בית התפוצות https://www.bh.org.il/he מוזיאון העם היהודי Thu, 05 Dec 2019 13:44:13 +0000 he-IL hourly 1 https://wordpress.org/?v=5.2.2 https://www.bh.org.il/wp-content/uploads/cropped-favicon-512-32x32.png בית התפוצות https://www.bh.org.il/he 32 32 הכול נשאר במשפחה: המחלוקת שקרעה את יהדות פולין במאה ה-18 https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%9c-%d7%a0%d7%a9%d7%90%d7%a8-%d7%91%d7%9e%d7%a9%d7%a4%d7%97%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%97%d7%9c%d7%95%d7%a7%d7%aa-%d7%a9%d7%a7%d7%a8%d7%a2%d7%94-%d7%90%d7%aa-%d7%99%d7%94%d7%93%d7%95/ Thu, 05 Dec 2019 13:32:17 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45733 חורף 1759. ברחבת הקתדרלה המרכזית בעיר לבוב, פולין, התקבצו כ-2,000 יהודים: גברים, נשים, זקנים וטף. למעט יללות הזאטוטים המורעבים, אף אחד לא פצה פה. הקור העז שחלחל לעצמות התחיל להפיל חללים. מידי פעם נשמעה חבטה של גוף צונח על השלג. אלישע שור, ממשפחת שור המפורסמת מרוהטין, היה אחד מהיהודים ברחבה. הוא התחנן בפני ראשי הקתדרלה [...]

The post הכול נשאר במשפחה: המחלוקת שקרעה את יהדות פולין במאה ה-18 appeared first on בית התפוצות.

]]>
חורף 1759. ברחבת הקתדרלה המרכזית בעיר לבוב, פולין, התקבצו כ-2,000 יהודים: גברים, נשים, זקנים וטף. למעט יללות הזאטוטים המורעבים, אף אחד לא פצה פה. הקור העז שחלחל לעצמות התחיל להפיל חללים. מידי פעם נשמעה חבטה של גוף צונח על השלג.

אלישע שור, ממשפחת שור המפורסמת מרוהטין, היה אחד מהיהודים ברחבה. הוא התחנן בפני ראשי הקתדרלה שיעניקו להם מזון ומחסה, לכל הפחות לזקנים ולתינוקות. ועד ארבע הארצות, המוסד הרבני העליון של יהדות פולין – כך הוא מספר להם – הוציא עלינו כתב חרם. מאשימים אותנו בעיסוק בשבתאות, במינות, בהפקרות. נאסר להשכיר לנו בתים, להעסיק אותנו, הילדים שלנו נזרקו ממוסדות החינוך. אנחנו גוועים ברעב.

ראשי הכנסייה ידעו היטב שבימים ההם גורלו של יהודי שלא השתייך לקהילה היה מוות בייסורים. "ניתן לכם מחסה ומזון בשלושה תנאים", אמר לאלישע הבישוף של לבוב, "הראשון, שתצאו בהודאה פומבית שהתלמוד שלכם מפיץ שקרים על ישו. השני, תתוודו שאתם משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות, והשלישי שתמירו את דתכם לנצרות". אלישע שור הסתובב אחורה. 1,999 זוגות עיניים תלו בו מבטים תוהים בציפייה מורטת עצבים. הוא לקח נשימה ארוכה, זקף את קומתו ואמר לבישוף "כך נעשה".

ציור המיוחס לרב יהונתן אייבשיץ 1694-1764

איך הגענו לרגע המצמית הזה? הסיפור שלנו מתחיל 65 שנה קודם לכן. בשנת 1694 בעיר פינצו'ב, פולין, נולד תינוק בשם יהונתן אייבשיץ, בנם של שיינדל לבית צונץ, ור' נתן נטע, צאצא של הגאון רבי נתן שפירא, בעל "מגלה עמוקות". אייבשיץ גדל באקלים משפחתי של גאונים, ועוד בילדותו התפרסם כילד פלא ועילוי תלמודי.

בגיל מצוות פקד אסון את משפחתו, כשאביו הלך לעולמו בדמי ימיו והותיר אותו יתום. לפני מותו ביקש האב מחברו הטוב, ר' מאיר איזנשטט, בעל השו"ת המפורסם "פנים מאירות", לאמץ את בנו ולדאוג לחינוכו. החבר הנאמן מילא אחר בקשתו האחרונה של חברו. אייבשיץ עבר להתגורר בביתו של ר' מאיר איזנשטט בפרוסניץ', מורביה, והמשיך לעשות חיל בלימודיו.

בנקודה זו מופיע האקדח של המערכה הראשונה. אחד המורים שמינה איזנשטט לאייבשיץ היה בחור בשם ר' יהודה לייב פרוסניץ', שבתאי בסתר, ותלמידו של ר' נחמיה חיון, ממנהיגי השבתאות הידועים במאה ה-18. המורה והתלמיד הסתגרו בחדר, ובין פלפולים תלמודיים ולימודי הלכה ודינים, התמסרו ללימודי קבלה, קריאה בזוהר הקדוש, ועיון בספרי שבתאות מוכרים כמו "רזא דמהימנותא" המיוחס לשבתאי צבי. הנער המוכשר נלכד בקורי קסם השבתאות. את הימים הקדיש לתורת הנגלה, את הלילות לתורת הנסתר.

כאן צריך לפתוח סוגריים קצרים. כיום זה נשמע לנו אנכרוניסטי, אבל במהלך המאה ה-18 התחולל מאבק מר בין תנועת השבתאות לבין הממסד הרבני. כחצי מאה אחרי מותו של שבתאי צבי רעיונותיו התפשטו באירופה כאש בשדה קוצים. ב- 1726, למשל, נאמר על העיר נדבורנה שבגליציה "וכל העיר כולם שבתאים" על העיירה רוהטין שבאוקראינה נאמר "שכל תלמידי החכמים שם היו שבתאים" או בעגה יידית "שבתאי צביניקעס". הממסד הרבני חשש מהיסודות האנרכיסטים הטמונים בתורה השבתאית, ומחומר הנפץ המשיחי שגנוז בה. האליטה נזקקה לציות, והשבתאים היו מטרד שחייבים לסלק.

תחריט מהמאה ה-19 של אייבשיץ

נחזור ליהונתן אייבשיץ. כזכור חוץ ממשיכתו לרעיונות השבתאים, כרסו של הבחור הייתה מלאה בש"ס ובפוסקים ובשנת 1710 הוא זכה לשידוך ראוי לעילוי תורני מסוגו. קראו לה אלקהל'ה, והיא הייתה בתו של ר' משה יצחק שפירא, אב בית הדין הראשי של פראג. אחרי נישואיו כיהן אייבשיץ כרב בבית המדרש הגדול של פראג, שנחשב לבית המדרש הגדול באירופה.

בשנת 1725 התחילו הצרות, כשתלונה על זיקתו של אייבשיץ לשבתאות הגיע לרבנות פראג. בעקבות התלונה חויב אייבשיץ לעבור טקס משפיל שנערך בתפילת "כל נדרי" בבית הכנסת הגדול של פראג ביום כיפור. בטקס נאלץ לעמוד מול כל הקהל הקדוש של יהודי פראג ולהודות שהוא עוסק בשבתאות.

וזו רק ההתחלה. כעבור מספר שנים הוצעה לאייבשיץ כהונת הרבנות הראשית של העיר מץ. וגם כאן חיכתה לו הפתעה. מסתבר שדודתה של אלקהל'ה התגוררה במץ והייתה במקרה אשתו של ר' יעקב רייכר, הרב הראשי של העיר שנפטר רק זמן קצר קודם לכן. כששמו של אייבשיץ הוצע כמחליף לבעלה, קמה הדודה, מרת גיטל שמה, וסיפרה שהיא נכחה באירוע בבית הכנסת בפראג בתפילת "כל נדרי" והיא מסרבת שאייבשיץ, הנגוע בשבתאות, יחליף את בעלה. כמו שאומרים, הכול נשאר במשפחה.

אבל פרשת מץ הייתה הקדימון לסערה הגדולה יותר שהתחוללה בשנת 1750, כשראשי קהילת אה"ו (אלטונה, המבורג וואנדסבק) הציעו לאייבשיץ את התפקיד היוקרתי – הרב הראשי של שלושת הקהילות. עבור אייבשיץ זה היה חלום שהתגשם. עבור אדם אחר היה זה סיוט שהתגשם.

מצבתו של רבי יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין – יעב"ץ – בבית הקברות היהודי של אלטונה, שם קבור גם אייבשיץ. כיום רובע של העיר המבורג, גרמניה (Holgerjan, WikiMedia)

יעקב עֶמְדין, הידוע בכינויו יעב"ץ, היה בנו של ר' צבי הירש, "החכם צבי", ונכדו של ר' זלמן מירלש, ששניהם כיהנו בעבר כרבני קהילת אה"ו. כשיעב"ץ שמע שאייבשיץ עומד להתמנות לכס הרבנות, היכן שישבו בעבר אביו וסבו, תגובתו הייתה "על גופתי המתה". יעב"ץ, עילוי תורני בפני עצמו, פתח במלחמת חורמה נגד אייבשיץ והשבתאים.

על מנת לחבל במינוי של אייבשיץ, ייסד יעב"ץ בית דפוס והדפיס 20 ספרים, שמעתם נכון, אך ורק כדי לספר בגנותם של אייבשיץ והשבתאות. אבל זה לא סיפק אותו. מסתבר שאחיו החורג של אייבשיץ, רב מאיר מביילא, היה גיסו של יעב"ץ, ובמקרה גם מנהיג "ועד ארבע הארצות" – המוסד הרבני שחלש על כל יהדות פולין. יעב"ץ הפעיל את גיסו נגד אייבשיץ, אחיו החורג, ומאותו רגע ואילך פצח הועד במסע ציד בסגנון מקארתיסטי נגד אייבשיץ בפרט והשבתאות בכלל. אחד מאירועי השיא היה "חרם לבוב", האירוע בקתדרלה בלבוב שבו 2,000 יהודים נאלצו להמיר את דתם.

חמש שנותיו הראשונות של רבי יהונתן אייבשיץ כרב הראשי של קהילת אה"ו עמדו בצל המאבק נגדו. יעב"ץ המשיך לתקוף אותו ולא הרפה. בסוף אייבשיץ נכנע. הוא נפטר בשנת 1764 תשוש ומצולק נפשית.

(הסיפור מובא בספרה של פרופסור רחל אליאור "הבעש"ט ובני דורו")

The post הכול נשאר במשפחה: המחלוקת שקרעה את יהדות פולין במאה ה-18 appeared first on בית התפוצות.

]]>
ערב של הללויה: מופע מחווה לשירי לאונרד כהן https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%a2%d7%a8%d7%91-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%9c%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%94-%d7%9e%d7%95%d7%a4%d7%a2-%d7%9e%d7%97%d7%95%d7%95%d7%94-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%99-%d7%9c%d7%90%d7%95%d7%a0%d7%a8%d7%93-%d7%9b/ Tue, 03 Dec 2019 11:37:14 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45653 ביום רביעי, 20.11.19 התקיים באודיטוריום בני ציון של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, המופע "הללויה", מחווה מוזיקלית מרגשת ועוצמתית לשיריו של לאונרד כהן, במלאת 3 שנים למותו. המופע חיבר על במה אחת את שלושת הזמרים-יוצרים, גל ניסמן, אבבה דסה וארי גורלי לכדי מסע מרתק אל מולם מלא עד אפס מקום בכ-220 מעריצי המוזיקה של אחד מגדולי [...]

The post ערב של הללויה: מופע מחווה לשירי לאונרד כהן appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום רביעי, 20.11.19 התקיים באודיטוריום בני ציון של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, המופע "הללויה", מחווה מוזיקלית מרגשת ועוצמתית לשיריו של לאונרד כהן, במלאת 3 שנים למותו.

המופע חיבר על במה אחת את שלושת הזמרים-יוצרים, גל ניסמן, אבבה דסה וארי גורלי לכדי מסע מרתק אל מולם מלא עד אפס מקום בכ-220 מעריצי המוזיקה של אחד מגדולי המוזיקאים היהודים בכל הזמנים ובוודאי אחד האהובים שבהם.

לפני ואחרי המופע, הקהל יכול היה להתרשם ולהתרגש ממיצג הוידאו "הנני, הנני!" המוקדש ליוצר הקנדי וממוקם במבואת המוזיאון.

עקב הביקוש הרב, החלטנו לקיים מופע נוסף וכמובן נודיע את כל הפרטים בהמשך.

משמאל: אירינה נבזלין יו"ר דירקטוריון מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, ליאורה שני מנהלת מרכז כנסים ואירועים בית התפוצות ומר יולי אדלשטיין יו"ר הכנסת

 

 

The post ערב של הללויה: מופע מחווה לשירי לאונרד כהן appeared first on בית התפוצות.

]]>
רחוק מהעין, קרוב ללב: ההיסטוריה המרתקת של קהילת ביתא ישראל באתיופיה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a8%d7%97%d7%95%d7%a7-%d7%9e%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%9f-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%91-%d7%9c%d7%9c%d7%91-%d7%94%d7%94%d7%99%d7%a1%d7%98%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a7%d7%94%d7%99%d7%9c%d7%aa/ Wed, 27 Nov 2019 11:53:47 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45559 על פי המחקר ההיסטורי יהודים היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ועל כך ישנן השערות שונות ומגוונות. המחלוקת העיקרית במחקר הוא על טיב הזיקה האתנית שבין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה ה-9 אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים. לקהילת יהדות אתיופיה, ביתא ישראל, ישנן מספר מסורות [...]

The post רחוק מהעין, קרוב ללב: ההיסטוריה המרתקת של קהילת ביתא ישראל באתיופיה appeared first on בית התפוצות.

]]>
על פי המחקר ההיסטורי יהודים היו קיימים באתיופיה הקדומה, אך מקורם ותולדותיהם אינם ידועים ועל כך ישנן השערות שונות ומגוונות. המחלוקת העיקרית במחקר הוא על טיב הזיקה האתנית שבין אותם יהודים קדומים לבין היהודים שהופיעו לראשונה על הכתב במאה ה-9 אצל אלדד הדני ובמאה ה-14 במקורות האתיופים.

לקהילת יהדות אתיופיה, ביתא ישראל, ישנן מספר מסורות באשר למוצאה. על פי מסורת אחת יהודים הגיעו לאתיופיה גלים גלים, בעיקר דרך הנילוס ויובליו. מסורת נוספת של הקהילה קושרות את הגעת היהודים לאתיופיה לסיפורו של פמליית מנליק – על פי המסורת בנם של שלמה המלך ומלכת שבא, המובא באפוס הלאומי האתיופי – כֶּבְּרַ נַגַשְׁתּ.

המקורות היהודיים הקדומים – אלדד הדני במאה התשיעית, בנימין מטודלה במאה ה-12 ואליהו מפררה במאה ה-15 הם מעטים וחסרי ביסוס היסטורי. ידיעות מדויקות יותר כלולות בדברי הימים האתיופיים ולפיהם היהדות הייתה נפוצה בממלכת אקסום שהוקמה במאה השנייה בידי מהגרים שמיים מדרום ערב. במאה הרביעית, בהשפעת רומי הביזנטית, נעשתה הנצרות לדת הממלכה, והחלו רדיפות נגד היהודים, אשר נסוגו למחוזות הרריים בפנים הארץ מצפון לאגם טאנה.

קס מחזיק בספר תורה בבית כנסת בכפר של ביתא ישראל, אתיופיה 1987 (צילום: ג'ראלד גוטצן, אנגליה. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

הקבוצה היהודית שכונתה "פלאשים" – כינוי שפירושו בלשון הגעז האתיופית "גולים" או "מהגרים" – התגבשה והתחזקה עד שהקימה ממלכה יהודית עצמאית. במרד שפרץ בסוף המאה העשירית נגד שליטי אקסום והכנסייה הנוצרית, השתתפה הממלכה היהודית לצד המורדים. על פי המסורת של הקהילה, בראש המורדים עמדה מלכה ממוצא יהודי בשם יהודית. הסיפור שנשען על מקורות חצי אגדיים חצי היסטוריים, מספר שיהודית הדפה את הפולשים וכוננה שלטון יהודי בן 40 שנה.

בסוף המאה ה-13 עלתה לשלטון השושלת הסולומונית והתחילה לבסס עצמה באמצעות מסעות כיבוש והפצת הנצרות בממלכות פגאניות, מוסלמיות ויהודיות. במאה ה-14 התבצעה פעילות מיסיון נוצרי בקרב יהודי שאווה והוקמו בקרבם כנסיות ומנזרים. באותה תקופה פלשו האתיופים לאזורי היהודים וכבשו את הנותר מבגמדר – המחוזות וגרה ודמביה. כדי לבסס את הכיבוש הקימו האתיופים מוצבים צבאיים בסקלט וגונדר. בעקבות זאת, פרץ מרד יהודי אשר דוכא ביד קשה והוביל גם לפעילות מוגברת של המיסיון באזור.

יהודי אתיופיה נפגעו ממאבק זה פגיעה פיזית וכלכלית. הקיסר עמדא ציון (1344-1314) ניהל מלחמת חורמה ביהודים ובמוסלמים. המשיך דרכו ביתר התמקדות ביהודים נינו, הקיסר איסחק (1429-1414), שאיים במיוחד על היהודים להתנצר שאם לא יעשו כן תישלל מהם הזכות לאדמותיהם. משלא נכנעו ללחצים נשללה מהם האדמה ודבק בהם הכינוי "פלאשים". בשנים 1468-1434 המשיך הקיסר זרע יעקוב את הרדיפות אחר היהודים ואף דבק בו הכינוי "משמיד היהודים". יהודי אתיופיה המשיכו להיאבק ואף הצליחו להגדיל את השפעת היהדות. בתקופה זו חרפו נפשם לשימור היהדות והתפתחה גם תופעת הנזירות שהיא ייחודית ליהודי אתיופיה. נזירים אלה מילאו תפקיד מכריע בשימור המסורת ובמאבק נגד הניסיונות לכפות את הנצרות על הקהילה היהודית. הם העתיקו את כתבי האורית (ספר תורה) והפיצו אותם בקרב הקהילה.

משה במצנפת כהנים אתיופית. ציור קיר מהמאה ה-16 או ה-17 מעל הכניסה לכנסייה חצובה בסלע בקרבת גו, מחוז טיגרה, אתיופיה. מתוך הספר "כנסיות בסלע" מאת ג. גרסטר, לונדון, 1970 (מתוך תערוכת בית התפוצות: "ביתא ישראל: ספורם של יהודי אתיופיה" 1988)

עד המאה ה-15 התרחשו באזור קרבות דומים ובשלהי המאה ה-16 התחילו האתיופים להעביר את בירתם הנודדת לאזור בצפון אתיופיה בו התגורר רוב הישוב היהודי האתיופי. העברת עיר הבירה הייתה כרוכה בתהליכי אמהריזציה והתנצרות היהודים והפגאנים המקומיים. יהודי המרכז העצמאי חשו מאוימים מהעברת המרכז האתיופי לאזורם והחלו במספר תגובות צבאיות. מערכות אלו, שחלקם צלחו, דוכאו באכזריות ודרבנו את האתיופים להעביר את בירתם ללב ההתיישבות היהודית. בתחילת המאה ה-17 התרחשה הלחימה היהודית האחרונה, שבה נכבש רכס ההרים בו ישבו היהודים.

בשנת 1552 הרב דוד שלמה בן אבי זמרא (רדב"ז), מנהיג יהדות מצרים, קובע כי על פי ההלכה בני ביתא ישראל הינם יהודים ככל העם. כעבור שמונים שנה, בשנת 1632, החלה מה שמקובל לכנות בתולדות אתיופיה "תקופת התחייה". תקופה זו מאופיינת בגירוש חילות האימפריה הפורטוגזית, בהוראת הקיסר האתיופי פאסיל, ששיקם את הכנסייה האתיופית ונודע בתפיסתו הסובלנית. הקיסר סיים את האינקוויזיציה האתיופית שהחל אביו בשנת 1624, סילק את הלוחמים הישועים והמיסיונרים מאדמת אתיופיה, ואסר על כניסת אירופאים לקיסרותו. בהשראתו פרחה הקיסרות האתיופית מבחינה מדינית, תרבותית ויצירתית, במקביל לתקופת הרנסנס באירופה. הסובלנות הדתית שאפיינה את תקופה זו היטיבה עם קהילת ביתא ישראל, שאומניה וחכמיה השתלבו בשכבת העלית המנהיגה את הקיסרות.

מבחינת שפה, החל ממחצית המאה ה-16 השפה העברית החלה להעלם כלשון פולחן, עד שנעלמה כליל בתחילת המאה ה-17 אז הפכה שפת הגעז לשפת הפולחן המקובלת. מתחילת המאה ה-17 ובחצי השני של המאה ה-19 הקהילה השתמשה בשפות האמהרית והתגרית. סוג הכתב המשמש את כלל השפות שנזכרו הוא הכתב החבשי.

יעקב פייטלוביץ (1881-1955), חוקר יהדות אתיופיה, עם קבוצה מאנשי ביתא ישראל, אתיופיה 1908. (מתוך תערוכת בית התפוצות: "ביתא ישראל: ספורם של יהודי אתיופיה" 1988)

במאה ה-18 התחזקו הקשרים הדיפלומטיים בין אתיופיה לארצות אירופה ובעקבותיהם התאפשרה כניסה של פוליטיקאים ומיסיונרים לאתיופיה שאפשרה הפצת מידע אודות השבט היהודי היושב באתיופיה ויהודי אתיופיה גילו כי יש להם אחים היושבים בירושלים. בשנת 1855, דניאל בן חמדיה, חבר קהילת ביתא ישראל, היה האתיופי הראשון שביקר בישראל ונפגש עם ראש רבני ירושלים לדון במידת האותנטיות לגבי מוצאם היהודי של ביתא ישראל.

בשנת 1862 יצא אבא מהרי, נזיר ומנהיג מביתא ישראל, יחד עם אלפי יהודים לעבר ירושלים, דרך ים סוף. הם האמינו כי אלוהים יעשה עמם נס בדומה לקריעת ים סוף ביציאת מצרים. הסוף היה טרגי. רבים מהם מתו ברעב ובמגפה בעודם בגבולות אתיופיה. ניסיון כושל זה לעלות לירושלים חיזק את התחושה שאין דרך לעלות לארץ הקודש והביא למידה מסוימת של ייאוש.

כעבור שנתיים, בשנת 1864, הרב עזריאל הילדסהיימר, רב גדול בגרמניה, מפרסם קול קורא ובו הוא קובע בברור את יהדותם של עדת ביתא ישראל ואת חובת ההצלה והסיוע כלפיהם מכוח הערבות היהודית ההדדית .

יהודי ביתא ישראל חוגגים את חג ה"סיגד", אתיופיה, 1979 (צילום: ג'ון ר. ריפקין, אנגליה. המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

בראשית המאה ה-19 הגיע לאתיופיה המיסיונר סמואל גובאט, שנפגש עם קהילת ביתא ישראל ותיאר אותה בכתב. בעקבות מפגש זה ארגן גובאט משלחת מיסיון לקהילה. המשלחת המיסיונרית החלה לפעול ב-1860 ונוהלה בידי מיסיון הכנסייה ליהודים. עמידת ביתא ישראל אל מול המיסיונרים הובילה לגירושם מכפריהם ולפולמוסים דתיים סביב מנהגי הקהילה, לרבות הקרבת הקרבנות.

בשנת 1867 הגיע לביתא ישראל יוסף הלוי, הנוסע המפורסם והמזרחן היהודי-צרפתי, בשליחות רבני יהדות התפוצות, כדי לבחון את מצבם של יהודי הקהילה לנוכח המיסיון הנוצרי. במחצית השנייה של המאה ה-19 הגיעה תקופת שכונתה בדברי ימיה של אתיופיה בשם "הזמן הרע". אלו היו שבע שנים רצופות של בצורת, מלחמות ומגיפות, בהם נספו כשני שלישים מן היהודים.

בתחילת המאה ה-20 הגיע לאתיופיה תלמידו של יוסף הלוי, יעקב פייטלוביץ', ובכך החל קשר רציף בין יהדות התפוצות לקהילה היהודית באתיופיה. במקביל, המשיכה הפעילות המיסיונרית. החל מ-1922 ואילך החל פייטלוביץ' לשלוח נערים מ"ביתא ישראל" למוסדות חינוך באירופה ובארץ ישראל כדי שישמשו בהמשך כמדריכים ומנהיגים. ב-1946 פנימייה חינוכית יהודית ראשונה מוקמת בכפר אוזבה שבאזור גונדר ביוזמתו של ד"ר פייטלוביץ'. הפנימיה נועדה לילדי ביתא ישראל מכל הכפרים בסביבה והיא נוהלה על ידי המנהיג והמחנך, יונה בוגלה.

יונה בוגלה מלמד את ילדי ביתא ישראל בבית הספר, אסמרה, אתיופיה, 1954 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, באדיבות הרב שמואל בארי, רמת גן)

בתקופת הכיבוש האיטלקי (1936-1941) הופסק הקשר עם יהדות העולם. השלטון המקומי גילה יחס עוין כלפי היהודים ורבים מהם הצטרפו לתנועה הפטריוטית. חוקי הגזע שפורסמו באיטליה ב-1938 לא היטיבו עם היהודים ורבים הוצאו להורג בגין המרדה. בשנת 1941 הגיעו פקודות להוציא לפועל את התוכנית להשמדת ביתא ישראל, כחלק משיתוף הפעולה עם גרמניה הנאצית, אך תבוסת איטליה לבעלות הברית במלחמת השחרור האתיופית מנעה את מימושה. הקיסר היילה סלאסי חזר לשלטון ונקט מדיניות אמהריזציה של עמי אתיופיה השונים, ובהתאם לכך, ב-1948, אישר למיסיון להמשיך בפעילותו בקרב הקהילה.

בשנת 1973 הוציא שר הפנים יוסף בורג צווי גירוש לבני הקהילה האתיופית ששהו בישראל ושלפי טענתו חוק השבות לא חל עליהם. יהודים אלו התחבאו במקומות מחבוא שסופקו על ידי הועד הציבורי למען יהודי אתיופיה. על מנת למנוע את גירושם פנה הועד לראשון לציון הרב עובדיה יוסף. בעוד שמרבית פוסקי ההלכה הבכירים במאה ה-20 התייחסו בספקנות ליהדותם, הסתמך הרב עובדיה יוסף על כתבים של רבנים מהמאה ה-15 שטענו שהם מבני שבט דן שהוגלה עם חורבנה של ממלכת ישראל על ידי אשור, בתקופת בית המקדש הראשון. פסיקתו של הרב עובדיה הועברה לוועדה ממשלתית מיוחדת שדנה בנושא האתיופים ב-1974 וסללה את הדרך להעלאתם לישראל. בניגוד לרבנים הראשיים שבאו אחריו, שדרשו שהעולים מאתיופיה יעברו טבילה לגיור מספק, ובניגוד לעמדתם של כל הרבנים החרדים, התעקש הרב עובדיה שהאתיופים יהודים לכל דבר ואינם חייבים לעבור כל הליך גיור.

קס שגיאה באיינה מחזיק את מכתבו של הרב עובדיה יוסף, שקבע כי ביתא ישראל הם יהודים לכל דבר. וולקה, אתיופיה, 1984 (צילום: דורון בכר. בית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר)

 

The post רחוק מהעין, קרוב ללב: ההיסטוריה המרתקת של קהילת ביתא ישראל באתיופיה appeared first on בית התפוצות.

]]>
השקת הספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל" https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%a0%d7%94%d7%99%d7%92-%d7%94%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97%d7%99-%d7%94%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%95%d7%9f-%d7%90%d7%91%d7%a8%d7%94%d7%9d-%d7%9e/ Mon, 25 Nov 2019 14:27:12 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45514 ביום חמישי, 21.11.19, התכבדנו לארח אירוע השקה לספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל", מאת ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור הספר מתאר את פועלו של אברהם מויאל, יליד מרוקו, שעמד בראש הישוב היהודי בתקופת ייסוד המושבות פתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, עקרון ויסוד המעלה. מויאל נחשב מנהיג הקהילה היהודית ביפו, ונודע בכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות [...]

The post השקת הספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל" appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום חמישי, 21.11.19, התכבדנו לארח אירוע השקה לספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל", מאת ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור

הספר מתאר את פועלו של אברהם מויאל, יליד מרוקו, שעמד בראש הישוב היהודי בתקופת ייסוד המושבות פתח תקווה, ראשון לציון, גדרה, עקרון ויסוד המעלה.

מויאל נחשב מנהיג הקהילה היהודית ביפו, ונודע בכישוריו המיוחדים להכיר את דרכי התנהלות השלטון התורכי בארץ,

ובכך ליצור אסטרטגיה שאפשרה את תנופת בנין הארץ וקליטת העליה הראשונה, תוך כדי יחסי אמון וכבוד הדדי בין הקבוצות השונות.

למויאל תרומה גדולה ומשמעותית לישוב היהודי החדש.

לאירוע הגיעו כ-300 איש ובעקבות השקת הספר המשפחה מעוניינת בקיום כנס משפחת מויאל לדורותיה.

את האירוע הנחה העיתונאי רועי כ"ץ שראיין את ד"ר מרדכי נאור ואת ד"ר שמעון אוחיון.

The post השקת הספר "המנהיג המזרחי הראשון אברהם מויאל" appeared first on בית התפוצות.

]]>
עזה תחילה: האיש שחולל את התנועה המשיחית הגדולה בהיסטוריה היהודית https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%a2%d7%96%d7%94-%d7%aa%d7%97%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%9c-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a0%d7%95%d7%a2%d7%94-%d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%99%d7%97%d7%99%d7%aa/ Thu, 21 Nov 2019 12:47:48 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45473 העובדה שעזה היא מוקד פונדמנטליסטי דתי אינה חדשה. לאורך ההיסטוריה ידעה העיר הדרומית למשוך אליה מאמינים קנאים, טעונים במתח משיחי גבוה ותשוקה עזה לגאול את האנושות מייסוריה הגשמיים. מימי שמשון הגיבור, שעקר את שערי העיר הפלישתית בחמת זעם קדוש, ועד ימיהם של יחיא סינוואר ומוחמד דף, ששואפים להפוך את כל העולם ל-"דאר אל חרב" בשם [...]

The post עזה תחילה: האיש שחולל את התנועה המשיחית הגדולה בהיסטוריה היהודית appeared first on בית התפוצות.

]]>
העובדה שעזה היא מוקד פונדמנטליסטי דתי אינה חדשה. לאורך ההיסטוריה ידעה העיר הדרומית למשוך אליה מאמינים קנאים, טעונים במתח משיחי גבוה ותשוקה עזה לגאול את האנושות מייסוריה הגשמיים. מימי שמשון הגיבור, שעקר את שערי העיר הפלישתית בחמת זעם קדוש, ועד ימיהם של יחיא סינוואר ומוחמד דף, ששואפים להפוך את כל העולם ל-"דאר אל חרב" בשם הג'יהאד הקדוש.

כמובן, תופעות של משיחיות וקנאות הן חוצות דתות וגם ביהדות לא חסרו משיחים, נביאי שקר ושלל טיפוסים שהציעו לצאן מרעיתם חיבור ישיר לשכינה וחבילת סטרימינג חינם לרוח הקודש. הפעם נתמקד באחד מהם.

הסיפור שלנו מתחיל בצעיר יהודי שחי בעזה לפני כ-350 שנה. שמו היה נתן העזתי והוא נחשב למחולל התנועה המשיחית היהודית הגדולה ביותר בעת החדשה.  אברהם נתן אשכנזי הידוע בכינוי "נתן העזתי" נולד בירושלים בשנת 1643. עדויות על אודותיו מצביעות על כך שכבר מגיל צעיר נחשב לעילוי אמיתי, ששלט בש"ס ופוסקים ונהג לדקלם מסכתות שלמות בעל פה בבית המדרש של הפוסק הירושלמי המפורסם, רבי יעקב חגיז.

נתן העזתי מוביל את שבטי ישראל מן הגלות לארץ הקודש, אחרי שמשח למלך את שבתי צבי. מתוך כרזה, גרמניה 1666 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

כשהיה בן 20 התחתן נתן עם בתו של שמואל ליסבונה, עשיר יליד דמשק שהתגורר בעזה. בעקבות נישואיו ארז את חפציו ועבר להתגורר בעזה, להלן נתן העזתי. בנקודה זו חלה תמורה משמעותית בתודעתו. הוא דבק בחיי פרישות, עסק רבות במיסטיקה ובקבלה והעמיק בספרי הרמ"ק (רבי משה קורדובירו) והאר"י הקדוש. באותו זמן פקדו אותו חזיונות נבואיים רבים ושמו הלך לפניו כעושה נפלאות, וכמי שניחן ביכולת של תיקון נשמות ותקשורת ישירה עם רוח הקודש.

חוקר הקבלה והעיתונאי, ד"ר יהודה יפרח, מציין במאמרו "שיגעון של גאולה" (במגזין "סגולה") כי בנוסף לכוח הרוחני היו לנתן העזתי גם כישורים אישיים יוצאי דופן: יכולת ריכוז והתמדה אינטנסיביים, מחשבה דתית נועזת ומקורית, ויכולת מפותחת להביעה בכתב ובעל פה. לאלה נוסף כוח רצון חזק, מתודולוגיה מסודרת, וכשרון לעבודה על פי תכנית שיטתית ומפורטת. אבל התכונה המשמעותית ביותר של נתן העזתי הייתה יכולת בין אישית נדירה. הוא פשוט מִגנט אליו את כל מי שבא אתו במגע, ואנשים שנפגשו אתו חשו "שהוא קורא אותם מבפנים, יודע אותם ידיעה אינטימית וחודרת שאין ממנה מפלט, והם הלכו שבי אחר הקסם שבו".

עד מהרה התקבץ סביבו חוג צעירים יהודים עזתיים שלמדו מפיו את סודות הקבלה. במכתב ששיגר אחד מחסידיו לאביו מסופר כי "הנביא" נהג לטייל עם חסידיו על חוף ימה של עזה ולדרוש בפניהם את סודות הזוהר הקדוש. החבורה העליזה נהגה לשיר בדבקות פיוטים קדומים של הרב ישראל נג'ארה, בעודם רוקדים באקסטטיות על חוף הים.

שבתי צבי כמצביא עשרת שבטי ישראל, גרמניה, 1666 תחריט (מתוך תערוכת בית התפוצות: "יהודי גרמניה, מהתקופה הרומית ועד רפובליקת ויימאר" 1984)

אבל כל זה רק הכשיר את הקרקע לקראת המפגש ששינה את חייו של נתן העזתי וחולל התפרצות רוחנית אדירה בכל רחבי העולם היהודי – מעזה, דרך חברון, ירושלים ומשם התפשט כאש בשדה קוצים בכל רחבי האימפריה העות'מנית וממלכת ליטא פולין – הפגישה של נתן העזתי עם טיפוס מוזר ומיוסר, שסבל ממאניה דיפרסיה ושיגעון גדלות על ספידים. שבתאי צבי שמו.

הסיפור של שבתאי צבי כבר סופר. החיזיון שפקד אותו בשנת 1648,שבו בישר לו מלאך אלוהים שהוא המשיח ומושיע ישראל, סילוקו מהקהילה היהודית באיזמיר, עיר הולדתו, ולאחר מכן גירושו מסלוניקי ומקושטא, בעקבות ריטואלים מיניים שנהג לערוך ונטייתו לעורר פרובוקציות דתיות. כמו הגיית שם המפורש בבית כנסת, הניסיון לעצור את השמש בצהריים בדומה ליהושע בן נון, חגיגת שלושת הרגלים בשבוע אחד, והטקס שבו קנה דג ענק, קישט אותו, והשכיב אותו בעריסת תינוק, כסמל שהגאולה תגיע במזל דגים.

סמוך לפורים 1665 זכה נתן הנביא מעזה לחוויה אקסטטית, מלווה חיזיון מתמשך של העולם השמימי, אז נתגלתה לו באור עליון, אור שבעת הימים, שליחותו של שבתאי צבי. באותה תקופה ישב צבי במצרים, בתקופה של מרה שחורה. כששמו של נתן העזתי הגיע לאזניו, ארז את מיטלטליו ונסע לעזה, בתקווה למצוא מזור לנפשו המיוסרת, כשהדבר האחרון שציפה לו היה שהמקובל המפורסם יכריז עליו כעל מלך המשיח. לפתע קיבל שבתאי צבי אישור שהתנהגותו, שהצטיירה עד אז כמוזרה ותימהונית, מקורה בכך ששורשי נשמתו מצויים ברבדים הגבוהים ביותר של עולם האלוהות.

שבתי צבי, משיח השקר, תורכיה, המאה ה-17 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות)

מעתה היה נתן העזתי הנביא הצמוד של שבתאי צבי. הוא כתב, הפיק וביים את הסרט הגדול ביותר של המשיחיות היהודית בעת החדשה. זה התחיל בחברון, שם נחלה התנועה השבתאית הצלחה גורפת, המשיך בירושלים ומשם התפשט לדמשק ולחלב. השמועה עשתה לה כנפיים, וככל שעבר המשיח החדש בדרכים וביקר בקהילות, כך גאתה והלכה ההתלהבות סביבו. איגרותיו של נתן ליבו את ההיסטריה הזו, ואופוריה של ממש שרתה בקרב יהודי התפוצות.

ומה עם עזה? ובכן, היא הפכה למרכז נבואה עולמי. יהודים רבים נהרו אליה כדי לראות את הנביא שהכתיר את המשיח, וחצרותיה התמלאו המוני נשים וגברים, שישנו ברחובות, ושיננו את התיקונים והסיגופים שקיבלו מנתן העזתי.

הסוף מוכר. השולטן התורכי שמע על "מלך היהודים" שהלך וצבר פופולאריות והציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: מוות או התאסלמות. צבי בחר להתאסלם. והשאר היסטוריה.

חוקרים מסמנים את התנועה השבתאית כתנועה הראשונה בשרשרת תנועות רוחניות יהודיות, שהעמידו את הציפייה לגאולה משיחית במרכז האידיאולוגיה שלהם: מהשבתאות לחסידות, מהחסידות לתנועה הציונית, ומשם היישר לתנועת גוש אמונים וממשיכי דרכו של הרב קוק, שעדיין רואים בעזה ארץ אבות.

אז מה יצא לנו? הבשורה המשיחית שיצאה מעזה בראשית העת החדשה, חזרה לעזה אחרי 350 שנה, מלווה בטנקים ואזעקות צבע אדום. ללמדכם, כמה עוצמתי הוא הכוח המשיחי. עד הסבב הבא.

The post עזה תחילה: האיש שחולל את התנועה המשיחית הגדולה בהיסטוריה היהודית appeared first on בית התפוצות.

]]>
המאהבת, הקומיסר והכימאי: שלושה יהודים מהצד הלא נכון של ההיסטוריה https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%94%d7%9e%d7%90%d7%94%d7%91%d7%aa-%d7%94%d7%a7%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%a1%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%9b%d7%99%d7%9e%d7%90%d7%99-%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%99%d7%94%d7%95%d7%93%d7%99%d7%9d-%d7%9e/ Thu, 14 Nov 2019 14:49:13 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45330 מרגריטה צרפתי – המאהבת של מוסוליני "יש שתי נשים שאוהבות אותי בטירוף, ואני איני אוהב אותן. לאחת חזות פשוטה, אך יש לה נשמה אצילית ונדיבה. השנייה יפה, אבל היא קמצנית ובעלת טבע חמדני ונכלולי. כמובן שהיא גם יהודייה" – בניטו מוסוליני מרגריטה צרפתי (1880-1961) הייתה מבקרת אמנות ואינטלקטואלית יהודייה בולטת. היא לא הייתה רק המאהבת [...]

The post המאהבת, הקומיסר והכימאי: שלושה יהודים מהצד הלא נכון של ההיסטוריה appeared first on בית התפוצות.

]]>
מרגריטה צרפתי – המאהבת של מוסוליני

"יש שתי נשים שאוהבות אותי בטירוף, ואני איני אוהב אותן. לאחת חזות פשוטה, אך יש לה נשמה אצילית ונדיבה. השנייה יפה, אבל היא קמצנית ובעלת טבע חמדני ונכלולי. כמובן שהיא גם יהודייה" – בניטו מוסוליני

מרגריטה צרפתי (1880-1961) הייתה מבקרת אמנות ואינטלקטואלית יהודייה בולטת. היא לא הייתה רק המאהבת של בניטו מוסוליני, אלא גם אחת ממשתפי הפעולה הקרובים ביותר שלו, ותפקידה בגיבוש האידיאולוגיה הפשיסטית של הדיקטטור האיטלקי, כמו גם בעלייתו לשלטון, היה מכריע. היא לא יכלה לדעת, שאותו שלטון שסייעה בהקמתו ושגשוגו, ישלח בסופו של דבר את אחותה לאושוויץ, וגם יראה בה עצמה, כיהודייה, גורם בלתי רצוי.

צרפתי נולדה בוונציה למשפחה דתית עשירה, משפחת גראסיני (Grassini) לאמדאו גראסיני ואמה לוי. מרד הנעורים של בת העשירים המיוחסת פרץ כשהתוודעה לראשונה לחומרים של קרל מרקס והוגים סוציאליסטים אחרים והיא נערה צעירה. הדבר גרם לקרע בינה לבין משפחתה, שהעמיק עוד יותר לאחר שברחה מבית הוריה ונישאה, לתדהמתם, לגבר מבוגר ממנה בהרבה – צ'זארה צרפתי, עורך דין סוציאליסט מוכר. מרגריטה הפכה עם השנים לעיתונאית ומבקרת אמנות בעיתונים הסוציאליסטיים "אוונטי!" (Avanti!) ו"איל טמפו" (Il Tempo ) במילנו.

מרגריטה צרפתי 1923

לראשונה פגשה צרפתי את מוסוליני בסוף 1912, כשעבד כמנהל של ה"אוונטי!". כמו מוסוליני, גם צרפתי סולקה מהמפלגה הסוציאליסטית האיטלקית בגלל תמיכתה בהצטרפותה של איטליה למלחמת העולם הראשונה. כמה שנים לאחר מכן ספגה אבדן אישי כבד: בנה הבכור נהרג בקרב על מונטה בלדו בצפון איטליה.

צרפתי התגייסה לעזור למוסוליני להתכונן למצעד ההסתערות של הפאשיסטים על רומא, והפכה למנהלת העיתון של מוסוליני, Gerarchia ("היררכיה"). הביוגרפיה באנגלית שפרסמה עליו, שנקראה "המנהיג", תורגמה ל 17 שפות וחיזקה מאד את התדמית הציבורית החדשה של מוסוליני והתורה הפשיסטית שלו.

כיהודייה, צרפתי לא הייתה יוצאת דופן באהדתה לפשיזם: כ-350 יהודים השתתפו במצעד על רומא, ו-746 יהודים השתייכו ל"פאשיו די קומבטימנו" (Fasci Italiani di Combattimento), איחוד הארגונים שהנהיג מוסוליני לאחר שפרשו מהתנועה הסוציאליסטית והתמזגו במפלגה הפאשיסטית האיטלקית. בין 1928 ל-1933, כ-5,000 יהודים, כמעט עשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית באיטליה, התפקדו למפלגה הפשיסטית הלאומית, ורבים החזיקו בתפקידים שונים במוסדותיה. מוסוליני הצהיר בתחילה כי לאנטישמיות אין מקום בתרבות האיטלקית והיא לא תשחק שום תפקיד בפוליטיקה שלו.

יחד עם זאת, עם התהדקות הקשרים בין איטליה לבין הרייך השלישי בגרמניה, שינתה בהתאם איטליה באופן דרמטי את גישתה המתונה יחסית. כשנחקקו באיטליה חוקי הגזע ב 1938, מרגריטה ומוסוליני נפרדו והיא הודחה מכל תפקידיה. הברית של מוסוליני עם גרמניה הנאצית גרמה לצרפתי לחוש לא בטוחה והיא נמלטה לדרום אמריקה, שם הצטרף אליה בנה. צרפתי עברה בהמשך לארצות הברית, והביאה עמה אלף מכתבים מהאיש שאהבה ושאת דמותו הציבורית סייעה לעצב. ב-1947 חזרה צרפתי לאיטליה, הפכה שוב למשפיעה בתחום האמנות ואף ביקרה מספר פעמים בישראל.

גנריך יגודה – מפקד המשטרה החשאית הסובייטית

גנריך גריגורייביץ' יגודה (1891-1938) היה פקיד סובייטי בכיר ורב עוצמה, איש מפתח בטיהורים של סטלין בשנות ה-1930, וככזה – אחד מרוצחי ההמונים הנוראיים בהיסטוריה המודרנית. בתוך שנים ספורות היה אחראי למותם של מיליוני בני אדם.

יגודה נולד בעיירה קטנה ליד ניז'ני נובגורוד, ברוסיה למשפחה יהודית ברוכת ילדים מהמעמד הבינוני. כנער הצטרף לבולשביקים, וב-1912 נעצר על "הפרת חוק תחום המושב" ונגזרו עליו שנתיים הגלייה בסימבירסק, 900 ק"מ מזרחית למוסקבה. לאחר שחרורו, התנצר למראית עין רק כדי לקבל אישור להתגורר בסנט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית דאז. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ואחרי שנפצע בקרב, שוחרר ב-1916 וזמן קצר אחר כך התגייס ל"צ'קה", הגלגול הראשון של המשטרה החשאית הסובייטית וטיפס במהירות בסולם הדרגות. במקביל הלך והתקרב מאד לסטלין עצמו, שב-1934 מינה אותו לעמוד בראש ה"נ.ק.וו.ד" (NKVD), קומיסריון הפנים החדש של ברית המועצות, תפקיד שכלל גם פיקוד על המשטרה החשאית.

גנריך יגודה 1930

בעמדה זו היה ליגודה תפקיד מכריע ביצירת מערכת הגולאגים – מחנות מרוחקים של עבודת כפייה, הקים מעבדה במפקדת ה"נ.ק.וו.ד" לצורך פיתוח רעלים ששימשו אותו ואת אנשיו בעיקר במהלך הטיהורים הגדולים. הוא היה מעורב עד צוואר בטיהור הגדול של סטלין, כולל משפטי הראווה הידועים לשמצה. בנוסף לגירושים, להחרמות, להוצאות להורג ולמעצרים ההמוניים, יגודה היה קשור באופן אישי גם ל"הולודומור" (באוקראינית: "הרעבה עד מוות") שהביא למותם של מיליוני אוקראינים. בסך הכל, ההערכה היא שיגודה היה מעורב או אחראי מרכזי ברציחתם של כעשרה מיליון בני אדם.

בקריצת גורל אירונית (אך לא בלתי צפויה), ב-1937 סר חינו של יגודה עצמו בעיני סטלין והוא נעצר ונשפט על בגידה וקשירת קשר נגד ברית המועצות, במסגרת משפט ה-21. היה זה האחרון מבין שלושת משפטי הראווה הידועים לשמצה של סטלין. האישומים נגד הנאשמים הלכו ותפחו עד כדי אבסורד. יגודה הואשם שהוא סוכן גרמני, טרוצקיסט, מבריח יהלומים וצרכן חולני של פורנוגרפיה.

יגודה, אלא מה, נמצא אשם והוצא להורג. גם אשתו, אחותו וגיסו נדונו למוות. גארי יגודה, בנו של גנריך יגודה, גדל בבית יתומים. שם משפחתו הוחלף לאוורבך (שם משפחתו של אמו) כדי למחוק כל זכר לאביו. בשנות ה-90 עלה גארי אוורבך/יגודה עם משפחתו לישראל. ב-1988, ביום השנה החמישים למשפט ה-21, כל הנאשמים נוקו מכל אשמה ושמם טוהר. כולם פרט ליגודה.

פריץ הבראבי הנשק הכימי

חתן פרס נובל בכימיה, הכימאי פריץ הבר (1868-1934) גילה אולי את אחת התגליות המדעיות החשובות ביותר בהיסטוריה – כזו שעד היום מספקת חיים למיליארדים ברחבי העולם – ובכל זאת דמותו תישאר שנויה במחלוקת כנראה לנצח, בזכות שילוב של נסיבות ובחירה שהביאו אותו גם להיות – בנפש חפצה – פורץ דרך בתחום הנשק הכימי, ואחראי ישיר למיתות נוראיות ולסבל בל יתואר.

הבר היה גרמני גאה, שאהבת המולדת תפוחת החזה שלו אפיינה את פועלו לטוב ולרע. "בעת שלום, מדען שייך לעולם, אך בעת מלחמה – הוא שייך לארצו", הייתה אמרתו המפורסמת.

הבר נולד בשלזיה (היום חלק מפולין) למשפחה יהודית מתבוללת, בן לדור הראשון של יהודי האמנציפציה בגרמניה, אשר זכה למוביליות חברתית ונהנה מקבלה בקרב החברה הכללית. הוא התחתן עם עמיתה למקצוע, הכימאית קלרה אימרווהר, שהייתה האישה הראשונה בגרמניה לקבל תואר ד"ר לכימיה.

פריץ הבר 1919

כיוון שקריירה אקדמית הייתה חסומה בפני יהודים, הוא הוטבל כנוצרי .הבר הצהיר שהוא רואה עצמו גרמני לכל דבר ואינו חש זיקה לדת היהודית, אך גם בנצרות הוא לא ראה דת, אלא גילוי של שותפות תרבותית, ולכן לא התקשה בהמרת דתו.

בתחילת המאה העשרים, החנקן שדרוש לייצור דשן היה זמין רק במרבצים טבעיים כמו זבל או לשלשת. חנקן ממקור טבעי היה מצרך כה יקר ערך, עד שבדרום אמריקה פרצו מלחמות על קרקעות עשירות בלשלשת ציפורים. הבר עבד אז באוניברסיטת קרלסרוהה, ופיתח את תהליך הבר-בוש – יחד עם הקולגה קארל בוש – שיטה שבאמצעותה הפיקו אמוניה ישירות מחנקן ומימן.

התגלית המהפכנית אפשרה ייצור המוני של חומרי דשן, אלא שאז ביצע פריץ הבר פניה חדה – אולי ההרסנית ביותר בהיסטוריה – לעבר המצאת הנשק הכימי.

אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גרמניה ובנות בריתה מצאו את עצמן במצוקה קשה ובמבוי סתום שנראה חסר פתרון. הבר, שהיה להוט להוכיח את נאמנותו לארצו, נידב את שירותיו. הוא התמנה על ידי משרד המלחמה למפקד, בדרגת סרן, של יחידת מדענים. בהתחלה השתמשו בתגליתו לייצור חומרי נפץ, ובהמשך הדרך – גז רעיל.

ב-22 באפריל 1915 נערך קרב איפר השני, על אדמת בלגיה, הניסון הרציני הראשון של הגרמנים לתקוף בחזית המערב באותה שנה, לאחר שעיקר המאמץ המלחמתי עד אז הופנה מזרחה, לכיוון הרוסים. מעמדתו המוגנת מאחורי הקווים נתן פריץ הבר את האות לשחרר 168 טון של גז כלור לעבר השוחות בהן היו כוחות צרפתים ואלג'יראים. בתוך דקות 5,000 מהם מצאו את מותם, ומספר כפול של חיילים נפגעו. זו הייתה תחילתו של מרוץ חימוש כימי, ועד סוף המלחמה כמאה אלף בני אדם מתו כתוצאה מגז רעיל ולמעלה ממיליון נפגעו.

אימרווהר, שהייתה פציפיסטית אדוקה, נחרדה מפועלו של בעלה במלחמה ושמה קץ לחייה. אחרי המלחמה זכה אמנם הבר פרס נובל בכימיה על עבודתו עם אמוניה, אבל במקביל גם הפך מוקצה ומנודה בעולם, על תרומתו המכרעת לפיתוח הנשק הכימי.

פריץ הבר במעבדה (הארכיון הגרמני הממשלתי, ויקיפדיה)

על אף האנטישמיות הגואה בגרמניה, נותר הבר פטריוט איתן. אבל בעקבות עלייתו של היטלר לשלטון, הוא נפל קורבן לחוקי הגזע ונאלץ לעזוב את גרמניה. הבר נדרש לפטר את כל העובדים היהודים במכון בראשו עמד בברלין. הוא סירב לכך, והתפטר מתפקידו. הוא נדד באירופה, כשמצבו הבריאותי מידרדר. מדענים בריטים וצרפתים ראו בו פושע, החרימו אותו וסירבו לסייע לו. הוא מת בודד בחדר מלון בבזל, שווייץ, והוא בן 66.

חברו אלברט איינשטיין אמר מאוחר יותר שחייו של הבר היו "הטרגדיה של היהודי הגרמני – טרגדיה של אהבה שלא באה על שכרה".

הודות לשיטת הבר-בוש, מאה מיליון טון של דשן סינתטי מיוצרים בכל שנה. זוהי תגלית מדעית כבירה שסייעה להאכיל את העולם ולמנוע מלחמות ורעב. מצד שני, מתקפת הכלור שעליה ניצח שינתה את פני הלוחמה לנצח. לחלק מהמצאותיו היו גם השלכות שלא ניתן היה לצפות מראש. זמן רב אחרי מותו, חידשו הנאצים נוסחה לחומר הדברה שהמציא וייצרו את הציקלון B  שבו השתמשו לרצח שיטתי של מיליון יהודים בתאי הגזים שבמחנות ההשמדה.

מורשתו של הבר עדיין חיה וקיימת, הן בפשעי מלחמה והן בהזנתם של מיליוני פיות רעבים. האוניברסיטה העברית ירושלים, למשל, בחרה להתעלם מהחלק הראשון באותה מורשת ובחרה לקרוא על שמו את המרכז שלה לחקר מולקולרי.

זמן קצר לפני מותו החל הבר המומר לראות עצמו חלק מהאומה היהודית ואף אמר לחיים ויצמן, מראשי הציונות, שהציע לו לעלות לארץ ישראל ולהיות חלק ממכון זיו, שהוקם אז: "באחרית ימי אני רואה עצמי כפושט רגל; אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו". ארבעים שנה לאחר התנצרותו, ואחרי שאולץ לעזוב את גרמניה בסוף 1933, הוא כתב לאיינשטיין: "מעולם לא הרגשתי יהודי כמו עכשיו". הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, שם היא נמצאת גם כיום.

 

The post המאהבת, הקומיסר והכימאי: שלושה יהודים מהצד הלא נכון של ההיסטוריה appeared first on בית התפוצות.

]]>
ידידי בית התפוצות מצדיעים לשייקה אופיר ז"ל https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%99%d7%93%d7%99%d7%93%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%a6%d7%93%d7%99%d7%a2%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%99%d7%a7%d7%94-%d7%90%d7%95%d7%a4%d7%99/ Sun, 10 Nov 2019 07:15:37 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45145 כמאתיים ידידי מוזיאון בית התפוצות הגיעו לערב התרמה שערכה אגודת הידידים בסימן הצדעה לשייקה אופיר, שכל הכנסותיו מיועדות למימון הבאת ילדים ובני נוער מהפרייפריה לביקור במוזיאון. הערב החל בקוקטייל חגיגי בלובי החדש שנחנך לפני כחודש. קארין אופיר ביצעה את השיר "הבלדה לשוטר אזולאי" וסיפרה על אביה ומיד אח"כ הוקרן הסרט "החיים הנסתרים של שייקה אופיר" [...]

The post ידידי בית התפוצות מצדיעים לשייקה אופיר ז"ל appeared first on בית התפוצות.

]]>
כמאתיים ידידי מוזיאון בית התפוצות הגיעו לערב התרמה שערכה אגודת הידידים בסימן הצדעה לשייקה אופיר, שכל הכנסותיו מיועדות למימון הבאת ילדים ובני נוער מהפרייפריה לביקור במוזיאון.

הערב החל בקוקטייל חגיגי בלובי החדש שנחנך לפני כחודש. קארין אופיר ביצעה את השיר "הבלדה לשוטר אזולאי" וסיפרה על אביה ומיד אח"כ הוקרן הסרט "החיים הנסתרים של שייקה אופיר" של הבמאי ארי דוידוביץ.

עדי אקוניס, מנכ"לית אגודת הידידים, סיפרה לאורחים שבעוד מספר חודשים יושלם פרוייקט ההתחדשות של תצוגת הקבע החדשה שתהפוך את בית התפוצות למוזיאון העם היהודי לגדול והחשוב בעולם.

אנו מודים לכל האורחים והתורמים: טובה וסמי סגול, רותי ומנחם אורן – הבעלים של חברת אורנים, מטי ומכבי קרסו, רותי ולולו אסף – הבעלים של חברת אמנת, בת שבע בובליל, ד"ר אלי פישר, הדר טייג, פרסומאי גיל סמסונוב ואישתו טלי, אסנת ויעקב פרי ועוד רבים אחרים. 

עיניה זאבי קופפר חברת דריקטוריון ידידי בית התפוצות ובת שבע בובליל

עיניה זאבי קופפר חברת דריקטוריון ידידי בית התפוצות ובת שבע בובליל

אופיר ועדי אקוניס, יעקב ואסנת פרי

אופיר ועדי אקוניס, יעקב ואסנת פרי

שאול שניידר מנהל בנקאות פרטית בבנק הפועלים , מכבי קרסו, עדי אקוניס ומטי קרסו

שאול שניידר מנהל בנקאות פרטית בבנק הפועלים, מכבי קרסו, עדי אקוניס ומטי קרסו

סמי סגול, עדי אקוניס, טובה סגול

סמי סגול, עדי אקוניס, טובה סגול

עדי אקוניס, רפי קישון, קארין אופיר

עדי אקוניס, רפי קישון, קארין אופיר

זהבה אלמוג, עיניה זאבי קופפר, סיגל טואב ולילי שרקוסבקי

זהבה אלמוג, עיניה זאבי קופפר, סיגל טואב ולילי שרקוסבקי

 

The post ידידי בית התפוצות מצדיעים לשייקה אופיר ז"ל appeared first on בית התפוצות.

]]>
אז תגיד חיובי: 22 שנה למותו של הפילוסוף הפוליטי הגדול של המאה ה-20 https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%90%d7%96-%d7%aa%d7%92%d7%99%d7%93-%d7%97%d7%99%d7%95%d7%91%d7%99-22-%d7%a9%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%aa%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a4%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a1%d7%95%d7%a3-%d7%94%d7%a4/ Thu, 07 Nov 2019 12:00:10 +0000 https://www.bh.org.il/?p=45112 כמה ימים לפני מותו, בעודו על ערש דווי, שאל נשיא אוניברסיטת אוקספורד רוי ג'נקינס את ישעיהו ברלין, אם ירצה לערוך את טקס ההלוויה שלו בווסטמינסטר אבי, הכנסייה הלונדונית האייקונית, בה נערכים באופן מסורתי טקסי האשכבה של גדולי הממלכה. ברלין הפטיר כלפיו בזעם: "לא, לעזאזל, טקס ההלוויה שלי יערך רק במקום אחד: בית כנסת האורתודוקסי בשכונת [...]

The post אז תגיד חיובי: 22 שנה למותו של הפילוסוף הפוליטי הגדול של המאה ה-20 appeared first on בית התפוצות.

]]>
כמה ימים לפני מותו, בעודו על ערש דווי, שאל נשיא אוניברסיטת אוקספורד רוי ג'נקינס את ישעיהו ברלין, אם ירצה לערוך את טקס ההלוויה שלו בווסטמינסטר אבי, הכנסייה הלונדונית האייקונית, בה נערכים באופן מסורתי טקסי האשכבה של גדולי הממלכה. ברלין הפטיר כלפיו בזעם: "לא, לעזאזל, טקס ההלוויה שלי יערך רק במקום אחד: בית כנסת האורתודוקסי בשכונת המפסטד".

כעבור מספר ימים התייצבה כל השמנה והסלתה של האי הבריטי בבית הכנסת בהמפסטד ללוות את ברלין בדרכו האחרונה. פסיפס צבעוני של יהודים ולא-יהודים, נשים וגברים, אריסטוקרטים ושועי עולם. האדונים המכובדים חבשו כיפה והגברות תפסו את מקומן בעזרת נשים. סר ישעיהו ברלין, האתאיסט המושבע, החזיר את נשמתו לבורא עולם, כשברקע נישאות המילים העתיקות של תפילת הקדיש.

איש לא הופתע. אחריתו של ברלין העידה על מהלך חייו. איש רב סתירות, מורכב ואקלקטי, מעין לוליין אינטלקטואלי נוצץ, שלא היסס לצעוד במקביל על חוטי מחשבה מנוגדים. אחרת איך תסבירו את העובדה שהאויב הגדול של המדינה הטוטליטרית, תמך בהתערבות הממשלתית האגרסיבית בימי ממשל רוזוולט? כיצד תיישבו את הסתירה שאיש העולם הגדול, שחילק את חייו בין ניו-יורק, וושינגטון, לונדון וירושלים, האמין בכל ליבו ברעיון הלאומיות?

ישעיה ברלין בטקס קבלת פרס ארסמוס, המוענק לאישים שתרמו תרומה משמעותית לחברה או לתרבות באירופה. הולנד, 27 באוקטובר 1983 (הארכיון הלאומי של הולנד, ויקיפדיה)

ישעיהו ברלין נולד בריגה, לטביה, בשנת 1909, בן יחיד למנדל, סוחר עצים אמיד, ומרי, שאת החלום הגדול שלה להיות זמרת אופרה היא צמצמה לתחומי הבית, בעודה מסתובבת עם חלוק שינה, שרה אריות של בליני – כך על פי זיכרונותיו של הילד ישעיהו. רשלנות רפואית מצד המיילדת בשעת הלידה גרמה למום בזרועו של ברלין, בו התבייש כל חייו. בכלל הדימוי העצמי של ברלין היה של אדם מכוער ומעוות – כך מספר מייקל איגנטייף, הביוגרף שלו. דימוי זה הוביל לחשש עמוק מדחייה מצד המין הנשי, חשש ממנו הצליח להשתחרר רק בגיל 43 כשאיבד לראשונה את בתוליו. כעבור שנתיים, בגיל 45, נשא לאישה את אלין דה גאזבורג, אריסטוקרטית ממשפחה יהודית רוסית, איתה ברלין ניהל רומן בעודה נשואה.

נחזור קצת אחורה. בשנת 1921 היגרה משפחתו של ברלין ללונדון. הוריו הבינו די מהר שגדל להם בבית מוח חד-פעמי והעניקו לבנם את מיטב החינוך בבתי ספר פרטיים. בסיום התיכון נרשם לאוניברסיטת אוקספורד, בה למד לימודים קלאסיים, פילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה. מפה לשם, ברלין נשאר באוקספורד 57 שנים והשיג משם כל מה שאיש רוח יכול לחלום עליו. בין השאר שימש כפרופסור לתאוריה חברתית ופוליטית, קיבל תואר אביר ב-1957, אות מסדר ההצטיינות (Order of Merit) ב-1971, והיה לנשיא האקדמיה הבריטית מ-1974 ועד 1978.

אבל ברלין לא התבצר רק במגדל השן. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא שימש נציג בשגרירות הבריטית בוושינגטון. עד מהרה, בעיקר בזכות יכולותיו הוורבליות ורוחב אופקיו, שמו הלך לפניו ככוכב אינטלקטואלי והוא הוזמן לכל המסיבות הנכונות בבירת ארה"ב. ברלין רכש חברים בתקשורת וקשר קשרים הדוקים בחלונות הגבוהים של הפוליטיקה האמריקאית. אישיותו הכובשת הפכה אותו לבן בית בסלונים החשובים והמשפיעים בעולם. לימים יספר כי בשיא משבר הטילים עם קובה הוזמן לארוחת ערב עם הנשיא קנדי.

כוחו הגדול של ברלין היה היכולת הרטורית שלו. ברלין דיבר אנגלית במבטא רוסי-יהודי כבד, ולמרות דיקציה נוראית פיו הפיק מרגליות. בשנת 1965 העביר בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון סדרת הרצאות מפורסמת על שורשי הרומנטיקה – כל הרצאה בת 50 דקות. אנשים שנכחו במקום סיפרו שזה היה מופע פנומנאלי כמעט לא אנושי. ברלין פשוט הקריא מהמוח שלו את הטקסט באופן מושלם, ללא עזרת דפים או פתקים. ההרצאות הועברו לדף כפי שהן, והפכו לספר הנושא את שם ההרצאות.

לוחית זיכרון המוצבת בפתח הבית בו התגורר ברלין בילדותו. ריגה, לטביה (Otto Magnus, ויקיפדיה)

כדי לא להיתקע במלכודות האקרובט הוורבלי, שצויד במוח עם מעבד מהיר בעשרות מונים מבני אדם רגילים, ברלין גם כתב. וגם כשכתב היה מקורי, חד וחלוצי. אחת המסות המפורסמות והמכוננות שלו  "שני מושגים של חירות" חוללה תמורה משמעותית בהבנת מושג החירות.

על פי ברלין קיימים שני סוגים של חירויות – חיובית ושלילית. חירות שלילית, שאותה הוא כינה "חירות מ…" היא החופש מכל אילוץ או כפייה חיצוניים. כל עוד איש לא מונע מאתנו לעשות כרצוננו, אנחנו חופשיים. לעומת זאת חירות חיובית, ובלשונו "חירות ל.." היא היכולת שלנו לפעול על מנת לממש את עצמנו ולהגשים את הפוטנציאל שלנו.

כיאה להגותו הפרדוקסלית, ברלין טען שחירות שלילית היא חיובית מאחר והיא מגנה על הפרט מפני עריצות המדינה. בניגוד אליה, חירות חיובית דווקא יכולה להיות שלילית הואיל והיא עלולה להוביל למשטר טוטליטרי. מדוע? כי אם למשל המדינה תקבע שלכל אזרח מגיעה "חירות לאושר", מובלעת בתוך כך ההנחה שיש דבר כזה אושר אובייקטיבי. ואז מי קובע מהו האושר האובייקטיבי – המפלגה? הממסד הדתי? האליטה התרבותית? תפיסה מורחבת זו של חירות היא מדרון חלקלק, כי היא יוצרת מצב עניינים כזה שהמדינה עלולה לכפות את החירות, כפי שהיא תופסת אותה, על הפרט. ובמילותיו של ברלין "זה אחד הטיעונים החזקים והמסוכנים ביותר בתולדות המחשבה האנושית. ננסה לאתר את שלביו אחד לאחד. לא ניתן לגלות את הטוב האובייקטיבי, אלא על-ידי התבונה; אכיפתה של זו על הזולת, אינה אלא הפעלת התבונה הרדומה בתוכם; שחרורם של בני-האדם, פירושו לעשות בדיוק את מה שהם היו עושים לעצמם, אילו רק היו רציונליים, בלא קשר לרצונם הם; מכאן, שאין מנוס מכמה צורות של כפייה אלימה במיוחד, שהיא בבחינת חירות מוחלטת".

ברלין, שחי לאורך כל המאה ה-20 הסוערת, וראה במו עיניו את המהפכה הבולשביקית ועליית הנאצים לשלטון, חשש יותר מכל מדיקטטורה "נאורה" שמתיימרת לייצג את הצדק והמוסר האבסולוטי. זו, לדידו, יכולה להגיע מכל צד פוליטי – מימין או משמאל.

השבוע לפני 22 שנה הוא הלך לעולמו, בגיל 88, והשאיר לנו עולם עם הרבה יותר נקודות למחשבה מזה שהיה פה לפניו.

The post אז תגיד חיובי: 22 שנה למותו של הפילוסוף הפוליטי הגדול של המאה ה-20 appeared first on בית התפוצות.

]]>
מאסטר רוזנצווייג: סיפורו של הגאון יוצא הדופן שגילה מחדש את היהדות https://www.bh.org.il/he/%d7%91%d7%9c%d7%95%d7%92-%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%aa%d7%a4%d7%95%d7%a6%d7%95%d7%aa/%d7%9e%d7%90%d7%a1%d7%98%d7%a8-%d7%a8%d7%95%d7%96%d7%a0%d7%a6%d7%95%d7%95%d7%99%d7%99%d7%92-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%92%d7%90%d7%95%d7%9f-%d7%99%d7%95%d7%a6%d7%90/ Thu, 31 Oct 2019 12:25:10 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44946 בעונה השנייה של "מאסטר שף" התבקשו המתמודדים לבשל ארוחה לאדם יקר לליבם. אחד המתמודדים, עמנואל רוזנצווייג שמו, אמר כי הוא מקדיש את הארוחה לסבו, הפילוסוף הידוע פרנץ רוזנצווייג, שאותו, לצערו, לא זכה להכיר. דממה השתררה באולפן. שופטי התכנית, שמזון רוחני אולי פחות מצוי בתפריט שלהם, הביטו אחד על השני באי-נוחות. מי זה פרנץ רוזנצווייג? תהו. [...]

The post מאסטר רוזנצווייג: סיפורו של הגאון יוצא הדופן שגילה מחדש את היהדות appeared first on בית התפוצות.

]]>
בעונה השנייה של "מאסטר שף" התבקשו המתמודדים לבשל ארוחה לאדם יקר לליבם. אחד המתמודדים, עמנואל רוזנצווייג שמו, אמר כי הוא מקדיש את הארוחה לסבו, הפילוסוף הידוע פרנץ רוזנצווייג, שאותו, לצערו, לא זכה להכיר. דממה השתררה באולפן. שופטי התכנית, שמזון רוחני אולי פחות מצוי בתפריט שלהם, הביטו אחד על השני באי-נוחות. מי זה פרנץ רוזנצווייג? תהו. גם שאר המתמודדים הביטו בעמנואל במבט שואל. יש להניח כי גם לצופים בבית לא היה מושג ירוק במי מדובר.

האמת, קשה לחשוב על דבר יותר מרוחק מעולמו של איש הרוח פרנץ רוזנצווייג מריאליטי בישול. בנוסף, כמי שהביע ספקנות בנוגע לרעיון הציוני, רוזנצווייג מן הסתם היה מוצא אישור לחששותיו. הנה, נבואתי התגשמה, היה מפטיר בתוכחה. שאיפת הציונות ליצור דמות מופת יהודית התאיידה על מחבתות הסרוויס של גרגרני הפריים טיים. היהודים מכרו את היהדות כדי להיות ככל העמים. איזה פספוס.

פרנץ רוזנצווייג, שנות ה-1920

לפני 133 שנה, בשנת 1886, נולד פרנץ לסוחר צבעים יהודי אמיד בשם גיאורג רוזנצווייג ואשתו אדלה. בית משפחת רוזנצווייג בעיר קאסל, גרמניה, היה אקזמפלר של משפחה יהודית מתבוללת למחצה. פרנץ הצעיר חונך על ברכי התרבות האירופאית הגבוהה. מגיל מוקדם הוא קרא את גתה, האזין לבטהובן וציטט את שירת הניבלונגים. האידיאל היהודי-גרמני של סוף המאה ה-19 "להיות יותר גרמני מהגרמנים" היה לעיקר העיקרים בבית משפחת רוזנצווייג. את הזהות היהודית פגשו הוריו רק שלוש פעמים בשנה – בראש השנה, בפסח וביום כיפור. למרות זאת ההורים, ובמיוחד אמו, אדלה, הקפידו לשמור על תודעה יהודית מזערית בבית. כמו ניצולי אנייה טרופה, הנאחזים בקרש שצף על פני המים הסוערים, מבינים שעוד רגע קט יאבדו את האחיזה ויצללו למצולות האוקיינוס האירופי. ובכל זאת, ממשיכים להיאחז.

דמות משמעותית נוספת שעיצבה את זהותו היהודית של פרנץ בצעירותו היה דודו, אדם רוזנצווייג, שסייע לו "להציץ אל תוך העולם היהודי ולהתקרב אליו", כפי שהעיד. ערב כניסתו לבית הספר היסודי אמר לו הדוד: "בני, היום אתה תבוא לראשונה בין הבריות; לעולם זכור כי יהודי אתה".

רוזנצווייג במלחמת העולם הראשונה, 1917

אבל השנים חלפו והציווי של הדוד הלך ונשתכח. ב-1907, אחרי שנתיים בהם השתעשע בלימודי רפואה, המקצוע שייעד לו אביו, עשתה הברירה הטבעית את שלה, ורוזנצווייג בן ה-21 נרשם ללימודי פילוסופיה והיסטוריה באוניברסיטת פרייבורג ובהמשך בברלין. המפגש עם לימודי הפילוסופיה היה עבורו אהבה ממבט ראשון. כעבור חמש שנים, פרסם את עבודת הדוקטורט שלו בת שני הכרכים, "הגל והמדינה", על הגותו של הפילוסוף הגרמני המשפיע ביותר בעת החדשה, פרידריך הגל. באותן שנים השקיע את כל מרצו בחיי עיון, ועד מהרה שמו הלך לפניו כהוגה דעות מבריק, בעל מחשבה מקורית ונפש רליגיוזית עמוקה.

שנת 1913 נחשבת לשנה מכרעת בביוגרפיה של רוזנצווייג. בשנה זו הגיע להכרעה פנימית כי מכאן ואילך הוא דבק בחיים דתיים. מאחר והאמין כי היהדות היא האידאה, והנצרות היא הביטוי הקונקרטי שלה במציאות, בחר להתנצר דרך טבילה בכנסייה הפרוטסטנטית.

יש לומר: בחירתו של רוזנצווייג להתנצר לא נבעה משיקולים תועלתניים, כפי שעשו בזמנו רבים מהאינטלקטואלים היהודים-גרמנים. רוזנצווייג היה אדם רליגיוזי, שניתח את נפשו הדתית בכלים אינטלקטואלים. עיון ביצירותיו, ובהם האופוס ויטה שלו, "כוכב הגאולה", מגלה שילוב נדיר בין אינטלקט יוצא דופן, כנות חסרת פשרות ועולם רוחני מפותח. מאותו גרעין צמחה גם בחירתו להתנצר.

פרנץ רוזנצוייג שנה לפני מותו, משותק, יושב ליד שולחן העבודה שלו. פרנקפורט, גרמניה, 1928 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

החלטתו של רוזנצווייג הצעיר שברה את ליבה של אמו, וכשהתכוון לבקר את המשפחה בקאסל בתקופת חגי תשרי באותה שנה, היא דחתה אותו והטיחה כנגדו "באת ללעוג לנו לפני שאתה מצטרף לגויים?". דחוי ובודד וכשמחשבות אובדניות מתרוצצות במוחו, נשאר רוזנצווייג בברלין. כאן אנו מגיעים לרגע המכונן בחייו – חוויה דתית מטלטלת ששינתה את מסלול חייו חזרה לחיק היהדות. במהלך יום כיפור באותה שנה, בעת ששוטט ברחובות ברלין, נקלע רוזנצווייג בן ה-27 לתפילת נעילה בשטיבל חסידי בפאתי העיר. לא ברור מה בדיוק התחולל שם, אבל החוויה הדתית שהתפרצה בקרבו, במחיצת החסידים, הובילה את רוזנצווייג לשנות את החלטתו ולשוב ליהדות. כעבור עשרה ימים כתב לחברו כי "זה לא הכרח עבורי להתנצר". זה כנראה היה האופן שבו פילוסוף שחונך להדחיק רגשות בחר לנסח התפרצות רגשות.

רוזנצווייג לקח בשיא הרצינות את שיבתו לחיק היהדות. אחרי שירות בצבא הגרמני בבלקן בזמן מלחמת העולם הראשונה, במהלכו נפגש לראשונה עם יהודי מזרח אירופה – "האוסט יודן" – והוקסם מיהדותם הפשוטה והבטוחה בעצמה, הוא התיישב לכתוב את יצירת חייו: הספר "כוכב הגאולה", בו הוא קובע כי קיימים שלושה יסודות ביהדות שמבטאים את המכלול והם: אלוהים, עולם ואדם. בהמשך השתקע בפרנקפורט, שם ייסד את "בית המדרש היהודי החופשי", ששימש אכסניה אינטלקטואלית לענקי רוח יהודים, כמו חוקר הקבלה גרשום שלום והפילוסוף מרטין בובר.

סיום חייו היה טראגי. ב-1922 לקה רוזנצווייג במחלת ניוון שרירים קשה ולאורך שבע שנים קשות ומייסרות מצבו הרפואי הלך והדרדר. למרות זאת, לא פסק ואפילו הגביר את מעורבותו בפרויקטים שונים. את אחד מהם, תרגום התנ"ך לגרמנית יחד עם חברו, הפילוסוף מרטין בובר, סיים ימים ספורים לפני מותו, כשכל גופו משותק והוא מתקשר רק בעזרת הזזת עיניו. ערב מותו, והוא רק בן 43, הגיעה לבקרו כוכבת תיאטרון "הבימה" חנה רובינא, שהנעימה את זמנו, רגעים ספורים לפני שהוציא את נשמתו. מששמע ידידו זיגמונד פרויד על מותו אמר: "כנראה שלאיש הזה לא הייתה ברירה". משפט קצר שמקפל בתוכו את כל מהותו של האישיות יוצאת הדופן ששמה פרנץ רוזנצווייג.

המצבה על קברו של פרנץ רוזנצווייג, פרנקפורט, גרמניה, 1928 (המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר בבית התפוצות, אוסף ד"ר פאול ארנסברג)

The post מאסטר רוזנצווייג: סיפורו של הגאון יוצא הדופן שגילה מחדש את היהדות appeared first on בית התפוצות.

]]>
השקה חגיגית של הספר "ארווין – האיש שנקרא ובא" https://www.bh.org.il/he/%d7%90%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%a2%d7%99%d7%9d/%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%97%d7%92%d7%99%d7%92%d7%99%d7%aa-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%90%d7%a8%d7%95%d7%95%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9-%d7%a9%d7%a0%d7%a7%d7%a8%d7%90/ Mon, 28 Oct 2019 14:32:37 +0000 https://www.bh.org.il/?p=44915 ביום רביעי, 23.10, התכבדנו לארח, יחד עם משפחת דורון, את השקת ספרה של רחלי דור רפפורט, "ארווין – האיש שנקרא ובא" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), המתאר את מסכת חייו של האלוף אהרון ארווין דורון, שכיהן כמנכ"ל השני של בית התפוצות, סייע רבות למוזיאון בגיוס משאבים ובחשיפת בית התפוצות בישראל ובחוץ לארץ, גם אחרי סיום תפקידו. את [...]

The post השקה חגיגית של הספר "ארווין – האיש שנקרא ובא" appeared first on בית התפוצות.

]]>
ביום רביעי, 23.10, התכבדנו לארח, יחד עם משפחת דורון, את השקת ספרה של רחלי דור רפפורט, "ארווין – האיש שנקרא ובא" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), המתאר את מסכת חייו של האלוף אהרון ארווין דורון, שכיהן כמנכ"ל השני של בית התפוצות, סייע רבות למוזיאון בגיוס משאבים ובחשיפת בית התפוצות בישראל ובחוץ לארץ, גם אחרי סיום תפקידו.

את הערב הנחתה העיתונאית כרמלה מנשה ונשאו בו דברים וברכות מנכ"ל מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, מר דן תדמור, השופט דוד רוזן, ד"ר ברוך לוי (תא"ל מיל.) – יו"ר ארגון יוצאי ההגנה, אל"מ ישראל שומר – מפקד הנח"ל, מר הלל לויתן, בני משפחת דורון והמחברת, רחלי דור רפפורט.

צפו באירוע המלא:

The post השקה חגיגית של הספר "ארווין – האיש שנקרא ובא" appeared first on בית התפוצות.

]]>