארבע הארצות, המוסד הרבני העליון של יהדות פולין – כך הוא מספר להם – הוציא עלינו כתב חרם. מאשימים אותנו בעיסוק בשבתאות, במינות, בהפקרות. נאסר להשכיר לנו בתים, להעסיק אותנו, הילדים שלנו נזרקו ממוסדות החינוך. אנחנו גוועים ברעב.

ראשי הכנסייה ידעו היטב שבימים ההם גורלו של יהודי שלא השתייך לקהילה היה מוות בייסורים. "ניתן לכם מחסה ומזון בשלושה תנאים", אמר לאלישע הבישוף של לבוב, "הראשון, שתצאו בהודאה פומבית שהתלמוד שלכם מפיץ שקרים על ישו. השני, תתוודו שאתם משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, והשלישי שתמירו את דתכם לנצרות". אלישע שור הסתובב אחורה. 1,999 זוגות עיניים תלו בו מבטים תוהים בציפייה מורטת עצבים. הוא לקח נשימה ארוכה, זקף את קומתו ואמר לבישוף "כך נעשה".

ציור המיוחס לרב יהונתן אייבשיץ 1694-1764

איך הגענו לרגע המצמית הזה? הסיפור שלנו מתחיל 65 שנה קודם לכן. בשנת 1694 בעיר פינצו'ב, פולין, נולד תינוק בשם יהונתן אייבשיץ, בנם של שיינדל לבית צונץ, ור' נתן נטע, צאצא של הגאון רבי נתן שפירא, בעל "מגלה עמוקות". אייבשיץ גדל באקלים משפחתי של גאונים, ועוד בילדותו התפרסם כילד פלא ועילוי תלמודי.

בגיל מצוות פקד אסון את משפחתו, כשאביו הלך לעולמו בדמי ימיו והותיר אותו יתום. לפני מותו ביקש האב מחברו הטוב, ר' מאיר איזנשטט, בעל השו"ת המפורסם "פנים מאירות", לאמץ את בנו ולדאוג לחינוכו. החבר הנאמן מילא אחר בקשתו האחרונה של חברו. אייבשיץ עבר להתגורר בביתו של ר' מאיר איזנשטט בפרוסניץ', מורביה, והמשיך לעשות חיל בלימודיו.

בנקודה זו מופיע האקדח של המערכה הראשונה. אחד המורים שמינה איזנשטט לאייבשיץ היה בחור בשם ר' יהודה לייב פרוסניץ', שבתאי בסתר, ותלמידו של ר' נחמיה חיון, ממנהיגי השבתאות הידועים במאה ה-18. המורה והתלמיד הסתגרו בחדר, ובין פלפולים תלמודיים ולימודי הלכה ודינים, התמסרו ללימודי קבלה, קריאה בזוהר הקדוש, ועיון בספרי שבתאות מוכרים כמו "רזא דמהימנותא" המיוחס לשבתאי צבי. הנער המוכשר נלכד בקורי קסם השבתאות. את הימים הקדיש לתורת הנגלה, את הלילות לתורת הנסתר.

כאן צריך לפתוח סוגריים קצרים. כיום זה נשמע לנו אנכרוניסטי, אבל במהלך המאה ה-18 התחולל מאבק מר בין תנועת השבתאות לבין הממסד הרבני. כחצי מאה אחרי מותו של שבתאי צבי רעיונותיו התפשטו באירופה כאש בשדה קוצים. ב- 1726, למשל, נאמר על העיר נדבורנה שבגליציה "וכל העיר כולם שבתאים" על העיירה רוהטין שבאוקראינה נאמר "שכל תלמידי החכמים שם היו שבתאים" או בעגה יידית "שבתאי צביניקעס". הממסד הרבני חשש מהיסודות האנרכיסטים הטמונים בתורה השבתאית, ומחומר הנפץ המשיחי שגנוז בה. האליטה נזקקה לציות, והשבתאים היו מטרד שחייבים לסלק.

תחריט מהמאה ה-19 של אייבשיץ

נחזור ליהונתן אייבשיץ. כזכור חוץ ממשיכתו לרעיונות השבתאים, כרסו של הבחור הייתה מלאה בש"ס ובפוסקים ובשנת 1710 הוא זכה לשידוך ראוי לעילוי תורני מסוגו. קראו לה אלקהל'ה, והיא הייתה בתו של ר' משה יצחק שפירא, אב בית הדין הראשי של פראג. אחרי נישואיו כיהן אייבשיץ כרב בבית המדרש הגדול של פראג, שנחשב לבית המדרש הגדול באירופה.

בשנת 1725 התחילו הצרות, כשתלונה על זיקתו של אייבשיץ לשבתאות הגיע לרבנות פראג. בעקבות התלונה חויב אייבשיץ לעבור טקס משפיל שנערך בתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת הגדול של פראג ביום כיפור. בטקס נאלץ לעמוד מול כל הקהל הקדוש של יהודי פראג ולהודות שהוא עוסק בשבתאות.

וזו רק ההתחלה. כעבור מספר שנים הוצעה לאייבשיץ כהונת הרבנות הראשית של העיר מץ. וגם כאן חיכתה לו הפתעה. מסתבר שדודתה של אלקהל'ה התגוררה במץ והייתה במקרה אשתו של ר' יעקב רייכר, הרב הראשי של העיר שנפטר רק זמן קצר קודם לכן. כששמו של אייבשיץ הוצע כמחליף לבעלה, קמה הדודה, מרת גיטל שמה, וסיפרה שהיא נכחה באירוע בבית הכנסת בפראג בתפילת "כל נדרי" והיא מסרבת שאייבשיץ, הנגוע בשבתאות, יחליף את בעלה. כמו שאומרים, הכול נשאר במשפחה.

אבל פרשת מץ הייתה הקדימון לסערה הגדולה יותר שהתחוללה בשנת 1750, כשראשי קהילת אה"ו (אלטונה, המבורג וואנדסבק) הציעו לאייבשיץ את התפקיד היוקרתי – הרב הראשי של שלושת הקהילות. עבור אייבשיץ זה היה חלום שהתגשם. עבור אדם אחר היה זה סיוט שהתגשם.

מצבתו של רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין – יעב"ץ – בבית הקברות היהודי של אלטונה, שם קבור גם אייבשיץ. כיום רובע של העיר המבורג, גרמניה (Holgerjan, WikiMedia)

יעקב עֶמְדין, הידוע בכינויו יעב"ץ, היה בנו של ר' צבי הירש, "החכם צבי", ונכדו של ר' זלמן מירלש, ששניהם כיהנו בעבר כרבני קהילת אה"ו. כשיעב"ץ שמע שאייבשיץ עומד להתמנות לכס הרבנות, היכן שישבו בעבר אביו וסבו, תגובתו הייתה "על גופתי המתה". יעב"ץ, עילוי תורני בפני עצמו, פתח במלחמת חורמה נגד אייבשיץ והשבתאים.

על מנת לחבל במינוי של אייבשיץ, ייסד יעב"ץ בית דפוס והדפיס 20 ספרים, שמעתם נכון, אך ורק כדי לספר בגנותם של אייבשיץ והשבתאות. אבל זה לא סיפק אותו. מסתבר שאחיו החורג של אייבשיץ, רב מאיר מביילא, היה גיסו של יעב"ץ, ובמקרה גם מנהיג "ועד ארבע הארצות" – המוסד הרבני שחלש על כל יהדות פולין. יעב"ץ הפעיל את גיסו נגד אייבשיץ, אחיו החורג, ומאותו רגע ואילך פצח הועד במסע ציד בסגנון מקארתיסטי נגד אייבשיץ בפרט והשבתאות בכלל. אחד מאירועי השיא היה "חרם לבוב", האירוע בקתדרלה בלבוב שבו 2,000 יהודים נאלצו להמיר את דתם.

חמש שנותיו הראשונות של רבי יהונתן אייבשיץ כרב הראשי של קהילת אה"ו עמדו בצל המאבק נגדו. יעב"ץ המשיך לתקוף אותו ולא הרפה. בסוף אייבשיץ נכנע. הוא נפטר בשנת 1764 תשוש ומצולק נפשית.

(הסיפור מובא בספרה של פרופסור רחל אליאור "הבעש"ט ובני דורו")

The post הכול נשאר במשפחה: המחלוקת שקרעה את יהדות פולין במאה ה-18 appeared first on בית התפוצות.

]]>
ערב של הללויה: מופע מחווה לשירי לאונרד כהן https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%a8%d7%93-%d7%9b/ Tue, 03 Dec 2019 11:37:14 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45653 ביום רביעי, 20.11.19 התקיים באודיטוריום בני ציון של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, המופע "הללויה", מחווה מוזיקלית מרגשת ועוצמתית לשיריו של לאונרד כהן, במלאת 3 שנים למותו. המופע חיבר על במה אחת את שלושת הזמרים-יוצרים, גל ניסמן, אבבה דסה וארי גורלי לכדי מסע מרתק אל מולם מלא עד אפס מקום בכ-220 מעריצי המוזיקה של אחד מגדולי [...]

The post ערב של הללויה: מופע מחווה לשירי לאונרד כהן appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום רביעי, 20.11.19 התקיים באודיטוריום בני ציון של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, המופע "הללויה", מחווה מוזיקלית מרגשת ועוצמתית לשיריו של לאונרד כהן, במלאת 3 שנים למותו.

המופע חיבר על במה אחת את שלושת הזמרים-יוצרים, גל ניסמן, אבבה דסה וארי גורלי לכדי מסע מרתק אל מולם מלא עד אפס מקום בכ-220 מעריצי המוזיקה של אחד מגדולי המוזיקאים היהודים בכל הזמנים ובוודאי אחד האהובים שבהם.

לפני ואחרי המופע, הקהל יכול היה להתרשם ולהתרגש ממיצג הוידאו "הנני, הנני!" המוקדש ליוצר הקנדי וממוקם במבואת המוזיאון.

עקב הביקוש הרב, החלטנו לקיים מופע נוסף וכמובן נודיע את כל הפרטים בהמשך.

משמאל: אירינה נבזלין יו"ר דירקטוריון מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, ליאורה שני מנהלת מרכז כנסים ואירועים בית התפוצות ומר יולי אדלשטיין יו"ר הכנסת

 

 

The post ערב של הללויה: מופע מחווה לשירי לאונרד כהן appeared first on בית התפוצות.

]]>
רחוק מהעין, קרוב ללב: ההיסטוריה המרתקת של קהילת ביתא ישראל באתיופיה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%9e%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%91-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%aa/ Wed, 27 Nov 2019 11:53:47 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45559 על פי המחקר ההיסטורי יהודים היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ועל כך ישנן השערות שונות ומגוונות. המחלוקת העיקרית במחקר הוא על טיב הזיקה האתנית שבין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה ה-9 אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים. לקהילת יהדות אתיופיה, ביתא ישראל, ישנן מספר מסורות [...]

The post רחוק מהעין, קרוב ללב: ההיסטוריה המרתקת של קהילת ביתא ישראל באתיופיה appeared first on בית התפוצות.

]]>
על פי המחקר ההיסטורי יהודים היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ועל כך ישנן השערות שונות ומגוונות. המחלוקת העיקרית במחקר הוא על טיב הזיקה האתנית שבין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה ה-9 אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים.

לקהילת יהדות אתיופיה, ביתא ישראל, ישנן מספר מסורות באשר למוצאה. על פי מסורת אחת יהודים הגיעו לאתיופיה גלים גלים, בעיקר דרך הנילוס ויובליו. מסורת נוספת של הקהילה קושרות את הגעת היהודים לאתיופיה לסיפורו של פמליית מנליק – על פי המסורת בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, המובא באפוס הלאומי האתיופי – כֶּבְּרַ נַגַשְׁתּ.

המקורות היהודיים הקדומים – אלדד הדני במאה התשיעית, בנימין מטודלה במאה ה-12 ואליהו מפררה במאה ה-15 הם מעטים וחסרי ביסוס היסטורי. ידיעות מדויקות יותר כלולות בדברי הימים האתיופיים ולפיהם היהדות הייתה נפוצה בממלכת אקסום שהוקמה במאה השנייה בידי מהגרים שמיים מדרום ערב. במאה הרביעית, בהשפעת רומי הביזנטית, נעשתה הנצרות לדת הממלכה, והחלו רדיפות נגד היהודים, אשר נסוגו למחוזות הרריים בפנים הארץ מצפון לאגם טאנה.

קס מחזיק בספר תורה בבית כנסת בכפר של ביתא ישראל, אתיופיה 1987 (צילום: ג'ראלד גוטצן, אנגליה. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

הקבוצה היהודית שכונתה "פלאשים" – כינוי שפירושו בלשון הגעז האתיופית "גולים" או "מהגרים" – התגבשה והתחזקה עד שהקימה ממלכה יהודית עצמאית. במרד שפרץ בסוף המאה העשירית נגד שליטי אקסום והכנסייה הנוצרית, השתתפה הממלכה היהודית לצד המורדים. על פי המסורת של הקהילה, בראש המורדים עמדה מלכה ממוצא יהודי בשם יהודית. הסיפור שנשען על מקורות חצי אגדיים חצי היסטוריים, מספר שיהודית הדפה את הפולשים וכוננה שלטון יהודי בן 40 שנה.

בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית והתחילה לבסס עצמה באמצעות מסעות כיבוש והפצת הנצרות בממלכות פגאניות, מוסלמיות ויהודיות. במאה ה-14 התבצעה פעילות מיסיון נוצרי בקרב יהודי שאווה והוקמו בקרבם כנסיות ומנזרים. באותה תקופה פלשו האתיופים לאזורי היהודים וכבשו את הנותר מבגמדר – המחוזות וגרה ודמביה. כדי לבסס את הכיבוש הקימו האתיופים מוצבים צבאיים בסקלט וגונדר. בעקבות זאת, פרץ מרד יהודי אשר דוכא ביד קשה והוביל גם לפעילות מוגברת של המיסיון באזור.

יהודי אתיופיה נפגעו ממאבק זה פגיעה פיזית וכלכלית. הקיסר עמדא ציון (1344-1314) ניהל מלחמת חורמה ביהודים ובמוסלמים. המשיך דרכו ביתר התמקדות ביהודים נינו, הקיסר איסחק (1429-1414), שאיים במיוחד על היהודים להתנצר שאם לא יעשו כן תישלל מהם הזכות לאדמותיהם. משלא נכנעו ללחצים נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים". בשנים 1468-1434 המשיך הקיסר זרע יעקוב את הרדיפות אחר היהודים ואף דבק בו הכינוי "משמיד היהודים". יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק ואף הצליחו להגדיל את השפעת היהדות. בתקופה זו חרפו נפשם לשימור היהדות והתפתחה גם תופעת הנזירות שהיא ייחודית ליהודי אתיופיה. נזירים אלה מילאו תפקיד מכריע בשימור המסורת ובמאבק נגד הניסיונות לכפות את הנצרות על הקהילה היהודית. הם העתיקו את כתבי האורית (ספר תורה) והפיצו אותם בקרב הקהילה.

משה במצנפת כהנים אתיופית. ציור קיר מהמאה ה-16 או ה-17 מעל הכניסה לכנסייה חצובה בסלע בקרבת גו, מחוז טיגרה, אתיופיה. מתוך הספר "כנסיות בסלע" מאת ג. גרסטר, לונדון, 1970 (מתוך תערוכת בית התפוצות: "ביתא ישראל: ספורם של יהודי אתיופיה" 1988)

עד המאה ה-15 התרחשו באזור קרבות דומים ובשלהי המאה ה-16 התחילו האתיופים להעביר את בירתם הנודדת לאזור בצפון אתיופיה בו התגורר רוב הישוב היהודי האתיופי. העברת עיר הבירה הייתה כרוכה בתהליכי אמהריזציה והתנצרות היהודים והפגאנים המקומיים. יהודי המרכז העצמאי חשו מאוימים מהעברת המרכז האתיופי לאזורם והחלו במספר תגובות צבאיות. מערכות אלו, שחלקם צלחו, דוכאו באכזריות ודרבנו את האתיופים להעביר את בירתם ללב ההתיישבות היהודית. בתחילת המאה ה-17 התרחשה הלחימה היהודית האחרונה, שבה נכבש רכס ההרים בו ישבו היהודים.

בשנת 1552 הרב דוד שלמה בן אבי זמרא (רדב"ז), מנהיג יהדות מצרים, קובע כי על פי ההלכה בני ביתא ישראל הינם יהודים ככל העם. כעבור שמונים שנה, בשנת 1632, החלה מה שמקובל לכנות בתולדות אתיופיה "תקופת התחייה". תקופה זו מאופיינת בגירוש חילות האימפריה הפורטוגזית, בהוראת הקיסר האתיופי פאסיל, ששיקם את הכנסייה האתיופית ונודע בתפיסתו הסובלנית. הקיסר סיים את האינקוויזיציה האתיופית שהחל אביו בשנת 1624, סילק את הלוחמים הישועים והמיסיונרים מאדמת אתיופיה, ואסר על כניסת אירופאים לקיסרותו. בהשראתו פרחה הקיסרות האתיופית מבחינה מדינית, תרבותית ויצירתית, במקביל לתקופת הרנסנס באירופה. הסובלנות הדתית שאפיינה את תקופה זו היטיבה עם קהילת ביתא ישראל, שאומניה וחכמיה השתלבו בשכבת העלית המנהיגה את הקיסרות.

מבחינת שפה, החל ממחצית המאה ה-16 השפה העברית החלה להעלם כלשון פולחן, עד שנעלמה כליל בתחילת המאה ה-17 אז הפכה שפת הגעז לשפת הפולחן המקובלת. מתחילת המאה ה-17 ובחצי השני של המאה ה-19 הקהילה השתמשה בשפות האמהרית והתגרית. סוג הכתב המשמש את כלל השפות שנזכרו הוא הכתב החבשי.

יעקב פייטלוביץ (1881-1955), חוקר יהדות אתיופיה, עם קבוצה מאנשי ביתא ישראל, אתיופיה 1908. (מתוך תערוכת בית התפוצות: "ביתא ישראל: ספורם של יהודי אתיופיה" 1988)

במאה ה-18 התחזקו הקשרים הדיפלומטיים בין אתיופיה לארצות אירופה ובעקבותיהם התאפשרה כניסה של פוליטיקאים ומיסיונרים לאתיופיה שאפשרה הפצת מידע אודות השבט היהודי היושב באתיופיה ויהודי אתיופיה גילו כי יש להם אחים היושבים בירושלים. בשנת 1855, דניאל בן חמדיה, חבר קהילת ביתא ישראל, היה האתיופי הראשון שביקר בישראל ונפגש עם ראש רבני ירושלים לדון במידת האותנטיות לגבי מוצאם היהודי של ביתא ישראל.

בשנת 1862 יצא אבא מהרי, נזיר ומנהיג מביתא ישראל, יחד עם אלפי יהודים לעבר ירושלים, דרך ים סוף. הם האמינו כי אלוהים יעשה עמם נס בדומה לקריעת ים סוף ביציאת מצרים. הסוף היה טרגי. רבים מהם מתו ברעב ובמגפה בעודם בגבולות אתיופיה. ניסיון כושל זה לעלות לירושלים חיזק את התחושה שאין דרך לעלות לארץ הקודש והביא למידה מסוימת של ייאוש.

כעבור שנתיים, בשנת 1864, הרב עזריאל הילדסהיימר, רב גדול בגרמניה, מפרסם קול קורא ובו הוא קובע בברור את יהדותם של עדת ביתא ישראל ואת חובת ההצלה והסיוע כלפיהם מכוח הערבות היהודית ההדדית .

יהודי ביתא ישראל חוגגים את חג ה"סיגד", אתיופיה, 1979 (צילום: ג'ון ר. ריפקין, אנגליה. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

בראשית המאה ה-19 הגיע לאתיופיה המיסיונר סמואל גובאט, שנפגש עם קהילת ביתא ישראל ותיאר אותה בכתב. בעקבות מפגש זה ארגן גובאט משלחת מיסיון לקהילה. המשלחת המיסיונרית החלה לפעול ב-1860 ונוהלה בידי מיסיון הכנסייה ליהודים. עמידת ביתא ישראל אל מול המיסיונרים הובילה לגירושם מכפריהם ולפולמוסים דתיים סביב מנהגי הקהילה, לרבות הקרבת הקרבנות.

בשנת 1867 הגיע לביתא ישראל יוסף הלוי, הנוסע המפורסם והמזרחן היהודי-צרפתי, בשליחות רבני יהדות התפוצות, כדי לבחון את מצבם של יהודי הקהילה לנוכח המיסיון הנוצרי. במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעה תקופת שכונתה בדברי ימיה של אתיופיה בשם "הזמן הרע". אלו היו שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות, בהם נספו כשני שלישים מן היהודים.

בתחילת המאה ה-20 הגיע לאתיופיה תלמידו של יוסף הלוי, יעקב פייטלוביץ', ובכך החל קשר רציף בין יהדות התפוצות לקהילה היהודית באתיופיה. במקביל, המשיכה הפעילות המיסיונרית. החל מ-1922 ואילך החל פייטלוביץ' לשלוח נערים מ"ביתא ישראל" למוסדות חינוך באירופה ובארץ ישראל כדי שישמשו בהמשך כמדריכים ומנהיגים. ב-1946 פנימייה חינוכית יהודית ראשונה מוקמת בכפר אוזבה שבאזור גונדר ביוזמתו של ד"ר פייטלוביץ'. הפנימיה נועדה לילדי ביתא ישראל מכל הכפרים בסביבה והיא נוהלה על ידי המנהיג והמחנך, יונה בוגלה.

יונה בוגלה מלמד את ילדי ביתא ישראל בבית הספר, אסמרה, אתיופיה, 1954 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות הרב שמואל בארי, רמת גן)

בתקופת הכיבוש האיטלקי (1936-1941) הופסק הקשר עם יהדות העולם. השלטון המקומי גילה יחס עוין כלפי היהודים ורבים מהם הצטרפו לתנועה הפטריוטית. חוקי הגזע שפורסמו באיטליה ב-1938 לא היטיבו עם היהודים ורבים הוצאו להורג בגין המרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות להוציא לפועל את התוכנית להשמדת ביתא ישראל, כחלק משיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימושה. הקיסר היילה סלאסי חזר לשלטון ונקט מדיניות אמהריזציה של עמי אתיופיה השונים, ובהתאם לכך, ב-1948, אישר למיסיון להמשיך בפעילותו בקרב הקהילה.

בשנת 1973 הוציא שר הפנים יוסף בורג צווי גירוש לבני הקהילה האתיופית ששהו בישראל ושלפי טענתו חוק השבות לא חל עליהם. יהודים אלו התחבאו במקומות מחבוא שסופקו על ידי הועד הציבורי למען יהודי אתיופיה. על מנת למנוע את גירושם פנה הועד לראשון לציון הרב עובדיה יוסף. בעוד שמרבית פוסקי ההלכה הבכירים במאה ה-20 התייחסו בספקנות ליהדותם, הסתמך הרב עובדיה יוסף על כתבים של רבנים מהמאה ה-15 שטענו שהם מבני שבט דן שהוגלה עם חורבנה של ממלכת ישראל על ידי אשור, בתקופת בית המקדש הראשון. פסיקתו של הרב עובדיה הועברה לוועדה ממשלתית מיוחדת שדנה בנושא האתיופים ב-1974 וסללה את הדרך להעלאתם לישראל. בניגוד לרבנים הראשיים שבאו אחריו, שדרשו שהעולים מאתיופיה יעברו טבילה לגיור מספק, ובניגוד לעמדתם של כל הרבנים החרדים, התעקש הרב עובדיה שהאתיופים יהודים לכל דבר ואינם חייבים לעבור כל הליך גיור.

קס שגיאה באיינה מחזיק את מכתבו של הרב עובדיה יוסף, שקבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר. וולקה, אתיופיה, 1984 (צילום: דורון בכר. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

 

The post רחוק מהעין, קרוב ללב: ההיסטוריה המרתקת של קהילת ביתא ישראל באתיופיה appeared first on בית התפוצות.

]]>
השקת הספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל" https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92-%d7%94%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%9e/ Mon, 25 Nov 2019 14:27:12 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45514 ביום חמישי, 21.11.19, התכבדנו לארח אירוע השקה לספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל", מאת ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור הספר מתאר את פועלו של אברהם מויאל, יליד מרוקו, שעמד בראש הישוב היהודי בתקופת ייסוד המושבות פתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, עקרון ויסוד המעלה. מויאל נחשב מנהיג הקהילה היהודית ביפו, ונודע בכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות [...]

The post השקת הספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל" appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום חמישי, 21.11.19, התכבדנו לארח אירוע השקה לספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל", מאת ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור

הספר מתאר את פועלו של אברהם מויאל, יליד מרוקו, שעמד בראש הישוב היהודי בתקופת ייסוד המושבות פתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, עקרון ויסוד המעלה.

מויאל נחשב מנהיג הקהילה היהודית ביפו, ונודע בכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות השלטון התורכי בארץ,

ובכך ליצור אסטרטגיה שאפשרה את תנופת בנין הארץ וקליטת העליה הראשונה, תוך כדי יחסי אמון וכבוד הדדי בין הקבוצות השונות.

למויאל תרומה גדולה ומשמעותית לישוב היהודי החדש.

לאירוע הגיעו כ-300 איש ובעקבות השקת הספר המשפחה מעוניינת בקיום כנס משפחת מויאל לדורותיה.

את האירוע הנחה העיתונאי רועי כ"ץ שראיין את ד"ר מרדכי נאור ואת ד"ר שמעון אוחיון.

The post השקת הספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל" appeared first on בית התפוצות.

]]>
עזה תחילה: האיש שחולל את התנועה המשיחית הגדולה בהיסטוריה היהודית https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a2%d7%96%d7%94-%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97%d7%99%d7%aa/ Thu, 21 Nov 2019 12:47:48 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45473 העובדה שעזה היא מוקד פונדמנטליסטי דתי אינה חדשה. לאורך ההיסטוריה ידעה העיר הדרומית למשוך אליה מאמינים קנאים, טעונים במתח משיחי גבוה ותשוקה עזה לגאול את האנושות מייסוריה הגשמיים. מימי שמשון הגיבור, שעקר את שערי העיר הפלישתית בחמת זעם קדוש, ועד ימיהם של יחיא סינוואר ומוחמד דף, ששואפים להפוך את כל העולם ל-"דאר אל חרב" בשם [...]

The post עזה תחילה: האיש שחולל את התנועה המשיחית הגדולה בהיסטוריה היהודית appeared first on בית התפוצות.

]]>
העובדה שעזה היא מוקד פונדמנטליסטי דתי אינה חדשה. לאורך ההיסטוריה ידעה העיר הדרומית למשוך אליה מאמינים קנאים, טעונים במתח משיחי גבוה ותשוקה עזה לגאול את האנושות מייסוריה הגשמיים. מימי שמשון הגיבור, שעקר את שערי העיר הפלישתית בחמת זעם קדוש, ועד ימיהם של יחיא סינוואר ומוחמד דף, ששואפים להפוך את כל העולם ל-"דאר אל חרב" בשם הג'יהאד הקדוש.

כמובן, תופעות של משיחיות וקנאות הן חוצות דתות וגם ביהדות לא חסרו משיחים, נביאי שקר ושלל טיפוסים שהציעו לצאן מרעיתם חיבור ישיר לשכינה וחבילת סטרימינג חינם לרוח הקודש. הפעם נתמקד באחד מהם.

הסיפור שלנו מתחיל בצעיר יהודי שחי בעזה לפני כ-350 שנה. שמו היה נתן העזתי והוא נחשב למחולל התנועה המשיחית היהודית הגדולה ביותר בעת החדשה.  אברהם נתן אשכנזי הידוע בכינוי "נתן העזתי" נולד בירושלים בשנת 1643. עדויות על אודותיו מצביעות על כך שכבר מגיל צעיר נחשב לעילוי אמיתי, ששלט בש"ס ופוסקים ונהג לדקלם מסכתות שלמות בעל פה בבית המדרש של הפוסק הירושלמי המפורסם, רבי יעקב חגיז.

נתן העזתי מוביל את שבטי ישראל מן הגלות לארץ הקודש, אחרי שמשח למלך את שבתי צבי. מתוך כרזה, גרמניה 1666 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

כשהיה בן 20 התחתן נתן עם בתו של שמואל ליסבונה, עשיר יליד דמשק שהתגורר בעזה. בעקבות נישואיו ארז את חפציו ועבר להתגורר בעזה, להלן נתן העזתי. בנקודה זו חלה תמורה משמעותית בתודעתו. הוא דבק בחיי פרישות, עסק רבות במיסטיקה ובקבלה והעמיק בספרי הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) והאר"י הקדוש. באותו זמן פקדו אותו חזיונות נבואיים רבים ושמו הלך לפניו כעושה נפלאות, וכמי שניחן ביכולת של תיקון נשמות ותקשורת ישירה עם רוח הקודש.

חוקר הקבלה והעיתונאי, ד"ר יהודה יפרח, מציין במאמרו "שיגעון של גאולה" (במגזין "סגולה") כי בנוסף לכוח הרוחני היו לנתן העזתי גם כישורים אישיים יוצאי דופן: יכולת ריכוז והתמדה אינטנסיביים, מחשבה דתית נועזת ומקורית, ויכולת מפותחת להביעה בכתב ובעל פה. לאלה נוסף כוח רצון חזק, מתודולוגיה מסודרת, וכשרון לעבודה על פי תכנית שיטתית ומפורטת. אבל התכונה המשמעותית ביותר של נתן העזתי הייתה יכולת בין אישית נדירה. הוא פשוט מִגנט אליו את כל מי שבא אתו במגע, ואנשים שנפגשו אתו חשו "שהוא קורא אותם מבפנים, יודע אותם ידיעה אינטימית וחודרת שאין ממנה מפלט, והם הלכו שבי אחר הקסם שבו".

עד מהרה התקבץ סביבו חוג צעירים יהודים עזתיים שלמדו מפיו את סודות הקבלה. במכתב ששיגר אחד מחסידיו לאביו מסופר כי "הנביא" נהג לטייל עם חסידיו על חוף ימה של עזה ולדרוש בפניהם את סודות הזוהר הקדוש. החבורה העליזה נהגה לשיר בדבקות פיוטים קדומים של הרב ישראל נג'ארה, בעודם רוקדים באקסטטיות על חוף הים.

שבתי צבי כמצביא עשרת שבטי ישראל, גרמניה, 1666 תחריט (מתוך תערוכת בית התפוצות: "יהודי גרמניה, מהתקופה הרומית ועד רפובליקת ויימאר" 1984)

אבל כל זה רק הכשיר את הקרקע לקראת המפגש ששינה את חייו של נתן העזתי וחולל התפרצות רוחנית אדירה בכל רחבי העולם היהודי – מעזה, דרך חברון, ירושלים ומשם התפשט כאש בשדה קוצים בכל רחבי האימפריה העות'מנית וממלכת ליטא פולין – הפגישה של נתן העזתי עם טיפוס מוזר ומיוסר, שסבל ממאניה דיפרסיה ושיגעון גדלות על ספידים. שבתאי צבי שמו.

הסיפור של שבתאי צבי כבר סופר. החיזיון שפקד אותו בשנת 1648,שבו בישר לו מלאך אלוהים שהוא המשיח ומושיע ישראל, סילוקו מהקהילה היהודית באיזמיר, עיר הולדתו, ולאחר מכן גירושו מסלוניקי ומקושטא, בעקבות ריטואלים מיניים שנהג לערוך ונטייתו לעורר פרובוקציות דתיות. כמו הגיית שם המפורש בבית כנסת, הניסיון לעצור את השמש בצהריים בדומה ליהושע בן נון, חגיגת שלושת הרגלים בשבוע אחד, והטקס שבו קנה דג ענק, קישט אותו, והשכיב אותו בעריסת תינוק, כסמל שהגאולה תגיע במזל דגים.

סמוך לפורים 1665 זכה נתן הנביא מעזה לחוויה אקסטטית, מלווה חיזיון מתמשך של העולם השמימי, אז נתגלתה לו באור עליון, אור שבעת הימים, שליחותו של שבתאי צבי. באותה תקופה ישב צבי במצרים, בתקופה של מרה שחורה. כששמו של נתן העזתי הגיע לאזניו, ארז את מיטלטליו ונסע לעזה, בתקווה למצוא מזור לנפשו המיוסרת, כשהדבר האחרון שציפה לו היה שהמקובל המפורסם יכריז עליו כעל מלך המשיח. לפתע קיבל שבתאי צבי אישור שהתנהגותו, שהצטיירה עד אז כמוזרה ותימהונית, מקורה בכך ששורשי נשמתו מצויים ברבדים הגבוהים ביותר של עולם האלוהות.

שבתי צבי, משיח השקר, תורכיה, המאה ה-17 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

מעתה היה נתן העזתי הנביא הצמוד של שבתאי צבי. הוא כתב, הפיק וביים את הסרט הגדול ביותר של המשיחיות היהודית בעת החדשה. זה התחיל בחברון, שם נחלה התנועה השבתאית הצלחה גורפת, המשיך בירושלים ומשם התפשט לדמשק ולחלב. השמועה עשתה לה כנפיים, וככל שעבר המשיח החדש בדרכים וביקר בקהילות, כך גאתה והלכה ההתלהבות סביבו. איגרותיו של נתן ליבו את ההיסטריה הזו, ואופוריה של ממש שרתה בקרב יהודי התפוצות.

ומה עם עזה? ובכן, היא הפכה למרכז נבואה עולמי. יהודים רבים נהרו אליה כדי לראות את הנביא שהכתיר את המשיח, וחצרותיה התמלאו המוני נשים וגברים, שישנו ברחובות, ושיננו את התיקונים והסיגופים שקיבלו מנתן העזתי.

הסוף מוכר. השולטן התורכי שמע על "מלך היהודים" שהלך וצבר פופולאריות והציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: מוות או התאסלמות. צבי בחר להתאסלם. והשאר היסטוריה.

חוקרים מסמנים את התנועה השבתאית כתנועה הראשונה בשרשרת תנועות רוחניות יהודיות, שהעמידו את הציפייה לגאולה משיחית במרכז האידיאולוגיה שלהם: מהשבתאות לחסידות, מהחסידות לתנועה הציונית, ומשם היישר לתנועת גוש אמונים וממשיכי דרכו של הרב קוק, שעדיין רואים בעזה ארץ אבות.

אז מה יצא לנו? הבשורה המשיחית שיצאה מעזה בראשית העת החדשה, חזרה לעזה אחרי 350 שנה, מלווה בטנקים ואזעקות צבע אדום. ללמדכם, כמה עוצמתי הוא הכוח המשיחי. עד הסבב הבא.

The post עזה תחילה: האיש שחולל את התנועה המשיחית הגדולה בהיסטוריה היהודית appeared first on בית התפוצות.

]]>