בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Thu, 13 Dec 2018 13:37:16 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=4.9.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 ביקורו של פולו פדולקיה https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%95-%d7%a4%d7%93%d7%95%d7%9c%d7%a7%d7%99%d7%94/ Wed, 12 Dec 2018 10:24:30 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39149 השבוע התכבדנו בביקורו של פולו פדולקיה, נצר אחרון למשפחת מרקו פולו, חבר האקדמיה הלאומית למדעים ושליח מיוחד של האו"ם לקידום השלום. בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, פולו פדולקיה סייע רבות בהצלת יהודים והעלאתם לאוניית המעפילים "התקווה".

The post ביקורו של פולו פדולקיה appeared first on בית התפוצות.

]]>
השבוע התכבדנו בביקורו של פולו פדולקיה, נצר אחרון למשפחת מרקו פולו, חבר האקדמיה הלאומית למדעים ושליח מיוחד של האו"ם לקידום השלום.

בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה, פולו פדולקיה סייע רבות בהצלת יהודים והעלאתם לאוניית המעפילים "התקווה".

פרופ' פולו פודלקיה עם מנכ"ל בית התפוצות, דן תדמור

פרופ' פולו פודלקיה עם מנכ"ל בית התפוצות, דן תדמור

The post ביקורו של פולו פדולקיה appeared first on בית התפוצות.

]]>
30 לסטן דה מן: האיש שרצה לתקן את העולם דרך דיו וצבע https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/30-%d7%9c%d7%a1%d7%98%d7%9f-%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%a8%d7%a6%d7%94-%d7%9c%d7%aa%d7%a7%d7%9f-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%93%d7%a8%d7%9a-%d7%93/ Thu, 06 Dec 2018 11:54:22 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39073 אסף גמזו התרבות הפופולרית של שנת 2018 חייבת לא מעט לסטן לי. כל כמה חודשים יוצא לאקרנים סרט קומיקס חדש של מארוול, חלק מ"יקום סינמטי" מרהיב ועצום, שכבר לפחות עשור נדמה ששולט ללא עוררין בבתי הקולנוע. מרביתן המוחלט של הדמויות המככבות – ט'ור, הענק הירוק, הפנתר השחור, ספיידרמן ועוד – נוצרו על ידי סטן לי, [...]

The post 30 לסטן דה מן: האיש שרצה לתקן את העולם דרך דיו וצבע appeared first on בית התפוצות.

]]>
אסף גמזו

התרבות הפופולרית של שנת 2018 חייבת לא מעט לסטן לי. כל כמה חודשים יוצא לאקרנים סרט קומיקס חדש של מארוול, חלק מ"יקום סינמטי" מרהיב ועצום, שכבר לפחות עשור נדמה ששולט ללא עוררין בבתי הקולנוע. מרביתן המוחלט של הדמויות המככבות – ט'ור, הענק הירוק, הפנתר השחור, ספיידרמן ועוד – נוצרו על ידי סטן לי, לפני יותר מ-50 שנה. אז הם היו חלק ממהפכה תרבותית אחרת, וכנראה שאף אחד, כולל יוצריהם, לא ייעד להם את היוקרה, הממון או האימפקט התרבותי לו הם זוכים בימינו.

אבל תחילתו של "סטן דה-מן" צנועה הרבה יותר. הוא נולד בשנת 1922 בשם סטנלי מרטין ליבר בניו-יורק לזוג מהגרים יהודים מרומניה. סטנלי תכנן כבר מגיל צעיר להיות סופר אמריקאי חשוב ובגיל 17 עזרה לו בת דודתו להשיג עבודה כאסיסטנט בחברת הוצאה לאור, במחלקת הקומיקס שלהם – "טיימלי קומיקס". סטנלי הצעיר הגיע בדיוק בזמן למהפכת גיבורי העל שהתחילו יהודים בני דור שני להגירה כמוהו, מבוגרים ממנו רק בכמה שנים – ג'רי סיגל וג'ו שוסטר (סופרמן), בוב קיין וביל פינגר (בטמן), ויל אייזנר וג'ק קירבי (קפטן אמריקה). בחוברת הקומיקס "קפטן אמריקה 3" הוא גם לראשונה מקבל קרדיט ככותב, וסטנלי ליבר מופיע כ"סטן  לי" – הוא העדיף לא להופיע בשמו המלא, על מנת שביום מן הימים, כאשר יוציא את הרומן החשוב שלו, לא יבלבלו אותו עם איזה כותב קומיקסים תת-תרבותיים.

מרביתן המוחלט של הדמויות המככבות ביקום של מארוול נוצרו על ידי סטן לי, לפני יותר מ-50 שנה

מרביתן המוחלט של הדמויות המככבות ביקום של מארוול נוצרו על ידי סטן לי, לפני יותר מ-50 שנה

עם הצטרפות ארה"ב למלחמת העולם השנייה ב-1941 וגיוסם של העורך הראשי וחלק גדול מהאומנים,  מקודם סטן, רק בן 19, לתפקיד העורך הראשי. כאן מתגלה כשרונו בארגון, עריכה וניהול צוות עובדים – אך עדיין לא כמחדש גדול בכתיבתו. למעשה, במשך 20 השנים הבאות סטן, ואתו טיימלי קומיקס (שתשנה ברבות השנים את שמה למארוול), תדשדש בשביל המוכר של גיבורי על שהניחו יוצרים אחרים, רובם בחברה הגדולה והמתחרה – דיסי קומיקס. גיבורים אלו היו טובים, חזקים ומאוזנים – התגלמות הצורה שבה אמריקה דמיינה את עצמה לאחר המיתון ומלחמת העולם השנייה.

השינוי, שאת גליו אנחנו מרגישים עד היום, מגיע רק בתחילת שנות ה-60. לסטן נמאס, והוא מאיים בפעם המי-יודע כמה שהוא הולך לפרוש מעסקי הקומיקס על מנת סוף סוף לשבת ולכתוב משהו "רציני", כמו שרצה תמיד. המוציא לאור שלו, מרטין גודמן (בעלה של בת דודתו, שבזכותה קיבל את העבודה 20 שנה לפני כן) דורש ממנו להמציא צוות חדש של גיבורי על, שיתחרה ב"ליגת הצדק" של חברת דיסי (אפשר רק  לדמיין כמה מרטין היה מרוצה לראות כיצד 50 שנה לאחר מכן, הסרט "ליגת הצדק" מנסה להתחקות אחר ההצלחה של סרטי מארוול). אשתו של סטן המתוסכל נותנת לו עצה פשוטה: למה שלא יכתוב גיבורי על כמו שהוא רוצה לכתוב אותם, במקום להתלונן כל הזמן?

גיבורי על מסוג חדש - פגיעים, מורכבים, ריאליסטים ואנושיים יותר. ה-Fantastic Four" " היו הראשונים בגל החדש (1963 Marvel Characters, Inc)

גיבורי על מסוג חדש – פגיעים, מורכבים, ריאליסטים ואנושיים יותר. ה-Fantastic Four" " היו הראשונים בגל החדש (1963 Marvel Characters, Inc)

עצה זו פתחה את הפתח למבול של גיבורי על מסוג חדש – פגיעים, מורכבים, ריאליסטים ואנושיים יותר. ה- "Fantastic Four" היו הראשונים בגל החדש. בשיתוף פעולה עם ג'ק קירבי, יוצר לי סיפור על משפחת הרפתקנים עם יחסים מורכבים ודינמיים ביניהם (בהתחלה אפילו לא היו להם תלבושות שסימנו אותם כגיבורי על– אלו באו בעקבות דרישות הקוראים). בעקבות ההצלחה, ג'ק וסטן יוצרים דמות מורכבת יותר – הענק הירוק, שנמצא במלחמה פנימית מתמדת בין הזהות הרגילה שלו כמדען נעים הליכות לבין האלטר-אגו ההרואי והמפלצתי שלו. אחרי הענק הירוק מגיע ספיידרמן (עם סטיב דיטקו) – תיכוניסט חנון שנכשל לא פעם בחייו האישיים. האקס-מן, ט'ור, איירון מן, דרדוויל (עם ביל אוורט) – כולם חלק מ"מהפכת מארוול".

בשנות ה-60 מתחבר סטן לי לדור הבייבי בומרס, שגדלו על גיבורי העל (בעיקר של דיסי), אבל עכשיו מבקשים לשנות את העולם שבו גדלו – עולם שמרני ובורגני המבוסס על אידיאלים שמרניים. סטן, ג'ק וסטיב מספקים להם גיבורים ריאליסטיים יותר, המתחבטים בדילמות ובבעיות אישיות. הגיבורים הללו גם חיים בעולם האמתי – בניו-יורק ולא במטרופוליס או גותהאם. בשילוב של חוש עסקי מחודד ורצון כן לעסוק בבעיות השעה, מארוול תחת ידו של סטן כעורך הראשי והמוציא לאור לא פחדה לעסוק בנושאי השעה – זכויות האפרו-אמריקאים דרך גיבורים כמו הפנתר השחור (סטן לי וג'ק קירבי, מופיע לראשונה ב-1966) ולוק קייג' (רוי טומס, ארצ'י גודווין וג'ון רומיטה האב ב-1972), או מלחמת וייטנאם, שימוש בסמים ועוד. הדמויות של סטן לא רק ניסו להציל עלמות במצוקה – אלא לתקן את העולם שקוראיו ראו מעבר לחלון של אמריקה השסועה ממתחים גזעיים וכלכליים של שנות ה-60.

הכוכב של סטן לי בהוליווד, מוצף פרחים ומכתבי פרידה ותודה של מעריצים ביום מותו, נובמבר 2018 (Sidrao, Creative Commons, WikiMedia)

הכוכב של סטן לי בהוליווד, מוצף פרחים ומכתבי פרידה ותודה של מעריצים ביום מותו, נובמבר 2018 (Sidrao, Creative Commons, WikiMedia)

סטן היה גם איש מכירות מצוין, אלוף במיתוג הרבה לפני שהפועל היה ידוע לכל זב חוטם. הוא התחיל לפרסם מכתבי קוראים בעמודים האחרונים של חוברות קומיקס, לענות על שאלות, לשלוח מתנות ועוד. הוא גם הקפיד שגיבורים יבקרו תדיר בחוברות ובסיפורים של גיבורים אחרים, על מנת לגרום למעריצים לקנות ממגוון המוצרים שהיה לחברה להציע (מודל עסקי שה"יקום הקולנועי" של מארוול שמח להשתמש בו היום).

מהר מאוד הוא הציב את עצמו כ"סטן דה מן", האיש שלכאורה עומד, לבדו, מאחורי כל היצירות פורצות הדרך ושובות העין שיצאו מבניין מארוול. האמת, כמובן, מורכבת יותר. סטן, שהיה אמור לכתוב בכל חודש עשרות רבות של דפי קומיקס שונים, שכללו דמויות שונות עם סיפורים אישיים ובין-אישיים מסובכים ומסתבכים, המציא את מה שידוע עד היום כ"שיטת מארוול". בשיטה הזו סטן היה מזמין את האומן הראשי של הגיליון לשיחת סיעור מוחות על דמות חדשה או סיפור, בעקבותיה היה האמן הולך ומצייר לבדו את כל הגיליון. לאחר מכן סטן היה ממלא את בלוני הדיבור, החשיבה וכו'. השיטה הזו אפשרה לסטן הספק עבודה מדהים, אך בעשרות השנים שלאחר המהפכה הולידה גם מבקרים רבים, שהתלוננו על כך שקרדיט הולם לא הגיע לאנשים שיצרו יחד עם סטן את גלריית הדמויות הפופולריות של מארוול.

ב-1972 לי הפסיק לכתוב באופן קבוע וקיבל על עצמו את תפקיד המוציא לאור של מארוול. בשנות ה-90, לאחר קריירה של יותר מ-50 שנה, הוא פרש ממארוול סופית, למרות שהמשיך להיות האדם המזוהה ביותר עם החברה עד ליומו האחרון, לפני קצת פחות מחודש.

The post 30 לסטן דה מן: האיש שרצה לתקן את העולם דרך דיו וצבע appeared first on בית התפוצות.

]]>
כיצד לספר את סיפור חנוכה? תלוי את מי אתם שואלים https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9b%d7%99%d7%a6%d7%93-%d7%9c%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%97%d7%a0%d7%95%d7%9b%d7%94-%d7%aa%d7%9c%d7%95%d7%99-%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%99-%d7%90%d7%aa%d7%9d/ Wed, 05 Dec 2018 09:54:01 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39023 בשנות ה-30 המוקדמות של המאה שעברה פרסם משורר עברי צעיר ואלמוני בשם אהרון זאב את השיר "אנו נושאים לפידים" שהפך בן לילה לשלאגר בקרב חובבי השירה בתנועה הציונית. במיוחד בלט הטקסט של פזמון השיר שלכד את ליבת הרעיון המרכזי של התנועה הציונית בוואן ליינר: "נס לא קרה לנו. פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד [...]

The post כיצד לספר את סיפור חנוכה? תלוי את מי אתם שואלים appeared first on בית התפוצות.

]]>
בשנות ה-30 המוקדמות של המאה שעברה פרסם משורר עברי צעיר ואלמוני בשם אהרון זאב את השיר "אנו נושאים לפידים" שהפך בן לילה לשלאגר בקרב חובבי השירה בתנועה הציונית. במיוחד בלט הטקסט של פזמון השיר שלכד את ליבת הרעיון המרכזי של התנועה הציונית בוואן ליינר: "נס לא קרה לנו. פך שמן לא מצאנו. בסלע חצבנו עד דם, ויהי אור".

מילות הפזמון זיקקו את סיפורה של התנועה הציונית, שאחד מהישגיה הגדולים ביותר היה העמדת ארכיטיפ של יהודי חדש. יהודי אקטיבי, אדון לגורלו, כזה שנגמל מהתמכרות פאסיבית בת אלפיים שנה לניסים, וכזה שבעט בערכיו של אבותיו הגלותיים, שחילקו את זמנם בין התעמקות בסוגיות הרות גורל כמו "מה דינה של ביצה שנולדה ביום טוב?" לשאלה היכן להסתתר בפוגרום הבא.

חנוכה במחנה העקורים ברגן-בלזן, גרמניה, 1947 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שרה גרבנאו, ישראל)

חנוכה במחנה העקורים ברגן-בלזן, גרמניה, 1947 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שרה גרבנאו, ישראל)

העובדה שאהרון זאב היה כמו שאומרים היום "אמן של שיר אחד" לא גרעה מחשיבותו והשפעתו של השיר שסייע לאנשי הרוח של התנועה הציונות במשימתם לנסח מחדש את משמעותו של חג החנוכה ולהמירו מהקוטב הדתי לקוטב הלאומי.

חשוב לזכור – עד הופעתה של התנועה הציונית, המוטיב המרכזי של חג החנוכה נשען על הרכיב הדתי של נס פך השמן. חז"ל, שלא חיבבו בלשון המעטה את החשמונאים, ביקשו לטשטש את חלקם של האחרונים בסיפור חנוכה ועל הדרך לעקור את המימד הלאומי לטובת זה הדתי. כמי שעמדו בראש ההנהגה היהודית בגלות, חז"ל נשאו באחריות להעלאת המורל של היהודים שחיו ללא ריבונות, ללא עצמאות ותחת מכבש תמידי של גזירות וגירושים. הממד המיסטי-דתי בסיפור שסיפרו על חנוכה העניק נחמה למיליוני היהודים בגלות, כמו גם תקווה לצדק מטאפיזי שיתרחש ביום מן הימים.

וכידוע, המנצחים כותבים את ההיסטוריה, ובמקרה היהודי, לאורך אלפיים שנה אלו היו חז"ל. סיפור נס פך השמן מוזכר בקצרה בתלמוד הבבלי במסכת שבת ובמקורות נוספים (כמו מגילת אנטיוכוס) כסיבה המרכזית בגללה אנו חוגגים את חנוכה. כמומחים בתרגום רעיונות לטקסים, חז"ל תיקנו הלכות רבות המתייחסות לסיפור הנס. אלו התגלמו בעיקר בטקס הדלקת החנוכיה שהפכה לסמל המרכזי של החג. והשאר היסטוריה.

תלמידות בהופעה לכבוד חנוכה, גארדייה, מזאב, אלג'יריה, 1956 (צילום: ד"ר נח עמינוח, רמת גן. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

תלמידות בהופעה לכבוד חנוכה, גארדייה, מזאב, אלג'יריה, 1956 (צילום: ד"ר נח עמינוח, רמת גן. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

אבל בניגוד לסיפור נס פך השמן שנכתב בגלות בבל, מאות שנים לאחר התרחשות האירועים עצמם, המקורות ההיסטוריים שנכתבו בסמוך למרד נמצאים דווקא בספרים החיצוניים, שנעקרו מהקאנון היהודי בידי חז"ל שלא בתום לב. הכוונה היא בעיקר לספרי המקבים (מקבים א' ומקבים ב') המשרטטים את השתלשלות האירועים של מרד החשמונאים בצורה מדויקת, ולכן אמינותם ההיסטורית גבוהה יותר מהסיפור הספק-אגדי של נס פך השמן (במיוחד הדברים אמורים לגבי ספר מקבים א').

אם נסכם בתמציתיות את הסיפור שמופיע בחיבורים אלו, נגלה כי לגזרות שגזר אנטיוכוס אפיפנס הרביעי קדמה מלחמת תרבות פנימית בין האליטה הירושלמית שאימצה את לחיקה את ערכי ההלניזם, לבין כוחות שביקשו לשמר את הזהות היהודית הלאומית. השמות הבולטים בקרב המתייוונים היו יאסון – הכהן הגדול שקנה את הכהונה בבצע כסף – ואחריו מנלאוס, שעשה כמעשה יאסון. אלו הפכו את ירושלים לפוליס יוונית, בנו מוסדות הלניסטיים כמו האפביון והגימנסיון, ובעיקר ביקשו למחוק את זהותם היהודית ולהיבלע בתרבות ההלניסטית המפותחת. המתיוונים היו שליחיו של אנטיוכוס וממשיכיו ויש חוקרים שטוענים כי הם אף יזמו את הגזירות נגד היהודים.

חנוכה בגן הילדים עברי, גרודנו, בילרוסיה, 1919 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שולמית מרגלית, ישראל)

חנוכה בגן הילדים עברי, גרודנו, בילרוסיה, 1919 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות שולמית מרגלית, ישראל)

כנגד המתייוונים עמדו כוחות לאומיים יהודים שיצאו למאבק עקוב מדם. בראש המורדים עמדה משפחת המקבים – מתתיהו ובניו, אשר ניהלו מלחמה עיקשת שנמתחה על פני 25 שנה, עד שבשנת 140 לפנה"ס הם ניצחו וזכו לעצמאות לאומית יהודית.

אם תיקחו את סיפור חנוכה כפי שמתואר בספרי המקבים ותעשו לו "העתק הדבק" לסיפורה של הציונות והקמת מדינת ישראל, תקבלו כמעט את אותם מוטיבים: אימפריות משעבדות, מעטים מול רבים, מתבדלים לעומת מתיוונים, וקבוצה של מיעוט נחוש ואדיאולוגי שיצא למאבק שראשיתו חתירה לחירות לאומית ואחריתו הקמת יישות יהודית ריבונות בארץ ישראל.

הפוליטרוקים של התנועה הציונית ידעו שסיפור חנוכה הוא מיתוס שחייבים להחיות. הייתה רק בעיה אחת – במשך אלפי שנים מי שסיפר את סיפור חנוכה היו חז"ל, שכאמור העמידו במרכזו את נס פך השמן, ולא את המאבק הלאומי של החשמונאים.

מקהלה של חניכי תנועות הנוער במסיבת חנוכה, תוניס, תוניסיה, 1950 בקירוב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות דבש רון ואסתר, ישראל)

מקהלה של חניכי תנועות הנוער במסיבת חנוכה, תוניס, תוניסיה, 1950 בקירוב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות דבש רון ואסתר, ישראל)

הפיתרון שהציע אהרון זאב היה פשוט בגאוניותו. באמצעות ההתרסה החילונית שמהדהדת בשיר הוא הצליח לעקור את הרכיב הדתי של החג ולהשאיר רק את הליבה הלאומית. למעשה, המסר בשיר הוא שכמו בזמן הזה, גם בימים ההם, הסיפור האמיתי של החג איננו נס פך השמן, אלא שחרור משעבוד המלכויות וכינונה של יישות לאומית יהודית בארץ ישראל.

כמו חז"ל, גם התנועה הציונית שביקשה להלאים את החג לצרכיה, תרגמה את סיפור חנוכה שלה לריטואלים לאומיים. לטקסי הדלקת הנרות נוספו פרקי קריאה, מופעי שירה ונגינה, וכמובן נאומים חגיגיים, שברובם נשזר חוט מחבר בין ניצחון החשמונאים לתקוות ניצחונה של התנועה הציונית (ראו זמן יהודי חדש, כרך 4 ערך "חנוכה" מאת יורם מלצר)

אבל הדמיון בין המדינה היהודית העתיקה לזו הנוכחית לא הסתיים כאן. מרתק לציין שעם כינון מדינת החשמונאים היהודית, החלה האליטה המקבית בעצמה לאמץ ערכים הלניסטיים ולדחוק לשוליים את המוטיבים הלאומיים. ממש כפי שבימינו מתקיימת מלחמת תרבות פנימית בין "הנייחים" ו-"הניידים", כפי שמכנה את שתי הקבוצות גדי טאוב, גם בימים ההם הסיפור היה אותו סיפור. חג שמח.

The post כיצד לספר את סיפור חנוכה? תלוי את מי אתם שואלים appeared first on בית התפוצות.

]]>
דובנוב פינת עם עולם: ההיסטוריון הלאומי שהתנגד לציונות https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%93%d7%95%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%91-%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%aa-%d7%a2%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99/ Sun, 02 Dec 2018 08:03:22 +0000 https://www.bh.org.il/?p=38914 סביר להניח שנתקלתם בשמו של שמעון דובנוב לא פעם בחייכם. על שמו יש רחובות ומוסדות ברחבי ישראל, אבל כדרכם של אנשים שקראו על שמם דברים – הסיפור מאחוריהם לא תמיד ידוע. המקרה של דובנוב יוצא דופן במיוחד משום שהוא לא היה פעיל למען עליה לארץ ישראל, הוא לא כתב על זכותם של היהודים לעלות לארץ, [...]

The post דובנוב פינת עם עולם: ההיסטוריון הלאומי שהתנגד לציונות appeared first on בית התפוצות.

]]>
סביר להניח שנתקלתם בשמו של שמעון דובנוב לא פעם בחייכם. על שמו יש רחובות ומוסדות ברחבי ישראל, אבל כדרכם של אנשים שקראו על שמם דברים – הסיפור מאחוריהם לא תמיד ידוע. המקרה של דובנוב יוצא דופן במיוחד משום שהוא לא היה פעיל למען עליה לארץ ישראל, הוא לא כתב על זכותם של היהודים לעלות לארץ, ולא עשה שום מאמץ להקמת מדינת ישראל. למעשה, דובנוב כלל לא היה ציוני, ואת הרעיון הציוני הוא כינה "הזיה", ובכל זאת התרומה שלו ללאומיות היהודית הייתה יוצאת דופן וכתוצאה מזה – גם לרעיון הציוני. איך זה קרה?

דובנוב נולד בשנת 1860 בתחום המושב של רוסיה הצארית. כמו לא מעט צעירים יהודים בגילו, הוא אמנם נולד לבית דתי אך מגיל צעיר נמשך אחרי רעיונות ההשכלה ונטש את הדת. כשהיה בן 20 פעל בצעד דרמטי – הוא עזב את מקום מגוריו והחליט שהוא עובר לסנט פטרבורג – עיר ההשכלה של האימפריה הרוסית, והחל להתחבר עם האגפים הרדיקליים של ההשכלה היהודית. כדי להבין את העמדה של דובנוב ביחס ליהדות בצעירותו, כדאי להשוות בין שמות העט שלו ושל אשר צבי גינצברג, הידוע בכינויו אחד העם. אם "אחד העם" בא לסמל את העובדה שגינצברג ראה את עצמו כעוד אדם בתוך העם היהודי, הרי שדובנוב בחר בכינוי "אקסטרנוס" כלומר – "החיצוני", מי שכותב על יהדות ויהודים בריחוק מסוים. היו טענות שהאיש שהוא הזדהה איתו יותר מכל היה החכם מתקופת התנאים אלישע בן אבויה, שהיה ידוע הן בכינויו "אחר", והן בכפירתו הדתית.

מימין: י"ח רבניצקי, מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, חיים נחמן ביאליק, אודסה, 31 בדצמבר 1913 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

מימין: י"ח רבניצקי, מנדלי מוכר ספרים, שמעון דובנוב, חיים נחמן ביאליק, אודסה, 31 בדצמבר 1913 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

אבל הוא לא המשיך להחזיק בעמדות האלה לאורך זמן. דובנוב החל להימשך למחקר היסטורי, והתחיל לכתוב חיבורים על ההיסטוריה של עם ישראל, והדבר גרם לו לפתח תפישה על הייחודיות הרוחנית של היהודים, מה שגרם לו להיות קצת פחות "חיצוני" ביחסו ליהדות. במקביל לכך, כמו לא מעט משכילים יהודים, הוא היה עד לפרעות "סופות בנגב" שהתחוללו בשנות ה-80 של המאה ה-19 נגד יהודי רוסיה, והבין כי נדרש פתרון. עם זאת, הוא שלל, כאמור, את האפשרות של עליה לאומית לארץ ישראל. במקום זה, הוא פרסם מניפסט על "האוטומוניזם היהודי".

הרעיון הלאומי המיוחד שלו, הושפע במידה רבה מהמחקר ההיסטורי שהחל לעמול עליו. דובנוב טען במחקר שלו כי עם ישראל היה מיוחד מבחינה רוחנית שכן מחורבן המקדש, הוא התקיים בתפוצות, בלי טריטוריה מיוחדת, בלי כוח פוליטי, ובלי השתתפות במלחמות, ובכך היה נפרד מכל העמים באשר הם. הוא טען שהיו כמה סיבות להצלחה הזו – האחת היא חזון נביאים שהצליחו לבנות תשתית של אידאל מוסרי ורוחני שלא תלוי בשלטון או בשטח. הסיבה השנייה לטענתו הייתה איזון מסוים של הטענה הכללית. היהודים לא באמת היו מפוזרים במקבצים קטנים. לכל אורך ההיסטוריה תמיד היה ליהודים מרכז חשוב ומשמעותי מבחינה תרבותית – ארץ ישראל, בבל, אשכנז, איטליה, ספרד, פולין, ובימיו שלו רוסיה.

שמעון דובנוב (יושב) מארח בביתו את נחום אהרונסון. ריגה, לטביה 1935 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל)

שמעון דובנוב (יושב) מארח בביתו את נחום אהרונסון. ריגה, לטביה 1935 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות איגוד יוצאי לטביה ואסטוניה בישראל)

לכן, הרעיון הפוליטי שהציע היה פשוט למדי: היהודים צריכים לשאוף לאוטונומיה תרבותית ופוליטית לא בארץ ישראל, אלא בתפוצות. הם לא צריכים לדרוש לעצמם מדינה משלהם – אלא שבמדינה שבה קיים הריכוז הגבוה ביותר שלהם (כאמור בימי חייו דובנוב ראה ברוסיה את המקום הזה) לקבל שוויון זכויות ועצמאות חלקית שיוכלו לנהל את חייהם בשגשוג ובשלום, כשהם נאמנים לשלטון הכללי. אחרי המהפכה ברוסיה ב1905 הותרה לזמן קצר הקמת מפלגות חדשות ודובנוב ניסה להקים מפלגה יהודית שתתמוך ברעיונותיו. אבל הוא הודה שהוא לא היה מספיק מסור לרעיון – הוא העדיף להשקיע יותר במחקר ההיסטורי מאשר בפעילות הפוליטית. המפלגה אפילו לא התכנסה מעולם ודובנוב המשיך לכתוב בזכות הרעיון האוטונומיסטי כשבדרך הוא מתווכח עם כולם: הציונים, הסוציאליסטים, אחד העם, ועוד.

אבל עיקר עיסוקו היה בכתיבת ההיסטוריה של עם ישראל, והוא החל לשקוד על כתיבת חיבור עצום בהיקפו בשם "דברי ימי עם עולם". הרעיון שלו היה פשוט ומדהים: לכתוב את כל ההיסטוריה של עם ישראל, מההתחלה וכמעט עד ימיו. הוא אמנם לא היה הראשון שעשה זאת – קדם לו היינריך גרץ במאה ה-19, והוא גם העריץ אותו על כך – אבל דובנוב החליט שהמפעל של גרץ היה בסופו של יום דתי – כי בספריו נטען שיש השגחה אלוהית על היהודים. הוא לעומת זאת רצה להראות שעם ישראל שרד בזכות מאפייניו הרוחניים המיוחדים וגדולתו המוסרית.

כמו שאפשר לנחש, הניסיון לכתוב את כל ההיסטוריה של עם שלם היא לא משימה פשוטה במיוחד. דובנוב התחיל לעבוד על הכרכים כשעוד גר ברוסיה בסוף המאה ה-19, מה גם שתנאי העבודה לא היו קלים: רוסיה סבלה מאינספור מהפכות פוליטיות, ולאחר מהפכת אוקטובר הקומוניסטים החלו לרדוף אותו משום שהתנגד בחריפות לסוציאליזם מכל סוג. בשנת 1922 הוא עזב לליטא ומשם לברלין. רק באמצע שנות ה-20, אחרי כמעט שלושה עשורים של עבודה, הוא התחיל להוציא את הכרכים של "דברי ימי עם עולם", אחד אחרי השני, במשך שלוש שנים. הכרכים היו פופולריים מאד וסקרנו גם את ההמונים וגם את המלומדים, ותורגמו במהירות מרוסית לעברית וגרמנית.

שמעון דובנוב, מסטיסלבל, בלרוס, 1898 מתוך אלבום התמונות של משפחת אלקונין (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ורה לוין, ישראל)

שמעון דובנוב, מסטיסלבל, בלרוס, 1898 מתוך אלבום התמונות של משפחת אלקונין (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ורה לוין, ישראל)

גם אחרי שהוציא את מה שהיה אמור להיות הכרך האחרון, דובנוב לא שקט על שמריו. באמצע שנות ה-30, כשכבר עבר את גיל 70, הוא החליט שהוא רוצה להוציא כרך נוסף שיכלול גם את סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 שכן לדבריו זו הייתה תקופה עם תהפוכות עצומות שהעולם לא ידע עד כה. לאחר שהיטלר עלה לשלטון, כל משפחת דובנוב נמלטה ללטביה ושם המשיך במפעלו, גם לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אחריתו של דובנוב מעידה במידה רבה על מעמדו המורכב. בשנת 1940 ניסו לשכנע את ההיסטוריון הישיש לעלות לארץ ישראל. מכאן צמחו כמה גרסאות לשאלה למה הוא לא הגיע לארץ ישראל. על פי גרסה אחת, דובנוב סירב לנטוש את קהילת היהודים בלטביה ולעלות לארץ. הדבר היה כאילו הודה בכך שרעיון האוטומוניזם היהודי נכשל. על פי גרסה אחרת הוא אכן סירב בהתחלה לעלות אך בשנת 1941 התרצה והסכים – אלא שכעת אנשי היישוב טענו כי עדיף לקדם עליה של פעילים ציונים והוא כידוע – ממש לא השתייך לקבוצה הזו. גם ניסיון להבריח אותו לארה"ב כשל, ככל הנראה. נוסף על כך, נראה שבזמן אמת דובנוב פחות דאג לגורלו – ובעיקר דאג מה יקרה לארכיון הנרחב שלו, וניסה לדאוג לכך שכתביו יינצלו ויישמרו. כשהנאצים נכנסו לריגה, הוא נתפס יחד עם שאר יהודי העיר. על פי עדויות של ניצולים, בהיותו ישיש וחולה, הנאצים לא הצעידו אותו לגיא ההריגה. הם ירו בו בתוך שטח הגטו, וכך בא הקץ על ההיסטוריון הלאומי, שמעולם לא היה ציוני.

 

The post דובנוב פינת עם עולם: ההיסטוריון הלאומי שהתנגד לציונות appeared first on בית התפוצות.

]]>
אורח מיוחד: חתן פרס נובל, קלוד כהן טנוג'י https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%97-%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%97%d7%93-%d7%97%d7%aa%d7%9f-%d7%a4%d7%a8%d7%a1-%d7%a0%d7%95%d7%91%d7%9c-%d7%a7%d7%9c%d7%95%d7%93-%d7%9b%d7%94%d7%9f-%d7%98%d7%a0%d7%95%d7%92%d7%99/ Thu, 29 Nov 2018 15:32:10 +0000 https://www.bh.org.il/?p=38981 מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות אירח ביום חמישי (29.11) את חתן פרס נובל לפיזיקה, הצרפתי-יהודי יליד אלג'יריה, פרופסור קלוד כהן טנוג'י. טנוג'י מבקר בישראל במסגרת כנס מדעי, כאורחו של נשיא המדינה. טנוג'י, אשר זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1997, סייר במוזיאון עם מנכ"ל מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, דן תדמור והאוצרת הראשית, ד"ר אורית שחם-גובר. [...]

The post אורח מיוחד: חתן פרס נובל, קלוד כהן טנוג'י appeared first on בית התפוצות.

]]>
מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות אירח ביום חמישי (29.11) את חתן פרס נובל לפיזיקה, הצרפתי-יהודי יליד אלג'יריה, פרופסור קלוד כהן טנוג'י.

טנוג'י מבקר בישראל במסגרת כנס מדעי, כאורחו של נשיא המדינה.

טנוג'י, אשר זכה בפרס נובל לפיזיקה בשנת 1997, סייר במוזיאון עם מנכ"ל מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, דן תדמור והאוצרת הראשית, ד"ר אורית שחם-גובר.

במהלך ביקורו ביקר פרופסור טנוג'י בגלרייה "גיבורים – פורצי הדרך של העם היהודי",  שם הפתיעה אותו האוצרת הראשית  והציגה לו את הסרט המוקדש לו, אשר מציג את ילדותו ואת דרכו לזכייה בפרס הנובל.

פרופסור טנוג'י התרגש למצוא את עצמו כחלק מקטגוריית המדענים הבולטים של העם היהודי.

כמו כן ביקר המדען בעל השם העולמי בשאר תערוכות המוזיאון, בכללן גלריית בתי הכנסת "הללויה" והתערוכה החדשה "ויהי צחוק" בנושא הומור יהודי.

מנכ"ל מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות דן תדמור וחתן פרס נובל לפיזיקה, פרופסור קלוד כהן טנוג'י (צילום: איציק בירן). בית התפוצות, נובמבר 2018

מנכ"ל מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות דן תדמור וחתן פרס נובל לפיזיקה, פרופסור קלוד כהן טנוג'י (צילום: איציק בירן). בית התפוצות, נובמבר 2018

אתם מוזמנים לאתר "אנשי סגולה" של בית התפוצות

The post אורח מיוחד: חתן פרס נובל, קלוד כהן טנוג'י appeared first on בית התפוצות.

]]>
בית התפוצות בכנס תקשורת יהודית של לשכת העיתונות הממשלתית https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%aa%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%9c%d7%a9%d7%9b%d7%aa/ Wed, 28 Nov 2018 12:22:07 +0000 https://www.bh.org.il/?p=38948 בכנס שהתקיים במשכנות שאננים בירושלים הובילה יו"ר דריקטוריון מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות אירינה נבזלין, פאנל בהנחיית עיתונאי מקור ראשון צביקה קליין ,תחת הכותרת: "Israel and the Diaspora: united we stand?" הפאנל החל בהקרנה של הסרט "You are part of the story"  שעורר התרגשות רבה בקרב המשתתפים באולם שהיו רובם ככולם עיתונאים ובלוגרים יהודיים מרחבי העולם. [...]

The post בית התפוצות בכנס תקשורת יהודית של לשכת העיתונות הממשלתית appeared first on בית התפוצות.

]]>
בכנס שהתקיים במשכנות שאננים בירושלים הובילה יו"ר דריקטוריון מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות אירינה נבזלין, פאנל בהנחיית עיתונאי מקור ראשון צביקה קליין ,תחת הכותרת: "Israel and the Diaspora: united we stand?"

הפאנל החל בהקרנה של הסרט "You are part of the story"  שעורר התרגשות רבה בקרב המשתתפים באולם שהיו רובם ככולם עיתונאים ובלוגרים יהודיים מרחבי העולם.

כחלק מהפאנל הציגה יו"ר הדריקטוריון את התוכניות העתידיות לפתיחתה של תצוגה הקבע החדשה ב 2019 וכן ענתה לשאלות שעלו בהמשך לנושאים שנידונו בפאנל.

אירינה נבזלין בפאנל המיוחד. צילום: רונן חורש, לע"מ

אירינה נבזלין בפאנל המיוחד. צילום: רונן חורש, לע"מ

The post בית התפוצות בכנס תקשורת יהודית של לשכת העיתונות הממשלתית appeared first on בית התפוצות.

]]>
מפא"י ההיסטורית: 78 שנה לאסון הנשכח הגדול בתולדות הציונות https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%a4%d7%90%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-78-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%90%d7%a1%d7%95%d7%9f-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%9b%d7%97-%d7%94%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c/ Sun, 25 Nov 2018 09:16:28 +0000 https://www.bh.org.il/?p=38836 25 לנובמבר 1940, תשע בבוקר. פיצוץ עז קורע את דופן אוניית המעפילים "פאטריה" שעגנה בנמל חיפה וכמויות עצומות של מים מתחילים לחדור פנימה. לא חלפו מספר דקות והאנייה, על אלפיים יושביה, נטתה על צדה והחלה לשקוע במצולות. הכאוס השתולל, זקנים החליקו מהקאבינה אל מותם, נחשולי מים אלימים הטביעו משפחות שנכלאו בבטן האניה וגופות החלו להיערם [...]

The post מפא"י ההיסטורית: 78 שנה לאסון הנשכח הגדול בתולדות הציונות appeared first on בית התפוצות.

]]>
25 לנובמבר 1940, תשע בבוקר. פיצוץ עז קורע את דופן אוניית המעפילים "פאטריה" שעגנה בנמל חיפה וכמויות עצומות של מים מתחילים לחדור פנימה. לא חלפו מספר דקות והאנייה, על אלפיים יושביה, נטתה על צדה והחלה לשקוע במצולות. הכאוס השתולל, זקנים החליקו מהקאבינה אל מותם, נחשולי מים אלימים הטביעו משפחות שנכלאו בבטן האניה וגופות החלו להיערם על החוף.

יוסף דקל, אחד מנוסעי האונייה, סרב לקבל את גזירת הגורל, לאחר שהוא ואשתו הצליחו להימלט מאימת הנאצים. מיד אחרי הפיצוץ הצמיד דקל חגורות הצלה לו ולאשתו, חיבק בחוזקה את הסלסלה הקטנה בה הצטנפה בתם התינוקות, ויחד קפצו השלושה אל המים והתקדמו באיטיות לעבר החוף. ביד אחת אחז יוסף באשתו שלא ידעה לשחות, ואת ידו השנייה ערסל בחוזקה סביב הסלסלה. אלא שאט אט אזל כוחו של יוסף ומים החלו לחלחל לסלסלה. דקל, שראה את קודקודה של בתו הולך ושוקע בתוך המים, גייס את שארית כוחותיו, אלוהים יודע מאיפה, הצליח למלא את ריאותיו באוויר ולזעוק לחוף לעזרה. ניצולים מהספינה, שכבר הגיעו לחוף, שמעו את זעקותיו של יוסף, קפצו למים והצילו את השלושה.

שרידי הפאטריה במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה (צילום: מוטי קרניאל, ויקיפדיה)

שרידי הפאטריה במוזיאון ההעפלה וחיל הים בחיפה (צילום: מוטי קרניאל, ויקיפדיה)

ציפורה לווינגר, התינוקות בת החודש, צריכה להיות היום בת 78. בבגרותה היא התחתנה, הקימה משפחה ועבדה כמורה לאנגלית בבי"ס "בר אילן" בנתניה. בניגוד ל- 267 הנוסעים שטבעו למוות מול חופי המדינה לעתיד, ציפורה לווינגר "התינוקות מפאטריה" שרדה וזכתה להיכנס לארץ המובטחת.

סיפורה של "פרשת פאטריה" מתחיל בשלוש ספינות מעפילים: "פסיפיק", "מילוס" ו-"אטלנטיק" שמגיעות לחופי הארץ. הימים הם ימי הספר הלבן שמגביל עליית יהודים ארצה. הבריטים מכנסים את המעפילים בספינה אחת גדולה וישנה בשם "פאטריה" ("מולדת" בלטינית) במטרה לגרש אותם למחנה מעצר באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי. ראשי ההגנה "שנלחמו בספר הלבן כאילו אין מלחמת עולם, ונלחמו לצד הבריטים כאילו אין ספר לבן", כאמירתו המפורסמת של בן גוריון, ביקשו למנוע את גזרת הגירוש. הרעיון היה ליצור פיצוץ קטן שיגרום לחבלה מינורית בדופן האנייה, במטרה להרוויח זמן שיוקדש לתיקון האוניה, ובכך לעכב את הגירוש למאוריציוס.

אולם החובבנות, הרשלנות ויש שיאמרו גם הזלזול בחיי המעפילים – כולם פליטים מאירופה – סכרו את אוזני המארגנים, שבניגוד לעצות מומחים, בחרו להטמין את הפצצה בדופן הרעוע של הספינה, במקום מתחת למכונות, שם היה ריכוז קטן של אנשים. לפחות בעת החדשה לא ידוע על מקרה בו יהודים גרמו למותם של כל כך הרבה יהודים.

ה"פאטריה" השוקעת מול נמל חיפה, 25 בנובמבר 1940 (ויקיפדיה)

ה"פאטריה" השוקעת מול נמל חיפה, 25 בנובמבר 1940 (ויקיפדיה)

במאמר מאיר העיניים "אוי ארצי מולדתי" של פרופסור מאיר חזן מציין האחרון את תחושת הייאוש שאחזה את היישוב בשבועות שאחרי האסון. הגופות לא נמצאו כולן ביום אחד. "יום יום במשך ימים רבים, נמשו גוויות ומספרן הלך וגדל", קונן יצחק טבנקין מראשי הקיבוץ המאוחד, "היינו במצב שרצינו לקלל את הים הזה, כאילו לא בבת אחת התפוצצה פאטריה, אלא יום יום".

אבל מה שמעניין בכל הסיפור הוא מנגנון ההגנה הפסיכולוגי שהפעילו מנהיגי מפא"י בעקבות האירוע. במקום למתוח ביקורת חריפה על הרשלנות הפושעת ולמצוא אשמים, הם פטרו את עצמם מאחריות בכך שהפכו את הנספים, במין לוליינות מחשבתית מעוותת, לגיבורים שהקריבו את נפשם לטובת בניין הארץ. אחת ההשוואות הציניות ביותר התייחסה לזיהוי בין פרשת פאטריה לקרב המפורסם על תל חי, כאילו יש קשר בין אלפי יהודים פליטים שהוקרבו בעל כורחם על מזבח התנועה, לקבוצה של חלוצים שנלחמו מיוזמתם כדי להגן על ביתם. למחרת האסון אמר מנהיגה האידיאולוגי של מפא"י, ברל כצנלסון לשאול אביגור, מראשי "ההגנה": "דע לך שיום פאטריה הוא לנו כיום תל חי". עם היוודע דבר הפיצוץ העריך כצנלסון כי פאטריה היא "המעשה הציוני הגדול ביותר שנעשה בעת האחרונה".

חטף סטירה פומבית במערכת העיתון מבנו של בן גוריון. יצחק לופבן (ויקיפדיה)

חטף סטירה פומבית במערכת העיתון מבנו של בן גוריון. יצחק לופבן (ויקיפדיה)

לא רק כצנלסון יצר אידיאליזציה לפרשה העגומה. יצחק טבנקין, המוזכר לעיל, אמר כי הנספים בפאטריה הם "חיילים אלמונים גיבורים". מכאן ועד הפיכת הנספים האומללים למרטירים וקדושים הדרך הייתה קצרה: "נזעק שמע ישראל בטרם נעלה על המוקד. אנחנו נעלה על המוקד", נכתב בעקבות האירוע בשער הגיליון הראשון של "במעלה" – עיתונה של תנועת "הנוער העובד".

ב-12 בדצמבר, כשלושה שבועות לאחר האסון, כשגופות הנספים ממשיכות להיערם על החוף, התכנסה ישיבת ועידה של מפא"י כדי לדון בשאלה הבאה: האם לצרף את "פאטריה" למערכת המיתוסים המעצבים של בניית הכוח היהודי מבחינה אידיאולוגית. עד כדי כך היה ליקוי המאורות הערכי. ההתעלמות הגסה מהעובדה שמדובר באסון שנגרם כתוצאה מהיבריס רשלני, הייתה על גבול הפתולוגית. מפא"י הצטיינה בהקמת ועדות בדיקה להפקת לקחים וכך עשתה לא פעם. והנה באסון הגדול ביותר בתולדות התנועה לא נשמע רחש. אחד היחידים שלא ציית למשמעת המפלגתית היה עורך העיתון "הפועל הצעיר" יצחק לופבן, שבעקבות ביקורת שמתח על "היד הזדונית שהטביעה את האנייה", קיבל עונש בצורת סטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי עמוס בן-גוריון, הבן של המנהיג העליון.

אבל הדבר המדהים ביותר בסיפורה של אסון אונית "פאטריה" הוא הפער בין היקף האסון שנחשב לגדול ביותר בתולדות הציונות מבחינת כמות ההרוגים, לבין הדרתו הבוטה מהזיכרון ההיסטורי הישראלי. העובדה שלתלמידים ישראלים אין מושג מהי "פרשת פאטריה" היא תעודת עניות למערכת החינוך שלנו, כמו גם עדות ליעילותו המרשימה של מנגנון התעמולה המפא"ינקי. למרבה האירוניה דווקא בעקבות "אירוע הסטירה" של יצחק לופבן הוקמה ועדת בדיקה. לא ברור אם מסקנותיה הועברו לתינוקת ציפורה לווינגר לעיון והערות.

חלקת הקבר של נוסעי הספינה פאטריה בבית הקברות היהודי בחוף הכרמל (ויקיפדיה)

חלקת הקבר של נוסעי הספינה פאטריה בבית הקברות היהודי בחוף הכרמל (ויקיפדיה)

The post מפא"י ההיסטורית: 78 שנה לאסון הנשכח הגדול בתולדות הציונות appeared first on בית התפוצות.

]]>
מהודו ועד האפר ווסט סייד: יהודים וחג ההודיה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%94%d7%95%d7%93%d7%95-%d7%95%d7%a2%d7%93-%d7%94%d7%90%d7%a4%d7%a8-%d7%95%d7%95%d7%a1%d7%98-%d7%a1%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%95%d7%97%d7%92-%d7%94%d7%94%d7%95/ Wed, 21 Nov 2018 15:23:32 +0000 https://www.bh.org.il/?p=38699 האמריקאים חוגגים את חג ההודיה בכל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. מדובר בחג אמריקאי קלאסי, שלא רק מבשר את עונת חגי החורף, אלא גם מספר את סיפורם של מייסדי האומה וערכיה. גם ליהודים אמריקאים היו שלל סיבות טובות להיות אסירי תודה לארצם שהתירה חופש דת ואורח חיים בלי שום רדיפות, ולכן  עבורם ציון [...]

The post מהודו ועד האפר ווסט סייד: יהודים וחג ההודיה appeared first on בית התפוצות.

]]>
האמריקאים חוגגים את חג ההודיה בכל שנה ביום חמישי הרביעי של חודש נובמבר. מדובר בחג אמריקאי קלאסי, שלא רק מבשר את עונת חגי החורף, אלא גם מספר את סיפורם של מייסדי האומה וערכיה. גם ליהודים אמריקאים היו שלל סיבות טובות להיות אסירי תודה לארצם שהתירה חופש דת ואורח חיים בלי שום רדיפות, ולכן  עבורם ציון חג ההודיה היה חלק חשוב בהפגנת תחושת השייכות שלהם כאמריקאים שווים לכל דבר, והדרך שלהם  להביע הכרת טובה כלפי הארץ שנהפכה עבורם לבית חם ובטוח.

המטרה העיקרית של חג ההודיה היא לייחד זמן להבעת תודה, גם – ובייחוד – בזמנים קשים לאומה, והוא קשור במישרין ברגעים מכריעים בהיסטוריה האמריקאית: הגעתם של המתיישבים הראשונים, המהפכה וייסוד המדינה, ומלחמת האזרחים שבסופו של דבר איחדה אותה. היהודים, שהיו אזרחים שלחמו וגם נפלו במלחמות אלה, ביקשו להביע את תודתם לארצם ולהדגיש את היותם אזרחים שווים לחלוטין, וכך נהיו חגיגות חג ההודיה לציון שנתי חשוב גם עבור היהודים באמריקה.

סעודת חג ההודיה בבית משפחת לנדיס. פנסילבניה, 1942 (Wikimedia Commons)

סעודת חג ההודיה בבית משפחת לנדיס. פנסילבניה, 1942 (Wikimedia Commons)

חגיגת ההודיה היהודית הראשונה

טקס חג ההודיה הראשון התקיים ב"שארית ישראל", בית הכנסת הספרדי-פורטוגזי בניו יורק והראשון בצפון אמריקה, כבר ב-1789. במהלך אותה סעודה, גרשום מנדס סיישאס, מנהיגה הרוחני של הקהילה, נשא דרשה שהביעה הכרת טובה לחירות ולהזדמנויות שארצות הברית הציעה לאזרחיה היהודים, ועסקה גם במחויבות של היהודים האמריקאים, הן כאזרחים שווי זכויות והן כחלק מהעם הנבחר, לתמוך במדינה: "זו חובתנו להתאחד, בשמחה ובראש זקוף, בכל האירועים שעשויים להתרחש במרחב הפוליטי והמוסרי, לקדם כל מה שעשוי לתרום לטוב הכללי. כיהודים, אפילו יותר מאחרים, יש לנו שליחות להשיב תודה לאל על שהביא אותנו לארץ כזו, שבה אנו חופשיים לפעול על פי צו מצפוננו, ובה אנו יכולים לחיות לפי עקרונות דתנו בלי שום סייג".

עד היום הקהילה ב"שארית ישראל" עורכת טקסי חג הודיה מיוחדים בבוקר החג, כולל אמירת פסוקי הלל מיוחדים לחג ההודיה, ותפילות לשלום ארצות הברית ומדינת ישראל. בתום הטקסים החגיגיים, המשתתפים נוהגים לצפות במצעד חג ההודיה המסורתי של  "מייסיס" מבניין בית הכנסת ולהשתתף במיזמי צדקה וחסד שאורגנו במיוחד ליום הזה.

גרשום מנדס סיישאס, 1784 (Wikimedia Commons)

גרשום מנדס סיישאס, 1784 (Wikimedia Commons)

תרנגול הודו זה כשר?

מהו חג ההודיה בלי תרנגול ההודו המסורתי? עבור יהודים לא צמחונים ששומרים כשרות, עלתה בזמנו השאלה האם מותר לקחת חלק במה שנראה כחלק הכי חשוב במסורת חג ההודיה: חיתוך ואכילת תרנגול הודו בסעודת החג.

הבעיה הייתה, שלא היה להם ברור מעל לכל ספק שמדובר בעוף כשר למאכל. בתנ"ך מופיעה רשימה של עופות שאינם כשרים למאכל, ובהמשך סמכויות הלכתיות הצהירו שכדי שעוף ייחשב לכשר, צריך להוכיח שישנה מסורת של יהודים שאכלו אותו והחשיבו אותו ככזה. מכיוון שתרנגול הודו התגלה בעולם החדש, אלפי שנים אחרי חיבור המקרא, כמובן שלא היה כלול ברשימת העופות האסורים. כשהמערב גילה אותו, היהודים התחילו לדון בנושא. מאחר שלא הייתה מסורת מוכחת של אכילת תרנגול הודו, התעורר ויכוח ממושך וסוער בין רבנים, שחלקם חיו בקרב קהילות שבהן אפילו יהודים שומרי מצוות אדוקים כבר התרגלו לאכול את המאכל שבספק. מה שסיבך עוד יותר את העניינים הייתה העובדה שישנם שמות רבים לתיאור אותה ציפור (ששמה נובע מהבלבול לגבי מוצאה), כלומר לא תמיד היה ברור האם המתדיינים בכלל מתייחסים בתשובותיהם לאותה אחת.

חיילים אמריקאים אוכלים תרנגול הודו בסעודת חג ההודיה עם סיום מלחמת העולם הראשונה. ניו יורק 1918 (Wikimedia Commons)

חיילים אמריקאים אוכלים תרנגול הודו בסעודת חג ההודיה עם סיום מלחמת העולם הראשונה. ניו יורק 1918 (Wikimedia Commons)

למזלם של חוגגי וחובבי ההודיה, הגיעו לבסוף למסקנה שתרנגול הודו מספיק דומה לעוף רגיל ושניתן לקבוע כי הוא כשר. נותר רק מכשול אחד חשוב: הרב יום טוב ליפמן הלר, בן המאה ה- 16 מבוהמיה, שגרס בזמנו שאם אין מסורת שתומכת בכשרות, תרנגול הודו אינו כשר. עד היום יש אחדים מצאצאיו של הרב הלר שמקפידים לשמר מסורת משפחתית, ולא אוכלים תרנגול הודו בחג ההודיה.

אבל עבור רוב היהודים האמריקאים, הודו הוא חלק בלתי נפרד מסעודת החג והם יכולים לחגוג גם את הנתון שמראה שהפופולריות שלו בקרב העם היהודי חוצה יבשות – המדינה היחידה בעולם בה צורכים יותר הודו מאשר ארצות הברית, היא ישראל.

נושאים כמו הבעת תודה והכרת הטוב אינם זרים למסורת היהודית, שיש בה חגים רבים שהתודה עומדת במרכזם. עבור יהודים אמריקאים, ההשתתפות בצורה שוויונית בחג אזרחי, בין אם בצורה דתית או באמצעות מאכל מסורתי, אפשרה להם למקד את הבעת התודה לארץ שאפשרה להם לחיות בשלום ובחירות.

"חג ההודיה הראשון בפלימות", ציור של ג'ני א. בראונסקומב, 1914 (Wikimedia Commons)

"חג ההודיה הראשון בפלימות", ציור של ג'ני א. בראונסקומב, 1914 (Wikimedia Commons)

הרבה רחל דרוק היא עורכת מאגר הקהילות במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. אם במשפחה שלכם נהוג לחגוג את חג ההודיה, או שאתם מכירים מסורת מיוחדת שקשורה לחג, היא תשמח מאד לשמוע. אם יש לכם תמונות מחג ההודיה, שתפו אותה. racheld@bh.org.il

תרגום: דנה פז פרינס

The post מהודו ועד האפר ווסט סייד: יהודים וחג ההודיה appeared first on בית התפוצות.

]]>
שטיק תקשורת: המו"ל היהודי שכבש את סנט פטרבורג https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a9%d7%98%d7%99%d7%a7-%d7%aa%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%9c-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a9%d7%9b%d7%91%d7%a9-%d7%90%d7%aa-%d7%a1%d7%a0%d7%98-%d7%a4%d7%98/ Tue, 20 Nov 2018 09:47:00 +0000 https://www.bh.org.il/?p=38644 הוא לא היה הראשון להוציא עיתון מודרני בעברית, העיתון שלו לא היה הגדול או הפופולרי ביותר, לפעמים הוא העתיק פורמטים מהמתחרים שלו, ולא היה ידוע כמשכיל יוצא דופן בהשוואה לחבריו ובכל זאת, בתוך גל עיתונות ההשכלה של המאה ה-19 שמור מקום של כבוד לעיתון "המליץ" ולמוציא לאור והעורך שהיה מזוהה איתו – אלכסנדר צדרבוים שהיה [...]

The post שטיק תקשורת: המו"ל היהודי שכבש את סנט פטרבורג appeared first on בית התפוצות.

]]>
הוא לא היה הראשון להוציא עיתון מודרני בעברית, העיתון שלו לא היה הגדול או הפופולרי ביותר, לפעמים הוא העתיק פורמטים מהמתחרים שלו, ולא היה ידוע כמשכיל יוצא דופן בהשוואה לחבריו ובכל זאת, בתוך גל עיתונות ההשכלה של המאה ה-19 שמור מקום של כבוד לעיתון "המליץ" ולמוציא לאור והעורך שהיה מזוהה איתו – אלכסנדר צדרבוים שהיה ידוע בכינויו "הארז". אחת הסיבות לכך שצדרבוים והעיתון שלו נחשבו ליוצאי דופן, נגע למקום שבו העיתון יצא לאור – העיר סנט פטרבורג ברוסיה הצארית.

כשצדרבוים ושותפו אהרן יצחק גולדבלום החליטו להוציא שבועון בשנת 1860, הם בחרו במקום הטבעי ביותר עבורם – העיר אודסה, שנודעה באותה תקופה כבירת ההשכלה העברית. כל יהודי ממזרח אירופה שרצה להיות חלק מהאליטה הספרותית החדשה עבר לעיר, שם פעלו משכילים, משוררים, סופרים וחוקרים שכתבו בעיקר בעברית ויידיש. "המליץ" התחיל כעיתון בעברית וגרמנית, אבל תוך שנה עבר לעברית בלבד. בתוך עשור, החליט צדרבוים שהגיע העת לשינוי – ועבר יחד עם העיתון לסנט פטרבורג.

אלכסנדר צדרבוים, סנט פטרבורג 1885 (ויקימדיה, מתוך אוסף הספריה הלאומית)

אלכסנדר צדרבוים, סנט פטרבורג 1885 (ויקימדיה, מתוך אוסף הספריה הלאומית)

זה לא היה עניין של מה בכך. מדובר היה בעיר הבירה של רוסיה הצארית, שרק החלה באותה תקופה להיפתח באופן מדוד ליהודים ורובם עדיין היו חייבים לגור במה שכונה "תחום המושב" (שאודסה הייתה חלק ממנו). הצאר אלכסנדר השני החזיק בעמדות ליברליות יחסית לתקופה וחלק מהיהודים הורשו לגור בעיר הבירה, אבל ההישג של צדרבוים היה מרשים עוד יותר – לא רק שהוא  קיבל רשות לגור בעיר, אלא גם קיבל אישור מהרשויות בעיר להוציא לאור את עיתונו, כמובן תחת העין המשגיחה של הצנזורה הרוסית.

"המליץ" עצמו היה תערובת של ז'אנרים עיתונאיים. הוא כלל ידיעות על המתרחש בקהילות יהודיות ברחבי העולם, וגם בקרב עמים אחרים. הוא כלל עיתונות צהובה לצד מאמרים אינטלקטואליים, וסקירות פוליטיות לצד שירה עברית. צדרבוים הביא מספר חידושים חשובים לעיתונות העברית שלא נעשו לפניו. הראשון שבהם היה מדור קבוע של "מאמר המערכת" שבו שטח את משנתו. חידוש אחר דווקא נחשב לבעייתי ולא הולם: בתור עורך, הוא נהג להעיר בגוף הכתבות שקיבל הערות שונות, ולבקר את הכותבים ששלחו לו חומרים על גבי העיתון. נסו לדמיין היום מצב שבו אתם קוראים כתבה ובאמצע מופיעה הערת המו"ל שמסתייג מהכותב או עוקץ אותו בסרקזם, כדי להבין עד כמה סגנון העריכה שלו היה בעייתי.

סטודנטים יהודים באוניברסיטת סט. פטרבורג, רוסיה, 1907 בקירוב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות בתיה גמזו, ישראל(

סטודנטים יהודים באוניברסיטת סט. פטרבורג, רוסיה, 1907 בקירוב (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות בתיה גמזו, ישראל(

אבל החידוש החשוב ביותר שהביא "המליץ" לעולם היהודי של מזרח אירופה, היה בכך שהוא היווה במה מרכזית לקשת רחבה מאד של דעות. צדרבוים עצמו מעולם לא הסתיר את דעותיו – לאחר שעבר לסנט פטרבורג הוא הלך והתקרב יותר ויותר לרעיון הציוני ותמך בפתרון לאומי ליהודים. הוא אמנם נחשב למשכיל, אבל מעולם לא היה שייך לצד הרדיקלי של תנועת ההשכלה. היו אף משכילים שזלזלו בצדרבוים שטענו שידיעותיו על העולם היו בסיסיות, וכי לא שלט בשפה הרוסית. בכל זאת, הוא התעקש, כעורך ראשי, ש"המליץ" ישקף את מגוון הדעות ונתן יד חופשית לכותבים מכל קשת החברה היהודית לשלוח מאמרים ולהתפלמס אחד עם השני. צדרבוים גם התעקש להכניס תגובות מלאות סרקזם של הקוראים לכתבות ודיווחים, כדי לבטא קולות רחבים. כך, "המליץ" היה בעצם שופר של מגוון קולות בקרב יהודים, יותר מכל עיתון אחר, ובכך הוא בלט בהשוואה לעיתונים אחרים שנקטו בקו מערכתי אחיד.

צדרבוים אולי לא ידע רוסית כל כך טוב, אבל הוא הצליח לקשור קשרים מצוינים בעיר עם פקידים ומושלים מקומיים, כנראה יותר מכל יהודי אחר בתקופתו. בשנות ה-1880, כשהחלה במזרח אירופה ההתארגנות של הארגון הציוני הראשון אי פעם "חובבי ציון", צדרבוים לא היה רק אחד ממייסדיו – הוא השתמש בכל הקשרים שהיו לו בעיר כדי שהארגון יקבל אישור מהשלטונות הרוסיים לפעול. הודות למאמץ בהפעלת קשריו, השלטון הרוסי אמנם פקח עין על "חובבי ציון" אך בסופו של יום, הארגון וממשיכיו קיבלו אישור לפעול. צדרבוים גם היה בין משתתפי ועידת קטוביץ ב-1884 שהיוותה למעשה כנס היסוד של "חובבי ציון".

משתתפי ועידת קאטוביץ', הוועידה הראשונה של חובבי ציון, נובמבר 1884. צדרבוים יושב שלישי מימין (צילום: פ. קראוזה, אוסף הספריה הלאומית, ויקימדיה)

משתתפי ועידת קאטוביץ', הוועידה הראשונה של חובבי ציון, נובמבר 1884. צדרבוים יושב שלישי מימין (צילום: פ. קראוזה, אוסף הספריה הלאומית, ויקימדיה)

קשריו של צדרבוים עם השלטונות בסנט פטרבורג לא הוגבלו רק לעניינים ציוניים, אלא גם לשתדלנות כללית כלפי הציבור היהודי ברוסיה. אחד המקרים שפרסמו אותו גם בציבור הכללי בעיר התרחש אחרי שמספר יהודים הועמדו לדין על עלילת דם בשנת 1879. צדרבוים לא עסק רק בהפרכת עלילת הדם עצמה, אלא התעמת מול יהודי מומר שהפך לכומר בשם היפוליט לוטוסטנסקי. מיד לאחר מקרה עלילת הדם, החל הכומר להפיץ תעמולה אנטישמית בעיתונות הרוסית שמרכזה היה כמובן בעיר הבירה של הקיסרות הרוסית. צדרבוים לא היסס ופרסם בעיתון שלו, כמו גם בעיתונים אחרים בעיר,  התקפות חריפות נגד לוטוסטנסקי. הוא לקח הימור גדול כשכתב שהוא עומד מאחורי דבריו ואם לוטוסטנסקי רוצה, הוא מוזמן לתבוע אותו תביעת דיבה. הכומר המומר אכן תבע והדבר עורר סערה בעיר. בסוף 1880, בית המשפט המחוזי של סנט פטרבורג קבע כי תביעת הדיבה לא מתקבלת, וצדרבוים הפך לגיבור היום לא רק של היהודים – אלא גם של הקהל הליברלי בעיר.

בכל מה שנוגע לעריכת העיתון שלו, צדרבוים לא היה תמיד מקורי. הוא הגיב לתחרות מצד עיתונים אחרים כמו "הצפירה" ו-"היום" ולא פעם ניסה לחקות את סגנונם. כאמור, הוא היה עורך דומיננטי ומתערב וידוע כרודף כבוד, עם זאת הוא לא היסס לסייע לציבור היהודי, לקדם את הרעיון הציוני, ולהשתמש בקשרים שטווה בבירה השלטונית של הקיסרות הרוסית לטובת אחרים. אחרי פטירתו,  ב-1893, צנחה הפופולריות של "המליץ", ותוך עשור הוא נסגר. צדרבוים נקבר בעיר שבה חי את 23 שנות חייו האחרונות והיה מזוהה איתה יותר מכל – סנט פטרבורג.

 

הבריגדה התרבותית ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות מציגים: פסטיבל סנט פטרבורג

The post שטיק תקשורת: המו"ל היהודי שכבש את סנט פטרבורג appeared first on בית התפוצות.

]]>
חירות ושוויון ללא אחווה: הפילוסוף היהודי שאתגר את "המדינה הסוציאליסטית" https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%97%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%a9%d7%95%d7%95%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%9c%d7%90-%d7%90%d7%97%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95/ Sun, 18 Nov 2018 09:19:09 +0000 https://www.bh.org.il/?p=38577 בתקופה המודרנית עלו לגדולה שתי אסכולות אידיאולוגיות מנוגדות שהתייחסו לסוגיית הצדק החלוקתי – מודל "המדינה הסוציאליסטית" שחתר להרחבת ההתערבות הממשלתית בחיי הפרט ומודל "המדינה הליברלית" שטיפח את חירויות הפרט וביקש למנוע ככל האפשר את התערבות הממשלה בחייו. ברובד העמוק יותר, מדובר במאבק עז ורווי יצרים גם היום בין שני ערכים מרכזיים – ערך "השוויון" מול [...]

The post חירות ושוויון ללא אחווה: הפילוסוף היהודי שאתגר את "המדינה הסוציאליסטית" appeared first on בית התפוצות.

]]>
בתקופה המודרנית עלו לגדולה שתי אסכולות אידיאולוגיות מנוגדות שהתייחסו לסוגיית הצדק החלוקתי – מודל "המדינה הסוציאליסטית" שחתר להרחבת ההתערבות הממשלתית בחיי הפרט ומודל "המדינה הליברלית" שטיפח את חירויות הפרט וביקש למנוע ככל האפשר את התערבות הממשלה בחייו. ברובד העמוק יותר, מדובר במאבק עז ורווי יצרים גם היום בין שני ערכים מרכזיים – ערך "השוויון" מול ערך "החירות".

סוגיית הצדק החלוקתי הטרידה את המחשבה היהודית משחר ההיסטוריה – תרומות ומעשרות, שנת יובל, מס מחצית השקל, יום מנוחה כללי – כל אלו היו מקצת החוקים החברתיים שהטילה על נתיניה "הרפובליקה העברית המקראית" – כפי שכינה אותה תומס הובס.

אם נתרגם את ערכי המוסר החברתי המקראי למונחים של התקופה המודרנית נוכל לומר באופן כללי כי הוא נע בין הקוטב הסוציאליסטי (שביעית, יובל, מעשר ראשון, מעשר עני) לקוטב הליברלי – קפיטליסטי (צדקה על בסיס וולנטרי, אין חקיקה הנוגעת לשוויון, הסתייגות מרגולציה של רעיון המלוכה ועוד(.

בתקופת הגלות, ללא מדינה וריבונות וכשחופש העיסוק וזכות הקניין של היהודים הוגבלו משמעותית בידי השלטונות, פיתחו היהודים את "הגֶן הקפיטליסטי" – היזמות העסקית, המסחר הבינלאומי, והחינוך להישגיות וללמדנות. את הצרכים החברתיים הותירו היהודים בין כתלי הקהילה, במוסדות וולנטריים כמו מוסד ההקדש, הגמ"ח והכנסת כלה.

סוציאליסטים יהודים בהפגנה. ריג'נטס פארק, לונדון, אנגליה, 1981 צילום: מלווין א. ניומן (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות מלווין א' ניומן, אנגליה)

סוציאליסטים יהודים בהפגנה. ריג'נטס פארק, לונדון, אנגליה, 1981 צילום: מלווין א. ניומן (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות מלווין א' ניומן, אנגליה)

בתקופה המודרנית, לשתי האסכולות היו דוברים מחוננים – מהם יהודים רבים. בין האוהדים הנלהבים של ערך "השוויון" היו קרל מרקס, משה הס, ולטר בנימין והרברט מרקוזה, ואילו בין נציגיה המובהקים של "החירות" אפשר למצוא את הסופרת איין ראנד, הכלכלן מילטון פרידמן, הפילוסוף הפוליטי ישעיהו ברלין ומי שאנו מציינים השבוע את יום הולדתו – רוברט נוזיק.

רוברט נוזיק נולד ב-16 בנובמבר 1938 בברוקלין, ניו יורק, כבן יחיד לזוג מהגרים יהודים שהגיעו מהשטעטעל ברוסיה. בנערותו התאהב נוזיק ברעיון הסוציליסטי והשתלב בשמאל החדש. בהמשך למד באוניברסיטת קולומביה וקיבל תואר ראשון בפילוסופיה. את הדוקטורט עשה נוזיק בפרינסטון וכבר בגיל 30 החל ללמד פילוסופיה באוניברסיטת הרווארד, והיה לאחד הפרופסורים הצעירים ביותר בתולדות האוניברסיטה היוקרתית.

שנות ה-1930 בואכה מלחמת העולם השנייה סימנו את תקופת עליית מודל "מדינת הרווחה" אשר שימש כהכלאה בין ערכי החירות לערכי השוויון. הניו-דיל של רוזוולט באמריקה, דו"ח בוורידג' בבריטניה, כמו גם עלייתה של מפלגת הלייבור, הובילו לרנסנס של חוקים חברתיים כמו ביטוח לאומי, שכר מינימום, פיקוח על מחירים ועוד. הייתה זו שעתו היפה של עקרון "ההתערבות הממשלתית" ששאף לצמצם את הפערים הכלכליים.

כמה מעשירי הקהילה באירוע לאיסוף תרומות, ניו יורק, ארה"ב, שנות ה- 1960 צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

כמה מעשירי הקהילה באירוע לאיסוף תרומות, ניו יורק, ארה"ב, שנות ה- 1960 צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה (שנות ה-1950 וה-1960) אחד השמות המרכזיים שדגל בהתערבותה של המדינה בשוק החופשי היה הפילוסוף ג'ון רולס, במקרה או שלא, המורה והקולגה של רוברט נוזיק מאוניברסיטת הרווארד. בשנת 1971 יצא לאור ספרו של רולס "תיאוריה של צדק" וכבש את העולם האקדמי. התיאוריה שעמדה בבסיסו הייתה פשוטה, לא פחות משהייתה מבריקה. רולס הציע לנו את התרגיל המחשבתי הבא: כשאנחנו באים לכונן חוקה עלינו להביט על המציאות "מבעד למסך הבערות". דמיינו שאתם לא יודעים אם אתם לבנים או שחורים, נשים או גברים, חכמים או טיפשים, עשירים או עניים וכעת – רק כשאתם נמצאים במצב נייטרלי לגבי "מושגי החיים הטובים" כפי שכינה אותם רולס –  תחוקקו חוקה. במילים אחרות, על החוקה להיות מנותקת מכל הקשר תרבותי, חברתי, לאומי, ביולוגי וכלכלי. בקיצור, שוויון טהור. לכאורה על פניו נראה הגיוני וצודק. אלא שגם רולס ידע שאנשים נולדים עם כישרונות, שאיפות ותכונות מסוימות שיובילו באופן טבעי למציאות של פערים כלכליים. ולכן, כדי לצמצמם אותם עד כמה שניתן, קבע רולס, עלינו לבחור באופציה שתוביל לפערים כאלו שפועלים אך ורק לטובת החלשים (למשל השקעת בעלי הון במפעלים שמייצרים מקומות עבודה).

בניגוד לימי בחרותו אז נשבה נוזיק בקסמי הרעיון הסוציליסטי, עם בגרותו חלה תמורה חדה בהשקפתו, והוא החל מטפח איבה עזה לערך השוויון, ובעיקר לרעיונות שהציג רולס. וכך שלוש שנים אחרי "תיאוריה של צדק" של רולס, יצא לאור בשנת 1974 הספר "אנרכיה, מדינה ואוטופיה" – חיבור מבריק מאת רוברט נוזיק, הפרופסור היהודי מהרווארד. נוזיק היה אז בן 36 בלבד.

קבצן זקן מחזיק קופסת צדקה, ירושלים 1950 בקירוב. צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

קבצן זקן מחזיק קופסת צדקה, ירושלים 1950 בקירוב. צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

כמו התיאוריה של רולס, גם זו של נוזיק פשוטה בגאונותה – הוא חילק את השוק לשלושה מצבים: בשלב הראשון צריך להתקיים מצב של "קניין התחלתי צודק", שבו כולם בעלי קניין זהה. לאחר מכן מפעילים עליו כללי חליפין הוגנים (כמו חופש החוזים, כשהמוכר מוכר מרצונו והקונה קונה מרצונו) וכך, בסופו של תהליך, תמיד תהיה חלוקה צודקת.

נוזיק טוען, בצדק, שאם תיקחו קבוצה רנדומלית של אנשים, תחלקו להם סכום כסף שווה, ואז תאפשרו להם לסחור על פי כללי חליפין הוגנים, תוך שעה יהיה לכם מישהו עשיר ומישהו עני. כי פערים כלכליים, אומר נוזיק, הם אינם תולדה של אי-צדק אלא להיפך. פערים כלכליים הינם תולדה של יכולת, חריצות, אינטיליגנציה, תושיה ויזמות. בניגוד לרולס שסבר שקיים יחס ישיר בין שוויון לצדק, טענתו של נוזיק הייתה שככל שתגנו יותר על חירויות הפרט לפעול על פי מצפונם ובחירתם, כך תגבירו יותר את הצדק.

רוברט נוזיק, שהקפיד על הופעה חיצונית מוקפדת ולא הייתם תופסים אותו בלי חליפת שלושה חלקים ובלורית מתנופפת, הואשם בידי אנשי שמאל כליברטריאן מנוכר וערל לב. אבל כמי ששורשיו היו נטועים עמוק בעיירה היהודית, נוזיק פשוט האמין שחסד וחמלה אינם תחומים שנתונים לכפיה בידי המדינה, אלא צריכים להיות על בסיס וולנטרי של יוזמה עצמאית. עד כמה השקפת עולמו הייתה "יהודית" – תחליטו אתם.

 

עוד אנשים מרתקים, עוד סיפורים שלא הכרתם מההיסטוריה היהודית – בבלוג בית התפוצות

The post חירות ושוויון ללא אחווה: הפילוסוף היהודי שאתגר את "המדינה הסוציאליסטית" appeared first on בית התפוצות.

]]>