בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Thu, 17 Oct 2019 06:07:50 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=5.2.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 החייל המרוקאי שקפץ על רימון והרעיד את מדינת ישראל הצעירה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9c-%d7%94%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%90%d7%99-%d7%a9%d7%a7%d7%a4%d7%a5-%d7%a2%d7%9c-%d7%a8%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%93-%d7%90%d7%aa-%d7%9e/ Thu, 17 Oct 2019 06:07:50 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44633 איתמר קרמר ביום 11.2.1954 הודיע דובר צה"ל הודעה קצרה ולקונית: "טוראי נתן אלבז, בן 21 הקריב את חייו, כדי למנוע אסון ואובדן חיים בין חבריו בהתפוצצות רימון. למנוח אין כתובת ואין למי להודיע על מותו". אבל לנתן אלבז ז"ל דווקא היתה כתובת. כשעלה לארץ, אלבז השאיר את הוריו בעיירה צפרו, הסמוכה לעיר פאס שבמרוקו, שם [...]

The post החייל המרוקאי שקפץ על רימון והרעיד את מדינת ישראל הצעירה appeared first on בית התפוצות.

]]>
איתמר קרמר

ביום 11.2.1954 הודיע דובר צה"ל הודעה קצרה ולקונית: "טוראי נתן אלבז, בן 21 הקריב את חייו, כדי למנוע אסון ואובדן חיים בין חבריו בהתפוצצות רימון. למנוח אין כתובת ואין למי להודיע על מותו".

אבל לנתן אלבז ז"ל דווקא היתה כתובת. כשעלה לארץ, אלבז השאיר את הוריו בעיירה צפרו, הסמוכה לעיר פאס שבמרוקו, שם נולד ב-17.10.1932, היום לפני 87 שנים. לשם גם הגיעה לבסוף האיגרת המבשרת על מותו של הבן, עם ציון לשבח מאת הרמטכ"ל משה דיין.

סיפור גבורתו של החייל הצעיר נתן אלבז הפך לחלק מאתוס הגבורה הישראלי. לוחם גבעתי שהתנדב לפרק מנגנוני רימונים לאחר פעילות מבצעית, ובטעות שחרר את אחת הנצרות. ארבע שניות לפיצוץ. הוא רץ החוצה מהאוהל על מנת להיפטר מהרימון, אך שם הוא ראה את חבריו ליחידה סביבו, וכמוצא אחרון הוא צעק "רימון", ורץ אל תוך החפירה הסמוכה, נשכב על הרימון, מכסה על חבריו מהרסיסים.

מעשה הגבורה העילאי של אלבז היה למעשה הראשון מבין מעשים דומים. עובד לדזינסקי, מפקד הצנחנים הידוע נהרג כך בקרב המיתלה, חגי בר אוריאן עשה כמעשה אלבז ב-1964 בהר הצופים, איתן מרקל המ"מ קפץ על רימון ששמט חייל שלו במהלך תרגול ב1969, משה יצחק טובל הציל את חבריו כשנכב על רימון בקרב על מוצב המזח בתעלה ביומה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, וכמובן רועי קליין, סגן מפקד גדוד 51 שהציל את חייליו כאשר נשכב על הרימון שנזרק לעברם בקרב בינת ג'בייל במהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר עוד הספיק לצעוק "שמע ישראל".

משמר כבוד בהלוויתו של נתן אלבז ז"ל, פברואר 1954 (לשכת העיתונות הממשלתית, ויקיפדיה)

מעשה ההקרבה של אלבז נחרת בדברי ימי המדינה הצעירה כאקט של הקרבה אישית למען החברים והמדינה, הוא סופר, מסופר ועוד יסופר במדורות של תנועות הנוער, בטקסי יום הזכרון ובשיעורי מורשת קרב ביחידות הלוחמות. אך לסיפור הזה יש גם צד שני, פחות מסופר ופחות מוכר, שאינו רק סיפורו של החייל נתן, או טוראי אלבז, אלא סיפורה של חברה צעירה בתהליכי גיבוש.

צה"ל של 1954 היה צבא אחר לחלוטין מהצבא הגאה שניצח את צבאות ערב במלחמת העצמאות. תוך שלוש וחצי שנים הגיעו לישראל יותר מ-700,000 עולים, מחציתם מאירופה ומחציתם ממדינות אסיה וצפון אפריקה. כמות החיילים בצבא הצטמקה ב80% מיד לאחר המלחמה וכוח האדם החדש החליף את הגיבורים עטורי הנצחון של המלחמה. ובאותן שנים, שנות צנע כזכור, צה"ל ידע לא מעט כישלונות אל מול המסתננים בגבולות וניסיונות הצבאות השכנים לבצע שינויים בגבולות הבלתי מסומנים של אחרי שביתת הנשק. בחזית הסורית, באפריל-מאי 1951 צה"ל ניגף באל חמה ובתל מוטילה, קרבות שגבו מחיר דמים כבד, 48 לוחמים. במהלך 1953 חטיבת גבעתי, גדוד 890 של הצנחנים וחטיבה 7 כשלו פעם אחר פעם, בכפר פלמה, בראנטיס, בחוסאן, במידיה ובקרבות נוספים.

והכישלונות, כידוע, נשארים יתומים רק בתיאוריה. גם כאן מצאו את האשמה בש.ג., או ליתר דיוק בחיילים הפשוטים. שמועות לא מעטות החלו להתפזר בצבא ובישוב על רמתם הנמוכה של החיילים העולים החדשים, רובם חסרי השכלה, שהגיעו משער העלייה ומעברות נוספות הישר אל הקסרקטינים, נתונים לפיקודם של מפקדים בני היישוב הישן, או לוחמי 48'. בשנים הללו, כאשר המדינה כולה מלקקת את פצעיה – אחד מכל מאה, כאחוז אחד שלם מהאוכלוסייה נהרג במלחמה, כשישית מלוחמי הפלמ"ח נספו במערכה – גל עליה עצום מתדפק על שערי המדינה הצעירה והענייה ומסתננים פושטים על יישובי והספר, צה"ל חיפש דרך להמציא את עצמו מחדש. בשלהי יולי 1953 הרמטכ"ל החדש, משה דיין, מאשר הקמתה של יחידה חדשה, 101 מספרה, שתפשוט ותסייר מעבר לגבול, ולאחר כמה חודשי פעילות היא מתאחדת עם גדוד 890 של הצנחנים ויוצרת נורמות לחימה אחרות בצבא.

אבל גם אחרי הקמת ה-101, אם הבעיה היא ברמתם הנמוכה של רבים מהחיילים בצבא הסדיר, הרי שלכאורה הבעיה נותרה בעינה. ניתן ללמוד בנקל על הדאגה מרמתם של הלוחמים העולים ממקרה שקרה בשלהי 1955. לאחר קרב ניצנה שבו פעלו יחידות גולני, צנחנים ונח"ל, ובו הושג ניצחון חד משמעי על צבא מצרים (80 הרוגים מצרים לעומת ששה ישראלים ופצוע אנוש אחד בשם רפאל איתן), קרא ראש הממשלה את מפקדי הכוחות לתחקיר בלשכתו.

דוד בן גוריון בחברת עולים חדשים במעברה, ישראל, שנות ה- 1950 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות שמעון אביזמר, ישראל)

דוד בן גוריון בחברת עולים חדשים במעברה, ישראל, שנות ה- 1950 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות שמעון אביזמר, ישראל)

את בן גוריון פחות עניינו השיטות הצבאיות והלקחים הטקטיים. עיקר שאלותיו עסקו בנושא אחד: האם ניתן לסמוך על החיילים הפשוטים, יוצאי עדות המזרח? בן גוריון ניסה להבין האם מפקדי צה"ל אכן מאמינים ביכולותיו של הצבא, לקראת המלחמה הבאה. את התשובה שקיבל בן גוריון ניתן לנחש מהעובדה שהזקן ההין לצאת למלחמה שנה מאוחר יותר רק לאחר שהיה מובטח לו כי בריטניה וצרפת יערבו לבטחון ישראל.

בחזרה לפברואר 1954, ולטוראי נתן אלבז. גיבורנו היה חלק מגל של אלפי עולים צעירים שעזבו את מדינות המגרב לאחר מפגש מעורר השראה עם שליחיה של המדינה הצעירה שעודדו אותם לעלות. נתן הצעיר ניסה כמה פעמים לעלות ארצה, אך בלחץ הוריו עשה זאת רק לאחר גיל 18, כאשר לפי חלק מהעדויות והכתבים עולה שהוא לא סיפור להוריו ערב העלייה על המעשה שתכנן. מכתביו הביתה היו רוויי געגועים, אך גם אמונה עזה כי מעשהו היה נדרש וכי הוא אופטימי באשר לעתידו במדינה היהודית. מפקדיו וחבריו דיווחו כי נתן למעשה התגורר בבסיס וכי גם בחופשות להם זכה הוא נשאר במחנה, בהיעדר קרובי משפחה בארץ.

בכתבת פרופיל ארוכה ומעמיקה שפרסם משה נתן ב"במחנה" עשור לאחר נפילתו של אלבז, מתוארת לפרטים דמותו הייחודית של הנער-חייל הבהיר והחייכן ומעשה גבורתו. אך את הביטוי הראשון לאותו מעשה גבורה ואת העובדה שהוא הפך לקאנון ישראלי, ניתן לשייך דווקא לנתן אחר, אלתרמן, שאוזנו הייתה כרויה לנעשה בחברה בכלל ובצבא בפרט. המשורר  שמע על מעשהו של אלבז ופרסם ב"טור השביעי" שלו בעיתון "דבר" פואמה שעסקה במעשה ההירואי של אלבז, אך לא פחות מכך נותנת מבט אירוני על האופן שבו החברה הישראלית נטתה להתייחס לבני עדות המזרח. הוא מדבר על "טירופו החייתי" של אלבז, על "בן מרוק" הוא "דוהר ללא סייג ובלם כאיש פרא אשר מעולם" והוא "חמום ונמהר לבלי חוק", וגם "זוֹנֵק וְשׁוֹאֵג בְּקוֹל רם וּמַרְבֶּה מְהֻמָּה בָּעוֹלָם." נתן אלתרמן סיפור את סיפורו של החייל אלבז, אך גם שם ללעג את הסטריאוטיפ המוטעה והאכזרי כלפי עולי עדות המזרח.

נתן אלבז 1932-1954

חמש שנים אחרי טורו של אלתרמן, אלבז נכנס סופית לקאנון הישראלי, בצורה מעט שונה. לאחר מהומות ואדי סאליב והתעוררות המתח הבין עדתי, הוציא ג'ו עמר, תקליט של שירי מחאה. יוצא דופן היה שירו "נתן נתן" שנכתב על ידי עמוס אטינגר, חייל בלהקת פיקוד המרכז. שירם של אטינגר ועמר הפך בן לילה ללהיט, וסימן את הפיכתו של נתן אלבז לא רק לגיבור של מדינה, אלא לגיבור של קהילה שלמה, ששרה בדבקות כי "היו בכיתה בני עמים רחוקים/מרוסיה, צרפת שהגיעו לכאן. ובני הגליל ופניהם צוחקים/וגם בן מרוקו, נתן".

נתן אלבז מונצח בערים רבות בארץ. זה סיפור שגדול מסכום חלקיו, על טוראי פשוט, אדם צעיר ואידיאליסט, שהפך במותו לגיבורם של שני שירים, של עדה שלמה ושל מדינה אחת.

The post החייל המרוקאי שקפץ על רימון והרעיד את מדינת ישראל הצעירה appeared first on בית התפוצות.

]]>
המייפלאואר של הסלבס היהודים: 100 שנה להפלגה של "רוסלאן" לארץ ישראל https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a4%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%90%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%9c%d7%91%d7%a1-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-100-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a4%d7%9c/ Thu, 10 Oct 2019 05:10:19 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44611 סוף נובמבר 1919, עוד מעט קט לפני מאה שנה. מלחמת העולם הראשונה מאחורינו, אירופה מחולקת מחדש בוורסאי, וברוסיה משתוללת מלחמת אזרחים בין הכוחות האדומים לכוחות הלבנים, נאמני משטר הצאר הישן. על גדות הים השחור, בעיר אודסה, מתקבצים יהודים נרדפים מכל רחבי אירופה, בתוכם מיעוט פליטים יהודים שגורשו מפלשתינה בידי התורכים. ראשי הוועד האודסאי, לשעבר "חיבת [...]

The post המייפלאואר של הסלבס היהודים: 100 שנה להפלגה של "רוסלאן" לארץ ישראל appeared first on בית התפוצות.

]]>
סוף נובמבר 1919, עוד מעט קט לפני מאה שנה. מלחמת העולם הראשונה מאחורינו, אירופה מחולקת מחדש בוורסאי, וברוסיה משתוללת מלחמת אזרחים בין הכוחות האדומים לכוחות הלבנים, נאמני משטר הצאר הישן. על גדות הים השחור, בעיר אודסה, מתקבצים יהודים נרדפים מכל רחבי אירופה, בתוכם מיעוט פליטים יהודים שגורשו מפלשתינה בידי התורכים. ראשי הוועד האודסאי, לשעבר "חיבת ציון", מתגייסים לטובת הפליטים מארץ-ישראל, ומגישים עבורם בקשות זכאות לפליטות, בהם נדרשים המבקשים להפגין בקיאות אודות המולדת הישנה.

עד מהרה נולדים קורסי "הכשרות פליטים", בהדרכת אנשי אותו ועד, בהם גם יהודים שאינם פליטים לומדים פרטים שונים על המולדת – שמות רחובות בתל אביב של אישים נודעים, מושבות ועוד. בתוך כמה ימים מטפס מספר מבקשי "הפליטים" למאות. במקביל מנהל הוועד האודסאי מו"מ עם בעלי ספינת "רוסלאן" שמנצלים את הביקוש הרב ומעלים את המחיר. הדיווחים מתארים יהודים שמכרו את רכושם האחרון כדי לגייס את הכסף לעלות על האנייה.

אודסה 1910 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות ייבגני ירושביץ, ישראל)

לאחר עיכובים חוזרים ונשנים מרימה רוסלאן עוגן, כשעל סיפונה 671 יהודים ויהודיות סחוטים ונרגשים. לאחר 21 יום של הפלגה בים הסוער, בתנאי צפיפות קשים ובחוסר מזון, מגיעה הספינה סוף סוף לחופי ארץ ישראל, אולם שם היא נתקלת בסערה עזה שמאלצת אותה להפליג למצרים. רק כעבור מספר ימים רוסלאן שבה ליפו ועוגנת בנמל. בינתיים בארץ פושטת הידיעה על בואה הצפוי והישוב כמרקחה. השמועות מדברות על אלפי עולים על האנייה. מנחם אוסישקין, ראש ועד הצירים, מקציב סכום עתק בן 1,000 לירות מצריות למסיבות קבלת פנים שנערכות בתל אביב ובירושלים. בעיתון "דואר היום" מדווחים כי "כל הרחוב המוליך אל החוף היה מלא אנשים …מרגע לרגע הלך וגדל המון הנאספים ברחוב ומשמרת שוטרי החוף הועמדה כדי לשמור על הסדרים".

במשך עשרות שנים רווחה האמונה כי הספינה שהפליגה מאודסה הייתה הסנונית הראשונה שבישרה את ראשיתה של העלייה השלישית – אותה עליה שהתקבעה בזיכרון הלאומי כאידיאולוגית – חלוצית. מיתוס רוסלאן תפח, והפך לחלק מהמור"ק הלאומי. אך האם "רוסלאן" אכן הייתה הספינה הראשונה שפתחה את העלייה השלישית? האמנם הנוסעים שהפליגו בה היו באמת "חלוצים"? אז זהו שלא.

ההיסטוריון פרופסור גור אלרואי, הוכיח במאמר שפרסם בכתב העת "קתדרה", כי רוסלאן לא הייתה הראשונה שהביאה עולים לארץ בשנת 1919, והיא גם לא זו שהתחילה את העלייה השלישית. למעשה, ה"רוסלאן" הייתה דווקא אחת האחרונות מבין ספינות העולים באותה שנה, ועל סיפונה לא היו יותר חלוצים מאלה שהגיעו באניות שקדמו לה.

האניה רוסלאן עוגנת בנמל איסטנבול (קושטא) בדרכה מהעיר אודסה לארץ-ישראל, 1919 (ויקימדיה)(WikiMedia)

ובכן, מדוע דווקא היא זכתה בכבוד ובתהילה? הסיבה להיווצרות המיתוס נובעת מגרעין נוסעים נדיר ומגוון ביותר, בעל תודעה היסטורית מפותחת, שעתיד לאייש את הצמרת התרבותית והפוליטית של מדינת ישראל, שתקום כ-30 שנה אחר כך. מקבץ הדמויות הללו היה כה נדיר, עד כדי כך שב"רוסלאן" דבק במרוצת השנים הכינוי "תיבת נוח".

הנוסע הראשון ששמו הלך לפניו עוד באותם ימים היה חוקר הספרות ואיש הרוח הנודע, פרופ' יוסף קלוזנר. אל קלוזנר הצטרפו חבר הכנסת לעתיד ישראל גורי (אביו של המשורר חיים גורי), מייסד תנועת "הכנענים" המשורר יונתן רטוש, ובחורה צעירה ואנונימית בשם רחל בלובשטיין. לימים רחל המשוררת, בשבילכם.

את ענף הבניה בספינה ייצגו האדריכלים יהודה מגידוביץ', לימים מלך הבנייה האקלקטית בתל אביב וזאב רכטר, מגדולי האדריכלים בישראל ומנביאי הבנייה בסגנון הבאוהאוס (וגם סבם של היוצר יוני רכטר והשחקנית דפנה רכטר). נוסע שסבל מבעיה רפואית במהלך ההפלגה יכול היה לקבל טיפול מד"ר חיים יסקי, לימים מנהל ביה"ח הדסה (שנרצח בשיירת הרופאים ב-1948), ד"ר אריה דוסטרובסקי, לימים דיקן הפקולטה לרפואה באוניברסיטת העברית בירושלים, או מד"ר ברוך ניסנבוים, ממייסדי ארגון מגן דוד אדום.

ברוך אגדתי 1925 (ויקימדיה)

מי עוד? הקריקטוריסט הראשון בארץ-ישראל, הצייר והמאייר אריה נבון, אחיו הסופר, המחזאי והמלחין שמואל נבון, מחבר השיר "ארצה עלינו", וכן הציירים יצחק פרנקל, פנחס ליטבינובסקי ויוסף קונסטנט. גם קשרי עיתון-שלטון לעתיד נרקמו באנייה, שבין נוסעיה היו חברת הכנסת הראשונה רחל כהן-כגן (החתומה על מגילת העצמאות) ועורך "הארץ" לעתיד משה יוסף גליקסון. נוסעת נוספת הייתה רוזה כהן, ממנהיגות ההסתדרות וההגנה, ואמו של הרמטכ"ל וראש הממשלה לעתיד, יצחק רבין ז"ל. על הצד האמנותי היו אחראים הרקדן ומחלוצי הקולנוע בארץ ישראל ברוך אגדתי והשחקן מאיר תאומי, אביו של השחקן לעתיד עודד תאומי, שנרצח כעבור 18 שנה בפיגוע הגדול בגן הוואי על גדות הירקון.

בסך הכל, על הספינה היו כ-60 נוסעים (מתוך 671) שהפכו אנשי מפתח בישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט ולאחר מכן, עם הקמת המדינה. אבל האמת חייבת להיאמר – רוב נוסעי הספינה לא היו חלוצים, אלא מהגרים, ומספר לא מבוטל מהם – כך כל פי הנתונים – עזב את הארץ עוד לפני קום המדינה. אבל כל העובדות הללו זניחות אל מול הנרטיב ההיסטורי. במדינה שמשוועת למיתוסים, הסיפור של "רוסלאן" היה גדול מסך העובדות, והמונח "פייק ניוז" טרם נכנס לשימוש, והסיפור סופר, בעיקר בידי הגרעין, נוסעי הספינה הידועים, שהיו בעלי תודעה היסטורית לאומית מפותחת ביותר.

רחל המשוררת 1923 (ויקימדיה)

בני הקבוצה השאירו חומר כתוב רב ומגוון: זיכרונות, מכתבים, יומנים ועיתונים. בנוסף, הם שימרו את תודעת ה"רוסלאן" וחגגו את יום בואם ארצה, גם שנים רבות אחרי האירוע, במסיבה מפוארת שנערכה באולם הקולנוע "מקסים" בתל אביב. במלאות שלושים שנה לעגינתה של הרוסלאן בנמל יפו, הבינה עיריית תל-אביב את המסר וקראה רחוב ביפו על שמה של הספינה.

אז הנה לכם עוד מתכון בטוח להכנת מיתוס לאומי: בעתות מצוקה, צאו לחרות בדרכים ערמומיות, התמודדו מול איתני הטבע, ערבבו פנימה גיבורים לאומיים, ולסיום: אל תשכחו למנות סוכני זיכרון שיעבירו את הסיפור לדורות הבאים. חג סוכות שמח!

The post המייפלאואר של הסלבס היהודים: 100 שנה להפלגה של "רוסלאן" לארץ ישראל appeared first on בית התפוצות.

]]>
מחילה וגעגוע בין חיפה ואמסטרדם בעקבות ברוך שפינוזה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%92%d7%a2%d7%92%d7%95%d7%a2-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%97%d7%99%d7%a4%d7%94-%d7%95%d7%90%d7%9e%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%93%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%aa/ Sun, 06 Oct 2019 08:54:26 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44520 כשהייתי נער דתי בחיפה בשנות ה-1990 נהגתי להתווכח מיד פעם עם שכן חילוני בן גילי – נער חריף שכל בשם ברוך. את שמו נתן לו אביו, פרופסור למתמטיקה מהטכניון, שהיה מעריץ נלהב של גדול הכופרים היהודים בכל הזמנים – ברוך שפינוזה. עד היום אני זוכר את הוויכוחים התיאולוגיים הלוהטים ביני ובין ברוך. את ניצני הארוס [...]

The post מחילה וגעגוע בין חיפה ואמסטרדם בעקבות ברוך שפינוזה appeared first on בית התפוצות.

]]>
כשהייתי נער דתי בחיפה בשנות ה-1990 נהגתי להתווכח מיד פעם עם שכן חילוני בן גילי – נער חריף שכל בשם ברוך. את שמו נתן לו אביו, פרופסור למתמטיקה מהטכניון, שהיה מעריץ נלהב של גדול הכופרים היהודים בכל הזמנים – ברוך שפינוזה. עד היום אני זוכר את הוויכוחים התיאולוגיים הלוהטים ביני ובין ברוך. את ניצני הארוס האינטלקטואלי, המוטיבציה להפריך האחד את טענותיו של האחר, ואיך תמיד הוויכוח נגמר בצעקות של השכנים על הרעש, שגרמו לי ולברוך לזנוח את הוויכוח וללכת לשחק יחד במגרש השכונתי.

גרנו בשכונה עם כמות מכובדת של ייקים, ולמנוחת הצהריים בין שתיים לארבע היה מעמד של קדושה. מאז נשחטו בארץ הרבה פרות קדושות, המכנה המשותף התפורר, והאפשרות של חילונים ודתיים להתווכח אחד עם השני בכבוד, ואז לשכוח הכל וללכת לשחק יחד במגרש השכונתי, כמעט ואיננה קיימת. בינתיים בגרתי, עזבתי את חיפה, אבל תמיד, לכל מקום אליו הלכתי, חיפשתי את ברוך. ואז, יום אחד זה קרה. נתקלתי בספרו של ירמיהו יובל ז"ל "שפינוזה וכופרים אחרים" וסוף סוף מצאתי את אשר חפצה נפשי.

ברוך שפינוזה (1632-1677), ציור שמן של אמן לא ידוע, 1665

השנה ימלאו 363 שנים לחרם שהטילה הקהילה היהודית באמסטרדם על הגאון המתבודד, ברוך שפינוזה, שהשפעתו על הפילוסופיה המערבית הייתה גדולה עד כדי כך שגדול הפילוסופים של המערב, פרידריך הגל, אמר כי "לכל פילוסוף יש שתי שיטות – השיטה שלו והשיטה של שפינוזה".

אני מדמיין את שפינוזה יושב בקיטון הרעוע מחוץ לעיר, אחרי החרם שהטילה עליו הקהילה היהודית. אני תוהה כיצד הרגיש אותו מלטש עדשות צנוע וחרוץ, כששמע שאחיו היהודים מקללים אותו בקללות "שקילל יהושע בן נון את יריחו, ואלישע הנביא את הנערים ובכל התוכחות והאלות שכתובת בספר התורה הזה"? מה חש כשראשי הקהילה הזהירו את החברים "שאיש מהם לא יתרועע עמו, ולא יעמוד בארבע אמותיו ולא יבוא בצל קורתו ולא יקראו ספר מספריו שיחבר או יכתוב"? (מתוך כתב החרם על שפינוזה).

התיעוד ההיסטורי משרטט את ברוך שפינוזה כאדם שמאוד קשה להוציא מכליו. עקשן קשה עורף, נאמן עד מוות לדגם הגיאומטרי של היקשים ומסקנות המבוססים על חשיבה שכלית טהורה, שרק מוח כביר כשלו היה מסוגל להרכיב. הוא היה בסך הכל בן 24 – לא הרבה יותר מבוגר ממני ומבר הפלוגתא החיפאי שלי – כשהותקף מכל הכיוונים. מחד, החרימה אותו הכנסייה הקלוויניסטית ההולנדית על שהעז לקרוא תיגר על האמונות הנוצריות העמוקות ביותר, ומנגד יהודי אמסטרדם, צאצאי האנוסים, שבאירוניה חסרת מודעות עצמית עשו לו את מה שעשתה האינקוויזיציה לאבות אבותיהם בספרד ופורטוגל – הוקעה, גירוש ובדידות פוצעת.

ביתו של ברוך שפינוזה באמסטרדם, הולנד (צילום: לני זוננפלד. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף זוננפלד)

כמה כוחות נפש היו לו לעמוד מנגד ולא להיכנע. אפילו למשרה שהציעו לו חבריו מאוניברסיטת היידלברג הוא סרב, בנימוק שהיא עלולה לפגוע בעצמאות המחשבתית שלי. רק אנשים עם אישיות כל כך חסונה, וביטחון עצמי כה נדיר מסוגלים לייסד את התנועה החשובה ביותר בעת החדשה – תנועת החילון.

כן, ממש כך. אף אחד לא עולה להשתטח על קברו ולא נערכות לכבודו הילולות רבות משתתפים או אזכרות ענק, אבל מיליארדי החילונים האתאיסטים שחיים היום ברחבי עולם חייבים את חירותם ליהודי המחונן מאמסטרדם. האבסורד הגדול הוא ששפינוזה כלל לא היה אתאיסט. להיפך, שפינוזה היה "שיכור מהרעיון האלוהי", כפי שהגדיר אותו המשורר הגרמני נובאליס. הוא האמין שאלוהי התבונה שרוי בכל – בחוקי הטבע, בחכמה המדינית ובמידות הטובות.

הראשונים שגילו אותו היו ענקי הפילוסופיה של הנאורות. קאנט, הגל ובהמשך ניטשה. משה מנדלסון מאבות ההשכלה, כיבד אותו ובה בעת התפלמס עמו קשות על משמעות התורה והמצוות. אט אט הקרח נמס. היהודים הראשונים שהושיטו יד מגששת היו משכילים כמו פיארברג ואברהם קרוכמל.

בהמשך הגיעו הרצל והתנועה הציונית ואימצו אותו בחום לחיקם. שפינוזה העניק לתנועה הציונית את דגם המדינה החילונית היהודית המושלמת. בעיני רוחו הוא דמיין בדיוק אותם, את החלוצים פורקי העול, כשכתב בחיבורו "מאמר תיאולוגי מדיני" בשנת 1670 כי "ביום מן הימים, בבוא שעת הכושר, כפי שענייני בני אדם הם בני שינוי, שוב יקימו את ממלכתם ואלוהים יבחר בהם מחדש". את הדברים הללו הוא כתב 227 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון.

כתב החרם על שפינוזה שהוציא בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם, 27 ביולי 1656

רגע התיקון המדויק בין שפינוזה לבני עמו התרחש במהלך הרצאה לציון 250 שנה למותו. בשנת 1924 הכריז ההיסטוריון וחוקר הספרות העברית יוסף קלוזנר מבין כותלי האוניברסיטה העברית שהחרם על שפינוזה הותר: "לשפינוזה היהודי נקרא מאתיים וחמישים שנה אחרי פטירתו, מעל רמת הר-הצופים, מתוך מקדש-המעט שלנו – האוניברסיטה העברית בירושלים: – הותר החרם! סר עוון-היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!".

המחילה הפומבית הובילה לרנסנס ביחסים בין שפינוזה ליהודים, וסכר המחקרים, החיבורים והפרסומים נפרץ בשצף קצף. בשנת 1953 פרסם ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון את המאמר "נתקן המעוות" בו הוא קורא לתרגם באופן מידי לעברית את כל כתבי שפינוזה. "הספרות העברית איננה שלמה", כתב הזקן, "כל עוד איננה כוללת את כל כתבי ברוך שפינוזה – כחלק מנכסי הרוח הגדולים ביותר של העם היהודי". האקדמיה הרימה את הכפפה, כמו גם מנגנוני ההנצחה של המדינה הצעירה, שקראו על שמו רחובות, מכוני מחקר ומוסדות. בשנת 1988 יצא לאור החיבור "שפינוזה וכופרים אחרים" מאת חתן פרס ישראל פרופסור ירמיהו יובל ז"ל, שנחשב לשיאו של פרויקט שפינוזה, ולאחד החיבורים המעמיקים והמקיפים אודות החילוני הראשון בתולדות האנושות.

סיפורו של שפינוזה – החרם, השנאה, ההסתה – ולאחר מכן ההתקרבות האיטית שהסתיימה במחיחה והתפייסות, יכול לשמש מקרה בוחן מרתק למתח החילוני-דתי הגדול שמפלג אותנו כבר מאות שנים. האם נוכל להתווכח מתוך כבוד הדדי, ואז ללכת לשחק יחד במגרש השכונתי? לאלוהי שפינוזה הפתרונים. גמר חתימה טובה.

The post מחילה וגעגוע בין חיפה ואמסטרדם בעקבות ברוך שפינוזה appeared first on בית התפוצות.

]]>
אירוע השקת הלובי החדש במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, ראש השנה תש"ף https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%91%d7%9e%d7%95%d7%96%d7%99%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94/ Thu, 03 Oct 2019 12:42:28 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44676 בשמחה, בגאווה ובתחושת התחדשות חזקה השקנו לפני ראש השנה (23.9) את הלובי החדש. זוהי הסנונית הראשונה המבשרת את חנוכת המוזיאון החדש במאי 2020. באירוע השתתפו עובדות/עובדי בית התפוצות, ההנהלה, מתנדבים ומתנדבות, ועובדי המוזיאון לדורותיו. את הסרט האדום גזרו ביחד מנכ"ל בית התפוצות מר דן תדמור, מנהלת האירועים גב' ליאורה שני, יו"ר הדירקטוריון גב' אירינה נבזלין, [...]

The post אירוע השקת הלובי החדש במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, ראש השנה תש"ף appeared first on בית התפוצות.

]]>
בשמחה, בגאווה ובתחושת התחדשות חזקה השקנו לפני ראש השנה (23.9) את הלובי החדש. זוהי הסנונית הראשונה המבשרת את חנוכת המוזיאון החדש במאי 2020.

באירוע השתתפו עובדות/עובדי בית התפוצות, ההנהלה, מתנדבים ומתנדבות, ועובדי המוזיאון לדורותיו.

את הסרט האדום גזרו ביחד מנכ"ל בית התפוצות מר דן תדמור, מנהלת האירועים גב' ליאורה שני, יו"ר הדירקטוריון גב' אירינה נבזלין, וידידת בית התפוצות, גב' קוני סמאקלר שהתארחה עם בתה סינדי סמאקלר.

עובדי בית התפוצות וההנהלה מאחלים לכולכם שנה מתוקה ופורייה.

 

 

The post אירוע השקת הלובי החדש במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, ראש השנה תש"ף appeared first on בית התפוצות.

]]>
על נפיחות ומידות אחרות: תנועת המוסר ויום הדין היהודי https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%a4%d7%99%d7%97%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%a1%d7%a8-%d7%95%d7%99%d7%95/ Thu, 26 Sep 2019 08:45:34 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44497 "הפליצו בגאווה", הידוע גם בשם "מכתב לאקדמיית ההפלצה המלכותית", הוא שמו של מאמר אקדמי שחיבר בנג'מין פרנקלין אודות חקר נפיחות, בסביבות שנת 1781. המאמר של פרנקלין, באותו זמן שגריר ארה"ב בצרפת, נכתב כתגובה להזמנה שקיבל מהאקדמיה המלכותית של בריסל. פרנקלין סלד מהסביבה האקדמית הנפוחה של אירופה, הנגועה ביומרנות ובנרקיסיזם, ובתגובה חיבר מאמר סרקסטי, בו הוא [...]

The post על נפיחות ומידות אחרות: תנועת המוסר ויום הדין היהודי appeared first on בית התפוצות.

]]>
"הפליצו בגאווה", הידוע גם בשם "מכתב לאקדמיית ההפלצה המלכותית", הוא שמו של מאמר אקדמי שחיבר בנג'מין פרנקלין אודות חקר נפיחות, בסביבות שנת 1781. המאמר של פרנקלין, באותו זמן שגריר ארה"ב בצרפת, נכתב כתגובה להזמנה שקיבל מהאקדמיה המלכותית של בריסל. פרנקלין סלד מהסביבה האקדמית הנפוחה של אירופה, הנגועה ביומרנות ובנרקיסיזם, ובתגובה חיבר מאמר סרקסטי, בו הוא מציע להפנות משאבי מחקר למציאת דרכים לשיפור ריחן של נפיחות אנושיות, במטרה להפיק מהן בושם למטרות מסחריות.

מי שלא בקיא בביוגרפיה של  פרנקלין עלול לחשוב שמדובר בטיפוס גס רוח עם חוש הומור מפותח. אבל האמת היא אחרת. בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של אמריקה – מחותמי הכרזת העצמאות, ממנסחי החוקה האמריקאית והאיש שדמותו מתנוססת על שטר 100 דולר – ידוע כמי שהקדיש את חייו להתנקות שיטתית ממידות רעות במטרה להשיג שלמות מוסרית. אחת השיטות שלו להשגת אותה מטרה נשענה על פיתוח מתודה אותה כינה "שיטת 13 המידות". בין המידות מנה את מידת הענווה והכנות. פרנקלין לא אהב אקדמאים נפוחים, וכשנתקל בכאלו ענה להם במלוא הכנות הסרקסטית שלו. למשל, מאמר הנפיחות.

בנג'מין פרנקלין (1706-1790)

אבל לא התכנסנו הפעם כדי לדון בנפיחות, אלא כדי לספר כיצד "שיטת 13 המידות" של פרנקלין התגלגלה לתנועת מוסר יהודית מרתקת, שייסד יהודי בשם ר' ישראל מסלנט, במזרח אירופה של  במחצית המאה ה-19. קחו אוויר.

ר' ישראל מסלנט, שנולד בעיירה ז'אגר בצפון ליטא בשנת 1810, נחשב כבר מגיל צעיר לעילוי. כבר בגיל 12 נסע לסלנט ללמוד בישיבה של רבי צבי ברוידא, ועד מהרה שמו הלך לפניו כגדול ועצום בתורה. בעת שהותו בישיבה פגש את ר' יוסף זונדל מסלנט, שחשף אותו לתורת המוסר היהודית, ושינה את חייו.

כאן נפתח סוגריים: התיאולוגיה היהודית הפורמאלית – שנציגיה היו חז"ל – תפסה את המוסר כזירה שמנותקת ממה שמתחולל בנפש האדם פנימה. את חז"ל לא הטרידה השאלה אם בזמן הנחת תפילין תחשבו על פיצה פטריות – העיקר שתניחו תפילין. "גדול המצווה ועושה, מלא מצווה ועושה", נחשב לאחד הכללים הידועים בתלמוד, וידועה גם הפסיקה של האמורא הגדול רבא במסכת ראש השנה, שמצוות אינן צריכות כוונה. האתיקה של חז"ל היא אתיקה של חובות, לא של מידות וכוונות. חז"ל האמינו שהדברים שאנחנו עושים מתוך אוטומציה מלמדים עלינו הרבה יותר מדברים שאנחנו עושים מתוך כוונת הלב, ולכן התמקדו במעשים. ההרגלים הם אלו שקובעים. לא מה הרגשתי כשעשיתי אותם. את עולם הרוח, זירתה של הנפש, השאירו חז"ל לדת המתחרה והגדולה  – הנצרות. וכפי שניסח זאת פאולוס: היהדות מייצגת את "ישראל שבבשר". הנצרות את "ישראל שברוח".

היצירה הראשונה שבעטה בתפיסת המוסר היהודית הפורמאלית של חז"ל והרימה את המסך על הנפש היהודית פנימה הייתה היצירה הקלאסית "חובת הלבבות" שחיבר רבנו בחיי אבן פקודה במאה ה-11 בספרד המוסלמית. אחריו הגיע הרמב"ם הגדול, ששרטט את תורת מידות הנפש שלו בהקדמה למסכת אבות, בהמשך הופיע "ספר חסידים" במרחב האשכנזי, ואחר כך פרצו לתודעה תנועות הקבלה והחסידות, שהדגישו את מושג הפנימיות והחוויה הדתית. נסגור סוגריים.

העיירה סלנט, ליטא, תחילת המאה ה-20 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

ר' ישראל מסלנט, שפעל במאה ה-19, היה חוליה בשרשרת מפוארת זו. אולם החידוש הגדול שלו היה שבניגוד לאישים ולתנועות המוזכרים לעיל, שהתפזרו לתחומים נוספים, ר' ישראל מסלנט היה ממוקד מטרה והקדיש את כל חייו לפיתוח תורת מוסר שיטתית ומובנית, שפנתה אל האינטלקט והמחשבה הצלולה. הגרעין הראשוני שלו היו קומץ תלמידיו בקובנה. תוך שנים אחדות הפך הגרעין לתנועה ובקהילות שונות קמו "בתי מוסר" שהיו מעין בתי מדרש שלומדים בהם במיוחד ספרי מוסר. במחצית השנייה של המאה ה-19 התפשטה התנועה במזרח אירופה, ולימודי המוסר השיטתיים של ר' ישראל מסלנט הפכו לחלק משמעותי מסדר הלימוד של ישיבות מפוארות כמו סלובודקה, מיר, ראדין ונובהרדוק.

בהתחלה נתקלה התנועה בהתנגדות חריפה מצד הממסד הרבני. אחת הסיבות לכך הייתה הביקורת של ר' ישראל מסלנט על המיקוד הבלעדי בלימודי ש"ס ופוסקים, שהשתלטו על עולם הישיבות והפכו את בית המדרש לזירת התפלפלות במשקל כבד. התפלפלות לשמה בלבד מעקרת את הרוח מהחיים הדתיים, טען, והופכת את היהדות לדת פרוצדורלית חסרת נשמה של מצוות עשה ולא תעשה. כתוצאה מכך חלקים גדולים מן התורה, העוסקים בתיקון המידות וביחסים שבין אדם לחברו, מוזנחים.

כריכת הספר "חובת הלבבות" של רבי בחיי אִבְּן פַּקוּדָה, המאה ה-13

ר' ישראל מסלנט לא היסס לייבא לתורת המוסר שלו גם חוכמות חיצוניות, כמו למשל הרעיון כי האדם חייב לחדור אל "הכוחות הכהים" בנפשו  – מושג שמזוהה עם תת ההכרה, ונלקח ממייסד אסכולת המוסר הקטגורי, הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. נוכרי נוסף ממנו ספג תורה הוא ידידינו בנג'מין פרנקלין האמריקאי, אשר על "שיטת 13 המידות" שלו קרא ר' ישראל מסלנט בספרו של המשכיל היהודי מנדל לפין בחיבור "חשבון נפש". ר' ישראל מסלנט הושפע מאוד מהמתודה המוסרית של פרנקלין, והפך אותה למרכזית בהדרכה שהונהגה בשיטת המוסר שלו.

על פי ר' ישראל מסלנט האויב הגדול ביותר של האדם הוא מידת הגאווה. "כשאני רואה בעל גאווה, אני מרגיש בחילה", אמר. מייסד תנועת המוסר חזר שוב ושוב בפני תלמידיו, שהגאווה היא גם המידה הקשה ביותר לתיקון. בשונה מהשיטות שנקט פרנקלין במלחמתו בבעלי גאווה, נהג ר' ישראל מסלנט לערוך במהלך חודש אלול פרקטיקות מיוחדות לביטול האגו, שלדידו מונע מהאדם לעשות חשבון נפש אמיתי לפני יום הדין.

מוגש כחומר למחשבה. חג שמח!

גלויה לראש השנה שהודפסה בגרמניה עבור חברת 'ויליאמסבורג ארט', ניו יורק, ארה"ב, שנות ה- 1920 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות חיים שטייר, חיפה)

The post על נפיחות ומידות אחרות: תנועת המוסר ויום הדין היהודי appeared first on בית התפוצות.

]]>
אוסטרלי, סובייטי והודי נכנסים למערכה: שלושה גנרלים יהודים ששינו את ההיסטוריה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%9c%d7%99-%d7%a1%d7%95%d7%91%d7%99%d7%99%d7%98%d7%99-%d7%95%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a0%d7%9b%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%a2%d7%a8%d7%9b%d7%94-%d7%a9/ Thu, 19 Sep 2019 14:52:27 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44423 ג'ון מונאש ג'ון מונאש הגיע לקהיר ב-1915 באמצע מלחמת העולם הראשונה בתור קצין בכיר ומפקד חטיבת החי"ר הרביעית, על אף שלא הייתה לו הכשרה צבאית רשמית. הוא נולד באוסטרליה הרחוקה להורים יהודים שהיגרו מגרמניה, היה מהנדס ואיש עסקים מצליח וגם בעל תואר במשפטים ובאמנות. הישגיו האקדמיים הובילו למינויו כקצין מילואים בחיל המודיעין האוסטרלי, ושם החל [...]

The post אוסטרלי, סובייטי והודי נכנסים למערכה: שלושה גנרלים יהודים ששינו את ההיסטוריה appeared first on בית התפוצות.

]]>
ג'ון מונאש

ג'ון מונאש הגיע לקהיר ב-1915 באמצע מלחמת העולם הראשונה בתור קצין בכיר ומפקד חטיבת החי"ר הרביעית, על אף שלא הייתה לו הכשרה צבאית רשמית. הוא נולד באוסטרליה הרחוקה להורים יהודים שהיגרו מגרמניה, היה מהנדס ואיש עסקים מצליח וגם בעל תואר במשפטים ובאמנות. הישגיו האקדמיים הובילו למינויו כקצין מילואים בחיל המודיעין האוסטרלי, ושם החל להתקדם במהירות בסולם הדרגות.

הוא ניחן בראייה רחבה יוצאת דופן, שאפשרה לו לזהות את השגיאות הקטסטרופליות שהפכו את מלחמת העולם הראשונה למרחץ הדמים האיום ביותר בהיסטוריה הצבאית עד אז, ויכולותיו עשו אותו לגנרל המשפיע ביותר במלחמה – לאיש אשר יחתוך את הקשר הגורדי שותת הדם של החזית המערבית.

הניסיון הראשון של מונאש בשדה הקרב היה בגליפולי המדממת, שם הצליח לפנות 45,000 חיילים, והרשים מאד את הפיקוד הבריטי. באותו זמן החלו להתפשט אודותיו שמועות אנטישמיות, שטענו כי הוא בעצם מרגל גרמני. באופן מקרי, בגרמניה גרו הוריו של מונאש בשכנות לגנרל הגרמני אריך לודנדורף.

ג'ון מונאש, 1918 (ויקיפדיה)

ב-1916 הוצב מונאש בחזית המערבית. הוא זכה ליחס של כבוד מהול בחשדנות מצד הסגל האוסטרלי הבכיר. "איננו רוצים שאת אוסטרליה ייצגו אנשים בשל יכולתם לקדם את עצמם, יכולת שטבועה ביהודים מלידה", כך פרסם כתב המלחמה הרשמי צ'רלס בין. בין חבר אל קצינים אחרים ואל העיתונאי קית' מרדוק – אביו של איל העיתונות רופרט מרדוק – ויחד קשרו קשר לסלק את מונאש מהפיקוד. ההיסטוריון ג'פרי סרל כינה לימים את המתקפה נגד מונאש "כנראה המקרה החמור ביותר של חוסר אחריות משווע מצד עיתונאים בתולדות אוסטרליה".

כשראש ממשלת אוסטרליה, בילי יוז, ביקר בחזית, הוא גילה שכולם – מפקדים וחיילים זוטרים כאחד – העריצו את מונאש, למרות שלא פיקד עליהם בחזית, אלא ניהל את הקרב מהמטה הכללי. הוא היה רגיש מאד לאובדן חיים. כמו כן נהג לעצור מתקפות חי"ר כושלות ודאג למשלוחים יומיים של ארוחות חמות אל החזית.

בשלב ההוא מונאש כבר הוביל  את החילות האוסטרליים לניצחונות מרשימים בקרבות מסינס וברודסיינדה שבשטח בלגיה, תוצאה של התכנון הקפדני שלו אשר חיזק את המורל בקרב החיילים שבמשך שלוש שנים כמעט ולא חוו שום התקדמות משמעותית. הכתב הצבאי פ.מ קטלאק ציין בזמן אמת: "מונאש ראה את כולם; לא שכח דבר; ולא השאיר אף פרט לידו של הגורל".

פסל של ג'ון מונאש במלבורן, אוסטרליה (ויקיפדיה)

בביטחון הולך וגובר כתוצאה מהצלחותיו בשדות הקרב השונים, מונאש החל בעיצובה מחדש של החשיבה הצבאית. לא עוד בזבוז של חיילי חי"ר שיגנו על ציוד המלחמה, אלא החי"ר מתקדם מאחורי הטנקים ותחת חיפוי ארטילריה וחיל האוויר, על מנת להבטיח שיפור עמדות.

קרב המל בצרפת ביסס סופית את שמו של מונאש כגאון טקטי. הוא יזם תכנית קרב בת שעה וחצי, שבה הסתמך על טנקים וארטילריה בקרב כוחות חי"ר בתנועה. הוא ניצח בקרב בתוך 93 דקות, ועד היום המל נחשב לקרב הכוחות המשולבים הראשון בהיסטוריה. באופן אירוני, קרב זה סיפק לגרמנים את טקטיקות הלחימה בהן השתמשו במלחמת העולם השנייה.

בקרב אמיין בצרפת, מונאש הנחיל מכה ניצחת לצבא הגרמני. כוח אוסטרלי-ניו זילנדי משולב (ANZAC) תקף ראשון, השמיד את הארטילריה הגרמנית וסלל את הדרך לניצחון מכריע. "היום השחור ביותר בתולדות צבא גרמניה", כתב גנרל לודנדורף ביומנו. המלך ג'ורג' החמישי הגיע באופן אישי לשדה הקרב כדי להעניק למונאש תואר אבירות – צעד ראשון מסוגו של מלך אנגלי זה 200 שנה.

ג'ון מונאש בשנות ה-1920 (ויקיפדיה)

הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגומרי, גיבור מלחמת העולם השנייה וקרב אל עלמיין, כתב בספרו "ההיסטוריה המקוצרת של הלוחמה": "הייתי מכתיר את סר ג'ון מונאש לגנרל הטוב ביותר בחזית המערבית באירופה" – כבוד גדול במיוחד לאדם שלמעשה מעולם לא הוכשר להיות גנרל.

אחרי המלחמה, מונאש המשיך לשרת את הציבור האוסטרלי כשעמד בראש מיזמי ענק של פריסת חיבור חשמל לאזורים כפריים מרוחקים, וכמו כן העניק ייצוג משפטי ליוצאי צבא שנאבקו לחזור לחיים האזרחיים.

ג'ון מונאש נפטר מהתקף לב ב-8 באוקטובר 1931 והוא בן 66. 300,000 בני אדם ליוו את ארונו אל בית הקברות היהודי במלבורן, בתהלוכת הלוויה הגדולה אי פעם באוסטרליה עד אז.

יונה יקיר

יונה עמנואלוביץ' יקיר, היה מצביא סובייטי ואחד הרפורמטורים הצבאיים הגדולים והחשובים של  התקופה בין שתי מלחמות העולם. בשנות ה-1920 הוא תרם תרומה מכרעת לרפורמות שהוביל המנהיג הבולשביקי מיכאיל פרונזה בצבא הסובייטי שאחרי מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר. יקיר היה האדם השני בהיסטוריה שזכה לקבל את עיטור הדגל האדום, ולא פעם אחת, אלא שלוש פעמים במהלך חייו. בסופו של דבר גם הוא היה  לקורבנו של המשטר הרצחני שאותו כה היטיב לשרת.

יקיר נולד ב-1896 בקישינב, בסרביה (מולדובה של היום), לרוקח יהודי אמיד. בתחילה נלחם עם הבולשביקים והשתתף ברדיפות לנין את הקוזקים – טבח מונע אידיאולוגיה שבמהלכו נרצחו כמעט מחצית מכל הקוזקים הגברים. יחסו לאיכרים האוקראינים בתקופת ההלאמה החקלאית היה כנראה מוגדר בחוק הבינלאומי המודרני כפשע מלחמה שהוביל, בין היתר, לרעב האוקראיני הגדול של תחילת שנות ה-1930.

יקיר יונה במדי הצבא האדום, שנות ה-1920 (ויקיפדיה)

יקיר היה צוער באקדמיה הצבאית הגבוהה בברלין. הוא השתתף בתכנון המבנים המשולבים הראשונים של טנקים וחיל אויר. הוא היה חדשן ומקורי, ואף תמך בתאוריה החדשנית של המרשל מיכאיל טוקצ'בסקי, שכונה "נפוליאון האדום", על אודות מבצעי עומק, שהפכו את הצבא האדום לאחד המתקדמים בעולם. בתקופת ההכנות למלחמת העולם השנייה, הוורמאכט העתיק כמה מההמצאות הצבאיות הסובייטיות הללו. אחרי סיום המלחמה, כינה הפילדמרשל הגרמני פאול פון הינדנבורג את יקיר אחד הגנרלים המוכשרים ביותר שהכיר ואפילו הזמין אותו לתת הרצאה לקצינים הבכירים של צבא גרמניה.

על אף שאחז בדרגה השנייה הכי גבוהה בצבא הסובייטי, ועל אף נאמנותו למטרות הקומוניסטיות, סטלין ראה בו, אלא מה, איום אפשרי. במהרה יקיר הואשם כי הוא משמש כסוכן נאצי וככזה שלקח חלק בהתארגנות הטרוצקיסטית-אנטי-סובייטית של התקופה. יקיר נעצר, עונה והוצא להורג ביוני 1937 בטיהור הגדול, ואתו גם מפקדים בכירים אחרים, ביניהם גם מרשל טוקצ'בסקי. על פי העדויות, מילותיו האחרונות היו "יחי סטאלין!".

בול ההנצחה שהוציאו השלטונות הסובייטים לזכרו של יקיר יונה ב-1966 (ויקיפדיה)

עם מותו, איבד הצבא האדום כישרון נדיר ולא היה מוכן היטב למלחמת העולם השנייה. למרבה המזל, תלמידיו של יקיר בדרגים הגבוהים בפיקוד הסובייטי יישמו את תורתו של המאסטר, ועזרו לבסוף להביס את הגרמנים.

רק 20 שנה אחרי מותו, ב-1957, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית ניקיטה חרושצ'וב העניק לו חנינה שלאחר המוות והכרה בשירותו עבור ברית המועצות וב-1966 הוציאו השלטונות בול דואר המנציח את זכרו. בנו של יקיר, פיוטר, שהיה רק בן 14 כשאביו נעצר, נשלח לגולאג שם בילה 18 שנה עד שאותו חרושצ'וב הורה לשחררו. פיוטר הפך פעיל חופש בברית המועצות של אז. נכדתו של יקיר, אירינה, חיה בירושלים עד שנפטרה ב-1999.

ג'ייקוב פרג' רפאל ג'ייקוב

ג'ייקוב נולד בכלכותה שבהודו הבריטית, למשפחה של יהודים מבגדד. מצבם של הפליטים היהודים מאירופה, שהתארחו אצל משפחתו, נגע עמוק בלבו והוא החליט, על אף התנגדותו של אביו, להתגייס לצבא הבריטי ההודי בשנת 1942. הוא נלחם בבורמה ובסומטרה במלחמת העולם השנייה ומאוחר יותר במלחמות הודו-פקיסטן.

את מקומו בנצח רכש לוטננט ג'נרל ג'ק פרג' רפאל ג'ייקוב במלחמת הודו-פקיסטן 1971. הטקטיקות הצבאיות ותמרוני הלוחמה שיישם, אפשרו לצבא ההודי להתקדם לדאקה, בירת מזרח פקיסטן דאז ובירת בנגלדש היום, בתוך פחות משבועיים, כמעט מבלי שהפיקוד הפקיסטני הבחין בכך כלל.

ג.פ.ר ג'ייקוב, 2012 (ויקיפדיה)

באותה תקופה הופעל על שני הצדדים לחץ בין-לאומי הולך וגובר להגיע להפסקת אש, וההשתלטות על דאקה נראתה בלתי אפשרית. רק 3,000 חיילים הודים עמדו אל מול כוח הגנה פקיסטני גדול שמנה 26,000 חיילים. אבל ג'ייקוב לא נרתע ובמקום הגה תרגיל מדהים. הוא יצא, מלווה בקצין הודי אחד, שניהם לא חמושים כלל, אל עמדת ביקורת פקיסטנית ודרש להיפגש עם גנרל ניאזי, מפקד הצבא הפקיסטני.

שנים אחר כך כתב ג'ייקוב בביוגרפיה שלו: "אמרתי לו שאם לא ייכנע, לא אוכל להיות אחראי לביטחונן של המשפחות ושל המיעוטים האתניים, אבל אם כן ייכנע – אני אגן עליהם. ביקשתי ממנו לשקול זאת, והזכרתי שוב, שללא כניעתו לא יובטח בטחון המשפחות. הוספתי גם, שאני נותן חצי שעה למחשבה, ואם התשובה שלילית – אתן פקודה לחדש את המתקפות ואת ההפצצות על דאקה".

מעמד חתימת הכניעה של גנרל ניאזי, מפקד צבא פקיסטן, בפני צבא הודו, 16 בדצמבר 1971. ג'ייקוב עומד שני מימין (ארכיון ממשלת הודו, ויקיפדיה)

ניאזי נכנע. בהמשך האשים את ג'ייקוב שסחט אותו. כעונש על האכזריות הפקיסטנית כלפי האוכלוסייה הבנגלית, דאג ג'ייקוב לוודא שהכניעה תהיה פומבית. בבנגלדש, שנוסדה על השטח שקודם נקרא מרזח פקיסטן,  מכנים את ג'ייקוב "משחרר האומה".

לאחר תום הקריירה הצבאית שלו, התמנה ג'ייקוב למושל גואה ופונג'אב ועם השנים פעל להעמקת יחסי ישראל-הודו ושיתוף הפעולה הצבאי ביניהן. הוא הלך לעולמו ב-2016 ונקבר בבית העלמין היהודי של ניו דלהי.

The post אוסטרלי, סובייטי והודי נכנסים למערכה: שלושה גנרלים יהודים ששינו את ההיסטוריה appeared first on בית התפוצות.

]]>
שולחים איגרת שנה טובה היסטורית ומרגשת למי שאוהבים! https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%90%d7%99%d7%92%d7%a8%d7%aa-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%98%d7%95%d7%91%d7%94/ Sun, 15 Sep 2019 08:24:12 +0000 https://www.bh.org.il/?p=23107/ שנת תש"ף כבר בפתח וזה בדיוק הזמן לאחל שנה טובה לבני המשפחה והחברים שלכם. הדואר בקושי מתפקד ובינינו – מי עוד שולח איגרת ברכה פיזית, כזו עם בול וזמן המתנה בלתי ידוע עד שתגיע ליעדה? ברכה גנרית בסמס או בוואטספ היא אופציה קלה ומהירה, אבל חסרת כל ייחוד או מגע אישי. אז מה עושים? בדיוק [...]

The post שולחים איגרת שנה טובה היסטורית ומרגשת למי שאוהבים! appeared first on בית התפוצות.

]]>
שנת תש"ף כבר בפתח וזה בדיוק הזמן לאחל שנה טובה לבני המשפחה והחברים שלכם. הדואר בקושי מתפקד ובינינו – מי עוד שולח איגרת ברכה פיזית, כזו עם בול וזמן המתנה בלתי ידוע עד שתגיע ליעדה? ברכה גנרית בסמס או בוואטספ היא אופציה קלה ומהירה, אבל חסרת כל ייחוד או מגע אישי.

אז מה עושים? בדיוק בשביל זה יצרנו עבורכם גלריה של 12 איגרות שנה טובה היסטוריות, תמימות ומלאות חן והדר יהודי, מכל השנים ומכל התפוצות, אותן תוכלו לשתף על ה"קיר" של כל מי שתבחרו ברשימת החברים ובני המשפחה שלכם בפייסבוק.

איך זה עובד? נורא פשוט:

1. על כל איגרת מוטבע כפתור SHARE

2. בחרו את הברכה אותה תרצו לשתף עם המשפחה והחברים

3. לחצו על כפתור SHARE שמוטבע עליה

4. בחרו את האופציה "שתפו בעמוד של חבר"

5. כתבו את שם החבר או בן המשפחה ובחרו אותו מהרשימה

6. הוסיפו את מילות הברכה האישיות שתבחרו לכתוב להם

7. לחצו על "פרסם בפייסבוק" בתחתית החלון

זהו, סיימתם לשלוח ברכה מיוחדת ומקורית לשנה החדשה לכל מי שאתם אוהבים באמת. אנחנו בטוחים שיש לכם לא מעט כאלה, אז אל דאגה – תוכלו לשלוח כמה ברכות שתרצו לכמה אנשים שתרצו.

חג שמח ושנה טובה ומתוקה לכולם מצוות בית התפוצות!

1. ארה"ב

ברכת שנה טובה שהודפסה עבור וויליאמסבורג ארט קומפני, ניו יורק, שנות ה-1920

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

2. ישראל

כרטיס ברכה לשנה טובה – אופניים עמוסי פרחים, ישראל

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ציפי הראל, קיבוץ מחניים

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ציפי הראל, קיבוץ מחניים

3. ארץ ישראל

כרטיס ברכה שנה טובה, הוצאת י. בן דב, ירושלים, 1918

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר

4. לוב

"שנה טובה" – כרטיס ברכה לשנה החדשה, טריפולי, לוב, 1908

כרטיס שנה טובה, טריפולי, לוב, 1908. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף יצחק איינהורן, תל אביב

כרטיס שנה טובה, טריפולי, לוב, 1908. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף יצחק איינהורן, תל אביב

5. גאורגיה (ברית המועצות)

ברכת שנה טובה שעוצבה כהזמנה לחנוכת בית הכנסת בקולאשי, גאורגיה, 1955

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שמעון חחיאשווילי, ישראל

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שמעון חחיאשווילי, ישראל

6. ארה"ב

אדם נושא דגל ציוני בברכת שנה טובה, ניו יורק, 1906

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

7. קנדה

ילד וילדה נושאים את הדגל הציוני, מתוך ברכת שנה טובה שנשלחה ממונטריאול, קנדה לגלזגו, סקוטלנד, 1910

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

8. צרפת

כרטיס ברכה לשנה טובה, פריז, שנות ה-1920. פורסמה על ידי ליאון שפייזר

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות תמרה אבנרי, ז'נבה

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות תמרה אבנרי, ז'נבה

9. שוויץ

כרטיס ברכה לשנה טובה, שוויץ, 1929

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות תמרה אבנרי, ז'נבה

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות תמרה אבנרי, ז'נבה

10. פולין

גלוית שנה טובה, פולין, שנות ה-1920

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות לואיס ושושנה שטראוס, ישראל

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות לואיס ושושנה שטראוס, ישראל

11. פולין וגרמניה

כרטיס ברכה לשנה טובה שהודפס בגרמניה עבור בית ההוצאה לאור "צנטרל", ורשה, שנות ה-1920

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות חיים שטייר, חיפה

12. ארץ ישראל

ניצולי שואה לבושים במדי אסירים על סיפון אוניית מעפילים בהגיעה לנמל חיפה, ארץ ישראל, 1945

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף יצחק איינהורן, תל אביב

בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף יצחק איינהורן, תל אביב

The post שולחים איגרת שנה טובה היסטורית ומרגשת למי שאוהבים! appeared first on בית התפוצות.

]]>
דיפ שטעטעל: כך נראו הבחירות בממלכת פולין-ליטא לפני 300 שנה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%93%d7%99%d7%a4-%d7%a9%d7%98%d7%a2%d7%98%d7%a2%d7%9c-%d7%9b%d7%9a-%d7%a0%d7%a8%d7%90%d7%95-%d7%94%d7%91%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%99/ Thu, 12 Sep 2019 10:20:36 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44089 יום הבחירות הוא יום חג לדמוקרטיה, כמאמר הקלישאה. המומנט הפוליטי שבו האזרח משתמש במנדט שקיבל כדי להשפיע על עתידו הכלכלי, המשפטי, התרבותי והחינוכי, בין היתר, כפי שהיא רוצה לראות אותו מתעצב בחברה בה הוא חי. אבל 71 שנים של דמוקרטיה ישראלית הן כהרף עין לעומת ההיסטוריה היהודית הארוכה, במהלכה ההגדרה הפוליטית היהודית פשטה ולבשה צורות [...]

The post דיפ שטעטעל: כך נראו הבחירות בממלכת פולין-ליטא לפני 300 שנה appeared first on בית התפוצות.

]]>
יום הבחירות הוא יום חג לדמוקרטיה, כמאמר הקלישאה. המומנט הפוליטי שבו האזרח משתמש במנדט שקיבל כדי להשפיע על עתידו הכלכלי, המשפטי, התרבותי והחינוכי, בין היתר, כפי שהיא רוצה לראות אותו מתעצב בחברה בה הוא חי. אבל 71 שנים של דמוקרטיה ישראלית הן כהרף עין לעומת ההיסטוריה היהודית הארוכה, במהלכה ההגדרה הפוליטית היהודית פשטה ולבשה צורות שונות.

על דרך ההכללה אפשר לומר שבארצות האסלאם היהודים חיו במשך מאות שנים תחת סטאטוס של אַהְל אלדִ'מָּה (בני חסות נחותים), ובאירופה הם התחילו כ-"בני חסות", המשיכו בתור "יהודים נסבלים", שודרגו למעמד של "יהודים מועילים" עד שסוף סוף, במהלך המאה ה-19, זכו לשוויון עם הערת אזהרה: היה יהודי בביתך, אבל חס וחלילה לא בצאתך.

לרבים מאתנו, בוגרי מערכת החינוך, נדמה כי ההיסטוריה היהודית היא בינארית. על פי הנרטיב המרכזי, בגלות הדוויה היה רע לתפארת, נדדנו מפוגרום לפוגרום, מתקנות לרדיפות ומגזרות לגירושים המוניים, וכל זה התהפך עם שיבת ציון והקמת מדינת ישראל. מגלות לגאולה, משואה לתקומה, מחושך לאור. תבחרו אתם את הסלוגן, העיקרון ברור. בתיאור המציאות הנ"ל יש אמנם לא מעט מן האמת, אבל זו ודאי לא כל האמת.

אחת האמיתות שנחתכה בחדר העריכה של תולדות העם היהודי, מתייחסת לעידן שבו היהודים שגשגו, נהנו מזכויות מרחיקות לכת וחשוב מכל – ניהלו את חייהם בהתאם לאמונתם והגדרתם העצמית. במאמר זה נתאר בקצרה תקופה מרתקת ומיוחדת זו, בה הולידו היהודים יש מאין ישות פוליטית חדשה ומקורית.

Map of the Jewish Communities in Poland-Lithuania in early 16th century (From the old Permanent Exhibition, Museum of the Jewish people at Beit Hatfutsot)

מפה של הקהילות היהודיות בפולין-ליטא, תחילת המאה ה-16 (מתוך תצוגת הקבע הישנה, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות)

המקום: ממלכת פולין-ליטא. הזמן: המאה ה-16 עד המאה ה-18.

את הרנסנס שהתרחש במאתיים השנים הללו חייבים היהודים לסדר הפיאודלי ששלט בכיפה הפוליטית בממלכה. למעשה, באותו עידן התמיינה האוכלוסייה המקומית לשלוש קאסטות מרכזיות לא היררכיות: אנשי האצולה הקתולית, בעלי האחוזות ששלטו באמצעי הייצור, בזכות לקניין קרקעי, ובזכות לשעבד את קבוצת הצמיתים – ברובם אוקראינים, שאת מעט הזמן שבו לא עבדו בפרך, הקדישו לשנאת בני הקאסטה השלישית במספר, אך מעליהם בהיררכיה – היהודים, אותם מתאר ההיסטוריון ישראל ברטל כך: "לשון דיבורם יידיש, דתם היא הדת היהודית, הם נהנים מזכויות של עירונים ומאוטונומיה קהילתית נרחבת וזכות חוקית לרכוש נכסים עירוניים. חלק נכבד מפרנסתם בא מחכירת אמצעי ייצור שבבעלות האצולה הפולנית, ומהפעלת כוח העבודה של הצמיתים". היהודים היו שליחי האצולה, מנהלי העבודה של הצמיתים האוקראינים ועם הזמן הפכו לשנואי נפשם. בשנת 1648 הם שילמו על כך מחיר כבד בפרעות חמלינצקי, במהלכם נרצחו עשרות אלפי יהודים.

אבל למרות המקרה החריג יחסית של חמלינצקי, ברטל מציין כי בעידן ההוא "מעמדם של היהודים בפולין היה טוב מכל בחינה…הם נהנו מחירות תנועה ומחירות צבירת נכסים עירוניים, וכתבי הזכויות שלהם העניקו להם חופש דתי מוחלט וזכות להישפט על פי דיניהם". לא מפתיע שבסוף המאה ה-18 מספר היהודים בממלכת פולין-ליטא עמד על כמיליון איש ואישה, כחצי מסך היהודים בעולם.

The "Popper" Synagogue in the Jewish Quarter, Cracow, Poland, 1920's. The synagogue built in 1620 (Oster visual documentation center at Beit Hatfutsot, courtesy of Ze'ev Aleksandrowicz)

בית הכנסת "פופר" שנבנה ב-1620 ברובע היהודי, קראקוב, פולין. צולם בשנות ה-1920. גלויה מתוך אלבום הצילומים של ארגון "בני-ברית", קרקוב (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות זאב אלכסנדרוביץ')

אז איך התארגנו החיים הפוליטיים של קהילה יהודית טיפוסית בפולין של לפני 300 שנה? ובכן, בניגוד לבחירות בישראל שנערכות מידי ארבע שנים, הבחירות בקהילות היהודיות הגדולות כמו לבוב, פוזנאן וקראקוב, נערכו מידי שנה. השיטה פעלה פחות או יותר כך: מועצה בת תשעה חברים, מנכבדי הקהילה – שחויבו על פי הפרוטוקול להיות בעלי סט התכונות הבא: "אנשי תבונה והליכות טובות, בעלי נכסים, בעלי שנים ראויות" – התכנסה מידי שנה, ביום הראשון של חול המועד פסח. חברי המועצה שלשלו לקלפי פתק עם שמות של 5 חברים מתוכם. החמישייה הנבחרת מתוך התשעה, להלן "הועדה המסדרת", נדרשה לבחור מתוך הציבור נציגים לשלושה מוסדות שונים. הבחירה הראשונה התייחסה לתפקיד "ראש הקהל" או "פרנס הקהילה", ששימש מעין ראש העיר של הקהילה.

כדי להימנע מצבירת כוח יתר לא נבחר פרנס אחד לתפקיד, אלא ארבעה או חמישה שהתחלפו בניהם מידי חודש ברוטציה. הפרנס קבע זכאות לתושבות, ניהל את תקציב מוסדות "הקהל" (על כך בהמשך), גבה כספי מיסים עבור האצילות הפולנית, וסיפק ערבות לכל נושא הלוואות בין חברי הקהילה. לאחר בחירת "ראש הקהל", התפנתה המועצה לבחירת "הטובים" – שלושה או ארבעה נציגים ששימשו ממלאי המקום של הפרנסים.

בשלב הבא נבחרו נציגים למוסדות "הקהל", שבאנלוגיה לימינו אפשר לדמות לוועדות הכנסת. למשל "גבאי הצדקה" הממונים על מוסדות החסד כמו חברא קדישא, ההקדש, בית החולים ובית המרחץ, "פרנסי השוק" שבדקו את המידות והמשקולות בדוכני המכירה בירידים, דאגו לפינוי האשפה ברחובות, וארגנו את סידור השמירה של "ארגון שומרי הלילה", שהגן מפני גניבות והתריע בפני שריפות. מוסדות "קהל" נוספים היו גבאי תלמוד תורה, האחראים על קביעת זמנים ללימוד תורה, גבאי בית הכנסת, גבאי פדיון שבויים, גבאי מעות ארץ ישראל, וגבאי מוסר שנלחמו ברכישת מותרות ובמידות פגומות.

Facade of the synagogue in Orla, Poland, 1920's. The stone synagogue was built at the end of the 17th century (Oster visual documentation center at Beit Hatfutsot, courtesy of Zusia Efron, Jerusalem)

חזית בית הכנסת באורלה, ביאליסטוק, פולין, שהוקם במאה ה-17. צולם בשנות ה-1920 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות זוסיה עפרון)

בנוסף החזיקו מוסדות "הקהל" רשת פקידים בשירות ציבורי, או כפי שקוראים לזה היום "דיפ שטעטעל". הבולט מכולם היה רב הקהילה ששימש גם יושב ראש בית הדין, מארגן קידושין, מחזיק במונופול על הטלת חרם, וגם מפקח על מוסדות "הקהל". פקידים נוספים היו השתדלן, מעין לוביסט של הקהילה, שנכנס ויצא במסדרונות האצולה הפולנית במטרה לקדם את האינטרסים הקהילתיים, דרשן הקהילה, אדם בעל כישרון רטורי שנשא מידי שבת דרשה בבית הכנסת, סופר העיר ששלט בשפה הפולנית על בוריה, וכן רופא, רוקח, מיילדת ועוד.

עם התפשטות המגורים היהודים אל מחוץ לערים הגדולות, נולד צורך להקים יישות פוליטית על-קהילתית שתארגן את החיים היהודים בכל מחוזות פולין. וכך בסביבות שנת 1550 הוקם "ועד ארבע הארצות", שפעל במשך 200 שנה ועד 1764 שימש כמוסד המרכזי העליון של יהדות פולין בייצוג מול השלטונות. המודל הפוליטי המתואר של הקהילה היהודית התרופף בסוף המאה ה-18 אחרי חלוקת פולין ושילובם של היהודים בחברה הכללית.

חג בחירות שמח!

Council of the Four Lands, Lublin, Poland, 17th century (From the old Permanent Exhibition, Museum of the Jewish people at Beit Hatfutsot)

ראשי ועד ארבע ארצות – הגוף המייצג של יהודי פולין וליטא שהתכנס בלובלין במאה ה-17 (תצוגת הקבע הישנה, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות)

The post דיפ שטעטעל: כך נראו הבחירות בממלכת פולין-ליטא לפני 300 שנה appeared first on בית התפוצות.

]]>
חלון משקיף לים התיכון: סיפורה היהודי של רשת קלאב מד https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%99%d7%a3-%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%9b%d7%95%d7%9f-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%94-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%9c/ Thu, 05 Sep 2019 09:58:58 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44009 עדי אקוניס חופשה בקלאב מד נחשבה תמיד לכזו המכוונת קודם כל לעשירי העולם: אתרים אקזוטיים בלב אזורים מבודדים המעניקים חופשת הכלל כלול במובן המקורי והרחב של הביטוי: אוכל, בילויים, ספורט, הפעלות, מנוחה וחברה טובה. אבל הרבה לפני שהתהווה קונספט החופשה הזה, תחילת הדרך הייתה סביב רעיון אידאליסטי של שני יהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה [...]

The post חלון משקיף לים התיכון: סיפורה היהודי של רשת קלאב מד appeared first on בית התפוצות.

]]>
עדי אקוניס

חופשה בקלאב מד נחשבה תמיד לכזו המכוונת קודם כל לעשירי העולם: אתרים אקזוטיים בלב אזורים מבודדים המעניקים חופשת הכלל כלול במובן המקורי והרחב של הביטוי: אוכל, בילויים, ספורט, הפעלות, מנוחה וחברה טובה. אבל הרבה לפני שהתהווה קונספט החופשה הזה, תחילת הדרך הייתה סביב רעיון אידאליסטי של שני יהודים ששרדו את מלחמת העולם השנייה ורק ביקשו לעשות לטובת הניצולים.

ז'רארד בליץ נולד ב-1912 באנטוורפן, בלגיה, למשפחה יהודית אדוקה של יהלומנים עם חיבה יתרה לספורט מים. אביו, מוריס, ודודו, שנקרא גם הוא ז'רארד, היו חברי נבחרת בלגיה בכדור מים שזכתה בשתי מדליות אולימפיות, ב-1920 ו-1924. גם ז'רארד שלנו קפץ לבריכה המשפחתית והשתתף בצעירותו בכמה תחרויות בינלאומיות בשחייה וכדור מים.

כשהנאצים כבשו את בלגיה, הצליחה משפחת בליץ לברוח והגיעו לדרום צרפת שהיה עד אז אזור מוגן יחסית. כשמלאו לבליץ 18 הצטרף לפלוגת עילית של הרזיסטנס הצרפתי שהורכבה רובה ככולה מאתלטים ולחם בנאצים  עד סוף המלחמה. גם בסופה לא מיהר בליץ לחזור למשפחתו ויחד עם חברים נוספים מהמחתרת, סייע לניצולי שואה לנסות לחזור לבתים שנאלצו לנטוש. זו הייתה משימה לא פשוטה, לעתים כמעט בלתי אפשרית. במשך מספר חודשים עברו בליץ וחבריו ממחנה פליטים אחד למשנהו עד שהגיעו לאלקודיה, חוף טורקיז בתולי באי מיורקה, על חוף הים התיכון של ספרד.

חוף אלקודיה, תחילת שנות ה-1950 (ארכיון קלאב מד)

בליץ התאהב ברצועת החוף והחליט שיקים בה מחנה נופש לניצולי שואה, בו יטופלו באמצעות מים – אהבתו הגדולה מילדות. בליץ נזכר באלפים הרבים של ניצולי השואה שראה בחודשים שעברו מתום המלחמה, מתים מהלכים, ללא ניצוץ בעיניים ושם הבריק בראשו הרעיון: אם רק יכול היה לקחת אותם לכמה שבועות, יום יום לים, יכול היה לרפא אותם, להחזיר להם את שמחת ותאוות החיים.

הוא שכר את חלקת החוף מבעליו המקומי אך מאחר ולא היה בעל אמצעים, לא היה ברשותו כסף לבניית מלון או מבנה כלשהו על החוף והוא החליט כי המקום יתבסס על אירוח באוהלים, אך גם את אלה לא יכול היה להרשות לעצמו לרכוש. ב-1946 חזר בליץ לבלגיה בניסיון לגייס תמיכה במיזם שלו, אך שום בעל עסק לא הסכים להשאיל לו עשרות אוהלים ללא תמורה, גם אם השתכנעו בכנות וטוהר המטרה. משניסיונותיו לא צלחו בבלגיה, הגיע בליץ בשנת 1949 לצרפת ויצר קשר עם יצרן אוהלים, שעבד בעיקר עם הצבא הצרפתי, בשם טריגנו.

ז'ילברט טריגנו נולד ב-1920 והיה שחקן תאטרון וקומיקאי באלג'יריה וכמו בליץ, גם הוא הורד מהבמה עם הכיבוש הנאצי ונאסר עליו להופיע. בתום המלחמה כשרצה לחזור לבמה, אביו מנע ממנו את הגשמת החלום והאיץ בו להצטרף לעסק המשפחתי ליצור אוהלים בפריז. כשנכנס בליץ לבית העסק המשפחתי וביקש לבדוק את האפשרות לקבל אוהלים למיזם שלו, טריגנו השתומם ושאל אותו לשם מה הוא מבקש אותם. בליץ סיפר על כוונתו להקים כפר הבראה לניצולי שואה, בו יוכל לרפא אותם באמצעות פעילות ימית. טריגנו שמע, התלהב והתאהב ברעיון עד כדי כך שהציע לבליץ שותפות: החולם הבלגי ירפא את הנופשים באמצעות מים וטריגנו יופיע מדי ערב, ישעשע את הנופשים וירפא את נפשם הדואבת בהומור. את האוהלים הם קיבלו מטריגנו האב, ללא תשלום.

ז'רארד בליץ (מימין) וז'ילברט טריגנו, שנות ה-1970 (ארכיון קלאב מד)

טריגנו ובליץ הקימו בצרפת עמותה ללא מטרות רווח והמשיכו לאלקודיה, שם פתחו ב-1950 את שעריו של קלאב מד הראשון והציעו, בפעם הראשונה בהיסטוריה של התיירות העולמית, חופשה על בסיס הכל כלול. המוטו של בליץ היה: "המטרה בחיים היא להיות מאושר. המקום להיות מאושר הוא פה. הזמן להיות מאושר הוא עכשיו". לא מפתיע, אם כך, שבשנות ה-1960 גילה את הזן-בודהיזם והפך למאסטר יוגה בעל שם עולמי.

כפי שתכננו, בליץ היה מטפל באנשים במהלך היום בפעילות ימית – מה שהפך עם השנים ל-DNA של הרשת, ובערב, היה זה טריגנו שהופיע ובידר את האורחים. בסוף כל מופע, היה טריגנו מעלה את העובדים להופיע בפני הקהל וכך החלה עוד מסורת שהפכה עם השנים אייקונית ברשת קלאב מד. האורחים הגיעו לקלאב לזמן ממושך יחסית של כמה שבועות, דבר שהתאפשר בין השאר בזכות החוק הצרפתי שחל באותה העת – חופשה שנתית מנדטורית בת חמישה שבועות לכל עובד.

ב-1955 הבינו השניים שהעסק הפך לאופרציה מורכבת, סגרו את העמותה והקימו חברה עסקית. בתחילת 1957 החליטו להתרחב ופתחו מועדונים בצ'פלו ובסיצליה, לפי אותו עקרון פשוט: לינה באוהלים או חושות ובמשך היום והערב נמצאים בפעילות. היה זה בעיקר טריגנו שהתנגד נחרצות לחדרים גדולים ומפנקים, מכשירי טלוויזיה וטלפון או כל דבר אחר שיכול היה לגרום לאורח לרצות להישאר בחדר, ללא פעילות.

מודעה בצרפתית לחוופשה במועדון הראשון באלקודיה (מתוך ספר החברה, קלאב מד)

בליץ וטריגנו היו יהודים חילוניים אבל מאוד גאים ביהדותם. עד שנות ה-1980, קרוב ל-80 אחוז מהעובדים במועדונים היו יהודיים. הערכים שקלאב מד התבסס עליהם במקור היו ערכים של שיוויון: בלי דת, בלי פוליטיקה, בלי מעמדות ורצון אמיתי לשפר את האדם. גם הקונספט של הקלאב הכיל ערכיים דומים שהתכתבו היטב עם היהדות: משפחה, ילדים, קהילה וחיבור. לכן, למשל, השולחנות במקום לא היו זוגיים או קטנים למספר מצומצם של אנשים אלא לעשרה ומעלה, כך שיכילו כמה שיותר מסובים ויאפשרו גם לזרים להכיר ולהתחבר גם אם לא היה ביניהם מכנה משותף ראשוני.

טריגנו ובליץ היו גם ציוניים נלהבים. ב-1961 הגיע טריגנו לישראל לחפש מקום להקים בו כפר נופש כאשר הרעיון שהנחה אותו באיתור מקומות מבודדים שיאפשרו לאורחים להתנתק היה תקף גם כאן.

בן גוריון מיד זיהה את הפוטנציאל והזמין את טריגנו לסיור אווירי במסוק לאורך חופי הים התיכון וכשהגיעו מעל  לאכזיב, טריגנו ידע שמצא את המקום שחיפש. בן גוריון נתן לו את השטח ללא עלות והקלאב מד הראשון בישראל הוקם. באותה שנה הגיע למקום אורח מכובד ביותר: הברון רוטשילד. למרות עושרו ומעמדו הרם, לן רוטשילד בחושה, ממש כמו האחרים ולמרבה הפלא – נהנה מכל רגע. רוטשילד כל כך התלהב מהרעיון שמיד הציע לבליץ וטריגנו להכנס כשותף עם אסטרטגיה להתרחבות וגדילה. רוטשילד העביר את הכסף, הפך לשותף והחברה הפכה לציבורית בשנת 1965 לאחר הנפקה ראשונה. עם השנים וההתרחבות קלאב מד נקלעה לקשיים כלכליים שאיימו על המשך קיומה של הרשת ובאמצע שנות ה-1990 היא נרכשה על ידי תאגיד "פיאט". אמנם רוב המועדונים כבר לא מספקים אוהלים וחושות אלא חדרים מפוארים ואירוח יוקרתי, אבל עדיין הפעילות הימית והבידור שהנחילו בליץ וטריגנו לפני 70 שנה הם הקונספט שמוביל את קלאב מד.

עובדי מועדון מבדרים נופשים באי ג'רבה, תוניסיה, 1960 (ארכיון קלאב מד)

עדי אקוניס היא מנהלת חטיבת קשרי חוץ של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות

The post חלון משקיף לים התיכון: סיפורה היהודי של רשת קלאב מד appeared first on בית התפוצות.

]]>
כל ישראל חברים: חטיפת הילד היהודי שהובילה להקמת "אליאנס" https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9b%d7%9c-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c-%d7%97%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%97%d7%98%d7%99%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%93-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%94%d7%95%d7%91/ Wed, 28 Aug 2019 22:07:02 +0000 https://www.bh.org.il/?p=43942 רשת בתי הספר "אליאנס" נחשבת מזה שנים רבות לאימפריה חינוכית, עם מאות בתי ספר בעשרים מדינות ברחבי העולם, ומעל מיליון תלמידים שיצאו מקרבה מאז הקמתה בשנת 1860. רבות נכתב על הבשורה החינוכית של אליאנס, שראשיה השכילו לשלב בין ישן וחדש, מסורת וקידמה, מצוינות ואנושיות, והובילו למהפכה תרבותית וחברתית משמעותית בקרב בני ובנות הקהילות היהודיות שחיו בארצות האיסלאם – מהעיר תטואן שבצפון אפריקה, דרך ארץ–ישראל, ועד טהרן שבאיראן. [...]

The post כל ישראל חברים: חטיפת הילד היהודי שהובילה להקמת "אליאנס" appeared first on בית התפוצות.

]]>
רשת בתי הספר "אליאנסנחשבת מזה שנים רבות לאימפריה חינוכיתעם מאות בתי ספר בעשרים מדינות ברחבי העולםומעל מיליון תלמידים שיצאו מקרבה מאז הקמתה בשנת 1860. רבות נכתב על הבשורה החינוכית של אליאנסשראשיה השכילו לשלב בין ישן וחדשמסורת וקידמהמצוינות ואנושיותוהובילו למהפכה תרבותית וחברתית משמעותית בקרב בני ובנות הקהילות היהודיות שחיו בארצות האיסלאם – מהעיר תטואן שבצפון אפריקהדרך ארץישראלועד טהרן שבאיראן.

כל זה טוב ויפהאבל האם אלפי התלמידים שיצעדו ביום ראשון הקרוב במסדרונות בתי הספר של אליאנס מודעים לכך שהם חייבים את השכלתם לחיידק שתקף תינוק יהודיאיטלקי חסר ישע לפני 167 שנהכנראה שלא.

תלמידות בבית הספר "אליאנס" לבנות בתלבושת מסורתית, תוניס, תוניסיה, 1903 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אברהם הטל, ירושלים)

שלמה מורטארה היה חייט יהודי מצליח מבולוניהשבין לקוחותיו נמנתה גם המשטרה המקומיתערב אחדליתר דיוק ב-23 ביוני 1858, דפקו על דלת בית משפחת מורטארה עשרה שוטרים לבושים במדים רשמיים, מעשה ידיו של בעל הבית. מארשת פניהם הקפואה הבין החייט היהודי כי החבורה העליזה לא הגיעה כדי לשבח אותו על כישרון התפירה שלואחד השוטרים הגיש למורטרה צו בחתימת האפיפיור פיוס ה-9. בצו נכתב כי הוא מחויב למסור לכנסייה לאלתר את אדגרדובנו בן ה-6. הסיבהעל פי המידע שברשותם אדגרדו הקטן הוטבל בכנסייה בהיותו בן שנה ועל פי החוק ילדים קתולים לא יכולים להתחנך בבית של יהודים. צריך לזכור שבאותם ימים המדינה האיטלקית המודרנית טרם נוסדה והעיר בולוניה הייתה חלק ממדינת האפיפיור – תאוקרטיה נחשלת עם גופי אכיפה פרימיטיביים שצייתו לראש המדינההאפיפיור פיוס ה-9, שהכריז על עצמו כבן האנוש היחיד על פני הגלובוס שמעולם לא טועה.

החייט היהודי התחנן בפני הז'נדרמים האיטלקים שיעניקו לו 24 שעות לברר את הענייןומיד פנה למושל העירהאחרון מסר לו אינפורמציה ששמטה את לסתומסתבר שכשאדגרדו היה בן שנה הוא חלה בשחפת ונטה למותעל כך כמובן ידע האבמה שהוא לא ידע זה שהמשרתת הנוצריה של המשפחהבחורה בשם אנה מוריסיחששה שהעולל ילך לבית עולמו מבלי שנפשו תיגאל מחטאיוובכדי למנוע ממנו צלייה במדורות הגיהנוםהיא לקחה את התינוק הקודח מחום לכנסייה הקרובה והטבילה אותו.

סגל המורים של בית הספר "אליאנס", האמדאן, אירן 1947 בקירוב. במרכז, יושב מנהל בית הספר, מר יוסף כהן, מאחוריו עומד הרב מולה אהרון, המורה לעברית (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות משה ראסק, ישראל)

אבל אנה מוריסי לא הייתה רק מאמינה תמימהאלא גם מופקרת לא קטנהמספר שנים קודם לכן היא נכנסה להריון מחוץ לנישואיןומתוך רחמים שיכן שלמה מורטארה את התינוק בבית יתומים על חשבונוכעבור מספר שנים המקרה חזר על עצמואלא שהפעם משפחת מורטרה לא הסכימה לשתף פעולה והמשרתת פוטרה. "כשאתם עוזרים למישהותוודאו מראש שיש לו רק אבנים קטנות בכיסים", אומר פתגם עתיקבעקבות הפיטוריםהלשינה המשרתת לשלטונות הכנסייה שמשפחת מורטארה מחזיקה בביתה ילד שהוטבל לנצרות.

לא עזרו תחנוניו של האבכעבור יומיים נעצרה בחזית בית משפחת מורטרה כרכרה עמוסה בצעצועים וסוכריות מטעם הכנסייהוכשדמעות חונקות את גרונם נאלצו ההורים להיפרד מבנם הקטןבפעם הבאה שהם ייפגשואדגרדו כבר יהיה נער כמורה זך בשם פיוסכשמו של חוטפו.

ובכל זאת, מה העניין? הרי לאורך ההיסטוריה חטפה הכנסייה מאות ילדים יהודים, מה הפך את סיפורו של אדגרדו מורטרה לסיפור שסטיבן שפילברג בכבודו ובעצמו כמעט הפיק ממנו סרט? התשובה היא שילוב של טכנולוגיה ופוליטיקה.

המפקח מילו מפנה את נאומו למנהל בית הספר, מר לרנר, למורים ולתלמידים בטקס סיום השנה בנוכחות התלמידים והמורים של בית הספר אליאנס, מקנס, מרוקו, 1954 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף רפאל וז'ורז'ט כהן)

חשוב לזכור שהמקרה לא מתרחש בחשכת ימי הבינייםאלא בשליש האחרון של המאה ה-19. בימים בהם מסילות רכבת מתחילות לחצות את אירופה ומכשיר הטלגרף מחבר בין קצוות עולם ומוביל להתפתחות מואצת של תעשיית העיתונותהעולם היהודי ניצל את המהפכה הטכנולוגית ובזכות דמויות מפתח כמו סר משה מונטיפיוריעורר הסיפור הד בינלאומי שכונה בעיתונות העולמית "פרשת מורטארה". הייתה כאן גם בשורה לא מבוטלת מאחר וזו הייתה המחאה היהודית הציבורית הראשונהמאז זכו היהודים באמנסיפציה.

בנוסף, פרשת מורטארה נגעה בעצב רגיש מאוד בפוליטיקה של הימים ההם – המאבק של מדינות המערב החילוניות להפקעת המרחב הציבורי ממוסדות הדתובראשן מדינת האפיפיורהעיתונים המרכזיים בצרפת ובאנגליה השתמשו בילד היהודי החטוף כדי להתנגח בכנסייה ופרשת מורטארה לא ירדה מהכותרות. "זה היה מעשה של עריצות מטעם אחת המדינות המפגרות ביותר של המערב", כתב ההיסטוריון רנה רמו על מדינת האפיפיור והוסיף, "חטיפתו של הילד האיטלקייהודי מבולוניה עשתה למען האנטידתיות הקתולית הרבה יותר מאשר כל מעשי השלומיאליות והטעויות הפומביות של עשרות בישופים ואלפי כמרים". כלומר יותר משהעולם החופשי ריחם על משפחת מורטארההוא שנא את הכנסייה.

תלמיד בבית הספר אליאנס לבנים על שם לורנס כדורי, מוסול, עירק 1930 בקירוב. ברקע – שני בתי הספר "אליאנס", בית הספר לבנים על שם לורנס כדורי וביתץ הספר לבנות על שם רימה כדורי (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות עזרא לניאדו, ישראל)

איך הסתיים הסיפורובכןכל הניסיונות לשחרר את אדגרדו נכשלוגם בגלל סירובו של פיוס ה-9 וגם לאור החינוך מחדש שהפך את הילד היהודי לקתולי אדוקכאמורבבגרותו שינה אדגרדו את שמו לפיוס והצטרף למסדר האוגוסטיניבהמשך פעל בגרמניה ובניו יורקוקיבל את התואר "מיסיונר אפיפיורי". רק בשנת 1879, כ-21 שנה אחרי שנלקח מבית הוריוהורשה לחדש את קשריו עם משפחתו היהודיתהוא מת במנזר בלגי ב-1940.

אבל הלקח החשוב ביותר שהופק מהפרשה העגומה היה הצורך בהקמת מנגנון יהודי עצמאי שיאבק במיסיונריות של הכנסיהזה היה הרקע לייסודה ב-1860 של חברת "אליאנס – כל ישראל חבריםבצרפת שנוסדה במידה רבה כתוצאה מ"פרשת מורטרהושחרטה על דגלה את חיזוק הזהות היהודית בשילוב הקניית ערכים מודרנייםרכישת שפות זרות ולימוד מדעיםב-1862 נפתח בית הספר הראשוןבעיר תטואן שבמרוקוב-1870 נוסד בית הספר החקלאי הראשון בארץ ישראל – מקווה ישראלב-1884 נפתח בית ספר אליאנס בחיפה וכעבור שמונה שניםגם בירושלים.

אומרים שמשק כנפי הפרפר בצד אחד של העולם עלול לחולל צונאמי בצד השני של העולםבסיפור שלנו היה זה חיידק מיניאטורי שצץ בארץ המגף וגרם למהפכה חינוכית וחברתית בעולם היהודי של ארצות האיסלאם והמזרח התיכון, ששינתה את חייהם של רבבות ילדים ומבוגריםשתהיה שנת לימודים מוצלחת!

The post כל ישראל חברים: חטיפת הילד היהודי שהובילה להקמת "אליאנס" appeared first on בית התפוצות.

]]>