בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Mon, 06 Apr 2020 19:59:43 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=5.2.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 דבר הפרעונים: הסיפור ההיסטורי האלטרנטיבי של בני ישראל במצרים https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%94%d7%a4%d7%a8%d7%a2%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%9c%d7%98%d7%a8%d7%a0%d7%98/ Mon, 06 Apr 2020 19:58:00 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47688 לפניכם תסריט אלטרנטיבי לסיפור המקראי של יציאת מצרים. שילוב של ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים, לצד גרסאות מצריות למוצא העם היהודי ולדמותו של משה רבנו. התסריט מבוסס על עבודת מחקר מרתקת של פרופסור ישראל קנוהל, כפי שמופיעה בספרו "איך נולד התנ"ך". הדמות הראשונה שמעניקה לנו צוהר לסיפור יציאת מצרים בגירסא המצרית הוא אדם בשם מנתון, היסטוריון מצרי-יווני, [...]

The post דבר הפרעונים: הסיפור ההיסטורי האלטרנטיבי של בני ישראל במצרים appeared first on בית התפוצות.

]]>
לפניכם תסריט אלטרנטיבי לסיפור המקראי של יציאת מצרים. שילוב של ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים, לצד גרסאות מצריות למוצא העם היהודי ולדמותו של משה רבנו. התסריט מבוסס על עבודת מחקר מרתקת של פרופסור ישראל קנוהל, כפי שמופיעה בספרו "איך נולד התנ"ך".

הדמות הראשונה שמעניקה לנו צוהר לסיפור יציאת מצרים בגירסא המצרית הוא אדם בשם מנתון, היסטוריון מצרי-יווני, שחי באלכסנדריה בתקופה התלמית במאה ה-3 לפנה"ס. מנתון טען כי בסביבות המאה ה-17 לפני הספירה השתלטו על מצרים פולשים זרים בשם "הרועים" ובמצרית "חיקסוס". אותם רועים שרפו את הערים המצריות, והחריבו את מקדשי האלים עד היסוד "ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה" כלשונו. אחרי זמן מסוים גורשו החיקסוס ממצרים בידי אחד הפרעונים. בשלב זה חושף מנתון את זהותם: "והם יצאו מארץ מצרים…למשפּחותיהם עם כל רכושם…ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה, אולם יראו את שלטון האשורים…ועל כן בנוּ להם עיר בארץ, הנקראה בזמננו בשם יהודה".

ציור קיר מקבר בני חסן שבו מתוארת שיירת נוודים שמיים יורדת למצרים, אחד מהם מוזכר בשמו: "אבישה" (או "אבישר") המכונה "חקאו-ח'אסות" (החיקסוס) – 'שליט ארץ זרה' בשפה המצרית הקדומה

מנתון, שזיהה את "הרועים" עם אבות היהודים, ממשיך ומספר לנו סיפור נוסף: מאות שנים לאחר שהחיקסוס גורשו ממצרים ביקש שליט מצרים, פרעה אמנופיס, לראות את האלים. יועציו אמרו לו כי הדרך היחידה להתקרב לאלים היא לטהר את מצרים מהמצורעים שהתגוררו בגבולה. אמנופיס אסף את כל המצורעים שבארץ מצרים ושיכן אותם בעיר העזובה אווריס, שהייתה קודם לכן בירתם של החיקסוס. המצורעים מרדו באמנופיס, והעמידו בראשם כוהן מצורע בשם אוסרסיפ, שייסד עבורם דת חדשה, העוינת את הדת המצרית. עיקרי הדת החדשה כפרו בפוליתאיזם הפרעוני ודגלו באמונה באל אחד (אחת ההשערות היא שאוסרסיפ שאב את עקרון המונותאיזם מפרעה אחנתון, ששלט במצרים מאות שנים לפני כן).

מנתון ממשיך ומספר כי אוסרסיפ שלח שליחים אל מחוץ למצרים כדי להשיג לעצמו צבא עזר. בין השאר פנה לצאצאי החיקסוס, "הרועים" מיהודה, ואלו באו ברבבותיהם מארץ כנען כדי לעזור לאוסרסיפ ולמצורעים. יחד הם יצרו כוח חזק והשתלטו על מצרים. הכובש החדש אוסרסיפ, מנהיג המצורעים, התיישב על כס המלוכה, גבה מיסים מכל הארץ, וביזה – יחד עם המצטרפים אליו – את האלים המצריים. ומי היה אותו אוסרפסיפ? ובכן, מנתון מספר לנו כי לאחר שהתחבר לחיקסוס, שינה אוסרסיפ את שמו למשה. אולם לצד גילויי משטמה והצגתו השלילית כקנאי ומתבדל, מנתון לא מסתיר שמשה-אוסרסיפ היה בעל סגולות יוצאת דופן, גם בחכמתו וגם בעוז רוחו, עד כדי כך "שהמצרים ייחסו לאיש הזה נוכחות אלוהית" כלשונו. התיאור הזה, אגב, מתיישב עם תיאורו של משה במקרא: "גַּם הָאִיש מֹשֶה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות יא ג).

קטע מפפירוס האריס (British Museum, WikiMedia)

מכאן נקפוץ ל "פפירוס האריס" – פפירוס ענקי באורך ארבעים מטר, שנמצא בקבר ליד לוקסור מצידו המערבי של הנילוס. בפפירוס האריס מסופר על תקופה בה ארץ מצרים הייתה מוזנחת, ולא היה לה שליט אחד מובהק. בשלב מסוים, כך מתואר, עולה דמות בשם "אירסו" שמשתלט על כס המלוכה. פירוש המילה "אירסו" הוא "מישהו שעשה את עצמו", כלומר, לא אחד שהשתייך לשושלת מלוכה כלשהי, אלא כזה שהתחזה לשליט. עוד נאמר עליו שהוא "חרו", כלומר, מוצאו מכנען או מעבר הירדן, השטח המכונה במצרית "חרו". המשמעות היא שאותו אדם לא היה ראוי לרשת את כס הפרעונים והשתלט עליו שלא כדין. עוד מסופר בפפירוס האריס שאותו "אירסו" גבה מיסים מהעם, זלזל בדת המצרית ומנע העלאת קורבנות במקדשים. הפפירוס ממשיך ומתאר את נקודת המפנה: כאשר האלים חזרו לרחם על מצרים, הם הושיבו את בנם שנולד מגופם, להיות שליט – זהו סת-נ-חת', הפרעה המייסד של השושלת העשרים. סת-נ-חת' נלחם בזר שהשתלט על מצרים, סילק אותו מהשלטון, ועלה למלוך במצרים.

התעודה השנייה היא מצבה שהתגלתה ביֵב, אי הפילים, והיא מתוארכת לשנת שלטונו השנייה של אותו פרעה, סת-נ-חת'. המצבה מאמתת את העדות של "פפירוס האריס". היא מספרת על אותו פרעה סת-נ-חת' ששיקם את מצרים אחרי העידן שבו השתלט עליה כוח זר, שהפר את עקרונות הדת הפרעונית.

בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור של דייוויד רוברטס משנת 1828

על פי התיאוריה של פרופסור ישראל קנוהל, המנהיג "אירסו" שעליו מדובר במקורות האלה, זה שבז לדת המצרית והזמין שכירים מכנען, הוא משה שלנו. עדות תומכת לכך היא העובדה שמי שישבה על כס המלוכה לפני פרעה סת-נ-חת' הייתה מלכה בשם תאוסרת, אשתו של סתי השני שנפטר בשנת 1196 לפנה"ס. התעודות מציינות כי שלטונה של תאוסרת נמשך רק שנתיים-שלוש, בסיומם התרחש מאורע מסתורי ואניגמטי להפליא. בתוך מצרים פרץ מאבק, שבסיומו מגיעה השושלת התשע-עשרה לקיצה ועולה שושלת חדשה, השושלת העשרים, שהמייסד שלה הוא ניחשתם נכון , סת-נ-חת'. קנוהל מסיק מכך שהמאבק עליו מדובר הוא ההשתלטות של משה והמצורעים, יחד עם "הרועים", על ארץ הדלתא.

פרופסור קנוהל מתארך את יציאת מצרים לשנה השנייה למלכותו של פרעה סת-נ-חת', כנראה בסביבות 1186 לפנה"ס. לטענתו, הוריו של משה היו חלק מקבוצת בני יעקב שירדו למצרים בזמן הרעב. משה גדל בחצר המלכות תחת חסותה של המלכה תאוסרת, שהייתה חשוכת בנים ואולי, כך מנחש קנוהל, היא היא "בת פרעה" שגידלה את משה. כאשר מתה תאוסרת, ראה עצמו משה ראוי להשתלט על הממלכה ולצורך המהלך השתמש בתמיכתם של בני עמו, בני יעקב, היושבים משועבדים במצרים. אחר כך הזמין תגבורת מבחוץ, את "הרועים" מכנען. במאבק בין שני הכוחות על השלטון בארץ מצרים, הפסידו משה ואנשיו, הם גורשו מארץ מצרים ויצאו לכיוון ארץ כנען.

זוהי לפחות הגירסא המצרית לאירועים. השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. או היסטוריה אלטרנטיבית. אתם תחליטו. חג חירות שמח.

The post דבר הפרעונים: הסיפור ההיסטורי האלטרנטיבי של בני ישראל במצרים appeared first on בית התפוצות.

]]>
לפני 500 שנה: הסגר היהודי הראשון בצפון איטליה  https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-500-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%a1%d7%92%d7%a8-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%91%d7%a6%d7%a4/ Thu, 26 Mar 2020 15:26:53 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47616 לא רק בימים המטורפים שעוברים עלינו, גם במאה ה-16 תקף את המרחב האיטלקי "נגיף קטלני". מלומדים קתולים הכירו היטב את הפולש. הם "למדו אותו" במשך 1,500 שנים, וידעו לזהות אותו גם ממרחק העולה בהרבה על שני מטר. במשך דורות על גבי דורות, מאב לבן ומאם לבת, הם שמעו את הסיפור המכונן: כיצד חיסל "הנגיף" הערמומי [...]

The post לפני 500 שנה: הסגר היהודי הראשון בצפון איטליה  appeared first on בית התפוצות.

]]>
לא רק בימים המטורפים שעוברים עלינו, גם במאה ה-16 תקף את המרחב האיטלקי "נגיף קטלני". מלומדים קתולים הכירו היטב את הפולש. הם "למדו אותו" במשך 1,500 שנים, וידעו לזהות אותו גם ממרחק העולה בהרבה על שני מטר. במשך דורות על גבי דורות, מאב לבן ומאם לבת, הם שמעו את הסיפור המכונן: כיצד חיסל "הנגיף" הערמומי – העם היהודי – את אביהם משיח צדקם הקדמון והותיר אותו מדמם למוות על הצלב. הם אמנם לא הודו בכך, אבל בינם לבין עצמם, אנשי הדת הנוצרים ידעו שהם עצמם מוטציה של אותו "נגיף".

למעשה, יהודים התגוררו באיטליה עוד מימי האימפריה הרומית ובשלהי ימי הביניים, רבים מהם החלו לזרום לארץ המגף בעקבות גירוש יהודי צרפת, והרדיפות הבלתי פוסקות מהן סבלו בנסיכויות הגרמניות השונות. רובם המשיכו מזרחה, לפולין, שם החלה להתהוות ציוויליזציה יהודית אדירת ממדים. אולם חלקם, כאמור, השתקע בארץ המגף. בראשית המאה ה-16 גדל מספר היהודים באיטליה באופן משמעותי, זאת בעקבות גירוש ספרד ב-1492 ורבבות הנמלטים שהשתקעו באיטליה, כמו גם בארצות נוספות באגן הים התיכון.

בית הכנסת האשכנזי הגדול (סקואולה גראנד טדסקה), בוונציה, נבנה בשנים 1528-1529. זהו אחד מששת בתי הכנסת שנבנו במאה ה-16, ועדיין פועלים בגטו (דגם, תצוגת הקבע הישנה של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות)

באותם ימים איטליה לא הייתה מדינה ריבונית לאומית כמו היום, אלא מרחב המחולק לערי-מדינה: פירנצה, פיזה, גנואה וכן גיבורת סיפורנו השוכנת לחופי הים האדריאטי, הלא היא ונציה.

היה זה ב-29 במרץ 1516, השבוע לפני 504 שנה כשהדוג'ה (הדוכס) של ונציה פרסם את הצו שיצר את הגטו היהודי הראשון בהיסטוריה. לפני כן יהודים נכנסו בשערי העיר לרגל עסקיהם במשך היום, אך היה עליהם לעזוב אותה מיד עם השקיעה. על מנת שיוכלו לפקח על "הנגיף", השלטונות אפשרו ליהודים להתגורר בעיר בתנאי שזה יקרה מחוץ לה, באי נידח ומרוחק ממרכז העיר, ששימש עד אז אכסניה לתעשיית בתי יציקה, שנקראה באיטלקית "Ghetto". מאז הפך המושג לתיאור גנרי של שכונה המופרדת משאר חלקי העיר, סגורה על ידי חומה, ומיוחדת לאוכלוסייה ספציפית.

תכנית הגטו של ונציה בשנים 1797-1516 מאת אדריכל סולם, 1930 (מתערוכת "גטאות באיטליה: ונציה-רומא", 1979, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות)

אין לנו מושג מי היה משה בר סימן טוב האיטלקי של הימים ההם, אבל כן נותרו בידינו ההנחיות של קברניטי "משרד הבריאות הקתולי" למניעת התפשטות "הנגיף":

  1. היציאה מהגטו מותרת ליהודים רק משעת צלצול הפעמונים בבוקר בבזיליקת סאן מרקו ועד חצות הליל.
  2. היציאה והכניסה לגטו מותרת רק משני שערים וזאת תחת פיקוחם של ארבעה שומרים נוצרים, שמשכורתם תשולם מקופת הקהילה היהודית.
  3. יהודים אשר משלח ידם הוא הלוואה בריבית מורשים לצאת העירה רק לשעות אחדות ובתנאי שיישאו טלאי צהוב על גלימותיהם. בהמשך הומר הטלאי הצהוב בכובע צהוב, ולאחר מכן בכובע אדום.
  4. להלן משלחי היד המותרים ליהודים: רופאים, מלווים בריבית, סוחרים ומוכרי בגדים משומשים, ובעגה המקומית "strazzarioli".

 היסטוריונים רבים חלוקים בשאלה האם סגירת הגטו הובילה לניתוק היחסים התרבותיים בין יהודים לשאר האוכלוסייה, או שמא היה זה דווקא שלב בתהליך התקבלותם לתוך מרקם התרבות האירופית. כך או אחרת, יהודי הגטו הראשון בהיסטוריה נותרו נאמנים לעקרון המקראי של "עם לבדד ידון ובגויים לא יתחשב" ולא התרגשו מהמגבלות שהושתו עליהם. עד מהרה הם החלו לפתח תרבות ייחודית עצמאית ומקורית שהגיע לשיאים מרשימים ביותר, הן בתחום הרבניוהן בתחום הספרותי וההגותי. עם התכנסות היהודים בגטו הם הקימו בתי כנסת, המוכרים כ־ Scole, כאשר כל עדה הקימה את המוסד שלה.

פיאצה ג'ודיאה – כיכר היהודים. ונציה, איטליה. תחריט מאת ג'וזפה ואזי, 1747 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, באדיבות רוברטו מילנו, רומא)

הקהילה היהודית בעיר הוציאה מקרבה מלומדים ואנשי אשכולות רבים. אחת הדמויות המקוריות, הידועות והססגוניות ביותר שהתגוררו בגטו בוונציה היה רבי יהודה אריה ממודנה שפעל בעיר במחצית הראשונה של המאה ה-17. תלמיד חכם זה, איש רוח של ממש, כתב מצד אחד שאלות ותשובות וספרי הגות, חיבר מחזות והלחין מוסיקה, ומצד שני היה מכור למשחקי קוביות והימורים. בנוסף ידועה משפחת קצנלבוגן – האב מאיר, הבן יהודה, והנכד שאול וואהל שזכה לפרסום בשל אגדה שלפיה כיהן כמלך פולין ללילה אחד.

אבל אין ספק שהבשורה הגדולה של ונציה בכלל והגטו היהודי בפרט היו בתי הדפוס הרבים שישבו בעיר. המצאת הדפוס המודרני, כמאה שנה לפני כן, מצאה את עיר התעלות מוכנה ומזומנה. אחד מבתי הדפוס הללו היה שייך לדניאל בומברג, נוצרי מאנטוורפן, שייסד בעיר בית דפוס עברי בהמלצת חבר, מומר יהודי, ששכנע אותו לכוון לקהל היעד של "עם הספר".

בית הדפוס של דניאל בומברג נכנס לפנתיאון היצירה הרוחנית בעיקר בזכות מהדורות התלמוד הבבלי שהדפיס שהייתה הראשונה שכינסה יחדיו את כל מסכתות התלמוד. החידוש של בומברג היה בסגנון העימוד המיוחד של דף התלמוד, כך שפירוש רש"י מופיע בפנים העמוד ופירוש התוספות בחלק החיצוני.

מנורה בגטו של ונציה. איטליה, 1972 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, באדיבות ד"ר מוריס פלוסט, ארה"ב)

בומברג ריכז בבית הדפוס צוות של חכמים יהודים יודעי ספר ומדקדקים חשובים שעסקו בהכנת כתבי היד לדפוס ובהגההתם. עד עצם היום הזה, כל מהדורות התלמוד הבבלי, מסורתיות וחדשניות כאחד, ממשיכות את הדגם הזה שנקבע בוונציה. לפני חמש שנים נמכרה במכירה פומבית אחת המהדורות הראשונות מהתלמוד הבבלי שהדפיס בומברג בסכום אסטרונומי של 11 מיליון דולר. מהדורה נוספת תהיה חלק מתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, שתיפתח באוקטובר השנה.

במשך 281 שנים שימש גטו ונציה בית ליהודי העיר. רק בשנת 1797, עם כיבוש העיר על ידי נפוליאון חוסל הגטו בהוראתו של השליט החדש. היהודים נעשו אזרחים שווים ומעמדם נשמר גם בוונציה העצמאית שהשתחררה ב־1848. ב־1938 הוטלו באיטליה שוב חוקי גזע, הפעם על ידי המשטר הפשיסטי של מוסוליני, שותפו של היטלר. למעלה מ-200 מקרב כ-1,200 יהודי ונציה לא שבו ממחנות ההשמדה.

כיום מתגוררים בעיר כ־450 יהודים שבצוק העיתים מצאו את עצמם שוב בהסגר, הפעם יחד עם שאר תושבי העיר והמדינה, במאבק מול מגפת הקורונה.

The post לפני 500 שנה: הסגר היהודי הראשון בצפון איטליה  appeared first on בית התפוצות.

]]>
מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגיפה השחורה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%9c%d7%99-%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%a8-%d7%98%d7%95%d7%90%d7%9c%d7%98-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%9e/ Thu, 12 Mar 2020 12:44:41 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47495 איתמר קרמר באמצע המאה ה14 פרצה מחלה מסתורית שקיבלה את השם המגיפה השחורה, שנגרמה על ידי החיידק Yersinia pestis. המחלה הזו התחילה ממונגוליה, התפשטה מהר מאד לסין ועברה לאירופה לאחר שבקרב בין כוחות מונגוליים לצבא של בני גנואה בחצי האי קרים הושלכו גופות המתים בבליסטראות אל עבר האיטלקים. זה היה כנראה השימוש הראשון בנשק ביולוגי, [...]

The post מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגיפה השחורה appeared first on בית התפוצות.

]]>
איתמר קרמר

באמצע המאה ה14 פרצה מחלה מסתורית שקיבלה את השם המגיפה השחורה, שנגרמה על ידי החיידק Yersinia pestis. המחלה הזו התחילה ממונגוליה, התפשטה מהר מאד לסין ועברה לאירופה לאחר שבקרב בין כוחות מונגוליים לצבא של בני גנואה בחצי האי קרים הושלכו גופות המתים בבליסטראות אל עבר האיטלקים. זה היה כנראה השימוש הראשון בנשק ביולוגי, אם תרצו.

המחלה נפוצה בעולם הישן והרגה בתוך עשור כ20-25 מיליון אירופאים, ועוד 35 מיליון סינים. בשנת 1346, עם הגעתה של המחלה לאירופה, כבר היו מי שהאשימו את היהודים בהרעלת בארות כבילוי לשעות הפנאי. כשהתבררה גודלה וקטלניותה של המגיפה, בעיקר בשנים ק"ח וק"ט (1348-1349) כבר נקבע הדבר כעובדה: היהודים אשמים.

זו לא הייתה המצאה חדשה. בחמש מאות השנים טרם המגיפה, עם הצמיחה הדמוגרפית שעברה על אירופה, צמיחת ערי המסחר והנמל הגדולות, היהודים עסקו בעיקר במסחר מקומי, כאשר קהילותיהם היו נתונות לרדיפות לא מעטות – ממסעי הצלב ועד לגירושים הגדולים מאנגליה וצרפת בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14.

מיניאטורה של האמן הבלגי Pierart dou Tielt משנת 1352 לערך, המאיירת קטע בספר "דברי הימים" של ההיסטוריון והמשורר הצרפתי Gilles li Muisit; אנשי העיר טורנה קוברים את קורבנות המוות השחור

אבל זו היתה כבר רדיפה מסוג אחר. כאן לא היה מדובר על דיכוי כלכלי, על מיסים, אפילו לא על סימון היהודים בטלאי צהוב או סגול. כאן דובר על טבח ממש. למרות שהאפיפיור קלמנט פסק שאין להאשים את היהודים, ההמון לא שעה לאמירה זו, כמו גם למדיניותו המצהרת של המלך קארל הרביעי בגרמניה ואף לאמירות הפומביות של חלק גדול ממועצות הערים. היה כאן עניין כלכלי טהור. רכוש היהודים נפתס כשייך לממלכה, או לעיר. היהודים חיו על פי רשיון, סחרו והרוויחו את לחמם במקצועות שאליהם הוסללו ורק בהם, ולפיכך לממלכה ולרשות המקומית היתה הסמכות לומר מתי אפשר להרוג יהודים ומתי לא, כיצד יחולק רכושם ולמי.

אבל ההמון לא הקשיב. תנועות דתיות קיצוניות, יוזמות מקומיות – רצף של אירועי רצח המוניים על ידי ההמון, שנשען על סיבות דתיות, כלכליות וחברתיות, ובעיקר- שינאה בלתי נשלטת לזר, ופחד.

מאות קהילות יהודיות נחרבו, בבזל שרפו יהודים במבנה שהוקם לשם כך, מרחק הליכה מבית הקזינו שם נערך הקונגרס הציוני הראשון 550 שנים לאחר מכן. ב-14 בפברואר, יום הקדוש ולנטיין, נרצחו בלילה אחד יותר מאלף יהודים ונאסר על יהודים לחיות בעיר למשך מאה שנה. בפרנקפורט נערכה התאבדות המונית של יהודים ובעיר ארפורט הקהילה היהודית נמחקה לחלוטין. יחד איתה נמחק גם מקום המצאו של אוצר עלום שהטמינו פרנסי הקהילה עם תחילת המגיפה, אוצר שהתגלה במקרה במהלך חפירות אריכאולוגיות בשנת 1998. מתוך האוצר הזה נשמרת באוסף בית התפוצות טבעת נישואין מקורית שהוטמנה כחלק מאותו האוצר.

הטבעת מארפורט. חלק מאוסף מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות

רוב היהודים שחיו בגרמניה, אוסטריה, צרפת ושווייץ ושהצליחו לשרוד את הפרעות היגרו לפולין, שם מדיניותו של המלך קז'ימיש השלישי היתה סובלנית כלפי מיעוטים ויהודים בפרט. חלק קטן יותר ברח לספרד, שם היהודים קיבלו מקלט לתקופה קצרה, עד אשר ב1391, בפרעות וגזירות קנ"א, גם שעון החול שלהם התהפך.

בניגוד לאמונות המקובלות, אנחנו לא יודעים לומר בוודאות אם אכן היהודים מתו מהמחלה יותר או פחות משכניהם. לא מעט היסטוריונים טוענים כי מנהגי ההיגיינה הנטועים בהלכה היהודית בוודאי הגנו על היהודים, לפחות ממוות במגיפה – נטילת הידיים, ההקפדה על קבורה מהירה ומרוחקת של המתים, הטהרה והערבות הקהילתית נתפסו כגורם ממתן של התפשטות המגיפה. בנוסף, ניתן למצוא בהלכה פסיקות המורות על בידוד בעת מגיפה, כמו "דֵבֵר בעיר – כנס רגליך" (בבא קמא ס' ב) או ההלכה המצווה להימנע מדאבל דיפינג: "לא ישוך אדם מפרוסה ויחזירנה לתוך הקערה" (מסכת דרך ארץ).

יחד עם זאת יש לזכור כי לא כל ההלכות דאז נאכפו וקוימו באותה המידה, וגם כי התנאים הסביבתיים עימם התמודדו היהודים לא היו פשוטים: באותה תקופה הרובעים היהודיים היו בדרך כלל מרוחקים ממרכז העיר, צמוד לחומותיה, צפופים יותר, ובערי נהר גם שכנו בצמוד אליו, באזורים שנחשבו פחות בטוחים למגורים, בקרבה לאורוות ולבתי החי.

שריפת יהודים בזמן המגיפה השחורה. בריסל, בלגיה, 1349. יוצר לא ידוע

אנחנו יודעים לומר שיהודים רבים מתו כתוצאה ישירה מהמחלה ולא רק באופן עקיף. אין תיעוד רב של חיי היהודים באותה תקופה מעבר לפחד, לגזירות ולרדיפות. התפתחות ההלכה בעשורים הללו נעצרה לחלוטין, הישיבות התפרקו והועתק מרכז החשיבה והפסיקה. החיבור "ארבעה טורים" שנחתם רק כמה שנים לפני התפרצות המגיפה בעיר קלן בגרמניה על ידי רבי יעקב בן אשר, "בעל הטורים", היה בעצם קובץ ההלכות הנהוגות באותה העת והיה מצבה לחיים היהודים במערב אירופה. דווקא מההספדים ומתיאורי המוות, ניתן ללמוד לא מעט על אופי החיים היהודיים בתקופה אפלה זו.

בטולדו שרד בית הקברות היהודי, ועל אחת המצבות, זו של הנער אשר בן טוריאל, נותר חקוק מאות שנים שיר פרידה של האב מבנו המת, שמלמד אותנו לא מעט על האופן שבו חיו יהודי טולדו באותה העת:

"האבן הזאת לזכרון / למען ידעו דור אחרון /

כי נגנז תחתיה פרח נעים / ילד שעשועים /

 תמים דעים / היה קורא בתורה /

ושונה במשנה ובגמרא /

למד מאביו מה שלמד מרבותיו /

את חקי האלהים ואת תורותיו /

והיה בן ט"ו שנים / ובדעת כבן שמונים /

 ברוך מבנים אשר נ"ע

בר' יוסף בן טוריאל האל ינחמהו /

נפטר במגפה בחדש תמוז שנת ק"ט /

וימים אחדים לפני מותו / בנה ביתו /

ואמש נהפך קול חתן וקול כלה / קול יללה /

וישב אב נכאב ונדאב / אלהי מרומים /

ישלם לו נחומים / ולשובב נפשים / זרע אנשים."

ארבעים שנה לאחר מכן כותב יעקב בן שלמה, רופא יהודי-צרפתי חיבור בשם "אבל רבתי" בו הוא מתאר את רגעיה האחרונים של בתו אסתר, שמתה בהתפרצות משנית של המגיפה הגדולה ב-1383, שבועות בודדים אחרי שאחיה ישראל ושרה מתו אף הם. החיים באים להיפרד מאסתר השוכבת על ערש דווי. אסתר מבקשת מספר בקשות: היא מבקשת לתרום את כספה לצדקה ואת בגדיה לנזקקים, היא מבקשת שדודה, הכהן, ייצא מן החדר לפני שתמות שכן אסור לו להיות במחיצת המת, ושבעלה לא ייגע בה מכיוון שהיא בתקופת הנידה. עוד היא מבקשת שכאשר לבעלה תיוולד בת היא תיקרא על שמה, ושאחותה לא תתפוס את מקומה ותתחתן עימו. יעקב בן שלמה מספיד את ילדיו המתים ומתגאה בכך שגם ברגעיה האחרונים של אסתר הקפידה קלה כבחמורה. שלא נדע. הרבה בריאות לכולנו.

 

The post מרעילים בארות בלי נייר טואלט: יהודים במגיפה השחורה appeared first on בית התפוצות.

]]>
כבוד ואומץ במוגדור: האישה שייסדה את בית הספר הראשון לבנות בצפון אפריקה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9b%d7%91%d7%95%d7%93-%d7%95%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a5-%d7%91%d7%9e%d7%95%d7%92%d7%93%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%93%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%91%d7%99%d7%aa/ Thu, 05 Mar 2020 13:49:25 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47439 "החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" היה שמו של ארגון מיסיונרי פרוטסטנטי שהוקם בשנת 1809 בלונדון, במטרה לשכנע יהודים להתנצר. המיסיון, שפעל ב-52 מדינות, נחשב למכונת תעמולה משומנת, מאורגנת וחסרת עכבות. בשיאו הפעיל מאות מיסיונרים, שמחציתם לערך היו יהודים מומרים. כסף היה פקטור חשוב במרכזים לטיפולי המרת הדת של המיסיון הנוצרי. קברניטי המיסיון סימנו צעירים [...]

The post כבוד ואומץ במוגדור: האישה שייסדה את בית הספר הראשון לבנות בצפון אפריקה appeared first on בית התפוצות.

]]>
"החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים" היה שמו של ארגון מיסיונרי פרוטסטנטי שהוקם בשנת 1809 בלונדון, במטרה לשכנע יהודים להתנצר. המיסיון, שפעל ב-52 מדינות, נחשב למכונת תעמולה משומנת, מאורגנת וחסרת עכבות. בשיאו הפעיל מאות מיסיונרים, שמחציתם לערך היו יהודים מומרים.

כסף היה פקטור חשוב במרכזים לטיפולי המרת הדת של המיסיון הנוצרי. קברניטי המיסיון סימנו צעירים וצעירות יהודים מהשכבות העניות כטרף קל לשכנוע. הטקטיקה הייתה להתמקם בריכוזים יהודים מוכי עוני ברחבי העולם, להקים שם בתי ספר, ולפתות את בני הנוער להצטרף למיסיון באמצעות טובות הנאה חומריות. פעילות המיסיון זכתה לביקורת נוקבת על שימושה באמצעי פיתוי נלוזים אלו, שכונו בזלזול "ציד דגים באושים ברשתות של זהב". הסיפור שלנו מתחיל בשנת 1875, כשסוכני המיסיון הנוצרי הגיעו למוגדור שמרוקו, בעקבות שמועות שבעיר היושבת על גדות האוקיינוס האטלנטי מקובצים כמה וכמה "דגי באושים".

בית הספר לבנות בהנהלת סטלה קורקוס, מוגדור, מרוקו, סביבות 1885–1900. ארכיון משפחת קורקוס ,ירושלים. באדיבות סידני קורקוס

ואכן, מוגדור הייתה עיר נמל יהודית תוססת. סוחרים, בעלי מלאכה, ותלמידי חכמים הסתופפו בה יחדיו. העיר הוציאה מקרבה סוחרים גדולים כמו משפחת קבסה ומשפחת אלמליח, ענקי רוח כמו הרב חיים פינטו והרב אברהם בן עטר, ואמנים דוגמת הפסל והמשורר הנודע דוד אלקיים, שכונה "דה-וינצ'י של מוגדור". בשל ריבוי הסוחרים היהודים בעיר, פעילות הנמל בשבת הייתה משותקת. זקני העיר מספרים שאחרי תפילת שחרית בשבת, נהגו יהודי העיר לצאת מהרובע היהודי, המלאח, ולצעוד לכיוון הים, שם רחצו ובילו את שעות הצהריים.

בסוף המאה ה-19 מנתה הקהילה היהודית בעיר כ-12,000 איש ואישה, אחת מהן היא הגיבורה שלנו – סטלה קורקוס – אישה אמיצה ומעוררת השראה, שהקדישה את חייה לסכל את מזימתו של המיסיון הנוצרי.

סטלה קורקוס-דוראן נולדה מעבר לאוקיינוס, בברוקלין, ניו-יורק, בשנת 1858. אביה, אברהם דוראן, היה סוחר טבק עשיר שהיגר לאמריקה מאלג'יריה, ואימה, רבקה, בת למשפחת אצולה יהודית-בריטית, וקרובת משפחה של הנדיב משה מונטפיורי. סטלה חונכה במיטב מוסדות הלימוד, ומילדותה הייתה מוקפת משרתות ואומנות.

בשלב מסוים עברה עם משפחתה לאנגליה, ובסיום לימודיה התיכוניים החלה ללמוד הוראה. כשסיימה את לימודי ההוראה, ניהלה בית ספר פרטי בלונדון, ותקופה לאחר מכן נישאה באנגליה למשה (מוזס) קורקוס, סוחר מצליח ממוגדור ולאחר שנישאו, קבעו בני הזוג את ביתם בעיר.

סטלה קורקוס-דוראן, 1940 לערך

משפחת קורקוס הייתה אחת מעשר המשפחות המיוחסות, שהסולטן מוחמד בן עבדאללה הזמין למוגדור במהלך המאה ה-18 במטרה לפתח את חיי המסחר בעיר. משפחות אלו כונו "תוג'ר אלסולטאן", ובתרגום: סוחרי הסולטן. בניגוד לרוב יהודי העיר, שהתגוררו ברובע המלאח העני, סוחרי הסולטן התגוררו ברובע הקונסולים המבוסס, "הקסבה". בין יהודי המלאח ויהודי הקסבה שררו ניתוק וסגרגציה מוחלטת. תושבי הקסבה, בהם סוחרים עשירים כמו מוזס קורקוס, לא ראו את עצמם חלק מ"האספסוף" מהמלאח. כך למשל, הכניסה למועדון שהם הקימו בקסבה, נאסרה על יהודי המלאח.

אגדה אורבנית מספרת שיום אחד סטלה קורקוס טיילה ברובע המלאח, כשלפתע הגיעו לאזניה קולות של שירה מלאכית. כשהתקרבה למקור הקולות, היא גילתה שמדובר בנערות יהודיות, שנמצאות בעיצומו של שיעור ליטורגיה נוצרית, בבית ספר לבנות יהודיות של המיסיון הנוצרי.

ליבה של סטלה קפא והיא החליטה להגיב. לא תגובה אלימה או מתלהמת, אלא יותר בסגנון המקראי של "ועשית לו כאשר זמם". בתגובה לבית הספר של המיסיון, הקימה סטלה בית ספר מתחרה לבנות יהודיות, הראשון מסוגו בכל צפון אפריקה, ואחד שהפך עם הזמן לאחד האיכותיים והמצליחים בכל העולם היהודי. לא פחות.

אחת הדרכים לפייס בין ניצים היא למצוא אויב משותף, כידוע. וכך, בעידודה של סטלה, שילבו עניי המלאח ועשירי הקסבה כוחות מתוך מטרה להילחם במיסיון הנוצרי. סטלה גייסה כסף מהקהילה המקומית ומהארגון הפילנטרופי האנגלו-יהודי "ברית אחים" והחלה במלאכת הקמת בית הספר.

תלמידים יהודים ממרקש מבלים בקייטנה במוגדור, מרוקו, 1945 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, באדיבות ד"ר דוד כהן, בת ים)

בית הספר של סטלה קורקוס – שנקרא "כבוד ואומץ" ופנה בעיקר לנערות יהודיות עניות – נחשב למופת של חינוך והשכלה. סטלה התעקשה ששפת ההוראה בבי"ס תהיה על טהרת האנגלית, ושילבה במערכת גם שיעורים בצרפתית, עברית וערבית. חבר הכנסת לשעבר ז'ק אמיר ז"ל סיפר כי רק אחרי שנים רבות, כששמע על בית הספר של סטלה קורקוס, נפל לו האסימון מדוע אימו, בת מוגדור, נהגה לפנות אליו באנגלית מתובלת בערבית.

מפאת חוסר אמצעים שכן בית הספר בהתחלה בביתם רחב המידות של סטלה ומוזס ורק כשנמצא מספיק תקציב, הוא עבר למבנה קבוע במלאח. סטלה הנהיגה שיטת לימוד שנקראה "מצוינות מתקדמת" שהמריצה את התלמידות למחשבה עצמית וחייבה אותם להתנדב בקהילה. המקצועות שנלמדו בו היו היסטוריה, גיאוגרפיה, דקדוק, ספרות, השכלה כללית, אריתמטיקה, קריאה וכתיבה, תרגום, שירה, תפירה, לימודי פסנתר ודרמה.

מנהל אליאנס שביקר במוסד החינוכי הייחודי ציין שבית הספר של סטלה יכול להתמודד עם טובי בתי הספר של "כל ישראל חברים" במרוקו. אנשי חינוך אנגלים, שהגיעו במיוחד למוגדור כדי לחזות בקסם, ציינו כי המוסד שהקימה סטלה קורקוס עולה ברמתו על בתי ספר דומים באנגליה, ושרמת התלמידות בו אינה נופלת ואף עולה על אלו של תלמידות מקבילות להן. סטלה אף הגדילה לעשות כשהקימה בבית הספר חוג תיאטרון, שנחשב לתיאטרון היהודי הראשון בכל מרוקו. רפליקה של תוכניה נדירה של אחת ההפקות, משנת 1888, שנשתמרה כל השנים אצל נינה של סטלה, סידני, תהיה חלק מאגף נשים פורצות דרך בתצוגת הקבע החדשה של מוזיאון היהודי שתיפתח באוקטובר השנה.

תכניה לערב גאלה בבית הספר לבנות של סטלה קורקוס. מוגדור, מרוקו, סוף המאה ה 19 (אוסף המוזיאון, המקור ב Bibliothèque de l’Alliance israélite universelle, Paris)

כתוצאה מהצלחת בי"ס של סטלה קורקוס, המיסיון הנוצרי של מוגדור נאלץ לקפל את הזנב ולהסתלק מהמקום. בשנת 1907 נפטר מוזס קורקוס, שתמך וסייע לאשתו במפעל חייה, והוא בן 45 בלבד. סטלה נשארה עם ששה ילדים, אותם היא גידלה בגפה, כאשר היא ממשיכה לנהל בהצלחה הן את בית הספר, והן את עסקיו ונכסיו של בעלה. בית הספר של סטלה קורקוס, שבשיאו למדו בו 225 בנות, פעל מ-1885 עד אמצע שנות ה-1920, כשלושים שנים ברציפות. היא הלכה לעולמה ב-6 במרץ 1948, השבוע לפני 72 שנה.

לפני שנתיים החליטה עיריית מוגדור לקרוא רחוב בעיר ע"ש סטלה קורקוס, מחנכת יהודייה דגולה שהרבתה דעת בקרב בנות עמה. אולי הפוסט הזה לכבוד יום האישה הבינלאומי יהיה תחילת הדרך להנצחה הראויה לה גם בישראל.

The post כבוד ואומץ במוגדור: האישה שייסדה את בית הספר הראשון לבנות בצפון אפריקה appeared first on בית התפוצות.

]]>
כנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%aa-%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c-%d7%a9%d7%a8%d7%95%d7%9f-%d7%9c%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92%d7%95%d7%aa-%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%94%d7%9b%d7%a8/ Sun, 23 Feb 2020 13:54:20 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47262 ביום רביעי, 19.2.2020 שמחנו כבכל שנה לחבור עם "אריק – עמותת אריאל שרון למנהיגות" ולקיים אצלנו כנס בנושאי השעה. נושא הכנס השנה היה "זמן ההכרעה עם איראן?", והגיעו אליו כמאתיים וחמישים אורחים. בין הדוברים: עו"ד יורם ראב"ד, יו"ר "אריק – עמותת אריאל שרון למנהיגות"; אלוף (מיל.) יעקוב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי. כיום חוקר במכון ירושלים [...]

The post כנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום רביעי, 19.2.2020 שמחנו כבכל שנה לחבור עם "אריק – עמותת אריאל שרון למנהיגות" ולקיים אצלנו כנס בנושאי השעה. נושא הכנס השנה היה "זמן ההכרעה עם איראן?", והגיעו אליו כמאתיים וחמישים אורחים.

בין הדוברים: עו"ד יורם ראב"ד, יו"ר "אריק – עמותת אריאל שרון למנהיגות"; אלוף (מיל.) יעקוב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי. כיום חוקר במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון.

בפאנל ״בין אצפהאן לשייח׳ רדואן: על הקשר בין סיוע החוץ לתסיסה באיראן״ בהנחיית גב' מזל מועלם, פרשנית פוליטית אתר Al monitor השתתפו אלוף (מיל.) ניצן אלון, לשעבר ראש אגף מבצעים ופרויקטור למאבק באיום האיראני; ד"ר דניאל סובלמן, המחלקה ליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית; ד"ר תמר עילם גינדין, מומחית לאיראן מהמרכז האקדמי שלם ומרכז עזרי.

את הכנס סיימו בשיחה בין מזל מועלם לרב אלוף גדי אייזנקוט.

צילומים: אלון גרגו ועידו שרף

הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט עם מזל מועלם בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות - זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט עם מזל מועלם בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

פאנל בהשתתפות ד"ר תמר עילם גינדין בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות - זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

פאנל בהשתתפות ד"ר תמר עילם גינדין בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

עומרי שרון בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות - זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

עומרי שרון בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

מזל מועלם בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות - זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

מזל מועלם בכנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? בית התפוצות, 19 בפברואר 2020

The post כנס עמותת אריאל שרון למנהיגות – זמן ההכרעה עם איראן? appeared first on בית התפוצות.

]]>
השבוע לפני 235 שנה: האב המייסד של מדעי היהדות הגיע לעולם https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-235-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%91-%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%99%d7%a1%d7%93-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%93%d7%a2%d7%99-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%93/ Thu, 20 Feb 2020 13:12:15 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47181 אחת ההשפעות המרכזיות של תנועת החילון, שהתפשטה במרכז אירופה במפנה המאה ה-19, הייתה הופעתו של תחום דעת חדש, "היסטוריציזם". הופעת ההיסטוריציזם הייתה לא פחות ממהפכה קופרניקאית ביחס אל ההיסטוריה. באבחת קולמוסו של מייסד האסכולה, הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל, איבדו גופי הידע של העבר את מרכזיותם כמקור סמכות והפכו למושא מחקר, בדומה לגרמי השמיים וחלקיקי האטום. [...]

The post השבוע לפני 235 שנה: האב המייסד של מדעי היהדות הגיע לעולם appeared first on בית התפוצות.

]]>
אחת ההשפעות המרכזיות של תנועת החילון, שהתפשטה במרכז אירופה במפנה המאה ה-19, הייתה הופעתו של תחום דעת חדש, "היסטוריציזם".

הופעת ההיסטוריציזם הייתה לא פחות ממהפכה קופרניקאית ביחס אל ההיסטוריה. באבחת קולמוסו של מייסד האסכולה, הפילוסוף הגרמני פרידריך הגל, איבדו גופי הידע של העבר את מרכזיותם כמקור סמכות והפכו למושא מחקר, בדומה לגרמי השמיים וחלקיקי האטום. המסורת הוגלתה מהכנסייה למעבדת המחקר, תבונת הקדמונים הפכה לביבליוגרפיה, והרוח התעוררה יום אחד וגילתה שאזקו אותה ללא הסכמתה למושג חדש, ומעתה היא תופיע לנצח בתור "מדעי הרוח".

ההיסטוריוציזם קבע כי האדם הוא נגזרת של האומה אליה הוא משתייך: השפה, התרבות וסך כל התכונות הספציפיות המשותפות לחברי הקבוצה והמבדילות אותה מקבוצות אחרות. או כפי שחברי האסכולה כינו זאת – "רוח האומה".

ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק) 17 בפברואר 1785 – 31 ביולי 1840

עד מהרה נמצאה החוקיות – נשמת אפה של המתודה המדעית. ההיסטוריה של האומות, כך נקבע במסמרות, מצייתת לחוקיות אבולוציונית בת שלושה שלבים. השלב הראשון הוא הצמיחה והגידול, השלב השני הוא השגשוג והעוצמה, והשלב השלישי הוא הקמילה והניוון. החידוש הוא שרוח האומה אינה מחוסלת כמו גוף האומה, אלא מתמזגת לתוך מכלול המורשת התרבותית של ההיסטוריה העולמית. "חוק שימור הרוח" פעל כך שאימפריות עוצמתיות כמו יוון ורומא אמנם נעלמו מההיסטוריה, אבל התרומה הרוחנית שלהם – האסתטיקה, הגיאומטריה והמשפט המדיני – נשתמרו והפכו לנחלת המין האנושי כולו.

ומה עם היהודים? על פי ההיסטוריוציזם התרומה הגדולה של היהודים לעולם היה עקרון המונותיאיזם, שהתגלם בתורת משה שניתנה בהר סיני. אבל היהודים היו גאוותנים. הם אמנם הצהירו למרגלות ההר "נעשה ונשמע", אבל דה פקטו לא הפנימו את הרוח האלוהית, והיו זקוקים למקלות בדמות חוקי התורה הנוקשים, ולגזרים בצורת פולחני הקורבן בבית המקדש. מי שבישר את המעבר מ-"ישראל שבבשר" ל-"ישראל שברוח" היה ישו, שבמחטף הרעיוני הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית חילץ את הרוח המונותיאיסטית מהגבולות הלאומיים היהודים, לטובת נחלת המין האנושי. מרגע זה, כך על פי הגל, הסתיים תפקידם ההיסטורי של היהודים.

בדומה לגאונים רבים שהתאהבו בתיאוריות שלהם והתעלמו מחריגות, כנראה שגם הגל לא התרגש מהברבור השחור, הלא הוא הגורל היהודי עצמו. כי אם אנחנו נצמדים לתיאוריה, אז בדומה ליוונים והרומאים, גם העם היהודי היה אמור להיעלם עם מילוי משימתו ההיסטורית. והנה, לא רק שעם ישראל לא נעלם מתולדות האנושות לאחר הופעת הנצרות. נהפוך הוא, למרות שנהרסה מדינתו, נשרף היכלו והוא עצמו נעקר מארצו, המשיכו היהודים להתקיים עוד אלפי שנים.

כאן נכנס לתמונה אישיות מיוחדת במינה, ואחד מהאבות המייסדים של תנועת ההשכלה היהודית – ר' נחמן קרוכמל, הידוע בכינויו רנ"ק.

רנ"ק, שנולד בעיר ברודי שבגליציה בשנת 1785, השבוע לפני 235 שנה, נחשב בעיני רבים לפילוסוף היהודי השיטתי המסכם והמשפיע ביותר של ההשכלה. האפקט של הגותו על המחשבה היה לא פחות מרדיקלי, ובלי הגזמה אפשר להצהיר כי הוא האב המייסד של תחום "מדעי היהדות" ומחשבת ישראל בעת החדשה.

צעירים על יד המצבה של רנ"ק, טארנופול, גליציה, פולין, 1924 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר במוזיאון העם היהודי, באדיבות חנה אופיר, ישראל)

"מן הפירורים שנפלו מתחת שולחנו של רנ"ק" אמר עליו ריב"ל, בן תקופתו "יצאו לאור כמה ספרים של חכמים בימיו, שהיו מלקטים ומקבצים אותם". רנ"ק הניח את התשתית המחשבתית להופעת תנועת "חכמת ישראל" בגרמניה, ולתחום ביקורת המקרא. רשימת ענקי הרוח שהושפעו מהגותו כוללת אישים כמו אברהם גייגר, מייסד התנועה הרפורמית, צבי גרץ, מחבר המפעל המונומנטלי "דברי ימי ישראל", אחד העם, לילינבלום ואפילו הרב קוק.

תרומתו של רנ"ק למחשבה היהודית מתעצמת לנוכח העובדה שהוא הוציא לאור חיבור אחד בלבד – "מורה נבוכי הזמן". אבל איזו יצירה אדירה זו הייתה. השם, מורה נבוכי הזמן, לא נבחר שרירותית.

רנ"ק ביקש לעשות לדורו את מה שעשה הרמב"ם לדורותיו, ותעוזתו הקנתה לפילוסופיה שלו מעמד מקביל לזה של הרמב"ם. בדומה למורה נבוכים של הרמב"ם, שביקש ליישב את המחשבה היהודית עם הפילוסופיה האריסטוטלית ששלטה בכיפה בתקופתו, כך רנ"ק הציג בחיבורו בפעם הראשונה חיבור היסטורי-פילוסופי שיטתי, שהתכתב עם הפילוסופיה מבית מדרשו של הגל וההיסטוריציזם.

לא זו אף זו. במורה נבוכי הזמן רנ"ק הפך את הקערה על פיה והשתמש בעקרונות ההיסטוריציזם כדי להחריג את עם ישראל מהתיאוריה.

כיצד הוא עשה זאת? רנ"ק טען שההיסטוריה של העם היהודי יוצאת מן הכלל. מדוע? כי בניגוד לתרומותיהם של העמים ההיסטוריים האחרים כמו היוונים והרומאים, שהיו קשורות לעולם התופעות החיצוניות (אסתטיקה, אדריכלות, ממשל ומשפט) התרומה היהודית – המונותיאיזם – נוגעת לעצם ההתמודדות עם "הרוח הפנימית המוחלטת המפעמת בהיסטוריה", כפי שכתב פרופסור שלמה אבינרי ברשימה על רנ"ק. "רוח האומה" הישראלית הינה ייחודית מאחר והיא נוגעת במוחלט ולכן נצחית. זו הסיבה שההיסטוריה של העם היהודי איננה מצייתת לתהליכי הבלייה והכליה של ההיסטוריציזם.

רנ"ק הוסיף וטען כי החוקיות ההגליאנית ההיסטורית הקשוחה של "צמיחה – שגשוג – ניוון" מתיישבת גם עם הסיפור של העם היהודי, אלא שבגלל תכונתה הייחודית, ההיסטוריה היהודית אינה קווית, אלא מחזורית. בכל פעם שמסתיים מחזור של "צמיחה – שגשוג – ניוון" היהודים מתרוממים כמו עוף החול לקראת מחזור חדש. רנ"ק משרטט שלושה מחזורים שהתרחשו במהלך ההיסטוריה היהודית. הראשון התחיל בימי אברהם אבינו ונמשך עד חורבן בית ראשון. השני החל בשיבת ציון אחרי הצהרת כורש ונמשך עד מרד בר כוכבא, ואילו המחזור השלישי, ראשיתו בחתימת המשנה במאה ה-3 לספירה ואחריתו בפרעות חמלינצקי בשנת 1648. רנ"ק סבר כי בתקופתו (ראשית המאה ה-19) העם היהודי החל את המחזור הרביעי, שנפתח בעידן האמנציפציה וההשכלה.

אם נצמדים לתיאוריה של רנ"ק, אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של תקופת השגשוג בשילוש הקדוש "צמיחה-שגשוג-ניוון". החדשות הרעות הן שהשלב הבא הוא ניוון וקמילה. החדשות הטובות הן שכפי שלימדנו רנ"ק, כל סיום של מחזור ישן הוא התחלה של מחזור חדש.

"מורה נבוכי הזמן", הוצאה שנייה, לאמברג, גרמניה 1863

The post השבוע לפני 235 שנה: האב המייסד של מדעי היהדות הגיע לעולם appeared first on בית התפוצות.

]]>
אירוע ועידת הנשיאים בבית התפוצות https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2-%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%93%d7%aa-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%90%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/ Thu, 20 Feb 2020 07:46:13 +0000 https://www.bh.org.il/?p=47142 השבוע (18.2) שמחנו לארח במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות את 120 חברות וחברי ועידת הנשיאים, ראשי האירגונים היהודיים, שמבקרים בישראל. הביקור במוזיאון כלל ארוחת ערב וראיון שקיים צביקה קליין עם יו"ר הדירקטוריון של בית התפוצות ונשיאת קרן נדב, גב' אירינה נבזלין. בראיון שוחחו על ספרה של אירינה נבזלין, "השפעת הזהות" שיצא לאור לאחרונה, ועל הקמת [...]

The post אירוע ועידת הנשיאים בבית התפוצות appeared first on בית התפוצות.

]]>
השבוע (18.2) שמחנו לארח במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות את 120 חברות וחברי ועידת הנשיאים, ראשי האירגונים היהודיים, שמבקרים בישראל.

הביקור במוזיאון כלל ארוחת ערב וראיון שקיים צביקה קליין עם יו"ר הדירקטוריון של בית התפוצות ונשיאת קרן נדב, גב' אירינה נבזלין.

בראיון שוחחו על ספרה של אירינה נבזלין, "השפעת הזהות" שיצא לאור לאחרונה, ועל הקמת מוזיאון העם היהודי, שייפתח לקהל באוקטובר 2020.

לקינוח ערכו האורחים סיור מרגש ומצחיק בתערוכה "ויהי צחוק – הומור יהודי מסביב לעולם".

בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

אירינה נבזלין, צביקה קליין, בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

אירינה נבזלין וצביקה קליין, בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

סעודה, בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

אירינה נבזלין, בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

אירינה נבזלין, בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי בית התפוצות, 19 בפברואר 2020, אירוח ועידת הנשיאים, צילום: אביב חופי

אירינה נבזלין, מלקולם הונליין, ועידת הנשיאים בבית התפוצות, פברואר 2020, צלם: אביב חופי

אירינה נבזלין, צביקה קליין,

דיוויד הלפרן, המועצה למנהיגות לאומית, ועידת הנשיאים בבית התפוצות, פברואר 2020, צלם: אביב חופי

 

צילומים: אביב חופי

The post אירוע ועידת הנשיאים בבית התפוצות appeared first on בית התפוצות.

]]>
סרט ערבי: האחים היהודים שהביאו לעולם את מיקי מאוס המצרי https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a1%d7%a8%d7%98-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%94%d7%91%d7%99%d7%90%d7%95-%d7%9c%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-%d7%90%d7%aa/ Thu, 06 Feb 2020 13:28:26 +0000 https://www.bh.org.il/?p=46728 היום זה מרגיש ונשמע כמו פרהיסטוריה דמיונית, אבל היו ימים, הרבה לפני הולדת נטפליקס והטלוויזיה הרב-ערוצית, שחיכינו שבוע שלם, כל שבוע, כדי לצפות בסרט. הסצנה חזרה על עצמה כל יום שישי אחר הצהריים, לאורך כמעט שלושה עשורים – מ-1968, שנת השקתה של הטלוויזיה הישראלית, ועד אמצע שנות התשעים. ממטולה עד אילת התכנס עם ישראל סביב [...]

The post סרט ערבי: האחים היהודים שהביאו לעולם את מיקי מאוס המצרי appeared first on בית התפוצות.

]]>
היום זה מרגיש ונשמע כמו פרהיסטוריה דמיונית, אבל היו ימים, הרבה לפני הולדת נטפליקס והטלוויזיה הרב-ערוצית, שחיכינו שבוע שלם, כל שבוע, כדי לצפות בסרט. הסצנה חזרה על עצמה כל יום שישי אחר הצהריים, לאורך כמעט שלושה עשורים – מ-1968, שנת השקתה של הטלוויזיה הישראלית, ועד אמצע שנות התשעים.

ממטולה עד אילת התכנס עם ישראל סביב מדורת השבט: "סרט ערבי", מושג ישראלי-עממי כולל לסרטי קולנוע שהגיעו ברובם המכריע ממצרים לטלוויזיה הישראלית הצעירה והחד-ערוצית. דרמות קורעות לב, אהבות טרגיות, פרידות סוחטות דמעות ולעתים קומדיות פרועות בגבולות הז'אנר – כל אלה היו מצרך בסיסי במתכון התרבות הישראלי, כזה שגרם למאות אלפים לוותר על השנ"צ הקדוש של יום שישי לטובת פיסת תרבות שבועית שמקורה אצל אויבי המדינה שסביבה. מזרח תיכון ישן-חדש.

ומאז, בעיניים של מרבית הישראלים, כשמדברים על קולנוע או טלוויזיה מצרית, מיד מופיע הרפלקס הנוסטלגי של הסרט הערבי של יום שישי בצהריים. אך מעטים מדי יודעים כי אותה תעשייה ענפה כל כך חייבת לא מעט למשפחה יהודית אחת שהגיעה למצרים בשנת 1914, והובילה למהפכה על המסך הערבי.

מישמיש אפנדי. גיבור מצרי נולד

סיפורה של משפחת פרנקל הוא ראשית כל סיפור של נדודים והגירה, שאפיינו את המצב היהודי במרבית המאה ה-20. בתוך 50 שנה הספיקה המשפחה היצירתית הזו לדלג בין חמש תחנות: העיר רצ'יטסה ברוסיה – יפו –  אלכסנדריה – קהיר – פריז.

הכל התחיל בשנת 1905 כשעזבו בצלאל וגנשה פרנקל את האימפריה הרוסית בעקבות הפרעות ביהודים באזור. הם עלו לארץ-ישראל, התיישבו ביפו ופתחו שם בית דפוס. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה החלו השלטונות העות'מאנים לגלות חשדנות כלפי יוצאי האימפריה הרוסית, ויהודים רבים ממוצא רוסי הואשמו כי הם סוכנים של האויב. בסיוע יהדות אמריקה עלו בני משפחת פרנקל, יחד עם עוד כ-10,000 יהודים על אוניות שלקחו אותם מיפו לאלכסנדריה שבמצרים.

בצלאל, שהתפרנס כצלם עוד ברוסיה, הדביק את ילדיו בחיידק הקולנוע, ובכל הזדמנות בני המשפחה נהגו להסריט את עצמם. אם להשתמש במונח קולנועי, האירוע המחולל בתולדות משפחת פרנקל התרחש בסוף שנות ה־20 של המאה הקודמת, כשהסרט "מיקי מאוס" של וולט דיסני יצא לאקרנים. האגדה המשפחתית מספרת כי ההחלטה להביא את בשורת האנימציה לעולם הערבי גמלה בליבם בזמן שצפו בדמות האייקונית של מיקי. כדי להגשים את חלומם נדדה המשפחה שוב, הפעם לקהיר, שם התרכזה תעשיית הקולנוע, כמו גם אולמות ההקרנה הגדולים.

משפחת פרנקל. מימין הרשל, משמאל למעלה דוד, משמאל למטה שלמה. מתוך הסרט "בוכרה פי (א)למישמיש"

שלושה בנים היו לבצלאל וגנשה פרנקל: דוד, הצייר והגאון האסקפיסט, הרשל, האיש עם הרגליים על הקרקע ואחראי השיווק וההפצה, ושלמה, בעל הכישרון הטכני והיכולת הפנומנלית לייצר כמעט מכל דבר מסרטה או מצלמה.

"שלושת האחים היו אובססיביים לקולנוע ופרפקציוניסטים עד טירוף", מספר יצחק רוזנבלום, אחיינם של האחים פרנקל, בסרט הדוקומנטרי "בוכרה פי (א)למישמיש" של הבמאית טל מיכאל על אודות האחים. "הם פשוט לימדו את עצמם לעשות אנימציה וקולנוע ובמשך שמונה חודשי עבודה הפיקו את הסרט המצויר הראשון בתולדות העולם הערבי. דוד צייר אלפי ציורים, ושלמה המציא מכשיר מיוחד, שאפשר להקרין את הסרט בפני הלקוח ללא אולם הקרנה". המכשיר, שהיה מעין טלוויזיה שהקדימה את זמנה, הורכב מקופסה שלתוכה הוכנס סרט הצלולואיד, ומנורה הקרינה את התמונות על מסך קטן. בתוך המכשיר הותקן רמקול נייד שהשמיע את הפסקול.

כשהאחים הגיעו עם הסרט למפיק מצרי ידוע, הוא אמר להם: "בוכרא פי (א)למישמיש" (מחר בעונת המשמש), כלומר, שכחו מזה, הדבר הזה לעולם לא יקרה. מאחר וייאוש לא היה אחד מתכונות האופי של הפרנקלים, הם המשיכו הלאה, וכמחווה למפיק המצרי קראו לסרט "מאפיש פאידה" ובתרגום לעברית – אין בזה תועלת. הגיבור המאויר של הסרט זכה גם הוא לשאת שם עם קריצה צינית לאותו מפיק ספקן וקיבל את השם "מישמיש אפנדי" – מעין גרסת מיקי מאוס מצרית, חבוש בתרבוש, גמלוני ומוחצן, שנקלע לסיטואציות ביזאריות, ונחלץ מהן בזכות הומור גופני וטונות של חן.

מכשיר ההקרנה הפלאי שהמציא שלמה פרנקל. מתוך הסרט "בוכרה פי (א)למישמיש"

הסרט, בן שמונה וחצי דקות, הוצג על האקרנים בשנת 1936 בקהיר ובאלכסנדריה והוקרן במשך ארבעה שבועות ברציפות. הקהל נהר לאולמות הקולנוע וההתלהבות הייתה מקיר לקיר. עד מהרה החלו העבודות לזרום לדירה הקטנטנה של המשפחה בקהיר, ששימשה במקביל בית מגורים, בית הפקה ואולם הקרנה, עם אינספור גלגלי צילום, מכשירי הקלטה, מצלמות ומסרטות פזורות בכל עבר. "הסטודיו של האחים היה בתוך הבית", תיאר רוזנבלום, "שם הם ציירו, צבעו, צילמו, ופיתחו את הפילם. לא הייתה פינה אחת בבית שלא נוצלה למטרה הזו".

מישמיש אפנדי הפך לדמות לאומית מצרית. חברות מסחריות הזמינו מהאחים פרסומות בכיכובו, המשטר המצרי השתמש בדמותו לצורכי תעמולה, משרד החקלאות רכש סרט שבו מישמיש לימד איכרים איך להתמודד עם מגפת טפילים שפגעה בגידולי הכותנה, וסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה משרד ההגנה הזמין סרט שבו קרא מישמיש לעם המצרי להירתם לחיזוק הצבא. פועלם של האחים פרנקל אף זיכה אותם במדליה רשמית מטעם המדינה.

בנקודת זמן זו נדמה היה שחלומם של האחים המוכשרים התגשם והקריירה שלהם עולה על המסלול הנכון, אבל אז הוקמה מדינת ישראל וטרפה את הקלפים. ההכרזה על הקמת המדינה הייתה גם ההכרזה על חיסול הקריירה של האחים במצרים. ברחובות קהיר השתוללה אלימות, עסקיהם של האזרחים היהודים הולאמו, והם פוטרו ממשרדי ממשלה, בנקים, מפעלים ומוסדות החינוך. על פי הערכות, בשנת 1948 חיו במצרים בין 70 ל־80 אלף יהודים. רובם, כמו משפחת פרנקל, אולצו לעזוב ולהשאיר הכול מאחור.

כרזה ומסך הפתיחה של "מאפיש פאידה", הסרט הראשון שיצא תחת ידי האחים פרנקל והפך במהרה ללהיט

האחים פרנקל הפליגו לצרפת והתכוונו לעלות משם לארץ ישראל, אבל שליח הסוכנות בנמל מרסיי חשב אחרת, ומפאת צפיפות אסר עליהם להעמיס על האנייה את הארגזים עם החומרים, הסרטים ומכשירי הצילום. האחים סירבו לעלות לסיפון ללא מפעל חייהם, נשארו בצרפת והשתקעו בפריז, שם ניסו האחים פרנקל לשחזר את פועלם האמנותי, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הם זנחו את יצירתם הקולנועית ופנו לתחומים אחרים.

דידייה פרנקל, בנו של שלמה ואחיין של דוד והרשל, סיפר שעם פטירתו של אחד מדודיו, אביו ביקש ממנו להיפטר מכל הציוד והחומרים המקוריים שנשמרו במרתף בית המשפחה בפרברי פריז, אבל דידייה לא היה מסוגל למלא את מבוקשו. כשגילה כעבור שנים שמדובר בסרטים מצוירים עתיקים ונדירים, הם הועברו לארכיון הסרטים הלאומי של צרפת לשיקום  ושימור. כך שרד והונצח האוצר ההיסטורי, מפעל חייהם של האחים פרנקל.

ה-8 לפברואר 1936, השבוע לפני 84 שנה, נחשב לנקודות ציון היסטורית בתולדות הקולנוע הערבי. זה היה היום בו הוקרן באולם "קוסמוגרף" שבקהיר סרט האנימציה הראשון על אדמת אפריקה, מאת האחים האלמונים לבית פרנקל. זה הזמן לעשות להם קצת כבוד.

The post סרט ערבי: האחים היהודים שהביאו לעולם את מיקי מאוס המצרי appeared first on בית התפוצות.

]]>
הכנס השנתי למאבק באנטישמיות https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%94%d7%9b%d7%a0%d7%a1-%d7%94%d7%a9%d7%a0%d7%aa%d7%99-%d7%9c%d7%9e%d7%90%d7%91%d7%a7-%d7%91%d7%90%d7%a0%d7%98%d7%99%d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%95%d7%aa/ Wed, 29 Jan 2020 09:25:16 +0000 https://www.bh.org.il/?p=46621 ביום ראשון 26.1.20 התקיים בבית התפוצות הכנס השנתי למאבק באנטישמיות, שארגנה ההסתדרות הציונית כחלק מאירועי יום השואה הבין-לאומי. בכנס, שהנחה בני טייטלבאום, השתתפו בין היתר שרת התפוצות, הגב' ציפי חוטובלי; יו"ר דרקטוריון מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות ונשיאת קרן נדב, הגב' אירינה נבזלין; יו"ר ההסתדרות הציונית, מר אברהם דובדבני; וסגן ומ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, [...]

The post הכנס השנתי למאבק באנטישמיות appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום ראשון 26.1.20 התקיים בבית התפוצות הכנס השנתי למאבק באנטישמיות, שארגנה ההסתדרות הציונית כחלק מאירועי יום השואה הבין-לאומי.

בכנס, שהנחה בני טייטלבאום, השתתפו בין היתר שרת התפוצות, הגב' ציפי חוטובלי; יו"ר דרקטוריון מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות ונשיאת קרן נדב, הגב' אירינה נבזלין; יו"ר ההסתדרות הציונית, מר אברהם דובדבני; וסגן ומ"מ יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, מר יעקב חגואל.

את ההרצאה המרכזית בנושא האנטישמיות נשא הסופר והעיתונאי טוביה טננבום ואחריה התקיים רב שיח בהשתתפות תא"ל סימה ואקנין גיל, שכיהנה כצנזורית הצבאית הראשית וכמנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים והסברה; הח"כ לשעבר דב ליפמן, המשמש כמנהל בארגון ההסברה "דיווח נאמן"; ואלי נחום, חוקר אנטישמיות במשרד ראש הממשלה.

 

הכנס השנתי למאבק באנטישמיות, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, ינואר 2020 הכנס השנתי למאבק באנטישמיות, מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, ינואר 2020

The post הכנס השנתי למאבק באנטישמיות appeared first on בית התפוצות.

]]>
עמוק באדמה: פיאט 500 קטנה וחסד אנושי גדול בזמן השואה באיטליה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a2%d7%9e%d7%95%d7%a7-%d7%91%d7%90%d7%93%d7%9e%d7%94-%d7%a4%d7%99%d7%90%d7%98-500-%d7%a7%d7%98%d7%a0%d7%94-%d7%95%d7%97%d7%a1%d7%93-%d7%90%d7%a0%d7%95%d7%a9%d7%99-%d7%92%d7%93%d7%95%d7%9c-%d7%91/ Thu, 23 Jan 2020 14:29:36 +0000 https://www.bh.org.il/?p=46522 לפני כשנה, בטקס שנערך בעיר ההיסטורית קזאלה מונפראטו שבמחוז פיימונטה, השיקה קלאודיה דה בנדטי את ספרה, פרי מחקר מרתק על תולדות משפחתה, ממשפחות האצולה המפורסמות באיטליה. בזמן שנשאה נאום מרגש בפני הקהל במקום, היא עדיין לא ידעה שההתרגשות האמיתית עוד לפניה. זה קרה בסיום הערב, כשאישה בשנות ה-60 לחייה, ניגשה אליה והציגה את עצמה. "שמי [...]

The post עמוק באדמה: פיאט 500 קטנה וחסד אנושי גדול בזמן השואה באיטליה appeared first on בית התפוצות.

]]>
לפני כשנה, בטקס שנערך בעיר ההיסטורית קזאלה מונפראטו שבמחוז פיימונטה, השיקה קלאודיה דה בנדטי את ספרה, פרי מחקר מרתק על תולדות משפחתה, ממשפחות האצולה המפורסמות באיטליה.

בזמן שנשאה נאום מרגש בפני הקהל במקום, היא עדיין לא ידעה שההתרגשות האמיתית עוד לפניה. זה קרה בסיום הערב, כשאישה בשנות ה-60 לחייה, ניגשה אליה והציגה את עצמה. "שמי סנדרה, ואני קרויה על שם דודתך", הפתיעה האישה את קלאודיה, ואז הלמה בה באמת: "אני הבת של פייטרו בּו".

אחרי שקלאודיה הצליחה להרים את הלסת חזרה מהרצפה, יצאו השתיים לאחת המסעדות הסמוכות לבית הכנסת הגדול בעיר, הנחשב לאחד היפים באירופה. עד מהרה נסובה השיחה על הפיאט 500 הישנה, מדגם טופולינו 37, שחיברה לנצח בין משפחת דה בנדטי למשפחת בּו.

משפחת דה בנדטי היא אחת המשפחות המפורסמות באיטליה. באילן היוחסין המסועף של המשפחה, ששורשיו מגיעים עד גירוש ספרד, תוכלו למצוא, בין השאר, את אדגרדו מורטרה, הילד היהודי, שחטיפתו בידי הכנסייה הקתולית בשנת 1858, הסעירה את העולם והובילה להקמת רשת בתי ספר "אליאנס". ענף נוסף באילן היוחסין המשפחתי מתייחס למשפחה ידועה נוספת – דונאטי, מהעיר מודנה. משפחה דונאטי הוציאה מקרבה בנקאים, משפטנים, דיפלומטים ותעשיינים גדולים. כך למשל אחיה של סבתא-רבתא של קלאודיה היה אנג'לו דונאטי, פילנתרופ מיליונר ודיפלומט יהודי-איטלקי שהציל אלפי יהודים צרפתים בזמן השואה, בעיקר בזכות קשריו בחלונות הגבוהים של איטליה הפשיסטית כשגריר סן מרינו. קלאודיה היא אשת עסקים, אוצרת, כותבת, פילנתרופית, חברה בוועד המנהל של מכבי העולמי וחברת חבר הנאמנים הבינלאומי של בית התפוצות.

 

הגלויה האחרונה ששלחה סבתה של קלאודיה, קרלה מורטרה דה בנדטי, לאחותה - לידיה מורטרה גירון - שהיגרה לניו יורק כבר ב-1939, בה היא מבשרת לה על החלטת המשפחה לברוח ולהתחבא בסטבאני. 5 באפריל 1941

הגלויה האחרונה ששלחה סבתה של קלאודיה, קרלה מורטרה דה בנדטי, לאחותה – לידיה מורטרה גירון – שהיגרה לניו יורק כבר ב-1939, בה היא מבשרת לה על החלטת המשפחה לברוח ולהתחבא בסטבאני. 5 באפריל 1941

הסיפור שלנו מתרחש גם הוא בזמן מלחמת העולם השנייה, במחוז פיימונטה היפהפה שבצפון איטליה. למלחמות כידוע חוקים משלהם. כך למרבה האירוניה, בשנים הראשונות של המלחמה דווקא יהודים שהחזיקו באזרחות מטעם איטליה הפשיסטית, היו גם אלו שהחזיקו בכרטיס לחיים וגורלה של משפחתה דה בנדטי שהתגוררה בטורינו, לא היה יוצא מן הכלל.

את שגשוגה הכלכלי של המשפחה שהגיע מעסקי הבנקאות, התעשייה והפיננסים, היא חייבת למלך האיטלקי קרלו אלברטו, שבשנת 1848 העניק ליהודים שוויון זכויות מלא, שסיים מאות שנים של אפליה ודיכוי. עד אותה שנה מבורכת נאסר על יהודי טורינו לרכוש מבנים, להצטרף לצבא, ולצאת מהשכונה בימי תהלוכות דתיות נוצריות. במשך תקופה ארוכה הם חויבו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם ולא יכלו להתקבל לבתי הספר של המדינה, כולל אוניברסיטאות.

המולה אנטונליאנה באמצע המאה ה-19, לפני מיקום הצריח בראשו

המולה אנטונליאנה באמצע המאה ה-19, לפני מיקום הצריח בראשו

כאות הוקרה לשוויון הזכויות שהוענק להם ומתוך רצון לתרום ליופייה של עירם, יזמו יהודי טורינו, בתוכם גם בני משפחת דה בנדטי, את הקמת המולֶה אנטונליאנה, בית כנסת מפואר שתוכנן להכיל כ-1,500 מתפללים, במרכז טורינו. המבנה בעל השפיץ המפורסם, נחשב כיום לסמלה הבלתי מעורער של טורינו, אבל תהליך בנייתו ארך 40 שנה בגלל בעיות בנייה, שנבעו מהיחס הלא פרופורציונלי בין בסיסו הצר למשקל הכולל של הבניין ולגובהו. ליהודי טורינו היו יחסי אהבה-שנאה עם הבניין כי הוא הזכיר להם אותם – בדומה לו גם הצלחתם המטאורית נשענה על בסיס לאומי צר. בסופו של דבר, ואולי מחשש לעין הרע, הם החליטו להיפטר מהבניין והעבירו אותו לרשות העירייה בשנת 1877.

חלפה חצי מאה והתחוור שחששותיהם אומתו. הפלת המשטר הפשיסטי באיטליה ב-25 ביולי 1943 וכניעת איטליה בפני בעלות הברית בספטמבר של אותה שנה, הביאו לפלישת גרמניה הנאצית לארץ המגף. איטליה חולקה לשניים. אזור הצפון נכבש בידי הגרמנים, בעוד בעלות הברית החזיקו ביתר שטחי המדינה. לרוע מזלם של יהודי טורינו בכלל, ובני משפחת דה בנדטי בפרט, הם חיו באזור הפחות אטרקטיבי.

קאמילו, אביה של קלאודיה (בן 17) עם אחותו, סנדרה (בת 13) בנשף הראשון אליו יצאו אחרי שחזרו לטורינו

קאמילו, אביה של קלאודיה (בן 17) עם אחותו, סנדרה (בת 13) בנשף הראשון אליו יצאו אחרי שחזרו לטורינו

"הייתי ילדה כשסבתי קרלה סיפרה לי בפעם הראשונה על קורות המשפחה בזמן השואה", מספרת קלאודיה על התקופה שאחרי כיבוש צפון איטליה בידי הנאצים, "השמועות על הטרנספורטים שמגיעים ליעד לא נודע ולא חוזרים הגיעו לאזניו של סבא שלי, ג'וליו דה בנדטי. סבא וסבתא לא חשבו פעמיים, הם ארזו את הדברים במהירות ולקחו איתם את אבא שלי, קמיליו, את אחותו סנדרה, ואת הסבא והסבתא הגדולים, ועזבו את טורינו לכפר קטן בשם סטבאני".

במהלך השהות בכפר התיידדו בני משפחת דה בנדטי עם משפחת חקלאים איטלקית ענייה שהתגוררה בשכנות – משפחת בּו. כשהתותחים רועמים, פערי המעמדות נמחקים, במיוחד בקרב ילדים. "אי אפשר היה להפריד בניהם", מתארת קלאודיה, "הם הפכו לדבוקה אחת. אבי קמיליו, אחותו סנדרה והילדים של משפחת בּו: הבנים פייטרו, רנצו ואוטביו והבת קורינה".

פיאט 500 טופולינו משנת 1937

פיאט 500 טופולינו משנת 1937

חודשים ספורים לאחר כיבוש צפון איטליה, גם השהות בבית הכפר המשפחתי הפכה למסוכנת. סבא ג'וליו הבין שחייבים להמשיך הלאה ובהחלטה של המשפחה כולה, תכננו לחצות את הגבול לשוויץ ולמצוא שם מקלט. סבא וסבתא התלבטו מה לעשות עם כל הכסף, היהלומים, התכשיטים היקרים, וחפצי האמנות הרבים שהחזיקה משפחת דה בנדטי.

מי שהבריקו עם רעיון היו הילדים, שהציעו לחפור בור עמוק באדמה ולטמון בו את הפיאט 500 הקטנה מדגם טופולינו 37, שסבא ג'וליו הביא מטורינו, לא לפני שיאפסנו בה את כל החפצים יקרי הערך. הילדים חפרו בור בחצר משפחת בּו, וכשהרגישו שהוא עמוק מספיק, דרדרו את הרכב פנימה. כשסיימו, כיסו את הבור באדמה. ולא נודע כי באה הפיאט אל קרבו.

קלאודיה דה בנדטי לצד שלט זכרון לאנג'לו דונאטי המוטבע על חזית הבית בו התגורר בשנים 1940-1943, ניס, צרפת

קלאודיה דה בנדטי לצד שלט זכרון לאנג'לו דונאטי המוטבע על חזית הבית בו התגורר בשנים 1940-1943, ניס, צרפת

שנתיים לאחר מכן, ב-13 ביולי 1945, המלחמה הסתיימה ומשפחת דה בנדטי חזרה לסטבאני. המפגש עם משפחת בּו היה מרגש עד דמעות. רנצו וקורינה חפרו את הקבר בחצר ביתם ואט-אט התגלתה אותה פיאט 500 ישנה, ובתוכה כל החפצים יקרי הערך שנותרו כפי שהיו.

כעשרה מטרים מסלון ביתם היה טמון אוצר שיכול היה לשנות את חייהם לנצח. הידיעות על השמדת יהודי אירופה העניקו להם אולי צידוק סביר לחפור באדמה ולחגוג את מזלם הטוב. אבל במקום זאת בני משפחת בּו שמרו על האוצר מכל משמר עד שובם של שכניהם.

הסיפור של משפחת דה בנדטי ומשפחת בּו הוא אחד מיני רבים. ביום השואה הבינלאומי חשוב שנזכור את רבבות הלא-יהודים שסייעו, ולא פעם סיכנו את חייהם, למען הצלת יהודים. בגופם ובנפשם הם קיימו את הצו היהודי העתיק: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

The post עמוק באדמה: פיאט 500 קטנה וחסד אנושי גדול בזמן השואה באיטליה appeared first on בית התפוצות.

]]>