בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Thu, 21 Feb 2019 14:55:11 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=4.9.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 נורמלי יחסית: האיש שגנב את המוח של איינשטיין ושמר אותו 40 שנה בצנצנת https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a0%d7%95%d7%a8%d7%9e%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%97%d7%a1%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%a9%d7%9e%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%95%d7%97-%d7%a9%d7%9c-%d7%90%d7%99%d7%99%d7%a0%d7%a9/ Wed, 20 Feb 2019 11:40:22 +0000 https://www.bh.org.il/?p=40469 רבים מאיתנו מבלים מדי יום זמן לא מבוטל ברכבת, בדרך למשרד ובחזרה. יש כאלו שמקדישים את זמן הרכבת שלהם לעבודה, אחרים משתמשים בו כדי לכבות שריפות בירוקרטיות, והשאר עסוקים בעלעול בעיתונים היומיים או בחטיפת תנומה קלה. אבל כמה אנשים אתם מכירים שמנצלים את זמן הרכבת שלהם כדי להרהר במושג הזמן עצמו? בשנת 1905 עבד אלברט [...]

The post נורמלי יחסית: האיש שגנב את המוח של איינשטיין ושמר אותו 40 שנה בצנצנת appeared first on בית התפוצות.

]]>
רבים מאיתנו מבלים מדי יום זמן לא מבוטל ברכבת, בדרך למשרד ובחזרה. יש כאלו שמקדישים את זמן הרכבת שלהם לעבודה, אחרים משתמשים בו כדי לכבות שריפות בירוקרטיות, והשאר עסוקים בעלעול בעיתונים היומיים או בחטיפת תנומה קלה. אבל כמה אנשים אתם מכירים שמנצלים את זמן הרכבת שלהם כדי להרהר במושג הזמן עצמו?

בשנת 1905 עבד אלברט איינשטיין במשרד הפטנטים הממשלתי בעיר ברן, שוויץ. את הדרך למשרד וחזרה העביר ברכבת. שם, כך סיפר, ערך במוחו ניסויים דמיוניים בהם בדק כיצד מהירות האור משפיעה על יחסיות הזמן בין הקרון הנוסע לבין האנשים שעומדים ברציף התחנה. את הניסויים במוחו עיבד לארבעה מאמרים מבריקים – כל אחד מהפכני ופורץ דרך בתחומו.

אינספור אספקטים של חיינו הם תוצאה של שלל גילוייו של הגאון החד פעמי. אלברט איינשטיין, 1933

אינספור אספקטים של חיינו הם תוצאה של שלל גילוייו של הגאון החד פעמי. אלברט איינשטיין, 1933

בתולדות הפיסיקה שנת 1905 מכונה "שנת הפלאות". בזכות ארבעת המאמרים שלימים כונסו תחת "תורת היחסות הפרטית" הפך "העצלן הכרוני" – כפי שכינה את איינשטיין המורה שלו לפיסיקה בתיכון – לאייקון עולמי שמופיע על שערי מגזינים יוקרתיים וזוכה לכבוד מלכים בכל מקום אליו הוא מגיע.

אבל יותר מכל מדהימה ההשפעה של אדם אחד על חייהם של מיליארדים. בכל פעם שאתם מקלידים יעד בווייז, מפעילים אזעקה מבוססת חיישנים, מסירים שיער בלייזר, או לחילופין צופים בראש הממשלה מזהיר מפני איום הגרעין האיראני, תדעו שבלי איינשטיין כל זה לא היה קורה – לטוב או לרע. כולם, לצד אינספור אספקטים אחרים ושונים של חיינו, תוצאה של שלל המצאותיו וגילוייו של הגאון החד פעמי. גם גיבור סיפורנו הפעם העריך את תרומתו האדירה של איינשטיין לאנושות. אלא שבניגוד אלינו, לו הייתה גישה ישירה למוחו.

אנו קופצים 50 שנה קדימה. התאריך הוא 18 באפריל 1955. על אחת המיטות בבית חולים פרינסטון, ניו ג'רזי, מונחת גופתו של איינשטיין שנפטר ממפרצת באבי העורקים הבטני. השמועה מתפשטת כאש בשדה חשמלי. הגאון מת. לא עוברת מספר דקות ולמקום נוהרים מדענים, עיתונאים, בני משפחה וחברים. עדויות מתארות אווירה של אובדן מטלטל בעקבות לכתו של האב המייסד. "הרגשנו", אמר אחד הנוכחים, "כי יחד עם גופו של איינשטיין יקרסו גם החוקים הפיסיקלים שגילה".

אלברט איינשטיין וד"ר סמואל בלקין, נשיא ישיבה יוניברסיטי, פרינסטון, ניו ג'רזי, ארה"ב, שנות ה-1950 צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

אלברט איינשטיין וד"ר סמואל בלקין, נשיא ישיבה יוניברסיטי, פרינסטון, ניו ג'רזי, ארה"ב, שנות ה-1950 צילום: הרברט זוננפלד (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף זוננפלד)

באותו זמן, מספר קילומטרים משם, נפרד גבר צעיר בשם תומס הארווי מילדיו ואשתו, בדרכו למקום עבודתו בבית החולים. לפני שיצא מהבית, הניחה אשתו בתיקו צנצנת עם עוגיות גרנולה – ארוחת העשר של בעלה. כשהארווי חצה את שער בית החולים הוא הבחין בהמון האנשים מתגודד בחוץ. מיד הבין שמשהו יוצא דופן קרה. בכניסה הודיעו לו שימהר לחדר ניתוח. תומס הארווי היה הפתולוג הראשי של בית החולים פרינסטון.

הארווי הסקרן הבין שנפלה בחלקו הזדמנות נדירה – לערוך ניתוח שלאחר המוות לאדם החכם ביותר בעולם והגיבור הנערץ עליו. באותם ימים החוק האמריקאי לא קבע תקנות ברורות לגבי ניתוחים שלאחר המוות. הארווי ידע שאין לו הרבה זמן מאחר ואיינשטיין ציווה כי לאחר מותו ישרפו את גופתו, "כדי שאנשים לא יסגדו לעצמות שלי".

בעודו מנתח את איינשטיין גמלה בליבו של הארווי ההחלטה. חלפו מספר שעות ובחסות ההמולה הוא חמק מבית החולים, כשבידו צנצנת העוגיות שהכינה לו אשתו. אלא שהפעם במקום עוגיות גרנולה, היה שם משהו אחר – נוזל עיסתי ושמנוני, עליו צפו פיסות לבנבנות, דמויות פתיתי שלג.

הארווי וחוקר אורח עם הצנצנות בביתו של הפתולוג. מתוך "Relics: Einstein's Brain", BBC 1994

הארווי וחוקר אורח עם הצנצנות בביתו של הפתולוג. מתוך "Relics: Einstein's Brain", BBC 1994

במשך ארבעים שנה שמר הארווי על המוח של איינשטיין בצנצנת עוגיות הגרנולה, מגן בחירוף נפש על מוחו של הגאון. אובדן פרנסה, נידוי מהקהילה המדעית – כל אלו לא הצליחו לגרום לפתולוג להשיב את הגניבה. האיש היה אובססיבי לחקור את המוח של הגיבור שלו. הארווי השתמש במצלמת 35 מ"מ כדי לצלם עשרות תמונות בשחור-לבן של המוח המנותח ולאחר מכן חצה אותו ל-240 חתיכות.

אחרי שנואש להבין בעצמו את המסתורין הגדול החליט לשלוח רקמות ממוחו של איינשטיין למדענים שונים, בתקווה שאלו יצליחו לפצח את סוד הגאונות. אחת מהם, מדענית בשם מריאן דיאמונד, קיבלה יום אחד בדואר משלוח מהארווי. הפעם החליט הפתולוג המדופלם לגוון ושלח את דגימת המוח בצנצנת מיונז. דיאמונד חקרה את דוגמית המוח של איינשטיין וגילתה דבר מעניין. מסתבר שבאזור המוח שאחראי על חשיבה מורכבת ויצירתיות, היו מספר גדול של אסטרוציטים – תאים מיוחדים שתפקידם להחזיק את כל רקמות המוח יחד. כמו סופר-גלו, אבל במוח. כעבור מספר שנים גילה חוקר נוסף שלאסטרוציטים יש תכונה מרתקת. הם מסוגלים לתקשר בניהם באמצעות אותות כימיים ובכך הם למעשה יוצרים מצב שמדענים מכנים "מוח בתוך מוח". זה יכול אולי להסביר מדוע איינשטיין חשב על דברים שבני אדם רגילים לא חשבו עליהם. להם לא היה את מה שלו כן היה – "מוח נוסף".

הארווי חתך את המוח המנותח ל-240 חתיכות. מתוך "Relics: Einstein's Brain", BBC 1994

הארווי חתך את המוח המנותח ל-240 חתיכות. מתוך "Relics: Einstein's Brain", BBC 1994

בשנת 1995, כארבעים שנה לאחר מותו של איינשטיין, סופר אמריקאי בשם מייקל פטרניטי חיפש חומרים לספר חדש. הרעיון לכתוב על המקרה המוזר של האיש שגנב את המוח היצירתי ביותר בהיסטוריה האנושית ניקר במוחו והוא יצר קשר עם הארווי בטלפון. כשהארווי השמיע הערה אקראית בדבר רצונו לנסוע לקליפורניה כדי להחזיר את המוח לנכדתו של איינשטיין, פטרניטי שמע את עצמו עונה ספונטנית: "אני אסיע אותך". במשך 11 ימים חלקו השניים – גבר צעיר בראשית שנות השלושים לחייו, ורופא בן שמונים פלוס – את חלל הרכב, כשבתא המטען נוסע איתם מה שנותר ממוחו של איינשטיין. "הוא הביא איתו את החבילות", מספר פטרניטי, "ובחבילה אחת היה מיכל סגור שבו היה חבוי המוח".

את המסע ההזוי, במהלכו גם ביקרו השניים בביתו של משורר ההרואין ויליאם ס. בורוז, הפך פטרניטי לספר נפלא בשם "בדרך עם מר אלברט". הספר מסתיים בסצנה בה השניים דופקים על דלת ביתה של הנכדה בקליפורניה, וזו מסרבת לקבל מהם את המוח.

בשנת 2007 הארווי נפטר. בצוואתו תרם את דגימות המוח שנותרו בידו לבית החולים המקומי בפרינסטון – אותו בית חולים שבו מת איינשטיין ושממנו גנב הארווי את מוחו.

The post נורמלי יחסית: האיש שגנב את המוח של איינשטיין ושמר אותו 40 שנה בצנצנת appeared first on בית התפוצות.

]]>
הנסיכה הקסומה: בת הרוקח שהעיפה את הכתר למלך רומניה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%a0%d7%a1%d7%99%d7%9b%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%a1%d7%95%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%a7%d7%97-%d7%a9%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a4%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%a8-%d7%9c/ Thu, 14 Feb 2019 12:44:32 +0000 https://www.bh.org.il/?p=40393 אחת ההמלצות במדריך "כיצד גבר בעמדת כוח צריך להתנהג", ודאי בעידן Metoo, היא לא להכריז בפרהסיה שרגליים של פלונית אלמונית מעוררות בו משיכה מינית. כלומר אפשר, אבל אז במקביל הוא יצטרך לנסח נאום הספד לקריירה שלו. בעבר, לעומת זאת, גברים בעמדות כוח דווקא התגאו במשיכתם לגפיים התחתונות הנשיות. כשנפוליאון בונפרטה ראה לראשונה את ג'וזפין מתהלכת [...]

The post הנסיכה הקסומה: בת הרוקח שהעיפה את הכתר למלך רומניה appeared first on בית התפוצות.

]]>
אחת ההמלצות במדריך "כיצד גבר בעמדת כוח צריך להתנהג", ודאי בעידן Metoo, היא לא להכריז בפרהסיה שרגליים של פלונית אלמונית מעוררות בו משיכה מינית. כלומר אפשר, אבל אז במקביל הוא יצטרך לנסח נאום הספד לקריירה שלו. בעבר, לעומת זאת, גברים בעמדות כוח דווקא התגאו במשיכתם לגפיים התחתונות הנשיות. כשנפוליאון בונפרטה ראה לראשונה את ג'וזפין מתהלכת בטרקלין הארמון, הצהיר כי רגליה גרמו לו להתאהב בה עד כלות. גם על טיטוס, המצביא הרומי שהחריב את בית המקדש, מסופר כי התאהב בנסיכה יהודיה בשם ברניקה רק בשל רגליה היפות שהסעירו את דמו. גם סיפורנו הפעם מתחיל עם נסיך וזוג רגליים נשיות שהעיפו לו את הכתר.

מגדה לופסקו נולדה ב-1896 לזוג הורים יהודים מבוקרשט. אביה, וולף שוורץ, היה רוקח מצליח ואמה, אליזה, הייתה רקדנית. כבת למשפחה מבוססת נשלחה מגדה בבגרותה לפנימייה היוקרתית "דיאקונסלה" ועשתה חיל בלימודיה. בנוסף לצדודיתה הנאה, התגלתה כתלמידה חריפה ומצטיינת. מוריה והוריה הגאים חזו לה עתיד מזהיר, אבל גם בחלומות הכי ורודים לא ציפו שיום יבוא ומגדה תהיה בת מלוכה אמיתית.

מגדה לופסקו וקרול השני. הרגליים של אירופה

מגדה לופסקו וקרול השני. הרגליים של אירופה

"צירוף מקרים הוא דרכו של אלוהים להישאר אנונימי" אמר פעם אלברט איינשטיין, וצירוף מקרים הייתה גם הדרך של היושב במרומים להפגיש בין שני גיבורי סיפורנו – באחד מימי פברואר הקפואים של שנת 1925 נכנס יורש העצר הרומני, קרול השני, למעבדתו של הצלם המלכותי. בעודו מרפרף בין עשרות התמונות, נתקל הנסיך הרומני בצילום של בחורה צעירה עם שיער אדום בוהק ועיניים ירוקות ממגנטות. קרול מיד ביקש להיפגש עמה. כשראה את מגדה לראשונה לא היה מסוגל להתיק את עיניו מרגליה. "יש לה את ההילוך הנשי היפה ביותר באירופה", אמר למקורביו, ומאותו רגע נקשר גורלו בגורלה של הצעירה היהודיה.

אבל לפני שנמשיך, כמה מילים על מוצאו המלכותי של קרול השני. בשנת 1866 הוברח מייסד ממלכת הרומנים, קרול פון הוהנצולרן זיגמרינגן, באוניה דרך נהר הדנובה והוכרז כמלך רומניה. קרול הראשון היה אדם קר ונוקשה שכל חייו התרכזו סביב תשוקתו היחידה – תותחנות. כששמע את רעש התותחים הרועמים במלחמה הראשונה שלו כמפקד העליון של הצבא הרומני, ציין ביומנו כי "זו המוסיקה היפה ביותר ששמעתי בחיי". עם מותו של קרול ב-1910 ירש אותו אחיינו, פרדיננד, שבשונה מדודו, ששאב סיפוק מריח אבק שריפה, הוא התעניין בהאבקה בין צמחים ונחשב למומחה לאגרונומיה ובוטניקה.

המלך קרול הראשון, אחיינו פרדיננד וקרול השני בן ה-12. 1905

המלך קרול הראשון, אחיינו פרדיננד וקרול השני בן ה-12. 1905

בשנת 1893 נולד לפרדיננד ולאשתו מריה יורש העצר, קרול השני, הקרוי על שם דודו הגדול. בניגוד לאביו ודודו, קרול הנער לא התעניין לא בתותחנות ולא בבוטניקה, אלא דווקא בנשים. מגיל צעיר פיתח קרול הקטן חיבה עזה לבנות המין היפה, וניהל פרשיות אהבים שסיבכו אותו עם משפחתו. במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשרומניה הייתה במצב מלחמה עם גרמניה, נעלם הנסיך מהחזית ובילה שעות מתוקות במיוחד במחיצת עלמת חן. אימו, מריה, לא יכלה לשאת את הבושה ושלחה לו מכתב בו התריסה נגדו בזלזול שהוא "אינו אלא נער מגודל המבזבז את זמנו". שנה מאוחר יותר, במהלך ארוחת צהריים מלכותית, הכריז בפני הוריו ומשפחתו כי הוא מעוניין לשאת לאישה גברת ממשפחה אצילית מקומית – מעשה שהיה מנוגד לחוקי בית המלוכה הרומני. קרול ברח עם אהובתו לפריז וחי על קצבה מלכותית. לאחר מכן התעשת, התיישר לפי הקודים, ונשא לאישה נסיכה יווניה בשם הלנה. לשניים נולד בן, מיכאל, ונדמה היה כי קרול סוף סוף מתמסד.

יורש העצר קרול השני בצעירותו. 1918

יורש העצר קרול השני בצעירותו. 1918

אלא שאז הופיעה אלנה מגדה לופסקו והפרפרים בבטנו של הנסיך התעוררו לחיים. מששמע המלך פרדיננד, אביו של קרול, על פרשיית האהבים של בנו עם היפהפיה היהודיה, ציווה לגרש את מגדה מרומניה לאלתר. אבל גם חרון אפו של המלך לא הצליח לכבות את האהבה, ובהזדמנות הראשונה ניצל קרול הזמנה לטקס ההלוויה של אלכסנדרה, המלכה האם מאנגליה, ובמקום לנחם את בית המלוכה האנגלי בלונדון, הוא נצפה מבלה עם אהובתו. במילאנו. העיתונות המקומית קפצה על השלל הרב וצילמה את הזוג המאוהב מכל זווית אפשרית. למחרת התפשטו הצילומים בכל רחבי אירופה. והעיר בוקרשט נבוכה.

העובדה שקרול ניהל רומן פומבי בעודו נשוי הייתה אמורה להיות בלתי נסלחת, אך בית ה­­מלוכה הרומני החליט ניסיון אחרון להעניק לו "הנחת נסיך". לצורך כך נשלח אליו חברו הקרוב, טייס בשם מוגור. האחרון קיבל פקודה: לא לשוב לרומניה בלי יורש העצר. גם אשתו של קרול, הלנה, כתבה לבעלה מכתב בו היא מתחננת בפניו שישוב הביתה. במכתב ניסתה לעורר בו רגשות אשם כשציינה כי בנם המשותף, מיכאל, שואל כל הזמן איפה אבא. אבל שום דבר לא עזר. החיבור בין קרול למגדה לא היה התאהבות רגעית, אלא אהבה אמיתית ועמוקה. קרול השיב לחברו, מוגור, כי הוא מוותר על הכתר הרומני. ובמילותיו "אחזור לרומניה רק בארון מתים". ­­­­

השבעתו של קרול השני למלך בפני הפרלמנט, 8 ביוני 1930

השבעתו של קרול השני למלך בפני הפרלמנט, 8 ביוני 1930

הטוויסט האחרון בעלילה התרחש ב-1927 עם מותו של המלך פרדיננד. מאחר וקרול השני ויתר על הכתר, בנו מיכאל התמנה למלך. אבל היה פרט בעייתי אחד: מיכאל בסך הכל היה בן שש ומאחר ומלך רומניה לא היה דמות פיגורטיבית, אלא מנהיג פעיל בחיים הפוליטיים, קמה תנועת מחאה שקראה להחזיר את המיועד המקורי. קרול, נישא על גבי אהדת העם, שב לרומניה ב-8 ביוני 1930 והוכתר למלך בטקס מרשים.

ומה עלה בגורלה של מגדה? בתבונה פוליטית ראויה לציון, מגדה שכנעה את אהובה לא להפוך אותה למלכה הרשמית. בשקט ובהיחבא היא חזרה לרומניה שם הקימה חצר קטנה והמשיכה לחיות לצדו של קרול. בשנת 1953 נשא קרול את מגדה לאישה ובכך הפכה הנערה הפשוטה מבוקרשט לנסיכה יהודיה, הראשונה מאז חורבן בית שני. כעבור 25 שנה, ב-1977, נפטרה. על מצבתה נכתב "כאן טמונה בתו של הרוקח זאב (וולף) שוורץ".

The post הנסיכה הקסומה: בת הרוקח שהעיפה את הכתר למלך רומניה appeared first on בית התפוצות.

]]>
לנגב חומוס עם מצה בדמשק: עלילת הדם של המזרח התיכון https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9c%d7%a0%d7%92%d7%91-%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%95%d7%a1-%d7%a2%d7%9d-%d7%9e%d7%a6%d7%94-%d7%91%d7%93%d7%9e%d7%a9%d7%a7-%d7%a2%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%93%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9e/ Thu, 07 Feb 2019 09:55:04 +0000 https://www.bh.org.il/?p=40097 תופעה מוזרה במיוחד התרחשה מדי שנה במרחב האירופי בסביבות חודשי האביב. באופן מסתורי דווקא בתקופה זו של השנה, כך נטען, נעלמו לא מעט בני אדם מעל פני האדמה. ממצאי החקירה המאומצת, שהתבססו בעיקר על מז"פ ימי ביניימי מתקדם, קבעו כי אותם נעלמים נפלו קורבן לפולחן יהודי אפל, במהלכו נשאבו מגופותיהם ליטרים של דם נוכרי לצורך [...]

The post לנגב חומוס עם מצה בדמשק: עלילת הדם של המזרח התיכון appeared first on בית התפוצות.

]]>
תופעה מוזרה במיוחד התרחשה מדי שנה במרחב האירופי בסביבות חודשי האביב. באופן מסתורי דווקא בתקופה זו של השנה, כך נטען, נעלמו לא מעט בני אדם מעל פני האדמה. ממצאי החקירה המאומצת, שהתבססו בעיקר על מז"פ ימי ביניימי מתקדם, קבעו כי אותם נעלמים נפלו קורבן לפולחן יהודי אפל, במהלכו נשאבו מגופותיהם ליטרים של דם נוכרי לצורך אפיית מצות. אלא מה.

היסטוריונים צחצחו חרבות בשאלה מתי והיכן פרצה עלילת הדם הראשונה בהיסטוריה. בנוריץ', אנגליה או בוירצבורג, בוואריה. זה פחות חשוב כרגע לענייננו. מה שכן חשוב הוא שתופעת עלילות הדם נולדה באירופה של ימי הביניים, התבגרה באירופה של הרנסנס והזדקנה באירופה של העת החדשה. הסיבה לכך פשוטה: היבשת הישנה הייתה מאוכלסת ברובה בצאצאיו של ישו, להם – בטיפוח ועידוד הכנסייה – היה חשבון ישן עם היהודים. עלילת הדם הייתה דרך אפקטיבית להינקם מאויביהם השנואים ועל הדרך לעשות דמוניזציה לדתם החצופה. החידוש, הלא מרענן בשום צורה, הוא שבניגוד לשאר עלילות הדם, זו שנתאר הפעם לא פרצה באירופה, אלא ממש כאן, לידינו, 60 ק"מ מהחרמון – בדמשק.

תמונה משפחתית בחתונה יהודית, דמשק, סוריה 1940 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אברהם פאוזי ופני מזרחי)

תמונה משפחתית בחתונה יהודית, דמשק, סוריה 1940 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אברהם פאוזי ופני מזרחי)

האירועים התרחשו בשנות ה-30 של המאה ה-19, עת שלט בסוריה המנהיג המצרי הכריזמטי מוחמד עלי, שהדיח את האימפריה העות'מנית מהשליטה באזור. עלי, שביקש למצוא חן בעיני בני בריתו הצרפתים, העניק למיעוט הנוצרי בסוריה זכויות יתר, חופש פולחן דתי ומינויים נחשקים לעמדות מפתח. האוכלוסיה המוסלמית לא אהבה את הכוח הרב שהחזיק המיעוט הנוצרי ועם הזמן החלה לפתח כלפיו עוינות הולכת וגוברת. וכמו תמיד, אין דרך טובה יותר לפייס יריב מאשר למצוא אויב משותף.

וכך קרה שבתזמון מושלם, ליתר דיוק ב-5 לפברואר 1840 – השבוע לפני 179 שנה – נזיר נוצרי בשם תומאסו נעלם לאחר שנראה תולה מודעה בכניסה לבית כנסת בשוק היהודי בדמשק, ויחד איתו נעלם גם תלמידו, נער מוסלמי בשם איברהים עמארה. ההנהגה הנוצרית בדמשק קפצה על ההזדמנות ובספין מתוחכם הסיתה את המוסלמים בעיר נגד היהודים. האחרונים, כך טענו, זקוקים לדם נכרי לצורך טקס סודי שהם עורכים בזמן אפיית מצות לחג הפסח. מי שעמד בראש המאשימים היה הקונוסל הצרפתי ראטי מנטון שזכה לרוח גבית מראש הממשלה שלו אדולף טייר שהקיש כי "אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?".

ציור של הנזיר תומאסו והנער המוסלמי איברהים עמארה

ציור של הנזיר תומאסו והנער המוסלמי איברהים עמארה

מכאן העניינים החלו להדרדר בפראות, כפי שמתאר זאת יונתן פרנקל בספרו הנהדר "דם ופוליטיקה" על עלילת דמשק. ספּר יהודי בן 20 בשם שלמה חאלק הובא לחקירה לאחר שהמודעה שתלה הנזיר על דלת בית הכנסת מצאה את עצמה, באורח פלא, תלויה על הקיר מול המספרה שלו. חאלק, שלא עמד בעינויים הקשים, נקב בשמות שבעה מנכבדי הקהילה. בניהם הסוחר דוד הררי ושלושת אחיו, יצחק, אהרון ויוסף, דודם יוסף לניאדו ושני רבנים, משה אבולעפיה ומשה סלוניקלי. כולם נעצרו ועונו למוות, למעט משה אבולעפיה. במשך שלוש יממות רצופות נמנעה מאבועלפיה שינה, כשבין לבין הוא נגרר בחבל שנקשר לאיבר מינו, בעוד המענים מלקים אותו בשוט על כפות רגליו. כשלא היה מסוגל לסבול יותר הצהיר כי ברצונו להתאסלם. על פי "הודאתו" של אבולעפיה, שהפך למעין עד מדינה, הוא מסר בקבוק עם דמו של הנזיר תומאסו לרב הראשי של דמשק, יעקב ענתבי, ששימש, לפי גרסתו, המוח מאחורי הרצח. הרב ענתבי עבר עינויים קשים, אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר. בנוסף "תרגם" אבולעפיה עבור החוקרים קטעים מהתלמוד שאישרו, כביכול, כי טקס פולחן הדם הוא חלק מהמסורת היהודית הכתובה.

ארבעה ימים קודם לכן נמצאו באחת התעלות של הרובע היהודי עצמות שהוכרזו מיד כאלו של הנזיר תומאסו. העצמות נקברו בטקס חגיגי בנוכחות המון משולהב. אף אחד מאלפי הנוכחים בטקס לא חשב לשאול כיצד עצמות כל כך קטנות שהתאימו לבעל חיים כמו חתול או כלב, יכולת להיות שייכות לאדם בעל מידות גדולות כמו הנזיר תומאסו.

ציור שמן דמיוני של הצייר דניאל מוריס אופנהיים של רבי יעקב ענתבי בבית האסורים בדמשק, 1851

ציור שמן דמיוני של הצייר דניאל מוריץ אופנהיים של רבי יעקב ענתבי בבית האסורים בדמשק, 1851

במסגרת חקירת היעלמותו של איברהים עמארה, המשרת המוסלמי, הואשם מאיר פרחי, ממשפחת פרחי המיוחסת, אחרי הלשנה של משרתו. מי שחשף את פרחי, שהתחבא בביתה של כובסת מוסלמית, הייתה לא אחרת מאשתו, שנשברה אחרי שלא הצליחה לעמוד במראה בנם הקטן, שכמעט דימם למוות לאחר שספג 300 מלקות אל מול עיניה.

כל זה היה רק הפרומו לשיאה של תאוות הנקם האובסיסית שאחזה בשלטונות. משלא הצליחו למצוא את הדם המפליל, עצרו 63 ילדים יהודים בגילאי 3-10 שנחטפו ועונו כדי לסחוט הודאה מהוריהם. כאן נעביר את הדיווח לג'ורג' וילדון פריץ, מיסיונר פרוטסטנטי שהגיע לדמשק ב-30 במרץ, ודיווח בפירוט על אמצעי העינוי: "מלקות, הטבלת עצורים במיכלי מים קרים, "מכונת ראש" שלוחצת את העיניים עד שהן יוצאות מחוריהן, קשירת חלקים עדינים בגוף ועיוותם עד שהקורבנות כמעט יוצאים מדעתם, עמידה זקופה במשך 3 ימים, גרירה באזניים עד שהדם פורץ החוצה, נעיצת קוצים תחת הציפורניים של אצבעות הידיים והרגליים, הדלקת נרות מתחת לאף באופן שהלהבה חודרת לנחיריים". להזכירכם, מדובר היה בילדים רכים.

תמונה משפחתית בחגיגת בר מצוה, דמשק, סוריה 1930 בקירוב. (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אברהם פאוזי ופני מזרחי)

תמונה משפחתית בחגיגת בר מצוה, דמשק, סוריה 1930 בקירוב. (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות אברהם פאוזי ופני מזרחי)

מי שלבסוף הצליחו לבלום את הזוועה הייתה יהדות העולם ובראשה משפחת רוטשילד והנדיב סר משה מונטיפיורי. אלו, בשיתוף פעולה עם אדולף כרמיה, לימים שר המשפטים היהודי של צרפת, חשפו את המסמכים המזויפים, עוררו את דעת הקהל העולמית, ולבסוף שכנעו את מוחמד עלי לשחרר את האסירים היהודים ולשים קץ לפרשה.

מעז יצא מתוק. עלילת דמשק שימשה כגשר של סולידריות מחממת לב בין יהודי המערב ליהודי המזרח. קורבנות משותפים לסוגה אנטישמית מתועבת, "עלילת הדם", שהטריפה את העולם במשך מאות שנים.

The post לנגב חומוס עם מצה בדמשק: עלילת הדם של המזרח התיכון appeared first on בית התפוצות.

]]>
"התענגתי על שמחת הלידה מחדש": חוה רוזנפרב ו"עץ החיים" https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%aa%d7%a2%d7%a0%d7%92%d7%aa%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9e%d7%97%d7%aa-%d7%94%d7%9c%d7%99%d7%93%d7%94-%d7%9e%d7%97%d7%93%d7%a9-%d7%97%d7%95%d7%94-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%a4%d7%a8/ Mon, 04 Feb 2019 10:54:15 +0000 https://www.bh.org.il/?p=40073 ב-30 בינואר מלאו שמונה שנים לפטירתה של חוה רוזנפרב, שעל אף שהיתה אחת מסופרות היידיש החשובות ביותר של המאה ה-20, לא זכתה להערכה הראויה לה. רוזנפרב נולדה בשנת 1923 בפולין, בעיר לודז', עיר ששליש מאוכלוסייתה היו אז יהודים. ההתבגרות בלודז', עיר עם נוכחות יהודית חזקה ומגוונת במיוחד, השפיעה עמוקות על יצירתה של רוזנפרב. הוריה של [...]

The post "התענגתי על שמחת הלידה מחדש": חוה רוזנפרב ו"עץ החיים" appeared first on בית התפוצות.

]]>
ב-30 בינואר מלאו שמונה שנים לפטירתה של חוה רוזנפרב, שעל אף שהיתה אחת מסופרות היידיש החשובות ביותר של המאה ה-20, לא זכתה להערכה הראויה לה. רוזנפרב נולדה בשנת 1923 בפולין, בעיר לודז', עיר ששליש מאוכלוסייתה היו אז יהודים. ההתבגרות בלודז', עיר עם נוכחות יהודית חזקה ומגוונת במיוחד, השפיעה עמוקות על יצירתה של רוזנפרב. הוריה של חוה, אברהם וסימה, היו חברים בתנועת הבונד, תנועה פוליטית יהודית שדגלה בסוציאליזם – וגם ביידיש כשפתו העיקרית של העם היהודי. רוזנפרב התחנכה כשהיא מוקפת בתרבות יידית-חילונית. בלודז' היהודית מיקמה רוזנפרב  את הדמויות ביצירת המופת שלה, וביידיש עשירה הפיחה בהן רוח חיים.

רוזנפרב ומשפחתה נשלחו לגטו לודז' זמן קצר לפני שסיימה את התיכון. את תעודת הסיום שלה קיבלה כבר בגטו. אמנם חוה התחילה לכתוב שירים כבר בגיל שמונה, אבל בתקופת הגטו החלה לעסוק בכתיבה של ממש, ונהגה לשבת לכתוב השכם בבוקר, לפני היציאה לעבודה. שירתה ומחויבותה למלאכת הכתיבה משכו לבסוף את תשומת לבו של המשורר הגדול בגטו, שמחה בונים שייביץ, אשר לקח אותה תחת חסותו והציג אותה בפני קבוצת סופרים בתוך הגטו. כשגורשה רוזנפרב לאושוויץ, ב-1944, לקחה עמה את כתב היד, אך כשהגיעה לשם נלקחו ממנה כל החומרים, ושנים של עבודה ספרותית ירדו לטמיון ואבדו לעד.

חוה רוזנפרב בשנות ה- 1940

חוה רוזנפרב בשנות ה- 1940

ב 1945 שוחררו חוה, אמה ואחותה ממחנה ברגן בלזן. בעת ששהתה במחנה עקורים בבלגיה התחילה לתכנן לחזור לכתיבה, בעיקר על גטו לודז'. כעבור מספר שנים פרסמה את ספרה העיקרי, "עץ החיים – טרילוגיה", יצירה אפית סוחפת כתובה ביידיש, על חייהן המצטלבים של עשר דמויות בלודז' מלפני הכיבוש הגרמני ועד חיסולו של הגטו. שלושת הכרכים של "עץ החיים" מעניקים מבט אינטימי אל תוך המגוון האנושי של החיים היהודיים בעיר, כולל המורה והפטריוטית הפולנייה דורה דיאמנט; אסתר, הקומוניסטית הנלהבת; היהודי העני, איצ'ה מאייר ומשפחתו הגדולה; והתעשיין העשיר, שמואל צוקרמן, שחולק עם מאייר את האהבה להיסטוריה של יהודי לודז'. חלק מהדמויות מבוססות על אנשים אמיתיים: המשורר שמחה בונים ברקוביץ מבוסס על שייביץ, מדריכה הרוחני של המחברת, ואילו המשוררת הצעירה רחל אייבשיץ היא בת דמותה של רוזנפרב עצמה. גם חיים רומקובסקי מתואר שם, ודמותו  מבוססת על חיים רומקובסקי האמיתי, ראש היודנרט השנוי במחלוקת. בספר הוא מתואר כמנהל בית יתומים מניפולטיבי ורודף בצע, אשר מנצל מינית יתומות צעירות שנמצאות תחת חסותו.

עץ החיים – טרילוגיה על החיים בגטו לודז'. ספר ראשון: על סף התהום, 1939. תורגם מיידיש לאנגלית על ידי המחברת, בשיתוף עם בתה, גולדי מורגנטלר

עץ החיים – טרילוגיה על החיים בגטו לודז'. ספר ראשון: על סף התהום, 1939. תורגם מיידיש לאנגלית על ידי המחברת, בשיתוף עם בתה, גולדי מורגנטלר

"עץ החיים" הוא סיפור שמתבסס על חיי היום יום של הדמויות, היחסים שביניהן, פרשיות אהבה וכל הפרטים שנותנים לחייהן מרקם ומשמעות. מאורעות השואה וגטו לודז' במיוחד לא משמשים כאן כבמה להצגת אירועים היסטוריים אפיים או מעשים הירואיים, אלה מתוארים כהפרעה אלימה, שנהיית לעובדת חיים שכל דמות חייבת להתמודד עמה ולהסתגל אליה, כל אחת באופן השקט האופייני לה. בנוסף, הסיפור לא מנסה למכור לנו שום מוסריות קלה לעיכול. אחד ההיבטים המרשימים ביותר בספר הוא עד כמה אקראית במהותה היא האלימות בגטו. הדמויות, בלי קשר לטבען המוסרי, ואפילו כאלה שהתחבבו מאד על הקוראים, פתאום נעלמות ונהפכות לקורבנות של תהליכי הגירוש וההוצאות להורג העצומים והשרירותיים. אבל במקביל, גם כשהמוות והאלימות פולשים כל העת לסיפור, מה שמדהים הוא עד כמה הדמויות נאחזות בחיים, וממשיכות לנסות ולהוכיח שהן עדיין בחיים, לפחות בינתיים, באמצעות סקס, אמנות או קשרים חברתיים שהם ממשיכים לקיים. אמנם כמעט איש מהם לא נותר חי עד סוף הספר,  ממש כמו רוב יהודי גטו לודז', הם בכל זאת נחושים לחיות במלוא המרץ ככל שניתן.

(חוה רוזנפרב נואמת בכינוס לכבודה, בו הוענק לה תואר כבוד במשפטים מאוניברסיטת לת'ברידג', אלברטה, קנדה, 2006)

רוזנפרב מתארת את תחושת הבו זמניות של הסבל והתשוקה להיצמד לחיים בספרה על רגשותיה אחרי השיחרור: "רגע אחד התענגתי על שמחת הלידה מחדש. כל עלה של עשב, כל עץ וכל שיח נדמו לי כמספרים מחדש את סיפור בראשית. שיכורה הייתי מאושר הקיום, הנשימה, התחושות, וההתבוננות בבשר השב ומכסה את עצמות גופי. וברגע הבא כה נעטפתי צער, עד כי הרעיל הצער את השיכחה המאושרת שקדמה לו". יצירתה האפית של רוזנפרב מאפשרת לנו להקשיב לפוליפוניה של קולות שונים, לחוות ולהעריך את כוח החיות שלהם – אפילו רגע אחד לפני חורבנם.

 

הרבה רחל דרוק היא עורכת הקהילות במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. צרו קשר עם רחל:  racheld@bh.org.il.

(מאנגלית: דנה פז פרינס)

The post "התענגתי על שמחת הלידה מחדש": חוה רוזנפרב ו"עץ החיים" appeared first on בית התפוצות.

]]>
דיימון ראניון מאודסה: סופר הביבים היהודי של רוסיה – ואני https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%93%d7%99%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f-%d7%a8%d7%90%d7%a0%d7%99%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%93%d7%a1%d7%94-%d7%a1%d7%95%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%91%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95/ Thu, 31 Jan 2019 09:38:37 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39992 המחזה חזר על עצמו כל סוף שבוע. בעודנו חוזרים מארוחת שבת אצל אחותי בשכונת אחוזה בחיפה, סבי עליו השלום היה נעצר ליד סמטת רחוב קטנה וקד קידה ארוכה לפני שלט הרחוב. הטקס המוזר נמשך שניות ארוכות, בסיומו סבא היה ממשיך ללכת כאילו כלום לא קרה. כשהגעתי לכיתה א', כשצורות האותיות החלו לקבל משמעות עבורי, קראתי [...]

The post דיימון ראניון מאודסה: סופר הביבים היהודי של רוסיה – ואני appeared first on בית התפוצות.

]]>
המחזה חזר על עצמו כל סוף שבוע. בעודנו חוזרים מארוחת שבת אצל אחותי בשכונת אחוזה בחיפה, סבי עליו השלום היה נעצר ליד סמטת רחוב קטנה וקד קידה ארוכה לפני שלט הרחוב. הטקס המוזר נמשך שניות ארוכות, בסיומו סבא היה ממשיך ללכת כאילו כלום לא קרה.

כשהגעתי לכיתה א', כשצורות האותיות החלו לקבל משמעות עבורי, קראתי בפעם הראשונה את המילים על אותו שלט רחוב: "איסאק באבל, סופר יהודי–רוסי". זמן לא ארוך אחר כך הגיש לי סבא את קובץ "סיפורי  אודסה" של באבל וציווה עלי: תקרא! סבא, יהודי קשיש ושובב לא קטן, סבר כי סיפורי הפשע של הסופר הנערץ עליו ילמדו אותי דבר או שניים על החיים. בסתר ליבו קיווה כי כמוהו, גם אני אתאהב.

אודסה, 1910 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ייבגני ירושביץ, ישראל)

אודסה, 1910 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות ייבגני ירושביץ, ישראל)

כפי שדיימון ראניון תיאר את החצר האחורית של ניו-יורק, והנרי מילר האיר את הצד החשוך של עיר האורות פריז, כך איסאק באבל היה משורר הביבים של אודסה. לא היה סופר שחשף בכזו עסיסיות, אהבה וכישרון כתיבה (אלוהים, כמה כישרון) את קסמה המסתורי של עיר המהגרים היהודית על גדות הים השחור.

יהודי אודסה אהבו מאוד את עירם. הם כינו אותה "אודסה מאמא" (אימא אודסה) והיא מצדה החזירה להם אהבה ללא תנאי. בתי מרזח, חוף ים שוקק חיים, מוסדות חינוך מתקדמים, מרכז לתרבות עברית מודרנית, רשת של עיתונות יהודית בעברית. בסוף המאה ה-19 אודסה הייתה המקום הנכון להיות בו. עיר יהודית חילונית שקיומה הצית את דמיונם של חסידים שאמרו עליה כי "אש הגיהנום בוערת סביבה מהלך ארבעים על ארבעים מילים".

והם נהרו אליה בהמוניהם. בשנת 1854 התגוררו באודסה 54,000 יהודים וכעבור פחות מ-30 שנה המספר קפץ ל-124,000 שהיוו כשליש מתושבי העיר. רוב היהודים היו מהגרים, כמו אחד העם וביאליק, שנמלטו אל החופש מבית הסוהר של השטעטל. אודסה הייתה עבורם אי של שפיות, דגם עתידני של עיר עברית חילונית. לא פלא שמאיר דיזינגוף, שגם הוא התגורר באודסה, ביקש להעתיק את המודל שלה לעיר עברית צעירה בשם תל אביב.

איסאק באבל, 1930 לערך

איסאק באבל, 1930 לערך

כבן העיר, באבל התעניין פחות באידיאולוגיות. מחויבותו היחידה הייתה תיאור "אודסה ד'מטה" ולצורך כך הוא צלל למערכת הביוב של עיר הולדתו והוציא משם פנינים ויהלומים. באבל הציג בספריו דמויות שאף אחד לא העז לחשוף לפניו. גיבוריו היו מבריחים וגנבים, זונות, סרסורים וגנגסטרים – כולם יהודים שאכלסו את בתי המרזח, בתי הבושת ובתי הכנסת של אודסה. במחזה של שלום עליכם כששפרינצע, בתו של טוביה החולב, חווה אהבה נכזבת, היא מטביעה את עצמה בנהר. כשבאסקה, גיבורת סיפור דומה של באבל נדחית בידי גבר אהוב וחושבת לשלוח יד בנפשה, בעל בית הבושת המקומי מציע לה כשידוך גנגסטר יהודי בשם בניה קריק, שעל הדרך גם יחסל את האהוב הדוחה ואת משפחתו. אם תרצו זו הבשורה הבאבלית על רגל אחת. לא עוד דמויות יהודיות טרגיות ומיוסרות, אלא כאלו שיודעות גם לנקום כשצריך.

אבל באבל לא הסתפק בתיאור עיר הולדתו. באביב 1920 הוא הצטרף ככתב צבאי לארמיית הקוזאקים בשורות הצבא האדום בזמן המלחמה עם פולין. במהלך הקרבות שהה במחיצתם של קוזאקים אנאלפביתים וצמאי דם. רק תארו לעצמכם, אינטלקטואל יהודי ממושקף לצדם של חמומי מוח, שדוהרים על סוסי פרא ללא אוכף ויורים ללא היסוס בכל הנקרה בדרכם. כדי להתקבל לארמיה הקוזאקית נאלץ באבל לשחוט אווז במו ידיו ולדרוך עליו עד שהאומלל פרפר למוות. "אלוהים תן לי הכוח להרוג אדם אחר", הייתה בקשתו לפני כל יציאה לקרב.

עטיפת הוצאה אמריקאית של "חיל הפרשים" מאת איסאק באבל, בעריכת בתו, נטליה

עטיפת הוצאה אמריקאית של "חיל הפרשים" מאת איסאק באבל, בעריכת בתו, נטליה

באבל תיעד את זוועות המלחמה לצד גילויי הגבורה של הלוחמים הקוזאקים. את יומן המלחמה עיבד לספר "חיל הפרשים" – אוסף סיפורים קצרים המתאר את האבסורד שבמלחמה. הספר העניק לבאבל תהילה, כתרים נקשרו לראשו וענקים כמו הסופר מקסים גורקי פרסו עליו את חסותם. באבל הוכרז כסופר המתוחכם ביותר של רוסיה במאה ה-20.

אבל היה אדם אחד שתיאוריו של באבל לא מצאו חן בעיניו. לרוע מזלו היה זה המרשל סמיון בודיוני, מפקד ארמיית הקוזאקים, שלא התחבר, בלשון המעטה, לסאטירה האנטי-מלחמתית של הסופר היהודי. "הכתיבה שלו מדברת בקולה של אישה זקנה ואחוזת אימה", כתב בודיוני בעיתון המפלגה הקומוניסטית, "כשהוא רואה חייל רעב, הוא אחוז פלצות". מאותו רגע באבל חי על זמן שאול. הוא ידע היטב שאם המכונה הסובייטית סימנה אותך, זה רק עניין של זמן עד שתמצא את עצמך בדרך לגולאג מבודד ומרוחק, במקרה הטוב. זה לקח אמנם כמה שנים, אבל במאי 1939 אנשי המשטרה החשאית נקשו על דלת דירתו במוסקבה, הוא נעצר והוצא להורג ב-27 בינואר, 1940. השבוע לפני 79 שנה.

באבל לאחר מעצרו ע"י הנ.ק.ו.ד של סטאלין, 1939

באבל לאחר מעצרו ע"י הנ.ק.ו.ד של סטאלין, 1939

בשנת 1963 יצא לאור בישראל לראשונה קובץ "סיפורי אודסה" של באבל בתרגומו לעברית של אברהם שלונסקי. סבא, שמשפחתו הגיע מאודסה, ראה את הספר בחנות ספרים ברחוב החלוץ בחיפה וקנה את העותק האחרון שנותר. כעבור שנה, ב-14 ביוני 1964, התקיימה ישיבה של עיריית חיפה בניהולו של אבא חושי, בסיומה התקבלה החלטה: "סמטת רחוב מס' 759 בשכונת אחוזה תיקרא ע"ש הסופר היהודי רוסי יצחק באבל".

הסופר שלא היה שני לו בתיאור סמטאות החיים זכה לסמטה בעיר הולדתי. השנים חלפו וסבא הלך לבית עולמו. אחותי עדיין גרה ליד "סמטת באבל" ובכל פעם שאני מבקר אותה וחולף שם, אני מקפיד לקוד קידה עמוקה לפני שלט הרחוב. לכבודו של הסופר האהוב על סבא שלי. ועלי.

The post דיימון ראניון מאודסה: סופר הביבים היהודי של רוסיה – ואני appeared first on בית התפוצות.

]]>
יום השואה הבין לאומי: על מעמדות וזוועות אחרות בגטו לודז' https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%99-%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%a2%d7%9e%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%96%d7%95%d7%95%d7%a2%d7%95%d7%aa/ Sun, 27 Jan 2019 10:37:30 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39950 "זוהמה, העדר משמעת! בואו ונעיף מבט על הזירה שבה התרחשה הטרגדיה הזאת… חלונות מנופצים דלתות פרוצות, רצפות מפורקות….בתי שימוש סדירים רק בבית אחד… כמה זמן דרוש לאדם אירופי כדי לאבד בתנאים כאלה את טיפת התרבות? כלום ניתן לשמור על תרבות זו בעזרת עונשים דרקוניים כגון שלילת המרק או הדרגש? כיצד לא יהיו בני  אדם אכולי [...]

The post יום השואה הבין לאומי: על מעמדות וזוועות אחרות בגטו לודז' appeared first on בית התפוצות.

]]>
"זוהמה, העדר משמעת! בואו ונעיף מבט על הזירה שבה התרחשה הטרגדיה הזאת… חלונות מנופצים דלתות פרוצות, רצפות מפורקות….בתי שימוש סדירים רק בבית אחד… כמה זמן דרוש לאדם אירופי כדי לאבד בתנאים כאלה את טיפת התרבות? כלום ניתן לשמור על תרבות זו בעזרת עונשים דרקוניים כגון שלילת המרק או הדרגש? כיצד לא יהיו בני  אדם אכולי כינים? מה פירוש המילה תרבות כאן? האם מי מן האחראים בילה פעם ולו רק לילה אחד בגיהנום שכזה? מה רוצים מבני אדם אלה? כיצד מעז מישהו עוד לבקר אותם? מה יכול היה לצמוח על קרקע זו הרוויה זוהמה? אצולה יהודית לבטח לא!"

את הדברים הללו כתב הסופר היהודי-צ'כי אוסקר זינדר, אחד מהמוני היהודים ששוכנו בגטו לודז', על אף שלא היו תושבי המקום, זועק את זעקתם של אחיו ואחיותיו שבנוסף למצוקה הנוראית שחוו כמו כל יהודי הגטאות, נאלצו להתמודד גם עם חשדות והאשמות מצד שכניהם היהודים בני המקום.

צילום נדיר שצולם בסתר, גטו לודז', 1941-1942 (אוסף צבי קדושין, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

צילום נדיר שצולם בסתר, גטו לודז', 1941-1942 (אוסף צבי קדושין, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

לא פעם הנאצים העבירו לגטאות יהודים מארצות אחרות. המטרה הראשונית שלהם הייתה לנקות את שטחי הרייך מיהודים, וכך עשרות אלפי יהודים נשלחו לגטאות במזרח אירופה. הם היו מנותקים ממשפחתם, בלי שהם יודעים את שפת המקום והיהודים המקומיים בגטו חשבו שלאלו שבאו ממערב יש יותר כסף או קשרים – אבל דווקא הגורל שלהם היה גרוע עוד יותר. במקרה של גטו לודז', הדבר היה נכון שבעתיים.

קבוצות של אלפי יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה הגיעו לגטו לודז' החל מסוף שנת 1941. בקרב היהודים בגטו עלה החשד כי האורחים החדשים עשויים להיות מרגלים או לכל הפחות נאמנים להיטלר ולרייך, מאחר והגיעו ממדינות האם שלו. אבל הבעיה האמיתית לנוכח החשדות המופרכים כל כך התעוררה כשהתברר מה חושב על כך ראש היודנראט בגטו, חיים רומקובסקי, אחד האנשים השנויים ביותר במחלוקת של התקופה – האיש שעשה הכל כדי להציל את הגטו מהשמדה על ידי עידוד העבודה, אך גם יצר פולחן אישיות עצמי והיה שנוא על ידי רבים מתושבי הגטו.

הימלר וקצינים נאצים אחרים עם חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', פולין, יוני 1941 (פרנקפורט, המוזיאון היהודי)

הימלר וקצינים נאצים אחרים עם חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', פולין, יוני 1941 (פרנקפורט, המוזיאון היהודי)

רומקובסקי ביטא גישה מורכבת מאד כלפי היהודים המערביים בגטו. מצד אחד, כשאלו הגיעו לגטו הוא נהג מולם כמעט בהתרפסות. לדבריו, הוא "יהודי פשוט בעוד שהם אינטלקטואלים, מלומדים, אמנים, מדינאים ופקידים עשירים". הוא נאם מולם נאום מרגש בו התייחס לעובדה שהם בגטו, כמעט כמו קיבוץ גלויות שהוא בגדר נס: "מי היה מאמין שיום אחד ישבו אנשים מברלין, וינה ופראג וידברו עם אחיהם מהמזרח באווירה לבבית וידידותית".

אבל לצד המילים הידידותיות, רומקובסקי לא חסך שבטו מהיהודים החדשים בשכונה. "חלק מהחדשים אינם רוצים להבין מה זה גטו והם מתנהגים בחוצפה רבה. לא די לי בבעלי חוצפה ובמפריעים משלי, עתה עלי עוד להתעסק עם אחי מהרייך הישן, החושבים להנהיג פה סדרים כפי שהיו רגילים להם. הם חושבים שהם החכמים ביותר והטובים ביותר, השאור שבעיסה… יש להם טעות גדולה… לא אבחל באמצעים החריפים ביותר. יש לי הסמכות והכוח לכך".

גירוש ילדים יהודים מגטו לודז' למחנה השמדה חלמנו, 1942

גירוש ילדים יהודים מגטו לודז' למחנה השמדה חלמנו, 1942

סוגיה נוספת שטרדה את מנוחתו של ראש היודנראט הייתה סכומי הכסף שהיו ברשותם של היהודים החדשים. חלק מהיהודי הרייך, במיוחד אלו שבאו מגרמניה, היו עוד זכאים לקבלת פנסיות או קצבאות, חלקם בזכות שירותם בצבא במלחמת העולם הראשונה. כך שליהודים הגרמנים היה לא מעט כסף, באופן יחסי, אותו יכלו להחליף בתמורה למזון. עבור רומקובסקי, שניסה להשליט משמעת ברזל כלכלית בגטו על מנת לנסות ולספק מזון לכל תושבי הגטו ולעודד את כולם לעבוד, הדבר חרה מאד.

בניסיון ליצור שוויון כלכלי בגטו, הוא הצליח לשכנע את הנאצים לאפשר ליהודי הגטו לקבל המחאות מחוץ לגבולותיו, ואלו החלו לזרום אליו בדצמבר 1941, אך מטרתו של רומקובסקי לא הושגה. בעוד שיהודי פולין בקושי יכלו להיעזר בקרובים שעוד נותרו מחוץ לגטאות, ליהודים הגרמנים עוד היו קרובים ברייך שלא נשלחו לגטאות ומצבם הכלכלי עדיין היה סביר יותר מאלו של יהודי מזרח אירופה. אחרי שלושה חודשים הנאצים אסרו על הכנסת המחאות לתוך שטחי הגטו והפרשה באה על סיומה, אך המרמור הפנימי כלפי היהודים הגרמנים נותר כשהיה. האבסורד הכואב היה שלמעשה דווקא הם  השתמשו בכסף שעוד היה להם בניסיון נואש להשיג מזון, ועד מהרה הפכו לאוכלוסייה הענייה יותר בגטו, זו שסבלה מתת-תזונה יותר מכולם. גם אחוז ההתאבדויות בקרב אותם יהודים היה גבוה יותר מאשר בכלל אוכלוסיית הגטו.

חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, נואם בפני יהודי גטו לודז', תאריך לא ידוע

חיים רומקובסקי, ראש היודנראט, נואם בפני יהודי גטו לודז', תאריך לא ידוע

במקביל להידרדרות המצב של יהודי הרייך, הכעס והחשדנות כלפיהם מצד היהודים המקומיים רק התגבר. באפריל 1942 התקיים המשלוח הגדול הראשון מהגטו של יהודים למחנות ההשמדה. 44 אלף איש מתושבי הגטו נשלחו להשמדה, רובם המוחלט לא היה משטחי הרייך. היהודים בגטו חשבו שהם צדקו בכל החשדות שלהם – היהודים דוברי הגרמנית היו משת"פים של הנאצים ומוגנים לגמרי מהשמדה.

חודש לאחר מכן, במאי 1942, התברר כמה הם טעו. הנאצים הוציאו משלוח נוסף, הפעם של עשרת אלפים איש – כולו מהיהודים "שלהם", היהודים דוברי הגרמנית שהגיעו ממערב. בספטמבר 1942, כשרומקובסקי נשא את נאום "תנו לי את ילדיכם", בו בא לגטו בדרישה הבלתי-אפשרית כי להשמדה יישלחו הילדים והזקנים והחולים בניסיון נאיבי להציל את שאר שוכני הגטו, איש כמעט לא שם לב כי 4000 יהודים גרמנים גם הם היו מיועדים להישלח להשמדה, ואיש לא נאבק למען הצלתם. שאר יהודי הרייך שנותרו בלודז', נשלחו מאוחר יותר להשמדה יחד עם הגטו כולו, בשנת 1944.

(לקריאה נוספת: אברהם ברקאי, "בין מזרח למערב: יהודים מגרמניה בגטו לודז'", יד ושם, כרך ט"ז,  תשמ"ה)

The post יום השואה הבין לאומי: על מעמדות וזוועות אחרות בגטו לודז' appeared first on בית התפוצות.

]]>
נוצרי, דבר עברית: סיפור האהבה של מלומדי אירופה עם כתבי היהודים https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a0%d7%95%d7%a6%d7%a8%d7%99-%d7%93%d7%91%d7%a8-%d7%a2%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8-%d7%94%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%93%d7%99/ Thu, 24 Jan 2019 11:09:57 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39912 נשיא מכללת ספיר לשעבר, פרופסור זאב צחור ז"ל, סיפר פעם כי במהלך מפגש שהיה לו עם אינטלקטואלים אנגלים, הוא שאל אותם מדוע האליטה הבריטית כל כך עוינת את ישראל. תשובתם של הג'נטלמנים הבריטים הפתיעה את צחור: "הקמנו לכם מדינה", אמרו לו, "כי חלמנו על מקום שבו ספר הספרים יכתב מחדש לקראת גאולת עולם, כי אתם [...]

The post נוצרי, דבר עברית: סיפור האהבה של מלומדי אירופה עם כתבי היהודים appeared first on בית התפוצות.

]]>
נשיא מכללת ספיר לשעבר, פרופסור זאב צחור ז"ל, סיפר פעם כי במהלך מפגש שהיה לו עם אינטלקטואלים אנגלים, הוא שאל אותם מדוע האליטה הבריטית כל כך עוינת את ישראל. תשובתם של הג'נטלמנים הבריטים הפתיעה את צחור: "הקמנו לכם מדינה", אמרו לו, "כי חלמנו על מקום שבו ספר הספרים יכתב מחדש לקראת גאולת עולם, כי אתם הרי עם סגולה. היו לעולם ציפיות לכינון אומה עברית שתהיה אור לגויים, וראו מה עשיתם".

מקריאה ראשונה תשובתם של המלומדים הבריטים גבוהי המצח נשמעת מופרכת. למה שאקדמאים רציונליים ואתאיסטים ישאפו לכתיבה מחדש של טקסט עתיק כמו התנ"ך ולתחייתם של מושגים דוגמת "גאולת עולם" ו-"אור לגויים"? גם צחור חשד שמדובר בעוד מקרה של אנדרסטייטמנט בריטי אופייני, אך במהרה התחוור לו שהם רציניים להחריד.

היריעה קצרה מלשרטט בפירוט את הרנסנס שחווה התנ"ך במהלך המאה ה-17, עם עליית תנועת הרפורמציה. מרטין לותר, שאהבתו לתנ"ך הייתה גדולה יותר רק משנאתו ליהודים, דאג להכניס את ספר הספרים לכל בית נוצרי שקיבל עליו את 95 התיזות המפורסמות שלו. הפצת הברית הישנה ברחבי אירופה הפרוטסטנטית ובעיקר באנגליה, שהפכה לשיכורה מסיפורי המקרא, הולידה התעניינות חסרת תקדים בתרבות העברית הקדומה. לתופעה זו היו כמה השפעות מכריעות. אחת מהם באה לידי ביטוי בצמיחתו של זרם אקדמי בעל השפעה חסרת תקדים – "ההיבראיסטים".

עקדת יצחק. תחריט עץ מאת לוקאס קראנאך, בספר תנ"ך גרמני מודפס שתורגם על ידי מרטין לותר, גרמניה, 1541 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

עקדת יצחק. תחריט עץ מאת לוקאס קראנאך, בספר תנ"ך גרמני מודפס שתורגם על ידי מרטין לותר, גרמניה, 1541 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

ההיבראיסטים היו מלומדים לא-יהודים, אנגלים ברובם, ששקדו על לימוד השפה העברית מתוך אמונה כי בכתבים העבריים העתיקים, כמו התנ"ך והתלמוד, מצויים רעיונות נצחיים אודות דגם המדינה המושלמת. עד כמה הייתה עוצמתית השפעת הכתבים היהודים על ההיבראיסטים מעיד סיפור פיקנטי על ג'ון סלדן, אולי ההיבראיסט בה"א הידיעה של המאה ה-17. סלדן נשלח ב-1629 למצודת לונדון, בית הכלא הידוע לשמצה, כעונש על סירובו להכיר בזכותו של מלך אנגליה לפזר את דיוניו של בית הנבחרים. מתוך כבוד למלומד המפורסם אישרו לו ראשי הכלא לבחור ספר שינעים את זמנו בתא. סלדן ביקש שניים: עותק של התלמוד הבבלי ועותק של התלמוד הירושלמי.

רק לסבר את האוזן, במהלך המאה ה-17 יצאו באירופה עשרות חיבורים שכולם נשאו את אותו שם: "הרפובליקה של העברים". לא מדובר היה במחברים אנונימיים, אלא בענקים כמו פטרוס קונאיוס ההולנדי, שהיה מרותק מתעוזתם של חוקי הכלכלה הסוציאליסטית העברית, סלדן מיודענו שספרו הגדול, "משפט הטבע והאומות על פי העברים", הורכב משבעה שערים בהתאם לשבע מצוות בני נוח, וגדול הפילוסופים הפוליטיים של המאה ה-17, תומס הובס, שחיבורו הקאנוני "לויתן" נשען בשניים מתוך ארבעת חלקיו על מודל המדינה העברית הקדומה.

ההיבראיסט בה"א הידיעה של המאה ה-17. ג'ון סלדן

ההיבראיסט בה"א הידיעה של המאה ה-17. ג'ון סלדן

במאמרה המרתק "השורשים היהודיים של הרפובליקה המודרנית" משרטטת המחברת, פרופסור פניה עוז-זלצברגר, את ההשפעה האדירה של המקרא על המחשבה הפילוסופית הפוליטית של המאה ה-17, הנחשבת לרחם הרעיוני ממנו בקעה המדינה המודרנית. הסיפור הוא פחות או יותר כזה: לפני שלושת אלפים שנה התקיימה רפובליקה עברית קרובה לשלמות. רפובליקה זו, שפעלה עד משיחתו של שאול למלך, הייתה הראשונה בהיסטוריה שהכירה בעליונותו של החוק בכל ענייני אנוש, ויותר מכך בעובדה שכולם שווים בפני החוק: "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגֵר הגר אתכם" ככתוב בספר במדבר. 

עוז-זלצברגר מציינת כי אחד החידושים המרכזיים של הרפובליקה העברית המקראית היה אחדות החוק ואחדות המרחב המדיני (הגבולות) שהפכו למושגי יסוד בתפישה הרפובליקנית המודרנית, אשר הלכה והתגבשה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-17. "ישראל הקדומה", כותבת עוז, "הייתה מדינת חוק מובהקת, בתוך מרחב מדיני תָחוּם וברור, ובניהולם של מוסדות פוליטיים (הכהונה, המשפט והנבואה) שצייתו לחוק ושכל קיומם עמד על החוק, על פרשנותו ועל אכיפתו".

על פי ההיבראיסטים, הפוליטיאה העברית הקדמונית שאבה את הצדקתה מסמכותו המוחלטת של המקור האלוהי, שייצג את המשפט הטבעי בדמות עשרת הדיברות. שם בהר סיני, טענו, התרחש המומנט הדמוקרטי הראשון בתולדות האנושות, כשכל עם ישראל קיבלו על עצמם להשתתף בהסכם חוזי בינם לבין משפט האל. כאן חייבים להדגיש שהרעיון של ריבון שיוצא בהצהרה דרמטית לכל העם היה בזמנו חידוש עצום. במסורות המסופוטמית והיווניות האלים תקשרו עם בני האדם באמצעות מתווכים. מעולם לא באופן ישיר.

"לויתן" של תומס הובס

"לויתן" של תומס הובס

כיצד התרחש המעבר מהדגם המקראי לדגם האירופי? ההוגים הפוליטיים של המאה ה-17 המירו את שלטון האל בשלטון "הריבון" ששימש מעין תחליף אל, או אם תרצו – אידיאה של סמכות מוחלטת. כפי שכותבת פרופ' עוז-זלצברגר: "עם חלוף אותו רגע דמוקרטי גדול שבו הכל נתנו את הסכמתם החוזית להקמת המדינה במתכונת המוצהרת של ברית ישראל ואלוהיו, נותר על כנו הריבון לבדו כמקור החוק. בבדידות מזהרת, בבדידות של מדינאי חילוני, מניח אותו ריבון-מונוליט מאחוריו את האל ואת העם ואת הברית ואת ארון הקודש, ופוסע לבדו אל אירופה של מדינות ריבוניות שהרציונליזם הפוליטי נר לרגליהן". במילים אחרות, מהמושג "הריבון האלוהי" נותר רק "הריבון", מעין ישות קיימת בדמיון הבינסובייקטיבי של כולנו, אם להשתמש בשפה נוח הררית, ומקור סמכותה הפוליטית נובע מהסכמתו של העם לציית לה.

בקצרה, הרעיון שעולה ממודל המדינה העברית הקדומה הוא שכדי לארגן קהילה חברתית, פוליטית ושוויונית תחת חוק אחד, חייבים לציית לסמכות מוחלטת ומוסכמת על כולם (או על הרוב, במדינה דמוקרטית) שהיא הריבון. תקראו לו אלוהים, המדינה, או מפלצת הספגטי. זה לא משנה. בסופו של דבר אי אפשר בלעדיה וכל מי שינסה אחרת, גוזר על עצמו "חיי בדידות דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים", כפי שניסח זאת תומס הובס.

The post נוצרי, דבר עברית: סיפור האהבה של מלומדי אירופה עם כתבי היהודים appeared first on בית התפוצות.

]]>
פישר קינג: גאוני משחק המלכים היהודי ורב אמן פסיכי אחד https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a4%d7%99%d7%a9%d7%a8-%d7%a7%d7%99%d7%a0%d7%92-%d7%92%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%99-%d7%9e%d7%a9%d7%97%d7%a7-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%95%d7%a8%d7%91/ Thu, 17 Jan 2019 13:35:48 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39826 הוא היה פרנואיד, פרובוקטור, גזען ושוביניסט, אבל לרוב סלחו לו על הכל, כי הוא היה גם גאון חד פעמי עם איי קיו מעל 200, וזיכרון בנפח חוות השרתים של גוגל. הנוירוזות של בובי פישר, אלוף העולם בשחמט בין השנים 1972-1975, גלשו גם לחייו האישיים והציבוריים. בבגרותו חבר לכת נוצרית בשם "כנסיית האלוהים העולמית", שהאמינה בבוא [...]

The post פישר קינג: גאוני משחק המלכים היהודי ורב אמן פסיכי אחד appeared first on בית התפוצות.

]]>
הוא היה פרנואיד, פרובוקטור, גזען ושוביניסט, אבל לרוב סלחו לו על הכל, כי הוא היה גם גאון חד פעמי עם איי קיו מעל 200, וזיכרון בנפח חוות השרתים של גוגל. הנוירוזות של בובי פישר, אלוף העולם בשחמט בין השנים 1972-1975, גלשו גם לחייו האישיים והציבוריים. בבגרותו חבר לכת נוצרית בשם "כנסיית האלוהים העולמית", שהאמינה בבוא האפוקליפסה בימינו, ובנוסף פיתח תחביב שהפך למרכז חייו אחרי פרישתו: פעילות אנטישמית אינטנסיבית.

אחד ההסברים לנפשו המסוכסכת של רב האמן המבריק, שהחל בשלב מסוים בחייו לבדוק לפני כל משחק שהכלים על לוח השחמט אינם עשויים מחומר רעיל, היא העובדה שגדל ללא דמות אב. אביו של בובי, לפחות ביולוגית, היה פאול נמני, פיסיקאי יהודי שהיגר מגרמניה לארצות הברית וניהל רומן עם רגינה, אימו של פישר. אנשים שהכירו את האב סיפרו כי הדמיון בינו לבין פישר לא התמצה רק בתווי פניהם הזהים, אלא גם בהתנהגות תימהונית שיכולה להיות משויכת רק לגאונים מעורערים. פאול, כך מספרים, נהג להסתובב בקביעות עם סבון בכיסים כדי שיוכל לשטוף את ידיו לאחר כל מגע עם ידית דלת וכמו כן נהג ללבוש פיג'מה מתחת למלבושיו העליונים כדי להימנע מחיכוך עם בגדים שהופקו מבעלי חיים.

בובי פישר בן 17 (משמאל) משחק נגד אלוף העולם, מיכאיל טל מברית המועצות, לייפציג 1960 (Bundesarchiv, Bild 183-76052-0335 / Kohls, Ulrich / CC-BY-SA 3.0)

בובי פישר בן 17 (משמאל) משחק נגד אלוף העולם, מיכאיל טל מברית המועצות, לייפציג 1960 (Bundesarchiv, Bild 183-76052-0335 / Kohls, Ulrich / CC-BY-SA 3.0)

למרבה האירוניה, בלשון המעטה, בנו של הפליט הגרמני שסולק מעבודתו באוניברסיטה על ידי הנאצים בגלל מוצאו היהודי, הפך בבגרותו למכחיש שואה ושונא יהודים אדוק. האם סלידתו של פישר מיהודים הייתה נקמה על כך שגילה כי לא רק אמו יהודייה, אלא גם אביו שנטש אותו? זו שאלה לפסיכולוגים. אבל השורה התחתונה ברורה – פישר תיעב יהודים. החל משנות השישים נהג להשמיע הערות אנטישמיות בראיונות ובין השאר טען כי "היהודים היו תמיד רמאים לאורך ההיסטוריה" וכי לעניות דעתו "יש יותר מידי יהודים בשחמט". לפחות בטענה האחרונה, כמותית, הוא צדק. שחמט נחשב לענף יהודי מובהק. אז לרגל יום השנה ה-11 למותו של הגאון המשוגע (17.1.2008) התמקדנו בחיבור המיוחד בין יהודים למשחק המלכים.

כמו בתחומים כמו ספרות, אמנות ומדע, כך גם השחמט חווה רנסנס יהודי באירופה במהלך המאה ה-19. אלוף העולם הרשמי הראשון בשחמט היה יהודי בשם וילהלם שטייניץ (אחד מאבות אבותיו של השר יובל שטייניץ) שנולד בגטו היהודי של פראג בשנת 1836 לאב מוכר סדקית, שייעד לבנו קריירה ברבנות, אך הבחין במהרה בכישורי המתמטיקה יוצאי הדופן של התכשיט הצעיר ורשם אותו ללימודים בטכניון בווינה, שם גילה שטייניץ את השחמט. והשאר היסטוריה.

שטייניץ, שהחליט להפוך את השחמט לתכלית חייו, קבע את מגוריו בלונדון, שם זכה בשנת 1866 באליפות העולם הרשמית הראשונה אי פעם בתולדות המשחק. כמי שאלוהים חנן אותו לא רק במוח יוצא דופן, אלא גם בקומה נמוכה במיוחד, לשון חריפה ומזג אלים, הסתכסך שטייניץ עד מהרה עם קהיליית השחמטאים באנגליה והיגר לארצות הברית. אחת התרומות הגדולות של שטייניץ למשחק הייתה פיתוח אסטרטגיית "עמדת ההגנה" שהתבססה על מבנה הגנתי מוצק של הכלים, תוך יציאה להתקפות מפתיעות ומבריקות שהיממו את יריביו. חרף העובדה שזכה בסכומי כסף לא מבוטלים בתחרויות, חוסר יכולתו לכלכל את ענייניו הכספיים בתבונה גרם לכך ששטייניץ מת חסר כל בבית חולים ציבורי בניו יורק.

עמנואל לסקר (מימין) מול וילהלם שטייניץ באליפות העולם בניו יורק 1894

עמנואל לסקר (מימין) מול וילהלם שטייניץ באליפות העולם בניו יורק 1894

עד כמה שחמט היה "מקצוע של יהודים" מעידה העובדה שאת כתר אליפות העולם הפסיד שטייניץ ליהודי אחר, עמנואל לסקר, שנולד בפרוסיה למשפחת חזנים מפורסמת. גם בשאר מדינות אירופה השתלטו היהודים לגמרי על הענף. האלוף הראשון של פולין, דויד פז'פיורקה, האלוף הראשון של גרמניה המאוחדת, ברטולד אנגליש, האלוף הראשון של צרפת, שמואל רוזנטל, האלוף הראשון של ארצות הברית, שמואל ליפשיץ והאלוף הראשון של רומניה, אלכסנדרו טירולר – כולם היו יהודים לעילא ולעילא. בין חמשת השחקנים הראשונים שזכו אי פעם לתואר רב אמן בשחמט, תואר שהוענק על ידי הצאר הרוסי ב 1914, היו שני יהודים – לסקר וזיגברט טאראש.

כמו המתאגרפים היהודים, שלמה ארוך ו-ויקטור פרץ, שהשתמשו בכישוריהם כדי להציל את חייהם בשואה, כך גם השחמט סייע לשחמטאים יהודים להיחלץ ממוות. הסיפור המפורסם ביותר הוא של יהודי בשם אוסיפ ברנשטיין, שנולד באוקראינה וגדל להיות שחמטאי דגול. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה ברח ברנשטיין לצרפת ונעצר באודסה על ידי הצ'קה (המשטרה החשאית של הבולשביקים) שהעמידה אותו לפני כיתת יורים. כאשר כיתת היורים התארגנה לביצוע הירי ביקש מפקדם לבדוק את רשימת המוצאים להורג. כשגילה את שמו של ברנשטיין שאל אם מדובר בשחמטאי המפורסם. אחרי שברנשטיין אישר כי הוא האיש ציווה הקצין על קיום משחק שחמט בינו לבין האסיר. ההסכם היה שאם ברנשטיין יפסיד או שהמשחק ייגמר בתיקו, הוא יוצא אחר כבוד להורג. ברנשטיין ניצח כמובן, ולפני שיפגוש שמפקד בולשביק אחר וחובב שחמט קטן יותר, נמלט על גבי אנייה בריטית והתיישב בפריז.

אוסיפ ברנשטיין בקונגרס השחמט הבינלאומי בסט. פטרסבורג, 1909

אוסיפ ברנשטיין בקונגרס השחמט הבינלאומי בסט. פטרסבורג, 1909

עד כמה שזה נשמע מגוחך, הקשר בין יהודים ושחמט שימש חומר אנטישמי בידי מכונת התעמולה הנאצית, שטענה כי ההצלחה הפנומנלית של היהודים במשחק המלכים מעידה על אופיים המנוון והלא פרודוקטיבי. לצורך אישוש התיאוריה המופרכת גייסו הנאצים את אלוף העולם בשחמט דאז, אלכסנדר אלכין, שפרסם, תחת שמו כביכול, שישה מאמרים אנטישמיים כנגד שחמטאים יהודים והשפעתם על עולם השחמט. במאמרים אלה הוצגו שחמטאים יהודים בולטים כנציגים מובהקים של השחמט הדקדנטי חסר תעוזה המתרכז רק בהגנה. לא במקרה, מנסחי המאמרים הנאצים של אלכין "שכחו" להוסיף לרשימה את השחמטאי היהודי הנודע ביותר באותה תקופה, רודולף שפילמן, אמן המשחק הנועז וההתקפי, שהקרבת כלים הייתה מרכיב מרכזי באסטרטגיית המשחק שלו.

The post פישר קינג: גאוני משחק המלכים היהודי ורב אמן פסיכי אחד appeared first on בית התפוצות.

]]>
הטארטן הכשר של השבט היהודי-סקוטי https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%98%d7%90%d7%a8%d7%98%d7%9f-%d7%94%d7%9b%d7%a9%d7%a8-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a9%d7%91%d7%98-%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99-%d7%a1%d7%a7%d7%95%d7%98%d7%99/ Wed, 16 Jan 2019 09:06:13 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39769 טארטן, אותו אריג משובץ שמכינים ממערך חוטים צבעוניים ארוגים בשתי וערב, הוא אחד ממאפייניה המוכרים ביותר של התרבות הסקוטית. בסקוטלנד מתייחסים לטארטן ברצינות כה רבה, שיש אפילו חקיקה רשמית שמגדירה מהו טארטן, והחוק קובע הליכי רישום מוסדרים לדוגמאות טארטן. במקור הגיע האריג מתושבי ההרים של סקוטלנד, אבל עם הזמן נהיה פופולרי גם בשאר המדינה. הטארטן [...]

The post הטארטן הכשר של השבט היהודי-סקוטי appeared first on בית התפוצות.

]]>
טארטן, אותו אריג משובץ שמכינים ממערך חוטים צבעוניים ארוגים בשתי וערב, הוא אחד ממאפייניה המוכרים ביותר של התרבות הסקוטית. בסקוטלנד מתייחסים לטארטן ברצינות כה רבה, שיש אפילו חקיקה רשמית שמגדירה מהו טארטן, והחוק קובע הליכי רישום מוסדרים לדוגמאות טארטן. במקור הגיע האריג מתושבי ההרים של סקוטלנד, אבל עם הזמן נהיה פופולרי גם בשאר המדינה. הטארטן נהיה לדרך המקובלת להפגין זיקה לשבט, משפחה או קבוצה. ככל שגדלה חשיבותו הלאומית, נהיה הטארטן לחלק חשוב מהתרבות הסקוטית באופן כללי, אמצעי להביע הזדהות כסקוטי או תחושת אהדה או שייכות לסקוטלנד.

השימוש בבדי טארטן נפוץ במחצית הראשונה של המאה ה-19. ב-1822 הטרנד התחיל להתפשט – רבים בסקוטלנד התחילו ללבוש אותו על מנת להזדהות עם שבטים שונים. היהודים לא היו חלק מהתופעה, משום שרק מעטים מהם חיו באותה תקופה בסקוטלנד. לראשונה מתועדים יהודים בסקוטלנד כבר בסוף המאה ה-17, אך הם הגיעו למספרים משמעותיים רק בסוף המאה ה-19.

ועד הרבנים של המחוז הצפוני בארוחת הערב השנתית לכבוד המשורר הסקוטי הלאומי רוברט ברנס, גלאזגו, סקוטלנד 1983. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות הארכיון המרכזי של יהודי סקוטלנד, גלאזגו

ועד הרבנים של המחוז הצפוני בארוחת הערב השנתית לכבוד המשורר הסקוטי הלאומי רוברט ברנס, גלאזגו, סקוטלנד 1983. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות הארכיון המרכזי של יהודי סקוטלנד, גלאזגו

היהודים, שהיו מהגרים חדשים, עדיין לא חשו הזדהות עם השבטים הסקוטיים ההיסטוריים ונמצאו בשלבי הסתגלות ולמידה של החוויה הסקוטית. הם היו עסוקים בהיקלטות ולכן באופן טבעי, באותה תקופה הטארטן וחשיבותו לא עמדו בראש סדר העדיפויות שלהם.

אבל בהמשך, כשהקהילות יהודיות החלו להתבסס, בעיקר בערים גלזגו ואדינבורו, היהודים התברגו עמוק יותר ויותר אל תוך החברה הסקוטית. ב-1900 בקירוב לדוגמה, הוקמה בגלזגו להקת חמת החלילים היהודית היחידה בעולם, במסגרת תנועת הנוער Glasgow Jewish Lads and Girls Brigade. ככל שיהודי סקוטלנד חשו יותר בבית בארצם, באופן טבעי הם החלו גם לרצות טארטן משלהם, שייצג את יהדות סקוטלנד.

הווארד ברודי. באדיבות Scottish Jewish Archives Centre

הווארד ברודי. באדיבות Scottish Jewish Archives Centre

רק ב-2008 קלייב שמוליאן, חבר הקהילה היהודית של גלזגו, יצר את הטארטן היהודי הראשון שנקרא טארטן השלום, ועבד עם העתונאי פול האריס על הפצתו ופרסומו בקרב יהודי סקוטלנד. הוא היה עשוי מחוטים לבנים, שחורים ושני גוונים של כחול, ונועד לייצג הן את הדגל הסקוטי והן את דגל מדינת ישראל.

זמן קצר אחרי טארטן השלום הופיעו גם טארטנים אחרים. אחד מהם עוצב על ידי הרב מנדל ג'ייקובס ביחד עם בריאן וילטון מהרשות הסקוטית לטארטן. בדומה לטארטן השלום, גם הרב ג'ייקובס חיפש דרך לצקת משמעות בטארטן החדש, וגם בו יש יש חוטים כחולים ולבנים שמסמלים שילוב בין הדגל הסקוטי לדגל הישראלי. בנוסף שזור בו חוט זהב שמייצג את ארון הברית, חוט כסף שמייצג את התורה וחוט באדום כהה שמייצג את יין הקידוש. בדוגמה הזאת יש שבעה חוטים במוטיב המרכזי ושלושה בייצוגי הדגלים, שכן שלוש ושבע הם מספרים בעלי משמעות במסורת היהודית. נציין, שהן הטארטן של הרב ג'ייקובס והן טארטן השלום עוצבו כאריג כשר, שיש בו רק צמר, בלי עירוב של צמר ופשתן – שעטנז, האסור לפי חוקי היהדות.

תזמורת חמת חלילים יהודית, לונדון 1973. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות הארכיון המרכזי של יהודי סקוטלנד, גלאזגו

תזמורת חמת חלילים יהודית, לונדון 1973. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות הארכיון המרכזי של יהודי סקוטלנד, גלאזגו

היהודים לא רק יוצרים טארטנים משלהם, לעתים הם גם משתעשעים להם עם הקונספט. אפרים בורובסקי ממועצת הקהילות היהודיות בסקוטלנד יצר קריצה ויזואלית כששילב בין דוגמת טארטן לבין מגן דוד, וכך נולד הלוגו של אירועי יובל המאתיים של המועצה.

עם הזמן דוגמאות הטארטנים נהיו לסמלים של שייכות, ממש הפגנה ויזואלית של הקשר הבסיסי עם קבוצה מסויימת ועם המשמעות של להיות סקוטי. טארטנים יהודיים מאפשרים ליהודי סקוטלנד להיות חלק מהמסורת הסקוטית וגם להכיר בקשר שלהם ליהודים אחרים ובשייכות שלהם לשבט היהודי-סקוטי הייחודי.

הלוגו שיצר אפרים בורובסקי עבור מועצת יהודי סקוטלנד

הלוגו שיצר אפרים בורובסקי עבור מועצת יהודי סקוטלנד

הרבה רחל דרוק היא עורכת מאגר הקהילות במוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. קניתם או לבשתם טארטן לאחרונה? השתתפתם בערב השנתי לכבוד רוברט ברנס? אל תשמרו לעצמכם, ספרו לרחל:  racheld@bh.org.il

למידע נוסף על יהודי סקוטלנד: https://www.scojec.org/index.html, https://www.sjac.org.uk/.

(מאנגלית: דנה פז פרינס)

The post הטארטן הכשר של השבט היהודי-סקוטי appeared first on בית התפוצות.

]]>
היהודים האחרונים בעולם: 400 שנה של קהילת אנוסים במחתרת https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%91%d7%a2%d7%95%d7%9c%d7%9d-400-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%aa-%d7%90/ Thu, 10 Jan 2019 09:20:11 +0000 https://www.bh.org.il/?p=39713 היראו אונודה היה קצין מודיעין בכיר בצבא היפני שנשלח בזמן מלחמת העולם השנייה לאי לובאנג בפיליפינים. לפני צאתו, השביעו אותו מפקדיו לעשות הכל כדי לסכל פלישת אויב לאי. במידה וייכשל, איימו עליו, עדיף שלא יחזור ליפן. היראו אונודה לא התכוון להפר פקודה, ולכן לאחר שכוח אמריקאי פלש לאי ב-28 בפברואר 1945 והכניע את היפנים, הוא [...]

The post היהודים האחרונים בעולם: 400 שנה של קהילת אנוסים במחתרת appeared first on בית התפוצות.

]]>
היראו אונודה היה קצין מודיעין בכיר בצבא היפני שנשלח בזמן מלחמת העולם השנייה לאי לובאנג בפיליפינים. לפני צאתו, השביעו אותו מפקדיו לעשות הכל כדי לסכל פלישת אויב לאי. במידה וייכשל, איימו עליו, עדיף שלא יחזור ליפן. היראו אונודה לא התכוון להפר פקודה, ולכן לאחר שכוח אמריקאי פלש לאי ב-28 בפברואר 1945 והכניע את היפנים, הוא לקח את הרגליים וברח ליערות. וכך חי היראו אונודה ביערות הפיליפינים – מצויד בחרב, ניזון מגבעולים ואורז גנוב ונכון בכל רגע להשיב מנה אחת אפיים לאויבים היאנקים.

בפברואר 1974, כשלושים שנה לאחר שנשלח למשימה, פגש אונודה צעיר יפני בשם נוריו סוזוקי, שסיפר לו את האמת. המלחמה תמה, הנאצים הובסו, ובארץ מולדתו כבר הספיקו להמציא את מכשיר הוידאו הראשון בעולם. היראו העקשן סרב להזדכות על האשליה שהעניקה משמעות לחייו, ורק אחרי שסוזוקי שלח מיפן פקודה חדשה המאפשרת לו לצאת ממחבואו, שב החייל הצייתן למולדתו, שם התקבל כגיבור לאומי.

הסיפור של הקצין היפני המסור עד טירוף נשמע לכם חריג? אז תחליפו את החיילים האמריקאים בבישופים וכמרים, את מלחמת העולם השנייה במוראות האינקוויזיציה ואת האי לובאנג הפיליפיני בכפר בלמונטה הפורטוגלי, ותקבלו את סיפורה של קהילה יהודית יחידה במינה שנסיבות טרגיות כפו עליה לחיות בתודעה כוזבת במשך מאות שנים.

רפאל מוראו מנדש מראה לחברי המשלחת הישראלית את מצות הפסח. בלמונטה, פורטוגל, 1983 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות הרב מנחם הכהן, תל אביב)

רפאל מוראו מנדש מראה לחברי המשלחת הישראלית את מצות הפסח. בלמונטה, פורטוגל, 1983 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות הרב מנחם הכהן, תל אביב)

בשנת 1496, ארבע שנים אחרי גירוש ספרד, ביקש מלך פורטוגל, מנואל הראשון, לשאת לאישה את בתם של המלכים הקתוליים הספרדים, פרננדו ואיזבלה. יש הורים שמצפים מהחתן המיועד של בתם לפרנס את יקירת ליבם, להיות בעל נאמן ואב מסור. בעיני פרננדו ואיזבלה היו אלו זוטות. התנאי היחיד שהם הציבו למנואל הראשון תמורת בתם היה שיגרש את כל היהודים מפורטוגל. ככה זה. כל משפחה וההעדפות שלה.

צו הגירוש ליהודי פורטוגל נקבע ל-5 בדצמבר 1496. כעבור מספר חודשים, הבחין מנואל הראשון כי התל"ג הפורטוגלי צונח עקב היעלמות היהודים, נלחץ ושינה את הצו: מעתה יהודי פורטוגל לא יגורשו, אלא יתנצרו בכפייה. וכך במהלך אפריל 1496 הובאו יהודים למרכזי הערים, בתואנה שספינות מחכות להם בנמלים כדי להוציא אותם מן הארץ. אך שם, בכיכרות הערים, התבררו ממדי ההונאה. יהודי פורטוגל אולצו לעבור טקס הטבלה כפוי. המחזות היו קורעי לב. אלו שלא הגיעו להטבלה בהסכמה, הובאו בכוח, ומי שהמשיכו לסרב זומנו אחר כבוד לטקס האוטו דה פה, שם נשרפו על המוקד.

הכפר בלמונטה נמצא סמוך לגבול בין פורטוגל לספרד ובו כ-3,000 תושבים. בתי הכפר בנויים מאבן ומחוברים בניהם במבוך של סמטאות צרות המתנקזות לכיכרות מצוירות. בשנת 1496 חיו בכפר 200 יהודים, שגם הם, בדומה לשאר יהודי פורטוגל אולצו להתנצר.

יהודי בלמונטה לא התכוונו להפר את הברית הקדושה בין אלוהים לעם ישראל, אבל גם למות לא ממש התחשק להם. ולכן כמו רבים מיהודי פורטוגל הם בחרו באופציה הקשה: "היה יהודי בביתך וקתולי בצאתך". סיפורם של רבים מיהודי ספרד ופורטוגל שחיו חיים כפולים מוכר ונפוץ – ביום חגגו את הכריסמס, הטבילו את הילדים והלכו לשמוע מיסה בכנסייה, ובלילה חבשו כיפות, עטו שביס ותוך כדי סיכון חייהם הדליקו נרות, אפו חלות וצמו בתעניות.

אישה מקהילת האנוסים מדליקה נרות שבת בביתה, בלמונטה, פורטוגל, שנות ה-1970 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות פאולו אמילקר, פורטוגל)

אישה מקהילת האנוסים מדליקה נרות שבת בביתה, בלמונטה, פורטוגל, שנות ה-1970 (בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, באדיבות פאולו אמילקר, פורטוגל)

מה שמייחד את קהילת יהודי בלמונטה משאר אנוסי ספרד ופורטוגל היא העובדה שיהודי הכפר המבודד היו משוכנעים בכל ליבם שהם היהודים האחרונים שנותרו. ממש כך. במשך מעל 400 שנה חיו יהודי בלמונטה בהכרה פנימית ברורה ונחרצת שבעולם החיצוני עדיין משתוללת האינקוויזיציה ובדמיונם חוסל העם היהודי כולו.

מלחיץ? תלוי את מי שואלים. בעיניים אנטישמיות הידיעה כי נותרו 200 יהודים בכל העולם היא סיבה למסיבה. בעיני יהודי בלמונטה, לעומת זאת, זו הייתה אחריות כבדה מאוד, אך גם גאווה גדולה. עדות לכך אפשר למצוא בשלט הכניסה לבית הכנסת החדש של הקהילה: "כאן בכפר בלמונטה לא כבה הנר לעולם", נכתב שם, "כאן, בבתי הכפר, קיימו בסתר את מצוות היהדות, במשך חמש מאות שנה…כאן הנשמה היהודית לא הלכה לאיבוד… כאן הנשמה היהודית נשארה לעולם".

יהודי בלמונטה נקטו בשיטות מתוחכמות כדי לשמור על יהדותם. הם אפו מצות במרתף הבית, התפללו ביום הכיפורים במסווה של משחק קלפים, הדליקו נרות שבת בחזות של "נר האדון" לכבוד ישוע ובנו סוכות בתוך הבית. על ברית מילה הם ויתרו שכן היא הייתה ראייה מפלילה, ובמקום מזוזות על המשקופים, הם נשאו בכיסים מזוזות קטנות מעץ.

בית הכנסת "בית אליהו", של צאצאי האנוסים ששבו ליהודת, בלמונטה, פורטוגל, אוגוסט 2015 (צילום: גיורא אדרת. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בית הכנסת "בית אליהו", של צאצאי האנוסים ששבו ליהדות, בלמונטה, פורטוגל, אוגוסט 2015 (צילום: גיורא אדרת. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

בדומה לסיפורו של הקצין היפני, גם האשליה של יהודי בלמונטה נופצה יום אחד בהיר בשנת 1917 – 420 שנים אחרי צו האינקוויזיציה המקומי. הגילוי המטלטל התרחש כאשר יהודי פולני בשם שמואל שוורץ הגיע לבלמונטה במסגרת עבודתו כמהנדס מכרות. לפי עדותו, כאשר הגיע למקום הופתעו אנוסי בלמונטה לראות אדם שהכריז על עצמו כיהודי, מבלי להסתיר את אמונתו. יהודי הקהילה שהיו כל כך לכודים בתוך הסיפור שסיפרו לעצמם במשך מאות שנים, העמידו את שוורץ במבחן. אחת הקשישות, ממנהיגות הקהילה בכפר, טענה בפניו: "מאחר שאתה מתיימר לדעת תפילות יהודיות שונות משלנו, אמור נא לנו לפחות אחת מתוך תפילות אלה שאתה מכיר, באותה שפה עברית שאתה טוען כי היא שפת היהודים". שוורץ השיב בחיוב ובחר להשמיע את "שמע ישראל" בפני קהל שומעיו. באומרו את שם השם בעברית פסקה לכל בני הכפר בוודאות ובהתרגשות: "הוא יהודי! הוא יודע את שם השם".

השנים חלפו וכפי שקרה בקהילות יהודיות רבות ברחבי בעולם, גם קהילת יהודי בלמונטה הלכה ונעלמה. כיום חיים בבלמונטה פחות מעשר משפחות יהודיות. אלו מקוות בסתר ליבם שצאצאיהם ימשיכו לדבוק ביהדותם, בחופשיות ובגאווה גם בפומבי.

The post היהודים האחרונים בעולם: 400 שנה של קהילת אנוסים במחתרת appeared first on בית התפוצות.

]]>