ההתבטאות של חברת הכנסת מירב מיכאלי כי "ילדים וילדות הם העתודה של המדינה והחברה ולא עניין פרטי" – כפי שסיכמה בחשבון הטוויטר שלה בתגובה לסערה שפרצה חודש אחרי פרסום דבריה במסגרת פאנל באוסטרליה בו התארחה – היא הזדמנות מצוינת לחזור ולשרטט את דיוקנו של התא המשפחתי היהודי לפני הופעת המודרניות ובעיקר להתרשם עד כמה לעתים הקצה הנאור והפרוגרסיבי של המאה ה-21 יכול להיפגש עם הקצה הדתי- מסורתי של המאה ה-18.
במהלך המאה ה-11 לספירה (סביבות שנת 1000) הוציא יהודי בשם רבינו גרשום, שהיה במקרה גם מנהיג קהילת יהודי אשכנז, סדרת תקנות שהובילו למהפכה בעולם המשפחה היהודי. בין השאר קבעו התקנות כי לגבר אסור לגרש אישה ללא סיבה טובה, להיעדר מהבית ללא הגבלה, והדובדבן שבקצפת – לשאת יותר מאישה אחת.
כיום זה אולי נראה לנו מובן מאליו, אבל בימים בהם, כשמעמד האישה היה נמוך יותר ממעמד של עבד, וכל גבר היה יכול להחזיק כמה נשים שמתחשק לו, זו הייתה חתיכת מהפכה פמיניסטית. במונחים של היום רבינו גרשום היה מתויג כבעל תפיסות אולטרה-ליברליות.
אולם תקנות רבינו גרשום לא רק הגנו על נשים, אלא גם הובילו לחשיבה מחודשת אודות מבנה המשפחה היהודית, שעם השנים קיבל צורה אחידה בכל המרחב של הקהילות היהודיות במזרח אירופה – רוב מניינו של היישוב היהודי עד סוף המאה ה-19.
אז כיצד נראו קשרי נישואין במשפחה יהודית נורמטיבית באירופה לפני, נגיד, 250 שנה? רמז: כל מי שעולים בעיני רוחו אימג'ים רומנטיים בסגנון "כשהארי פגש את סאלי", זה בדיוק הזמן להיפטר מהם. אושר, פרפרים בבטן, סצנות קנאה והורות שוויונית לא היו שם. הנישואין במאה ה-18 במזרח אירופה צייתו לחוקים חברתיים ודתיים נוקשים ורציונליים, שנועדו בראש ובראשונה להבטיח את הביטחון הכלכלי והמעמדי של המשפחה המורחבת ושל הקהילה.
לפני כן נדגיש כי, בניגוד לעולם הנוצרי, שקידש את דמות הנזיר הנמנע מנישואין, אצל היהודים המצב היה הפוך. כמה שיותר מוקדם, כך יותר טוב. רווקים ורווקות בגיל 18 נחשבו לסחורה פגומה. התופעה כונתה "נישואי בחרות" והייתה מאוד מקובלת בימים ההם. אחת הסיבות לכך הייתה היצר, יימח שמו. החשש היה שהליבידו היהודי יתעורר ויגרום לזכרים להוציא זרע לבטלה, חלילה. בקטע הזה היהודים היו די חרדתיים, בעיקר בשל האזהרות החמורות שהושתו על עבירה זו, שלא היה עליה כפרה, אלא בסיגופים קשים, צומות וכו'.
סיבה נוספת ל-"נישואי הבחרות" נבעה ממניעים כלכליים. אינסטינקט ההישרדות של היהודים בגלות לא אפשר להם לשקוט על השמרים. השאיפה הייתה להכשיר את הצעירים כמה שיותר מהר, כדי שיוכלו לעמוד על הרגליים. הנישואים היו לא רק כניסה לחיי אישות ומשפחה, אלא גם מעבר לחיי מעשה וקבלת עול פרנסה. לצורך כך בשנתיים הראשונות לנישואין התגורר הזוג הצעיר בבית הורי הכלה או החתן כתקופת הכשרה, שבה אמור החתן להשתלב בעסקים, ללמוד מקצוע, לרכוש התמחות וכו'. (מי שקרא את "סיפור פשוט" של ש"י עגנון, על ייסורי הירשל שחי בביתם של הורי מינה, אשתו השנואה, מבין היטב על מה מדובר).
הזמן בו הזוג הצעיר התגורר בבית הורים (שנתיים, כאמור) הוגדר במסמך שערכו בניהם הורי החתן והכלה עוד לפני שהזוג בכלל ראה אחד את השני. ממש כך. נישואי בחירה לא היו שם. אחרי שההורים ווידאו בעזרת שדכן מקצועי כי השידוך הולם, הם ערכו בניהם הסכם שנקרא "שטר תנאים" במסגרתו הוגדרו יחסי הנישואין העתידיים כחוזה משפטי לכל דבר ועניין, כמו גם הסכמה על הנדוניה המשותפת. מה היו המדדים לשידוך הולם? יופי, כישרון, אינטליגנציה, הומור? הצחקתם אותנו. בשוק כמו בשוק, הערך נמדד על פי תג המחיר, או כפי שקראו לכך אז "ייחוס". (נכון, בימים ההם הדברים נאמרו "בפרצוף", הרבה לפני שמישהו תהה איך כותבים פוליטיקלי קורקט ביידיש, אבל בואו לא ניתמם. גם כיום ישנן "מדדים" בעזרתם בני זוג בוחרים אחד את השני).
דירוג "הייחוס" נגזר משלושה מרכיבים: מעמד המשודך בהנהגת הקהילה (למשל, תארים כמו "נגיד" "פרנס" "שתדלן"- כולם תפקידים בעלי ערך מעמדי – נחשבו לייחוס איכותי), מעמד אינטלקטואלי (תארים כמו "מורנו", "הלמדן" או "הרב הגאון", הגדילו את הסיכוי לזכות בשידוך איכותי) וכמובן המעמד הכלכלי, ששיחק תפקיד מכריע, כשבנים ובנות של עשירים מופלגים נחשבו לסחורה מבוקשת.
ספסור עסקי האהבה היה כה מושרש בתרבות המשפחה היהודית ששכר השדכנים הובטח להם מראש ונקבע בחוק. כאן יש לציין כי העובדה שההורים היו הסמכות היחידה לקביעת השידוך, עמדה בניגוד גמור להלכה התלמודית על פיה אסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה (מסכת קידושין עמ' מא) את הבעיה פתרו ראשי הקהילה בכך שקבעו כי כיבוד אב ואם חזק יותר מהלכה תלמודית. נו שוין.
מיד לאחר שהזוג המשודך, המולחם והמאושר זכה לחופה וקידושין, הוא הולאם לטובת המשק המשפחתי המורחב. הגדרת המשפחה היהודית הייתה "חבורה משקית של הורים וילדיהם", כפי שהיטיב לתאר ההיסטוריון יעקב כ"ץ. השעבוד לתכלית הדתית והקהילתית חל לא רק על השידוך, אלא גם על הנישואין עצמם. המטרה הדתית הייתה כפולה: קיום מצוות "פרו ורבו" ושמירה על טהרה מינית בגבולות המותר והרצוי. נישואים שלא הביאו לידי קיום לידות מהיר וקצבי נידונים היו לגירושין על פי החוק הדתי עד פרק זמן של 10 שנים, ואיבדו למעשה את זכות קיומם. כך לפחות על פי הלכות "שולחן ערוך", אך מאז סביבות המאה ה-15, תקנה זו לא נאכפה ביסודיות.
אופיו הממסדי הקיצוני של הנישואין נבע גם מכך שלא הייתה צורת חיים מקובלת מחוץ למשפחה – לא מנזר, כדוגמת הנצרות של ימי הביניים, לא הקדשת חיים למדע כמו בתקופה המודרנית, ולא הגשמה עצמית כמו בעידן הפוסט-מודרני. המשפחה הייתה המוסד החברתי המרכזי ואפילו החגיגות והמסיבות המשותפות היו קשורות אליו – ברית מילה, בר מצווה, חתונה. כך יצא שהורים חשוכי ילדים לא השתתפו כלל בחיים החברתיים הקהילתיים.
ומה עם אושר, אתם ודאי שואלים? המושג לא היה קיים כלל בלקסיקון של המשפחה היהודית במזרח אירופה. לא היה דבר כזה "נישואים מאושרים" או "נישואים לא מאושרים", שלא לדבר על יועצי זוגיות, נישואים פתוחים, חד מיניים או חד הוריים. השאלה היחידה הייתה "האם הזיווג עולה יפה, או לא עולה יפה?". עם הופעת ההשכלה והחילוניות במאה ה-19 התפרקה המשפחה המסורתית ועם השנים כל אותם מושגים חדשים שהזכרנו החלו להופיע.
אבל כמו תמיד בדינמיקה ההיסטורית, הגלגל מסתובב לו, ובאופן פרדוקסלי דווקא בעידן הפוסט מודרני הוא לבש צורה חדשה. במקום "קהילה והורים" קיבלנו "מדינה וחברה". ההקבלה בין התפישה האורתודוקסית הקיצונית שרואה בהבאת ילדים לעולם ציווי אלוהי, או התפישה הלאומנית שרואה בהבאת ילדים יהודים משאב לאומי, לבין התפיסה של מיכאלי שרואה בילדים "עתודה של המדינה ולא עניין פרטי" (כפי שהתבטאה), היא מדהימה ומרתקת. גם מיכאלי וגם האורתודוקסים והלאומנים מפקיעים מההורים הביולוגיים את הילדים לטובת ישות גדולה יותר – אלוהים או המדינה. טוב נו, לפחות מדינה היא לשון נקבה. לגבי אלוהים – זה כבר גדול עלינו.